אבידה מדעת

מקורות
בבלי:	בבא מציעא כא א
רמב"ם:	גזילה ואבידה יא יא
שולחן ערוך:	רסא א

אדם שמתנהג בממונו באופן שמוכח מתוך מעשיו שאינו חפץ בו, כגון שיודע את מקומו ולא בא לקחתו, או שמאבדו בידיים, מה דין הממון.

הביטוי 'אבדה מדעת' בגמרא

חמש פעמים בש"ס מוזכר הביטוי 'אבידה מדעת':

א. בגמרא (בבא מציעא כא ב) לגבי דברי אביי שאמר שיאוש שלא מדעת לא הוי ייאוש, מקשה הגמ' מהמשנה שאמרה שפירות מפוזרים הרי אלו שלו, ואמאי הרי אין הבעלים ידע בנפילתן והוי יאוש שלא מדעת. ומתרצת דהכא במכנשתא דבי דרי (דביזרי במקום אחר) עסקינן, כלומר מקום איסוף הפירות שאדם כבר אסף רוב רובם של פירותיו ולא נותר לו אלא מעט, דאבידה מדעת היא שאין בדעתו לבוא לקחתם, מחמת מיעוטם או מחמת טורח אסיפתם, ולכן זוכה בהם המוצא.

ב. בגמרא (בבא מציעא כג ב) מביאה ברייתא חביות של יין ושל שמן ושל תבואה ושל גרוגרות הרי אלו שלו, ומקשה הגמ' מהמשנה לקמן בדף כה. כדי יין וכדי שמן חייב להכריז, ומתרצת דהברייתא איירי בחביות פתוחות, ומקשה הגמ' אם הם פתוחות פשיטא שהרי אלו שלו שאבידה מדעת היא, שהרי הוא לא דאג שתהיה נשמרת ובודאי שאין דעתו עליה, לפי רש"י זו אבידה מדעת בגלל שקצים, רמשים ונחשים שנכנסים לחבית פתוחה שנותרת ללא השגחה (רש"י ד"ה מכלל דברייתא). ומתרצת דאיירי בסגורה אבל לא שרוקה בטיט, כך שאין סימן אך אינה אבידה מדעת.

ג. בגמרא (בבא מציעא כה ב), אומרת המשנה מצא כלי באשפה מכוסה לא יגע בו, מגולה נוטל ומכריז, ומקשה הגמ' מברייתא מצא כלי טמון באשפה נוטל ומכריז שכן דרך אשפה ליפנות, ומתרץ רב פפא שהמשנה מדברת על אשפה שאינה עשויה ליפנות ולכן לא יגע שבעליו הטמינוהו שם לשומרו, והברייתא מדברת על אשפה העשויה ליפנות ולכן נוטל ומכריז. ומקשה הגמ' אם היא עשויה ליפנות אבידה מדעת היא, שהרי הטמינו במקום שודאי יאבד לו ולמה צריך להכריז, ומתרצת דאיירי באשפה שאינה עשויה ליפנות ונמלך עליה בעליה לפנותה, דהשתא לאו אבידה מדעת היא וצריך להכריז.

ד. בגמרא (בבא מציעא לא א) על משנה איזוהי אבידה מצא חמור או פרה רועים בדרך אין זו אבידה, חמור וכליו הפוכין, פרה רצה בין הכרמים הרי זו אבידה. והקשתה הגמ' דקשיא רישא אסיפא, דלפי הרישא אם רצה בדרך או רועה בין הכרמים הוי אבידה, ולפי הסיפא דווקא רצה בין הכרמים הויא אבידה, אבל אם רצה בדרך ורועה בין הכרמים לא הוי אבידה, ותירץ רבא דלא קשיא, דמה שמדוייק רועה בין הכרמים הויא אבידה, איירי באבידת קרקע, דהיינו שהכרמים אבודים בכך שהבמה אוכלת מהם, ומה שמדוייק שרועה בין הכרמים לא הויא אבידה, איירי באבידת גופה, כלומר שאינו צריך להכריז על הבהמה לפי דשאינה ניזוקת ברעייתה, מה שאי"כ כאשר היא רצה שצריך להכריז, כיון שניזוקת מן הכרמים בריצתה. ושאלה הגמ' אמאי אינו צריך להכריז, והרי אפשר שיהרוג אותה בעל הכרם, ומתרצת דאיירי שהתרו בה, ואם התרו בה ואעפ"כ לא נשמר הבעלים מלשחרר אותה, ודאי זו אבידה מדעת וא"צ להכריז.

ה. בגמרא (בבא בתרא פז ב) על המשנה לגבי אדם ששלח את בנו לחנווני ונתן לו פונדיון לקנות שמן, נתן לו החנווני שמן באיסר [חצי פונדיון] והחזיר לו איסר עודף. בדרך חזרתו שבר הבן את הצלוחית ואיבד את האיסר. לדעת ת"ק חנווני חייב, לדעת ר' יהודה חנווני פטור, שעל מנת כן שלחו אביו. ושואלת הגמ' בשלמא באיסר ושמן מובנת המחלוקת, שת"ק סובר שהאב שלח את בנו רק להודיע לחנווני לשלוח אליו, אל לא רצה שישלח ע"י הקטן ולכן חנווני חייב, ור' יהודה סובר שנתכוון האב גם שישלח לו ע"י בנו. אבל על הצלוחית אמאי חנווני חייב לדעת ת"ק, והרי האב נתן לו את הצלוחית שימלא בה שמן ואבידה מדעת היא? ומתרצת שם כמה תירוצים, דאיירי בחנווני מוכר צלוחיות או שנטלה להשתמש בה לצרכו וכו' ע"ש.

לפי כל הגמרות הנזכרות, מבואר שאבידה מדעת פירושה שאדם משתמש בממונו באופן מודע בצורה כזו שהוא יודע שהוא יכול לאבד, ואינו חושש לזה.

דין הממון

בשני המקרים הראשונים [מכנשתא דבי דרי וכדים יין ושמן פתוחות] מבואר בגמרא דהדין הוא שמוצאם יכול לקחתם לעצמו. בשנים הבאים [כלי טמון באשפה ופרה רועה בין הכרמים] אינו מפורש שהדין בהם הרי אלו שלו, אלא רק שאינו צריך להכריז, אך מכל מקום אפשר שאינו יכול לקחתם לעצמו. במקרה האחרון [צלוחית ביד קטן], מקושיית הגמ' רואים שאי אפשר לחייב אדם שהזיק דבר שבעליו איבדוהו לדעת, אך לא מפורש להדיא שגם יכול לזכות בזה.

מחלוקת הרמב"ם והטור

רש"י (בבא מציעא כא ב ד"ה דאבידה מדעת) כתב גבי פירות מפוזרין שהעמידה הגמ' במכנשתא דבי דרי, שלא נפלו ממנו בלא ידיעה, אלא 'מדעת הניחם הפקר'. משמע שהסיבה שאפשר למוצא לזכות בהם, הוא מטעם דהוי הפקר [וכעי"ז כתב רש"י גם במשנה], ולפי"ז הדין צריך להיות כן בכל המקרים. וכן כתב הטור (חושן משפט רסא) שאבידה מדעת בכל מקום דינה כהפקר ומותר למוצאה לקחתה.

אבל הרמב"ם (אבדה ומציאה יא יא) כתב שאין המוצא רשאי ליטלה, אלא שמכל מקום פטור מלהחזיר, והביא לזה מקור מפסוק שנאמר: "אשר תאבד" פרט למאבד מדעתו. ומבואר דדעתו דאין דין אבידה מדעת כהפקר. והסכים לדבריו הב"י, שבשיל שאינו מפקח על נכסיו לא נאמר שהפקירם, וכן פסק בשלחן ערוך (חושן משפט רסא ד).

קושיות ותירוצי האחרונים ביישוב דעות הראשונים

הקשה הב"ח (א) על דברי הטור, שהרי בסימן רעג כתב שכדי להפקיר נכסיו צריך לומר בפה, וא"כ היאך כתב כאן דאבידה מדעת הוי הפקר, ולכן מסיק הב"ח דהעיקר כהרמב"ם דאינו הפקר. ובמקום אחר (חושן משפט רעג) כתב להקשות על הרמב"ם ממכנשתא דבי דרי, דבסתמא אמרינן דמפקיר להו, ותירץ דהתם גלי דעתיה דלא חשיב ליה וחשיב כאילו אמר בפה שמפקירן. וכעין זה כתב גם בשו"ת (ישנות צז ד"ה ואף על גב), ושם משמע שנוטה יותר לדעת הטור.

אבל הש"ך (ג) כתב ליישב דעת הטור, דאין כוונתו לומר שאומדים דעת האדם שמסתמא הפקיר ממונו, אלא שכן מצאנו בש"ס בכל מקום דהרי אלו שלו, ואדרבה לרמב"ם קשה. ומה שכתב הטור שצריך לומר בפיו הפקר, הוא לאו דווקא, אלא הוא הדין שניכר ממעשיו שמפקירן, וכתב שכן מוכח מתוס' שבת יח: לגבי גיגית נר וקדרה דאנן סהדי שמפקירן בלבו אף שלא אמר בפיו.

ובט"ז גם כן הביא ראיה לדברי הטור ממכנשתא דבי דרי, אבל כתב שבהגמ' בבבא בתרא גבי קטן ששבר הצלוחית, מוכח כהרמב"ם, שהרי על מה שאיבד הקטן את האיסר אין הגמ' שואלת אמאי חייב החנווני, וביאר הרשב"ם משום דאביו לא שלח אלא להודיעו, וא"נ דאבידה מדעת הוי הפקר, הרי גם הפונדיון שהוליך הקטן לחנווני הוי הפקר, ולמה ישלם על האיסר. אלא ודאי שאינו הפקר, רק שלא חשש האב לשמור על ממונו, ומ"מ יש לחייב את החנווני. וסיים הט"ז דמ"מ אין בידו להכריע במחלוקת זו.

גם בקצות החושן (א) כתב ראיה זו שהביא הט"ז להוכיח כדברי הרמב"ם, וכתב דאם נרצה לומר כהש"ך שבכל המקומות בש"ס כוונת הביטוי אבידה מדעת אחת היא, אז אדרבה יש לומר כהרמב"ם שאינו הפקר, וכן יש לפרש בכל המקומות הנ"ל. רק במכנשתא דבי דרי שם מפורש דהרי אלו שלו, יש לומר דהתם אליבא דאביי איירינן, דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש, ואף לאחר שנתייאש לבסוף אינו זוכה לפי שבאיסורא אתא לידיה. לכך תירצה הגמ' דבמשכנתא דבי דרי עסקינן, דאבדה מדעת היא, כלומר וליכא באיסורא אתא לידיה כלל [לפי שאין בה חיוב השבה או שלא הוי שומר אבידה], ולכן קונה בייאוש אחר כך.
עוד כתב הקצות שם להקשות על דברי הב"ח בתשובה הנ"ל, דאי אפשר לומר בנותן מטבע לקטן דדעתו להפקירה, שהרי מעובדא דצלוחית מוכח דלא הוי הפקר, שאם לא כן לא היה לנו לחייב את החנווני על הצלוחית, ואדרבה, בזה אף הטור יודה דלא חשיב הפקר.

ובספר נתיבות המשפט (א) כתב דלא בחדא מחתא מחתינהו אלא הכל תליא בייאוש הבעלים, דבאמת אבידה מדעת שם אבידה עליה, ואם יש בה ייאוש יוכל המוצא לזכות. ולכך באשפה העשויה ליפנות ודאי יש ייאוש, דכיון שאין המוצא צריך להכריז ודאי מייאש בעל האבידה, וכן הדין במכנשתא דבי דרי. לעומת זאת במשליך כיסו לרה"ר ס"ל לרמב"ם דליכא ייאוש כיון שיש בו סימן, ומי שימצאנו לא יידע דמדעת השליכו שם, וכן בפונדיון ביד קטן, אין האב מתייאש, שהרי יש לקטן שמירה כלדהו, רק שנקרא אבידה מדעת לענין שאין צריך המוצא צריך לשומרו יותר משמירת הבעלים, ולכן מה שהחזיר החנווני את הצלוחית ליד הקטן, אין לחייבו על זה. עוד כתב בעל נתה"ת דאפשר שגם לרמב"ם אמנם לכתחילה אינו רשאי ליטלה, אבל אם נטלה זכה בה, דומיא דמה שכתב לגבי ספק הינוח שלכתחילה לא יטול ואם נטל הרי אלו שלו.

דעת הגר"א

ובביאור הגר"א כתב בטעם הרמב"ם והשו"ע שהתורה לא פטרתו באבידה מדעת אלא רק מאיסור לא תוכל להתעלם, וכפי הפסוק שהביא הרמב"ם 'אשר תאבד' פרט למאבד מדעתו, דסיפא דקרא 'לא תוכל להתעלם', אבל גזל עדיין יש בו, וכמו שמוכח מעובדא דאיסר ושמן בבבא בתרא.
והנראה בכוונתו כעין מה שכתב בעל נתיבות המשפט, דאבידה מדעת כל דיני אבידה יש לה, מלבד חובת ההשבה, ולכן אסור לו ליטול לעצמו, אך אם נמצא שהיה פה גם ייאוש, יכול לזכות בה. ועל פי שיטת הרמב"ם לגבי לימוד דין ייאוש משמלה שכתב דהכל תליא בחפץ אם יש בו סימן או לא, ועפי"ז קובעים אם יש ייאוש, גם באבידה מדעת הדין כן, דבל מקום שאין בו סימן כגון מכנשתא דבי דרי, וחביות פתוחות [ופלא על הפוסקים שלא הזכירו גמרא זו, שהיא גם ראיה לכאורה נגד הרמב"ם] הדין הוא שהרי אלו שלו. ואילו בכלי באשפה [דשם איירי ביש בו סימן, ושפיר יש לפרש שם בגמ' שאינו רשאי ליטלה, וקצת תימה על הש"ך והנתיבות שכתבו כדבר פשוט שהתם הרי אלו שלו, ואינו מוכרח], וכן פרה רועה בין הכרמים, ובמשליך כיסו לרה"ר, וצלוחית ביד קטן, בכל אלו יש בהם סימן, ולכן ליכא ייאוש, וממילא אף שאינו חייב ליטפל בה, מ"מ עדיין ממון הבעלים הוא ואינו רשאי ליטלה וחייב על נזקיה.

שיעורים, מאמרים וכתבי עת

• אבידה מדעת - הרב אשר וייס שליט"א, תשס"ט.
• אבידה מדעת - הלל בן יעקב, 'מכנשתא דבי דרי' - מרכז הרב, תשס"ט.
• אבידה מדעת - הרב שמואל שמעוני, הדף היומיומי, בית המדרש הוירטואלי - הר עציון.