איסור בלוע

מקורות
בבלי:	חולין צז: - צח
רמב"ם:	מאכלות אסורות יז
שולחן ערוך:	יורה דעה צט

המקור בגמרא

בגמרא (חולין צז:) "אמר רבי חנינא כשהן משערין משערין ברוטב ובקיפה ובחתיכות ובקדרה א"ד בקדרה עצמה וא"ד במאי דבלעה קדרה" ופירש"י (שם) "במאי דבלעה קדירה – אם ראינוהו כשנפל שם קודם שנתמעט וכו' וכיון דאיפליגו תרי לישני ואיסורא דאורייתא הוא אזלינן לחומרא ולא משערינן בקדירה ועיקר הדבר כמות שהוא בא לפנינו משערינן ליה ולא משערינן במאי דבלעה קדירה מן ההיתר לפי שאף מן האיסור נבלע ונתמעט מכמות שהיה וכדאמרינן לקמן אטו דהתירא בלע דאיסורא לא בלע" ובב"י בסי' צט' ס"ד הביא דברי הרשב"א בתורת הבית שכ' על רש"י וז"ל "מתוך דברי רש"י נראה שהוא ז"ל מודה שאם ראינו איסור בשעת נפילתו ובא לפנינו עכשיו כמו שהיה לפנינו מתחילתו ולא נצטמק וההיתר נצטמק מכמות שהיה כגון זה מצרפין ההיתר שנבלע בקדירה ונצטמק לבטל האיסור ואע"פ שאין עכשיו בהיתר כדי לבטל האיסור כמו שהוא ואין זה מחוור דמה לנו במה שהיה ההיתר רבה מתחילתו על האיסור השתא מיהא נתמעט ההיתר וחזר האיסור לאסור אותו כאילו נפל בתוכו עכשיו שיעור איסור כזה ובמסכת תרומות נמי משמע דבתר בסוף אזלינן דתנן סאה של תרומה שנפלה לתוך מאה של חולין טחנן ופיחתו וכו' והרמב"ם פסק כלישנא בתרא ופירש במאי דבלעה קדירה ועומד בדופני הקדירה ומשערינן זה באומד יפה ורואין אותו כאילו הוא בעין אבל מה שנצטמק ונתמעט כלומר מה שכלה ואבד מחמת האור אין מצטרף לחשבון שזה כלה לגמרי" וכו' עכ"ל, וצ"ע לפי דעת הרמב"ם הא אמרינן בגמ' "אטו דהתירא בלע דאיסורא לא בלע" ואיך פסק בסתמא שאומדין כמה נבלע ועומד בדופני הקדירה אע"פ שאפשר שגם מן האיסור נבלע עימו.

עוד צ"ע דהנה כ' הטור (יורה דעה צט) שם אחר שהביא דברי הגמ' שאף מן האיסור נבלע בהדי ההיתר, וז"ל "והרשב"א כתב י"א שאומדין כמה בלע מן ההיתר בקדירה ומצטרף עם ההיתר ויראה לי דמב"מ שמה"ת בטל ברוב וכו' תולין להקל אבל מבשא"מ אין תולין להקל" משמע מלשון הטור דהרשב"א חולק על שיטת רש"י וסובר דלא אמרי' "אטו התירא בלע איסורא לא בלע" אלא משערים כמה בלע מן ההיתר ומצטרף לכל הקדירה, וצ"ע דהרשב"א איירי שם בשנודע דהאיסור לא נצטמק וההיתר נצטמק ובזה חלק על רש"י דאין מצרפין אלא מה שבלוע ועומד בדופני הקדירה ולא אזלינן בתר בתחילה, אבל כשאין ידוע כמה בלע לכאו' מודה לרש"י דאמרי' אטו התירא בלע איסורא לא בלע, ומה שחילק בין מין במינו למין בשאינו מינו כונתו דגם בשידעינן שדוקא התירא נבלע בתוך הקדירה מ"מ במין בשאינו מינו לא מצרפי' ליה כיון שאינו בעין בתוך הקדירה ולא משום סברת "אטו התירא בלע איסורא לא בלע", וכן סיים בלשונו שם (עיין בהגהות רעק"א ובפרישה מש"כ בזה).

עוד צ"ע דהנה סיים הטור שם על דברי הרשב"א "ואדוני אבי הרא"ש ז"ל לא חילק" וכ' הב"י שם וז"ל "דעתו לומר שמאחר שפסק סתם דלא משערינן במאי דבלעה קדירה ולא חילק בין מין במינו למין בשאינו מינו משמע דס"ל שאין לחלק ביניהם ולי נראה דרש"י והרא"ש יודו בחילוק שחילק הרשב"א שהרי בהדיא כתבו כיון דאיפלגו הני תרי לישני ואיסורא דאורייתא היא אזלינן לחומרא משמע דהיכא דהוי איסורא דרבנן אזלינן לקולא למינקט מיהא כלישנא בתרא" עכ"ל וכונתו דכמו שכתבו רש"י והרא"ש לפסוק כל"ב לענין הקדירה עצמה משום דאזלינן לחומרא בדאורייתא, כך מש"כ לפסוק דאמרי' "אטו התירא בלע איסורא לא בלע" ודלא כהלישנא בתרא אלא כסוגיין דלק' לגבי דיקולא, אינו אלא משום דאזלינן לחומרא בדאורייתא אבל בלא"ה משמע דאזלי' לקולא, וצ"ע דעת הטור אליבא דהרא"ש.

ביאור סברת רש"י והרשב"א

ונראה בכל זה דהנה משיטת רש"י שהעמיד דברי הל"ב משום דאזלינן בתר בתחילה ומצרפים אפילו מה שכלה ואבד מחמת האור כמש"כ הרשב"א לדעתו, משמע דחולק על שיטת הרשב"א שחשבינן לבלוע כאילו הוא בעין ומצרפים אותו, וסובר דהבלוע אינו מצטרף להתיר האיסור, ולכך הוכיח מדאמרי' בל"ב שמשערינן במאי דבלעה קדירה שהכונה היא דאזלי' בתר בתחילה ובתחילה היה הכל בעין בתוך הקדירה. ונראה דרק משום כן הוצרך לומר של"ב היא דלא כסוגיא דלק' דאמרי' "אטו התירא בלע איסורא לא בלע", דלשיטת הרשב"א והרמב"ם שכ' דסברת הל"ב היא שחשבינן לבלוע כאילו הוא בעין אין כאן סתירה בין הני ב' סוגיות, דודאי בסתם קדירה שבשלו בה כמה פעמים היתר ורק היום בשלו בה תערובת של היתר ואיסור, בלוע בה היתר יותר מן האיסור ול"ש כלל לומר "אטו התירא בלע איסורא לא בלע" ומשערין ההיתר הבלוע בה ומצטרף לבטל האיסור, ולקמן צריך לומר דאיירי בדיקולא שלא בשלו ומלחו בו מעולם ולא נבלע בו היתר אלא מתוך הך תערובת, וע"ז אמרינן "אטו התירא בלע איסורא לא בלע", ורק לשיטת רש"י שאין מצרפים הבלוע אם כן סברת הגמ' היא דאזלי' בתר בתחילה שהיה ששים בעין לבטל האיסור, ושפיר כ' דזה אינו מדאמרי' אטו התירא בלע איסורא לא בלע.

ולכך הרמב"ם לשיטתו דסובר דלא כרש"י פסק כל"ב דמשערין במאי דבלעה קדירה, ולא שייך כלל לסוגיא דלקמן, וזה כ' הטור שכ' דלהרשב"א לא אמרי' אטו התירא בלע איסורא לא בלע, כונתו דלהרשב"א לא אכפ"ל שנבלע גם מן האיסור משום דמשערין בהיתר שהיה בלוע מכבר בקדירה קודם שנתערבו ההיתר והאיסור. ובזה מובן כ' הטור שכ' "ואדוני אבי הרא"ש ז"ל לא חילק" אף דודאי מודה הרא"ש ורש"י דלא אמרי' אטו התירא בלע איסורא לא בלע אלא משום דאיסורא דאורייתא הוא ואזלי' לחומרא, אבל מ"מ פליגי על סברת הרשב"א שהבלוע בדופני הקדירה הרי הוא כאילו הוא בעין, ואין מצרפים את הבלוע אלא אזלינן בתר בתחילה שהיה הכל בעין, ונפק"מ כגון כשיודע בהדיא שגם התירא בלע וגם איסורא בלע דמ"מ לדעת הרשב"א מצרפים את ההיתר שנבלע בקדירה כמה פעמים קודם תערובות ההיתר והאיסור, וע"ז כתב הטור דהרא"ש סובר שאין מצרפים ההיתר הבלוע בקדירה בכל אופן, ולפ"ז מקורו בדברי הרא"ש, אינו כמו שכתב הב"י מדסתם ולא חילק, אלא בהדיא מוכח כן מדכתב לסתור הל"ב מדאמרי' לק' אטו התירא בלע איסורא לא בלע, דמזה מוכח בהדיא דאין מצרפין הבלוע ורק אזלי' בתר בתחילה וכמשנ"ת.

ונמצא דמוכח שנחלקו הראשונים אם הבלוע בדופני הקדירה הרי כאילו הוא בעין או הרי הוא כמי שאינו.

ובגמ' צז. "רבין בר רב אדא אמר כילכית באילפס הוה ואתו שיילוה לרבי יוחנן ואמר להו ליטעמיה קפילא ארמאה אמר רבא מריש הוה קא קשיא לי הא דתניא קדירה שבישל בה בשר לא יבשל בה חלב ואם בשל בנותן טעם תרומה לא יבשל בה חולין ואם בישל בנותן טעם בשלמא תרומה טעים לה כהן אלא בשר בחלב מאן טעים ליה והשתא דאמר רבי יוחנן סמכינן אקפילא ארמאה ה"נ סמכינן אקפילא ארמאה", וכ' הר"ן וז"ל (לד. מדה"ר) "ומדאמרינן האי לישנא דסמכינן אקפילא משמע דלקולא סמכינן עליה ובמאי עסקינן אי דליכא ששים ודאי לא סמכינן עליה שהרי חכמים השוו מידותיהם לשער כל איסורין שבתורה בששים ואי דאיכא ששים במאי סמכינן עליה הא כי ליכא קפילא נמי משערינן בששים אלא הכא כגון שלא נתערב גוף האיסור אלא פליטתו משום דלא ידעינן כמה נפיק מיניה וכו' וזה שלא כדברי רש"י ז"ל שכתב במאי דאמרינן לקמן כל איסורין שבתורה בס', והוא דבדקיניה ולא יהיב טעמא, משמע דס"ל דכי אמרינן דסמכינן אקפילא היינו בדאיכא ששים ולא מחוור דמדאמרינן סמכינן אקפילא משמע דלקולא סמכינן עליה ולפי דבריו אינו בא אלא לאסור דהא כל היכא דאיכא ס' אי ליכא קפילא ודאי שרי דהא אמרי' מיין בשאינו מינו וליכא קפילא בששים" עכ"ל, אמנם צ"ע דרש"י גופיה פירש בסוגיין "ליטעמיה קפילא- ..ואשמועינן דמותר לסמוך עליו לפי תומו ולא יודיעוהו שצריכין לו לדבר איסור והיתר" עכ"ל, משמע מדכ' "דמותר לסמוך עליו" דבלא הקפילא היינו אוסרים והקפילא בא להקל ולהתיר, וע"כ היינו בדליכא ס' כמש"כ הר"ן דבדאיכא ס' ודאי מתירין בדליכא קפילא, ואעפ"כ מותר בדליכא טעמא ודלא כדפירש"י לקמן דגם בדבדקיניה ולא יהיב טעמא בעי' ששים וצ"ע.

אמנם להנ"ל א"ש היטב שיטת רש"י וקושית הר"ן, דרש"י לשיטתו שבלוע בכלי אינו מצטרף לא לאיסור ולא להיתר ואינו כאילו הוא בעין והרי הוא כמי שאינו ולכך אף דכל איסור שנותן טעם בעי' ששים לבטל הטעם גם בדבדקיניה ולא יהיב טעמא, מ"מ בבלוע דהאיסור חשיב כאילו אינו קיים אין צריך ששים לבטל הטעם, ואין איסור אא"כ מורגש הטעם, דאז אסור משום דטעם כעיקר כמו שאסור כשמורגש הטעם גם בדאיכא ששים לבטלו, משום דטעם כעיקר (עיין בפירש"י לק' צח: ד"ה "לטעם כעיקר" ובמש"כ "זרוע בשלה"), ולכן בקדירה שבישל בה בשר ואח"כ בישל בה חלב ובאלפס שבישל בו שקץ דגים ואח"כ בשל בו בשר, אין דין ששים לבטל האיסור ורק בדאיכא טעמא אסור משום טעם כעיקר, ולכן סמכינן על העכו"ם לקולא וכשאומר שליכא טעמא שרי. אבל הר"ן לשיטתו דסובר כהרשב"א שבלוע הרי הוא כבעין ולכך שפיר הקשה דלרש"י שבעי' ששים בכל אופן לבטל הטעם, ליבעי ששים גם בקדירה של בשר (גם הר"ן לשיטתו שכ' דמה שצריך ס' אפילו בדליכא טעמא הוא מדרבנן משום שחכמים השוו מידותיהם עי"ש אבל מדאורייתא הכל תלוי בטעם, אם כן גם באיסור שאינו בעין צריך ס', אבל רש"י לשיטתו דדין ס' הוא מדאורייתא לביטול טעם ואף כשאין הטעם מורגש מ"מ בעי' ששים לבטלו לכן כשאין האיסור בעין לא בעי' ששים וסגי בדליכא טעם).

ובגמ' צח: "רבא אמר לא נצרכא אלא לטעם כעיקר דבקדשים אסור קמ"ל דהכא שרי" ופירש"י "נ"ט קים לן דאסור בקדשים כעיקר ממשוו של איסור ולהא מלתא קתני זהו למעוטי שאר קדשים אבל חולין שפיר גמרינן מיניה למאה וששים דהא קים לן מאחרי רבים להטות דבטלי ברובא וילפי' מהכא להחמיר דלא ליבטיל אלא במאה ורבא לית ליה טעם כעיקר בחולין וכו' אלא מדרבנן" משמע מפירושו דכל הנידון טעם כעיקר דאורייתא או דרבנן אינו אלא בדאיכא ששים לבטל הטעם, ואעפ"כ אסרינן בדיהיב טעמא, ובזה יל"ד אם הוא דאורייתא או דרבנן אבל בדליכא ששים ודאי אסור מדאורייתא גם לרבא ורבי יוחנן וכדילפי' מזורע בשלה דבעי' ששים ורק בששים מותר וכדפירש"י שם בע"א בד"ה "ושניהם לא למדוה" דאיכא למילף דאפי' בדיהיב טעמא מותר בס' ורק מדרבנן הוא דאסור.

אמנם צע"ג דבגמ' בפסחים (מד:) אמרי' דלר"ע ילפי' טעם כעיקר דאורייתא מגיעולי נכרים גיעולי נכרים לאו טעמא בעלמא הוא ואסור ה"נ ל"ש, וצ"ע דגיעולי נכרים הו"ל לאסור מדאורייתא גם למ"ד טעם כעיקר דרבנן משום דליכא ס' במאכל כנגד הקדירה שנתבשל בה או מספק שמא אין ס' כנגד מה שבישל העכו"ם (ובשלמא בילפותא מנזיר יש לחלק בין מב"מ למין בשאינו מינו עיין מש"כ "נותן טעם" אבל כאן הא שמא בשל בה העכו"ם ג"כ מינו של הישראל). אבל להנ"ל א"ש דאף שבעי' ס' כנגד האיסור ובלא"ה אסור מדאורייתא אפי' בדליכא טעמא וכ"ש למ"ד טעם כעיקר דרבנן, מ"מ היינו דוקא באיסור בעין שנותן טעם, כמו בזרוע בשלה באיל, אבל בקדירה הבלועה מאיסור דלרש"י חשיב כמי שאינו בזה לא בעי' ס' ואינו אוסר אלא מחמת נתינת טעם ולמ"ד טעם כעיקר דרבנן מותר אף בדליכא טעם כלל.