תפילה עם תחפושת

תפילה עם תחפושת

מאפיין מרכזי בחג הפורים הוא לבישת התחפושות. בבואנו לביה"כ אנו רואים אנשים שמגיעים לביה"כ ועליהם לבושים מיוחדים ומצחיקים בכל מיני סגנונות, ומתעוררת השאלה האם ראוי ונכון להתפלל ולעמוד מול הקב"ה כשאנחנו לבושים במלבושים משונים ובמסכות?[1]

במאמר ארבעה חלקים: א. ענין לבישת תחפושת בפורים. ב. אופן העמידה בתפילה. ג. דינו של שליח ציבור. ד. מסקנת הדברים.

א. ענין לבישת תחפושת בפורים

השתלשלות המנהג

מנהגם של ישראל מדור לדור להרבות בשמחה יתירה בחג הפורים, שבו קיימת מצווה בשמחה ככתוב במגילה - "לעשות אותם ימי משתה ושמחה"[2], וכמו שלמצות המשתה יש גדר מיוחד בהלכה שלא מצינו כיוצא בו בשאר המועדים - "חייב איניש לבסומי עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי", כך מצוות השמחה קיבלה ביטוי מיוחד במינו בעולם המנהגים של פורים, ומבין מבחר המנהגים הוא מנהג לבישת התחפושות בפרצופים ומסוות שונות, כדי להרבות שמחה ושחוק.

עדויות ראשונות למנהג התחפושות בפורים אנו מוצאים בסוף תקופת הראשונים, לפני כשבע מאות שנה על ידי ר' קלונימוס בן קלונימוס וז"ל:

"בארבעה עשר לחודש אדר, בחורי ישראל לכבוד ולהדר, יתפארו ויתהללו כי ישתגעו כי יתהוללו. זה זכר יעשה לנפלאות ופרסום לנסים, כי יעטה כמעיל תפארת העכסים, וזה לכבוד מרדכי ואסתר, סחיף דיקולא ארישיה וכופה עליו פסכתר. זה ילבש שמלת אישה ולגרגרותיו ענקים, וזה יתחקה כאחד הריקים".[3]

וכפי הנראה מנהג התחפושות היה נפוץ ביותר בקהילות אשכנז, וכך גם מצאנו בפנקסו של השמש מוורמייזא ר' יוסף יוזפא במנהגי פורים[4] וז"ל:

"ובעת הקריאה של המגילה כולם בבית הכנסת... לילה ויום, הבתולות הולכות וסובבות, גם הבחורים ונערים משנים בגדיהם ומשימים פרצופים על פניהם שקורין "ואר שטעלט" [= מחופש] והולכין וסובבין בבית הכנסת".

אציין שהרמ"א בעצמו היה נוהג בכל פורים ללבוש פרצוף והתנכר בבגדים אחרים, כך מביא הגאון ר' עקיבא יוסף שלעזינגר וז"ל:

שמעתי מעשה מהרמ"א ז"ל אשר מת בן ל"ג שנים ומת בל"ג בעומר, בשנת של"ג, וחיבר ל"ג ספרים, והספדן סיפר עליו ל"ב שבחים והיה מצטער עצמו למצוא עוד שבח אחד להשלים מנין ל"ג, עד שבא זקן אחד ואמר שמנהג רמ"א ז"ל היה בכל פורים ללבוש פרצוף ולהתנכר לעצמו בבגדים אחרים וצעק בכל בית 'צו מעריב בזמנו' וזה היה שבח ל"ג שלו".[5]

הטעמים למנהג

בשו"ת משנה הלכות[6] הביא טעם ללבישת תחפושת בפורים - שבזמן המגילה קודם שיצאו הרצים להשמיד, היו הרבה מעמי הארץ שרצו חס וחלילה להחליף עצמם ולהתחפש בשינוי מלבושים, ושינו עצמם במלבושי גויים. ואח"כ כשנעשה הנס ויצאו רצים אחרים - "רבים מעמי הארץ מתייהדים" שהיו הגויים לובשים מלבושי יהודים כדי להיראות כיהודים. נמצא שנוהגים כך עד היום בפורים לזכר אותו נס שפחד היהודים נפל על הגויים בימי מרדכי עד שהיו מתחפשים ליהודים.

וייתכן להציע טעם נוסף - חג הפורים עניינו לגלות את ההסתרה והפנימיות. ניתן לראות זאת בכל ענייני החג: 'מגילת אסתר' כשמה כן היא – לגלות את ההסתר, שם ה' מוסתר ולא מופיע בה. ובסיפור המגילה רואים שהנהגת ה' בהצלת עם ישראל הינה בצורה טבעית ובהסתר פנים כך שכלפי חוץ היה נראה שהקב"ה מאפשר להשמיד את עם ישראל, אך באמת ההנהגה הנסתרת הובילה את כל אירועי המגילה לגאולה ולתיקון. גם מצוות "חייב איניש לבסומיה בפוריא" עניינה לגלות את הפנימיות שהרי 'נכנס יין יצא סוד'. וכן מצוות הצדקה (דהיינו, מחצית השקל שמביאים בחודש אדר) ומתנות לעניים - צורת נתינתם היא בדרך זו שהעני לא ידע מנין קיבל, 'מתן בסתר'. וכן הדבר בתחפושת שהיא מורה על חיצוניות שמטעה אותנו מן המציאות האמיתית שמתחת לתחפושת. בפורים אנו מכריזים שאין שום מציאות לטבע החיצוני, וכולו רק תחפושת והטעיה לאמת האמיתית, שאין עוד מלבדו, וכל הטבע והסיבות שנדמה כביכול שהן הגורמות למציאות להתהוות - אינם אלא תחפושת חיצונית המכסה ועוטפת את המציאות האמיתית, כי אין עוד מלבדו.

איסור לא ילבש ואיסור כלאיים בתחפושות

דעות המתירים

כדי להבליט את החשיבות של מנהג לבישת התחפושות, נציין שיש פוסקים שהתירו להתחפש בתחפושת מסוימות הגובלות באיסורי תורה כגון לא ילבש וכלאיים.

א. התייחסות מפורשת לקולא זו הובאה בשו"ת מהר"י מינץ:

על דבר לבישת הפרצופים שנוהגין ללבוש בחורים וגם בתולות זקנים עם נערים בפורים הנה ראיתי שכבר פסק להתיר אהובי ועמיתי מחות' כרכא דכולא ביה אבקת הרוכלים ריש כלה וריש גולה האשל הגדול מהר"ר אליקים סג"ל יצ"ו... המהרהר אחריו כמהרהר אחר השכינה... גדולים וחסידי עולם ז"ל שנתגדלתי אצלם אשר ראו בניהם ובנותיהם חתניהם וכלותיהם לובשין אותן פרצופים ושינוי בגדיהם מבגדי איש לבגדי אשה וכן להיפך. ואם היה ח"ו נדנוד עבירה חלילה וחס להם לשתוק ולא ימחו וכ"ש וק"ו באיסור לאו אלא ודאי היה להם ראיה וסמך שהיתר גמור הוא ואין בלבוש זו הרהור עבירה.[7]

בהמשך דבריו כתב המהר"י מינץ שהטעם להתיר הוא כיוון שהגבר לא לובש את התחפושת להתנאות כמו אישה אלא לשם שמחת פורים. ועוד טעם – שכל בגד של נשים שנהגו במקום מסוים שגם הגברים לובשים אותו אין בו איסור 'לא ילבש', ובפורים כיוון שהכל שווים בו האנשים כנשים - אין איסור.

וכן כתב הרמ"א בשם המהר"י מינץ וז"ל:

ומה שנהגו ללבוש פרצופים בפורים וגבר לובש שמלת אשה ואשה כלי גבר אין איסור בדבר מאחר שאין מכוונים אלא לשמחה בעלמא וכן בלבישת כלאים דרבנן, ויש אומרים דאסור, אבל המנהג כסברא הראשונה.[8]

ב. יש להוסיף על זה מה שכתבו הראשונים (הסמ"ג[9], וכן הוכיח מהר"י מינץ מדברי התוס'[10]) שאיסור לא ילבש הוא שלא ילבש האיש מלבושים המיוחדים לנשים לשבת בין הנשים לניאוף וכן אשה, אבל אם לא מתכון לניאוף מותר, וה"ה כאן כיון שהוא לא מתכוון לניאוף אלא לשמחת פורים אין בזה איסור.

ג. כיון שמתכוונים בלבישת התחפושות לשמחת פורים ע"פ זה כתב הדרכי משה[11] "שנתפשט המנהג ללבוש כלאים דרבנן בפורים ועושין לשמחה".

המתנגדים לקולא זו

השל"ה הקדוש[12] הביא את דברי המהר"י מינץ, אך חלק עליו ואסר משום שסבר שזוהי הוללות - "אבל אני אומר לאו משנת חסידים הוא ושומר נפשו ירחק מזה.. כי זה הוא שמחת הוללות".

וכן כתב הב"ח שאין להתיר איסור 'לא ילבש' בשביל שמחת הפורים, וז"ל:

ונראה לפעד"נ דדבריו בזה דחויים המה ממ"ש הר"א ממי"ץ להדיא דאף במשתאות של חתן וכלה איכא איסורא, אלמא דאף מה שעושה משום שמחת מצוה אינו דומה לעושה כדי לינצל מן הצער וכן בדין דלינצל מצער אי אפשר בעניין אחר אבל לשמחת חתן וכלה ולשמוח בפורים כבר אפשר בהרבה מיני שמחה ולא יעבור על לאו דלא ילבש.[13]

כלומר, הב"ח יוצא בדעה חוצצת נגד חידושיו של המהר"י מינץ והוא מסביר שכל ההיתרים נאמרו בגלל שהיה צער גדול אם לא היו משתמשים בבגדי הנשים ולכן הותר הדבר, אולם את שמחת הפורים אפשר לבטא בדרכים שונות ומגוונות גם ללא תחפושת לנשים ולכן במקרה זה לא נתיר. ועוד הוסיף הב"ח שזה גורם לערבוב בין גברים לנשים. אחריו החזיק חתנו הט"ז[14], וכן פסק בכנסת הגדולה[15]. וכן פסק הרב עובדיה יוסף[16]. וכן מהר"י ברי"ן[17] קרא תיגר על המנהג של לבישת כלאים בלבישת הפרצופין והמסכות.

תפוצת המנהג

כיוון שרוב המתנגדים למנהג התחפושות התייחסו למנהג מקומי זה או אחר ולא ערערו על עצם המנהג, מוכח שהמנהג מצד עצמו היה מקובל על רוב ככל גדולי ישראל. ולכן למעשה נוהגים להתחפש רוב ישראל, אשכנזים וספרדים, ואע"פ שהספרדים בד"כ פוסקים כדעת הכנסת הגדולה, מכל מקום אף הם מחזיקים במנהג זה, וכדברי האליה רבה[18] "ודאי יש לבעל נפש להחמיר בכולהו אך לבטל המנהג אין שומעין".

נמצאנו למדים שמנהג זה יסודו בהררי קודש, וישנם עוד טעמים נשגבים ועמוקים למנהג זה, אולם כפי שראינו יש להיזהר ולקיימו מתוך קדושה ולא מתוך שמחה של הוללות, וכן יזהר לא ללבוש תחפושות ששנויות במחלוקת הפוסקים, וכן לא ילבש תחפושת פרוצה אלא יש ללבוש תחפושת שמתאימה לרוח התורה ולשמור על קדושת הפורים.

ב. אופן העמידה בתפילה

אחר כל זה יש לברר האם ראוי לעמוד בתפילה לפני מלך מלכי המלכים בלבוש תחפושת.

נתייחס בנושא זה לשתי נקודות: א. לבוש המתפלל. ב. כוונת המתפלל.

לבוש המתפלל

הגמרא במסכת שבת אומרת:

אמר רב אשי חזינא ליה לרב כהנא כי איכא צערא בעלמא שדי גלימיה ופכר ידיה ומצלי אמר כעבדא קמי מריה כי איכא שלמא לביש ומתכסי ומתעטף ומצלי אמר  "הִכּוֹן לִקְרַאת אֱלֹהֶיךָ" (עמוס ד יב).[19]

וכן הגמרא בברכות אומרת: "השתחוו לה' בהדרת קדש אל תקרי בהדרת אלא בחרדת"[20]

מבואר בגמרא שבעת התפילה האדם צריך להרגיש לפני מי הוא עומד, להרגיש כעבד שעומד לפני בוראו ועל ידי שהאדם עושה פעולה חיצונית הדבר ישפיע על עבודתו הפנימית, וכן פסק הרמב"ם[21], וכן נאמר בגמרא[22] שעל האדם לזכור בעת התפילה שלפני מי שאמר והיה העולם הוא עומד, וכמאמר השגור בפי כל 'דע לפני מי אתה עומד'. נמצא מכל הנ"ל שהעומד לפני הקב"ה בתפילה צריך לדעת שהחיים והברכה בידיו של הקב"ה, וכיוון שאין הדבר מובטח שתתמלא בקשתו, על כן עמידתו לפניו בתפילה צריכה להיות בדרך שמבטאת ענווה.

ולפי מה מודדים האם הבגד נחשב מלבוש נאה ומכובד שמותר לעמוד בו בתפילה? על זה כותב הרמב"ם וז"ל:

"תקון המלבושים כיצד? מתקן מלבושיו תחלה ומציין עצמו ומהדר, שנאמר השתחוו לה' בהדרת קדש, ולא יעמוד בתפלה באפונדתו ולא בראש מגולה ולא ברגלים מגולות אם דרך אנשי המקום שלא יעמדו לפני הגדולים אלא בבתי הרגלים ... דרך כל החכמים ותלמידיהם שלא יתפללו אלא כשהן עטופים".[23]

כלומר לפי הרמב"ם יש ללבוש בגדים שדרך בני אדם ללבוש בעת שעומדים בפני אנשים גדולים. וכן פסק בשו"ע[24] "לא יעמוד באפונדתו ולא בראש מגולה ולא ברגליים מגולים, אם דרך אנשי המקום שלא יעמדו לפני הגדולים אלא בבתי רגלים". וכן כתב החיי אדם[25] - "ויתעטף בבגדיו כדרך שהולך לפני שר". והובאו דבריו במשנה ברורה[26]. וכן כתב בהליכות שלמה[27] - "בשעת התפלה יש להקפיד להיות לבוש בצורה מכובדת כעומד לפני המלך".

נמצא שהמדד הוא בהתאם למנהג בני אדם כאשר הם עומדים בפני אדם גדול כדוגמת שר וכדו', ולפי זה ההגדרה של מלבוש מכובד משתנה בכל דור ודור לפי הנהוג.

וכן ביאר הרב יעקב אפשטיין:

"נראה כי למסקנה אם נוהגים באותו מקום להופיע ברגליו מגולין כגון במכנסים קצרות לפני גדולי המדינה מותר להתפלל כך ולשאת כפים ואינו פוחח, אבל אם לא נהגו ללכת כך לפני הגדולים אף בתפילה אין ראוי. ויש להעיר שמלבד השפעת האקלים ישנה השפעת המנהג. לפני כשבעים שנה אף בארצות אירופה הקרות היו נוהגים ללכת במכנסיים קצרים ולהופיע כך לפני הגדולים. בינתיים המנהג השתנה ולא נוהגים כך במדינת ישראל ולא ברוב ארצות העולם. אולם יש מקומות בא"י שאנשים יחידים נשארו במנהגם ומתהלכים רוב שעות היום במכנסים קצרים. ונלענ"ד שדעתם בטלה בין שאר בני אדם ולכן כשם שלפני הגדולים הם באים בבגדים ארוכים כך מן הראוי שיעמדו בתפילה. ומכל מקום אם נהגו בכך לשעבר בדיעבד יכולים לעבור לפני התיבה כך".[28]

לפי האמור לעיל יש לשאול מדוע אם כן אין חיוב ללבוש בגדים מכובדים ביותר כחליפה ועניבה ודומיהן הרי אנו עומדים מול מלך מלכי המלכים, וכך יש לעשות אפילו במקום שנוהגים שלא ללכת כך!

שאלה זו מבהירה עיקרון עמוק ביחס לתפילה. בד"כ אנו לובשים בגדים מהודרים ומיוחדים באירועים מיוחדים - שמחות משפחה, חגים, שבתות וכו' אירועים אלו אינם דבר שבשגרה. התפילה אינה כזו שהרי בכל יום ויום אנו זוכים למפגש עם מלך. לכן לא נדרש מאיתנו להתייחס למפגש זה כאל אירוע מיוחד אלא כאל דבר שבשגרה. עם זאת יש לזכור שהמפגש הוא מול מלך מלכי המלכים לכן חז"ל הנחו בדרך ממוצעת: לבישת בגדים מכובדים אך לא בגדים מהודרים ומיוחדים.

אציין מעשה רב שהביא הרב רא"ם הכהן:

ראיתי מעשה רב כשהגיע הראשון לציון הגר"י יוסף שליט"א לחזק את הנוער של עתניאל והתפלל איתם תפילת מנחה במאהל שהקימו, ביקשתי שייגש נער שלובש מכנסיים ארוכים מפני כבודו של הראשון לציון אולם ציינתי בפניו שאין זה אלא משום כבודו כיוון שדעתי להתיר במקום שנוהגים ללכת בדרך זו. הראשון לציון השיב בפשטות שגם לדידו יש להקל במקום שנוהגים כך…  במקומות שבני נוער רבים נוהגים ללכת עם מכנסיים קצרים אין לאסור לעבור לפני התיבה, בתנאי שאין זה פוגע בכבוד הציבור. עניין זה חשוב במיוחד משום שיש לחנך את הנוער לשמש כשליחי ציבור. ביישוב עתניאל הוריתי לקנות טלית גדולה על מנת שנצא ידי חובת כל הדעות וכבוד הציבור.[29]

כוונת המתפלל

מצות התפילה נלמדת מן הפסוק "ולעבדו בכל לבבכם"[30] ועל כן נקראת 'עבודה שבלב', נמצא שעיקר התפילה היא שעבוד הכוונה ושימת הלב למה שמוציא מפיו שעל ידי כך מגיע לידי עיקר תכלית התפילה. וכמו שכתב אבודרהם[31]: "לשון עבודה הוא להסיר המחשבה הטרודה בעסקי העולם ולהביאה בשעבוד הכוונה ובזוהר הקדוש בשלח ס"ג כל דמצלי קמי מלבא קדישא בעי למבעי בעותיה ולצלאה מעומקא דליבא".

וכבר אמרו רבינו בחיי בספר חובות הלבבות[32] "תפילה ללא כוונה כגוף בלי נשמה ורחמנא ליבא בעי". והרמב"ם במשנה תורה[33] כתב בחריפות יותר - "כל תפלה שאינה בכוונה אינה תפלה", ועוד כתב במורה הנבוכים[34] "אם מחשב אתה במקחך וממכרך לא תחשוב שהתפללת אבל תהיה קרוב למי שנאמר בו "קרוב אתה בפיהם ורחוק מכליותיהם" (ירמיה יב, ב)". וכן מובא בשו"ת הרשב"א[35] - "שתפלה בלתי כוונה נחשבת כמאומה".

הטור הביא מספר דינים לגבי אופן המעמד מול ה' יתברך ואחד הדברים זה כוונה וז"ל:

ואחר שיעשה כל זה מובטח לו שתתקבל תפילתו, שהתפילה היא במקום הקרבן, דכתיב "וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ" (הושע יד, ג), וכתיב "ולעבדו בכל לבבכם" וכי יש עבודה בלב? אלא איזו היא עבודה שהיא בלב? הוי אומר זו תפילה. ולכן צריך ליזהר שתהא דוגמת הקרבן בכוונה, ולא יערב בה מחשבה אחרת כמו מחשבה שפוסלת בקדשים.[36]

אזכיר גם את דבריו של התפארת ישראל[37]: "אמרו חז"ל 'אין תפלתו של אדם נשמעת אלא אם כן משים נפשו בכפו', 'נפשו' - היינו המחשבות, 'בכפו' - היינו שישגיח עליהן יפה שלא יתעו ושלא תשכח לפני מי אתה עומד".

וכן פסק השולחן ערוך:

המתפלל צריך שיכוון בלבו פירוש המלות שמוציא בשפתיו; ויחשוב כאלו שכינה כנגדו; ויסיר כל המחשבות הטורדות אותו עד שתישאר מחשבתו וכוונתו זכה בתפלתו; ויחשוב כאלו היה מדבר לפני מלך בשר ודם היה מסדר דבריו ומכוון בהם יפה לבל יכשל, קל וחומר לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא שהוא חוקר כל המחשבות. וכך היו עושים חסידים ואנשי מעשה, שהיו מתבודדים ומכוונים בתפלתם עד שהיו מגיעים להתפשטות הגשמיות ולהתגברות כוח השכלי, עד שהיו מגיעים קרוב למעלת הנבואה. ואם תבוא לו מחשבה אחרת בתוך התפלה, ישתוק עד שתתבטל המחשבה. וצריך שיחשוב בדברים המכניעים הלב ומכוונים אותו לאביו שבשמים, ולא יחשוב בדברים שיש בהם קלות ראש.[38]

המשנה ברורה[39] מבאר עפ"י הסמ"ק[40] שמה שכתב השו"ע שצריך לכוון 'פירוש המילות' כוונתו - שיחשוב בכל תיבה פירושה, וידקדק שלא ידלג תיבה אחת, כאילו היה מונה מעות. על כן אומר המשנה ברורה שיש להמון העם ללמוד את ברכת 'אבות' 'ומודים' לפני שמתפללים.

וכן מובא בחידושי רבי חיים הלוי(סולובייצ'יק) ששתי סוגי כוונות יש: הא' - שיכוין ויראה עצמו כאלו עומד לפני השכינה, ונראה דכוונה זו אינה מדין כוונה רק שהוא מעצם מעשה התפלה ואם אין לבו פנוי ואינו רואה את עצמו שעומד לפני ד' ומתפלל אין זה מעשה תפלה והרי הוא בכלל מתעסק דאין בו דין מעשה ועל כן מעכבת כוונה זו בכל התפלה. הב' - כוונה בפירוש המילות.[41]

ובפסקי תשובות ביאר:

שאין כוונת פירוש המילות שוללת הכוונה הבסיסית בתפילה שהוא שיצייר בעצמו כמו חי שהוא כעומד לפני המלך השומע שיח שפתיו ומאזין הגיון הלב, כדכתיב בשו"ע (סי' צח'), ואפילו אם יכוין פירוש המילות היטב, אם לא יהא במחשבתו כוונה זו לאו כלום עביד, ועכ"פ בברכה ראשונה כוונה זו לעיכובא.

וסיים שרבים מאחינו בני ישראל ובפרט עמי הארץ ונשים אשר עקב צוק העיתים וטרדות הלב אינם מכוונים בברכת אבות, וגם לפעמים אינן יודעים פירוש המילות, כבר נאמרו לימודי זכות כי בדיעבד על ידי שיודע שעומד להתפלל לפני השי"ת כי כן צוה, ואינו כמתעסק בעלמא, אפילו אינו יודע פירוש המילות, תפילתו נשמעת, ויוצא ידי חובת מצוות תפילה. אך אינו אלא לימוד זכות גרידא, וחובה מוטלת על כל אחד מישראל לעשות אשר לאל ידו להתפלל בכוונה כעומד לפני המלך ובכוונת פירוש המילות, ועכ"פ בברכה ראשונה.[42]

ועוד כתב בפלא יועץ[43] שמצויה טענה בפי רבים, שבזמננו חטאינו מונעים הטוב מאתנו, ומסכים מבדילים בינינו לבין אבינו שבשמים, ואין אנו יכולים לכוין דעתנו, וגם הטרדות ומקרי הזמן מבלבלים מחשבותינו. טעות לחשוב כן, כי הן אמת שאין אנו יכולים לכוין דעתנו לעבוד את בוראינו עבודה שלימה עבודה תמה ואין הקדוש ברוך הוא בא בטרוניא עם בריותיו, אך עתיד אדם ליתן דין וחשבון על אשר לא השתדל לכך, ואשר בכוחו לעשות ולא עשה.

ועוד כתב בפסקי תשובות:

ובראשונה יש ללמוד ולשנן היטב דברי הטור והב"י והשו"ע ונושאי כליו בסימנים אלו, כי שגגת תלמוד עולה זדון, ומה שבידו לעשות על כל פנים מהפעולות החיצוניות המוזכרות בסימנים אלו והמחשבות הפשוטות שבכוחו לעמוד עליהם, יש לו לעשותן ולהשתדל עליהם ברוב עוז ותעצומות, וידחוק עצמו לכוין בתפילה כפי כוחותיו, והקב"ה בוחן לבבות יגמור בעדו לטובה ולברכה והבא ליטהר מסייעין אותו, וכולי האי ואולי יוכל להגיע לתחילת דרגת התפילה דהיינו פירוש המלות כהוגן ולהשתפך לפני יוצרו ברחמים ותחנונים כרש העומד לפני המלך. והיגיעה והטירחא אשר האדם עושה ומשתדל בעבודת התפילה יקרה מאד, ואפילו נאנס ולא עלה בידו להתפלל כראוי, עולה כקרבן אשה לה', ואפילו מי שהוא בשפל המדרגה מאד, ידע באמת שגם התשוקה הזאת שהוא חפץ ומשתוקק להתפלל כראוי, רואה השי"ת וחשוב לפניו, ויבקש רחמים ותחנונים שיחמול עליו ויפתח פיו כראוי וכדת, ובודאי יעזרהו ה' יתברך.[44]

תפילה עם תחפושת

מכל האמור לעיל עולה כי ישנה בעיה להתפלל עם תחפושת שהרי אין זו דרך ארץ לעמוד כך לפני שר חשוב ועל אחת כמה וכמה לפני מלך מלכי המלכים. ואם תמצי לומר דבפורים עומדים בתחפושת אף בפני אנשים חשובים הרי שבתפילה יש להסירם כיוון שהתחפושת גורמת להיסח דעתם של המתפללים.

לשאלה מעין זו מובאת התייחסות בשו"ת שבט הלוי וז"ל:

"כותב אשר שאל בעין אשר הרבה נוהגים בתחפושת בפורים החלפת בגדים כגון ליטאי עם שטריימל או להיפך, אם מותר להתפלל בזה תפלת מנחה או מעריב עפ"י המבואר בשו"ע (סימן צא) שצריך לעמוד כדרך שעומד לפני אנשים חשובים?

הנה לדעתי אין חיצוניות המלבוש קובע אלא אופן עמדו לפני השי"ת בתפלה על דרך המבואר בסי' צ"ח דיחשוב כאלו שכינה כנגדו ועומד לפני מלך העולם, וכיון שמתפלל עפ"י הלכה והוא מכוסה כהלכה ואינו עושה שום שחוק אין נפ"מ באיזה בגד עומד עכ"ד".[45]

והן אמת שהשולחן ערוך (בסימן צא) הביא את צורת המלבוש שאדם עומד לפני המלך ומוכח דקפיד בהכי, אם כן מדוע כתב שאין חיצוניות המלבוש קובעת. ומה שהביא מסימן צח, אינו סותר לסימן צא אלא הוא עוד גדר בתפילה שצריך לעמוד באימה וכו'. ועוד דשמא במקרה דנן מיירי בסוג תחפושת כזאת שהיא לא כל כך משונה כגון שטריימל וכו', אבל אם מחופש לדב וכדו', בודאי שאין ראוי שיעמוד כך לפני המלך (אמנם ייתכן שגם שבט הלוי יודה במקרה כזה שאסור).

וראיתי כתוב בספר 'שערי ימי הפורים'[46] מהרב שטזנר: "אמנם נראה שמותר להתפלל רק בסוג תחפושת שהזכיר שם כגון שמחליף בגדיו לשל חוג אחר, אך אם לובש תחפושת משונה מאוד שמעוררת גיחוך וצחוק, אין ראוי להתפלל כך." וראיתי עוד בקובץ מבית הלוי[47] שכתב "ושמעתי ממרן בעל שבט הלוי שאין הכוונה לתחפושת שהוא לצחוק ממש כקוף וכדו'".

משמע מכל הנ"ל שמותר להתפלל בתחפושת בתנאי שאינה גורמת לקלות ראש וצחוק, ואם התחפושת גורמת לקלות ראש אסור להתפלל דהוי דבר המפריע בתפילה שצריך לסלקו, וכן אסור להתפלל בתחפושת שאין דרך לעמוד עמה בפני מלך.

עוד פוסקים המתייחסים ללבישת תחפושות בתפילה בספר שו"ת מחקרי ארץ לרב משה רחמים שעיו:

כי פרצופים דבקל יכול להסירם ודאי דאין היתר להתפלל עמהם לפני הקב"ה אלא יש להסירם ואפילו לקטנים ראוי להורות להם להסיר הפרצופים לחנכם להתפלל לפני ה' יתברך במורא, אבל בגדים נהי דודאי לכתחילה יש להזהר בזה לעמוד להתפלל בבגדים מכובדים אבל לפעמים אין שהות ביום להחליף המלבושים והוי שעת הדחק יש להקל בזה.[48]

וכן כתוב בספר עלי שיח[49] שהביא בשם הגר"ח קנייבסקי דאין ראוי לעמוד ולהתפלל עם תחפושת. והרב נבנצל[50] התיר להתפלל בתחפושת רק לילדים.

וכן מובא בילקוט יוסף[51] שמי שהתחפש והגיע זמן תפילה ואין לו אפשרות להחליף התחפושת בבגדים רגילים מותר לו להתפלל בתחפושת באופן שאינו מכסה הפנים, וציין דזהו מפני שרבים נהגו בפורים להתחפש ואף עומדים כך בפני אדם גדול ביום זה. אמנם דבריו מתייחסים באופן העמידה לפני מלך.

אך אם התחפושת גורמת לאנשים שלא יכוונו בתפילתם בין למתחפש ובין לרואים אזי נראה שקיימת חובה להסירה, כמו שכתב פסקי תשובות:

ולא רק הישיבה והעברה [לעבור כנגד המתפלל, מ"כ] אסרו, אלא גם שאר ענינים העלולים להפריע לכוונת המתפלל בכלל האיסור כגון לשוחח ולהושיט יד לחבירו וכדו' אף שאין משום איסור העברה נגד המתפלל כגון שכבר עומד שם אם עלול הדבר להפריע למתפלל.[52]

אף אם נצליח לעורר ולגרום לגדולים המחויבים במצוות שיקפידו שלא לעמוד בעת התפילה עם תחפושת נראה דלא נוכל לגזור כך על הילדים הקטנים המצפים בכיליון עיניים להגיע לבית הכנסת לקריאת מגילה עם תחפושת, וממילא קיימת בעיה של כוונה בתפילה שהרי התחפושת מוציאות את האנשים מריכוז, לפיכך נראה לי דביום קדוש זה פורים ככיפורים ראוי לכל ירא שמים להקפיד ולהתפלל מתוך סידור בכדי שתהא מחשבתו טהורה וזכה כלפי שמיא ולא יסיחו את דעתו מן התפילה, וכתב המשנה ברורה[53] שהאר"י ז"ל היה מתפלל מתוך הסידור כדי שיכוין מאד וכ"ש בפורים שצריך כוונה יתירה, וכ"כ כף החיים[54] שהכתב מעורר את הכוונה. אך אם חושש שגם בתפילה מתוך סידור דעתו תוסח אזי יתפלל בעיניים עצומות שכן כתב בספר הישר[55] שעצימת עינים עוזרת לכוונה.

העולה מכל האמור: הרוצה להתחפש בתפילה תחפושת הולמת שלא תמשוך תשומת לב ותפגע בכוונת המתפללים, וכן מלבוש שראוי לעמוד לפני מלך, רשאי, כיון דהן אמת שאין אדם עומד עם תחפושת בפני גדולים, אולם יש לומר דהוא דוקא בשאר ימות השנה, אבל ביום הפורים דהדרך הוא שמתחפשים וכך מקובל וכן הוא המנהג וכך יוצאים לרחובה של עיר ועומדים כך בפני גדולים שבדור וגם בפני שרים ונכבדים אין כל מניעה לעמוד כך גם בתפילה. ועל כל פנים אם לובש תחפושת או כובע מיוחד שניתן להוריד אותו לפני שמתחיל תפילת שמונה עשרה טוב וראוי שיורידו.

ולעניין הכוונה: לכולי עלמא אין ללבוש בגד של ליצנות שימשוך תשומת לב ויפריע לכוונת המתפללים, ולגבי תחפושת שלא מפריעה כדוגמת ליטאי שהתחפש לחסיד יכול ללבשה.

ג. שליח ציבור בתחפושת

במשנה במסכת מגילה[56] נאמר - "קטן קורא בתורה ומתרגם אבל אינו פורס על שמע ואינו עובר לפני התיבה ואינו נושא את כפיו .פוחח פורס את שמע ומתרגם אבל אינו קורא בתורה ואינו עובר לפני התיבה ואינו נושא את כפיו". במסכת סופרים מבארים מהו 'פוחח':

"פוחח - הנראין כרעיו, או בגדיו פרומים, או מי שראשו מגולה - פורס על שמע, ויש אומרים בכרעיו נראין, או בגדיו פרומים, פורס על שמע, אבל בראשו מגולה אינו רשאי להוציא הזכרה מפיו; ובין כך ובין כך מתרגם, אבל אינו קורא בתורה, ואינו עובר לפני התיבה, ואינו נושא את כפיו".[57]

אם כן לפי מסכת סופרים "פוחח" שבמשנה פירושו "הנראין כרעיו", אולם רש"י[58] מביא תרגום ש'פוחח' הכוונה לאדם שהולך יחף: "פוחח - במסכת סופרים מפרש: כל שכרעיו נראין, "ערום ויחף" (ישעיה כ, ב) - מתרגם: 'ערטילאי ופחח', ולא עולה משום כבוד הציבור".

הב"ח ביאר דעת רש"י וז"ל:

"רש"י ד"ה פוחח ערום ויחף מתרגמינן ערטילאי ופחח, ובמסכת סופרים מפרש כל שכרעיו נראין. ונכתב בצדו, נראה דרש"י בא ליישב מה שקשה דאי פוחח דהכא ביחף ברגליו לחוד קאמר אמאי אינו נושא את כפיו הא בעי לחלוץ מנעליו בשעה שנושא כפיו דמהאי טעמא במומין ברגליו אינו נושא כפיו כיון שהוא יחף ומסתכלין בו כדפי' להדיה בע"ב, ע"כ הביא מסכת סופרים דפוחח דהכא כל שכרעיו נראין דהיינו דאין לו בתי שוקים דזה נמי נקרא פוחח שהולך יחף לגמרי שאין לו אף בתי שוקיים, ומש"ה פי' רש"י בסמוך דאית ביה משום "ולא יראה בך ערות דבר" דכיון דאין לו כלל בתי שוקיים אית ביה איסור ראיית ערוה, אבל בחולץ מנעליו ואית ליה בתי שוקים אע"ג דיחף הוא לית ביה איסור דראיית ערוה ולא הוה קמיבעי ליה מידי בקטן".

כלומר בתחילה סבר רש"י ש'פוחח' הוא יחף על פי הכתוב בישעיה אך הוקשה לו מדוע אם כן אסור לפוחח לשאת את כפיו? הרי כל כהן מסיר את נעליו לפני שעולה לברכה! לכן ביאר מתוך דברי התוספתא והפסוק בישעיה שהפוחח הוא מי שיש לו קרעים בבגדיו ואין לו בתי שוקיים (מעין מכנסיים קצרים) מתחת לבגד הקרוע וכתוצאה מכך ערוותו נראית מבין הקרעים ולכן הוא עובר על "לא יראה בך ערות דבר". וכיוון שהגמרא בסוף דבריה פירשה שפוחח אסור להיות שליח ציבור משום כבוד ציבור ולא משום ערוה לכן גם רש"י ביאר שדין פוחח הוא משום כבוד ציבור.

אולם הרי"ף פירש שהכוונה לאיברים מגולים בפלג הגוף העליון של האדם:

פירש פוחח מי שבגדיו קרועים וכתפיו וזרועותיו ערומות שנמצא בגדו שעליו כעין אזור תחת אצילי ידיו ולמטה כגון זה נקרא פוחח כדכתיב  "וּפִתַּחְתָּ הַשַּׂק מֵעַל מָתְנֶיךָ" (ישעיה כ, ב) ומתרגמין 'תיזיל ותיסר שקא על חרצך' וכתיב "וַיַּעַשׂ כֵּן הָלֹךְ עָרוֹם וְיָחֵף: וַיֹּאמֶר יְקֹוָק כַּאֲשֶׁר הָלַךְ עַבְדִּי יְשַׁעְיָהוּ עָרוֹם וְיָחֵף" ומתרגמינן 'ואמר ה' כמה דאזל עבדי ישעיהו פוחח ויחף', הא למדת שהפוחח הוא החוגר חגור על מתניו ומניח כתיפיו וזרועותיו פרועות.[59]

וכן פירש רבינו חננאל[60] שפוחח הוא "לבוש בגד קרוע ואין בבגדיו בתי ידים אלא ידיו כמו ערומות כמה דמתרגמינן (בישעי' כ') כמה דמהלך עבדי ישעיהו פחח ויחף תלת שנין".

וכן פסק הרמב"ם[61]: "הסומא פורס על שמע ונעשה שליח ציבור, אבל מי שכתפיו מגולות אע"פ שהוא פורס על שמע אינו נעשה שליח ציבור לתפלה עד שיהיה עטוף".

וכן פסק השו"ע[62] "פוחח, והוא מי שבגדו קרוע וזרועותיו מגולים, לא ירד לפני התיבה".

נמצאנו למדים אפוא דאע"ג דלהתפלל בעצמו רשאי להיות פוחח (כמובן בהנחה שבאותו מקום נהגו להתלבש כך כפי שהתבאר לעיל) וכן רשאי לומר קדיש וקדושה אם מחויב בהם, אבל לעבור לפני התיבה אינו רשאי כיון שהוא גנאי לצבור. שהרי לשליח ציבור יש דין יותר חמור משאר הציבור שכיוון שהוא מייצג את הציבור ממילא הוא צריך לעמוד בצורה שמכבדת את הציבור ולא חלילה תגנה את הציבור. וכן משמע בתשו' מהר"ם מינץ[63] דדוקא ש"צ צריך שיהיו בגדיו נקיים בלא לכלוך ורבב.

וכ"כ כיוצא בזה הרמ"א[64] וז"ל: "ושליח צבור שהוא שוחט ובודק לא יתפלל בבגדים הצואים ומסריחים, ואם אינו רוצה להחליף בגדיו בשעת התפילה ולהתפלל מעבירין אותו". ומשמע דדוקא שליח ציבור אינו רשאי להתפלל כן, אבל שאר בני אדם רשאים להתפלל כן אא"כ מנהג המקום להלך כך.

העולה מכל הנ"ל שיש מעמד שונה לשליח הציבור משאר העם העומדים בתפילה שעליו מוטל יותר להקפיד על מלבושיו, לכן נראה: שבשאר ימות השנה לגבי שליח ציבור דאין מקום להקל כיוון שאין זה מכבוד הציבור לעמוד כשליח לפני המלך בלבוש לא מכובד. וכן פסק לדינא ברמ"א[65]. ועוד הביא החיד"א[66] בשם רבינו אפרים[67] כי המילה "מזבחי" בגימטריא היא "חזן" שכן כל חזן העומד ומתפלל בכוונה חשיב הוא ככהן גדול העומד ומקריב על גבי המזבח שהרי תפילות במקום קרבנות תקנום. אולם בפורים שהדין של לבישת תחפושת מקובלת לפי שהדרך הוא שמתחפשים ועומדים כך בפני גדולים שבדור וגם בפני שרים ונכבדים, יש לומר דאין כל מניעה לעמוד כשליח ציבור מחופש בתפילה דכך היא המציאות באותו יום ואין לו דין של פוחח שהוא דינה דגמרא, והרי גם הוא לא פוגע בכבוד הציבור. אמנם ודאי שאין להתיר 'פוחח' אף בפורים.

ד. מסקנת הדברים

העולה לדינא שלכתחילה אין להתפלל עם תחפושת משונה שאין ראוי לעמוד כך בפני המלך, ובדיעבד כאשר אינו יכול להסירה אזי יעמוד במקום שלא יגרום לשאר המתפללים לאבד את כוונת התפילה, ומכיוון שביום זה באים קטנים מחופשים ראוי לכל ירא שמים להתפלל או מתוך סידור או בעיניים עצומות באופן שיוכל לכוון ולהתרכז. אמנם אם זו תחפושת בהופעה מכובדת שראוי לעמוד עמה לפני מלך – מותר, וכן הדין בשליח ציבור.

---

[1] המאמר ידון רק בענין תפילה עם תחפושת, כיוון שבתפילה יש עניין של לעמוד לפני שכינה, אבל בקריאת המגילה פשיטא שמותר.

[2] אסתר ט, כב.

[3] אבן בוחן מהדורת הברמן עמוד 30.

[4] אות ריח.

[5] לב העברי חלק א עמוד ד אות ב.

[6] חלק ז סימן צב.

[7] שו"ת מהר"י מינץ טו.

[8] אורח חיים תרצו, ח.

[9] מצוות לא תעשה ס.

[10] ראה במהר" מינץ שם.

[11] אורח חיים תרצו, ה.

[12] סוף מסכת מגילה.

[13] יורה דעה סימן קפב.

[14] יורה דעה סד.

[15] אורח חיים סימן תרצו.

[16] שו"ת יחוה דעת ה, נ.

[17] הובא בדרכי משה סימן תרצז.

[18] סימן תרצו אות טו.

[19] שבת י ע"א.

[20] ברכות לע"ב.

[21] הלכות תפילה פ"ה.

[22] סנהדרין יט ע"א.

[23] הלכות תפילה פ"ה ה"ה.

[24] אורח חיים צא, ה.

[25] א, כב.

[26] צא ס"ק יא – יג.

[27] ב, ט.

[28] שו"ת חבל נחלתו חלק י סימן ד.

[29] בתשובה שפורסמה בעלון שבת בשבתו, שבת מסעי, ב אב תשע"ו.

[30] דברים יא, יג.

[31] בסדר תפלת שחרית.

[32] שער חשבון הנפש פרק ג ט.

[33] הלכות תפלה פרק ד הלכה טו.

[34] חלק ג פרק נא.

[35] תכג.

[36] טור אורח חיים סימן צח.

[37] פירוש חי על המשנה אבות ב, יג.

[38] שולחן ערוך אורח חיים צח, א.

[39] סימן קא ס"ק ב.

[40] מצוה יא.

[41] על הרמב"ם פרק ד, א.

[42] פסקי תשובות סימן קא, אות א.

[43] ערך כוונה.

[44] פסקי תשובות צח, א.

[45] שבט הלוי חלק י סימן יח.

[46] עמוד נז.

[47] ענייני חנוכה, פורים כסלו תשס"ו עמוד מב הערה כו.

[48] שו"ת מחקרי ארץ ב' אורח חיים צא.

[49] אורח חיים עמוד ריד.

[50] ירושלים במועדיה (עמ' 442).

[51] תרצה, כ.

[52] פסקי תשובות קב א.

[53] צג ס"ק ב.

[54] צו ס"ק ט.

[55] שער יג.

[56] ד, ה.

[57] מסכת סופרים יד, יב.

[58] מגילה כד ע"א.

[59] מגילה טו ע"א בדפי הרי"ף.

[60] מגילה כד ע"ב.

[61] הלכות תפילה ח, יג.

[62]  אורח חיים נג, יג.

[63] סימן פא.

[64] נג, כה.

[65] נג, כה.

[66] בספרו 'דבש לפי' מערכת ח אות כ.

[67] פרשת יתרו.