איסור עשיית חפציו קודם תפילת שחרית

		יש להשלים סוגיה זו: בסוגיה זו חסר מידע בסיסי או הרחבות נוספות מעבר למידע שכתוב.
		הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.	עריכה

מקורות
בבלי:	ברכות יד א
רמב"ם:	תפילה ו ד
שולחן ערוך:	אורח חיים פט ג

ביאור האיסור על האדם להתעסק בענייניו וחפציו לפני תפילת שחרית, פרטי הדין ממקורותיו.

איסור עשיית חפציו לפני תפילת שחרית

מקורות האיסור

חכמים הקפידו שלא לעשות פעילות ועיסוקים לפני תפילת הבוקר, וכמה טעמים נאמרו לכך. במקורות התלמוד יש שתי מקורות המלמדים על איסור זה:

המקור הראשון, במסכת ברכות (יד, א), אמנם מפורש והחלטי בהצגת האיסור, אך ישנו חסרון במקור זה, כיוון שהרי"ף לא גרס כלל את איסור עשיית חפציו בין שאר המימרות.

הגמרא מציגה שלושה איסורים שישנם עבור כל אדם לפני שהתפלל בבוקר: אמירת שלום, עשיית חפציו של אדם, יציאה לדרך. הראיה שהגמרא מביאה היא מהפסוק (תהלים פה, יד) "צדק לפניו יהלך וישם לדרך פעמיו", והמהרש"א הראה שהראשונים נחלקו כיצד להבין את הדרשה, וזה תלוי בגירסה האם יש כאן איסור עשיית חפציו או לא. לפירוש רש"י קודם כל צריך לעסוק בצדק - "תפילה שמצדיקו לבוראו" ורק אחר כך להתעסק בצרכים הפרטיים של האדם.

המקור הנוסף גם הוא במסכת ברכות (ה, ב), בו מובאים דברי התנא רבי אבא בנימין שהיה מצטער כל ימיו על שני דברים: על תפילתו שתהיה לפני מיטתו, וכן על מטתו שתהא נתונה בין צפון לדרום (דין שאינו נוגע לסוגיה זו).

ופירש רש"י (ד"ה סמוך) את ההנהגה הראשונה של אבא בנימין, שנזהר כל ימיו שלא לעשות מלאכה ושלא לעסוק בתורה מעת הקימה מהמיטה ועד שקרא ק"ש והתפלל. התוספות (ד"ה אימא) תפסו את רש"י על הרחבת האיסור גם שלא ללמוד תורה לפני תפילה ולא ידעו מנין לו זה, ואכן נחלקו בכך הראשונים אולם השו"ע (פט, ה) פסק לחומרא לאסור גם לימוד לפני התפילה (בתנאים מסויימים המבוארים בראשונים ואחרונים).

מקור זה צריך בירור מבחינת התוקף ההלכתי שלו, שכן אינו אמור בלשון הלכתית מחייבת כי אם בתור הנהגה של אחד החכמים המעיד על עצמו. כמו כן, כמה ראשונים פירשו את דבריו כמוסבים לענינים אחרים (ראה אור זרוע סימן ד).

טעם האיסור

שמא יבטל מן התפילה

הצל"ח (ברכות יד, א) העיר שהרמב"ם, רי"ף ורא"ש לא הסכימו לאיסור עשיית חפציו של אדם קודם התפילה, ולשיטתם אין לגרוס את המימרא הזו בגמרא (שם), ולמרות שקיבלו את דברי אבא בנימין כהלכה פסוקה, מסתבר שהוא הקפיד דווקא על מלאכה משמעותית, "דבר של טירחה ואיכא לאמשוכי", ולפירוש זה טעם האיסור הוא שמא ימשך האדם אחר עסקיו ויבטל מן התפילה (ולמעשה לא רצה להקל נגד פסק השולחן ערוך).לשון הרמב"ם (תפילה ו, ד) היא ש"אסור לו לאדם שיטעם כלום או שיעשה מלאכה מאחר שיעלה עמוד השחר...", ומשמע שיש עיסוק במלאכה – כלומר מעשה משמעותי וקבוע (ויצויין להלן בדעת האשל אברהם). ולדברי הצל"ח נראה שבנקודה זו חלוקים שני המקורות, ואחריהם הראשונים, מהו טעם האיסור הנדון, האם שמא ימשך וישכח מן התפילה, או שיש איסור עצמי להקדים את צרכיו הפרטיים לתפילה. המימרא של אבא בנימין עוסקת בחשש שמא ימשך, שמחמת כן הנהיג על עצמו אבא בנימין את האיסור. ואילו המימרא בדף יד עוסקת באיסור עצמי, שהתפילה תהיה המוקד הראשוני ביומו של האדם.

כדברי הצל"ח, עולה מדברי הריטב"א (יד, א) שהסביר שטעם אחד יש לכל רצף האיסורים המוזכרים בגמרא: יציאה לדרך, עשיית חפציו ואמירת שלום: שימהר לבית הכנסת ויתפלל, כדי שלא יתיאש מן התפילה. כלומר שלא ישכח ויתבטל מן התפילה.

שלא להקדים עניינים אחרים לעיסוק בפנייה לה'

ביאור נוסף מצינו בדברי הגרי"ד (רשימות שיעורים על מסכת ברכות) שתלה את טעמי האיסור במחלוקת העקרונית של רש"י ותוספות האם להרחיב את האיסור גם ללימוד תורה. לדעת רש"י מוכח שאין כאן בעיה של עיסוק של חולין לפני תפילה שהיא הפנייה לה' ועיסוק רוחני ברומו של עולם (ברכות ו, ב). לדעת רש"י, יש איסור עקרוני להתעסק לפני תפילה, ואין להקדים שום עיסוק "בכל חלק של הגוף קודם שהתפלל, ואפילו להשתמש בשכלו אסור". והתוספות (וכן הרמב"ם) מסכימים שהבעייתיות הינה הקדמת עובדין דחול לעיסוק הרוחני הנעלה.

התפילה הדבר הראשון ביום

הגרי"ז מבריסק (חידושים על הרמב"ם שבת כט, ה) כתב באופן אחר, שהאיסור אינו שמא ישהה, ואינו דומה לשאר איסורי מלאכה לפני מצוות, אלא זהו דין מיוחד בתפילה שתהיה הדבר הראשון ביום, ויקדים תפילה לכל עיסוקיו המרובים. ואפשר לדייק כן מדרשת הפסוק שקודם כל צדק לפניו יהלך, ורק אחר כך יתעסק בחפציו. וכן מדברי אבא בנימין נראה שההתמקדות היא בתפילה שתהיה סמוכה כמה שיותר לקימה מן המיטה - "שתהא תפילתי לפני מטתי". אולם, מסידור דברי הרמב"ם מובן שאיסור האכילה והמלאכה הוא העיקרי, שלא לעשות דברים אלו, ואין זכר לעקרון הקדמת התפילה. וכך נראה גם מדברי הלבוש (ג) שהסביר את איסור המלאכה לפני תפילת העמידה: "הקפידו שלא יעכבו אותה".

התעסקות אחר ברכות השחר

תרומת הדשן (יח) דן באיסור עשיית מלאכה לפני התפילה, ובסוף תשובתו הוא מעיד שראה רבים המדקדקים שהיו נמנעים לעשות את צרכיהם בבוקר, והקפידו להכנס בתחילה לבית הכנסת כדי לומר "ברכות ותשבחות" ורק אחר כך היו הולכים לעשות את צרכיהם.

למרות מנהגם של רבים אלו, תרומת הדשן כתב לדחות סברה זו, שאינה עולה בקנה אחד עם דברי חז"ל בסוגיה זו ובכל מקום שכשאמרו "תפילה" בתלמוד, כוונתם לתפילת עמידה ולא לברכות השחר או תשבחות וקריאת שמע. כדברים אלו, משמע בכל הראשונים שסתמו דבריהם שהענין תלוי בתפילה, וכלשון התלמוד בשני המקורות הנזכרים. אולם, הרמ"א הביא שיש מתירים עשיית מלאכה מאחר שהתחיל בברכות השחר, והתבסס על הארחות חיים (המובא בבית יוסף) שלענין איסור אמירת שלום קודם התפילה ברכות השחר מתירות, וסיים הרמ"א שטוב להחמיר. ולאור זאת, האחרונים הביאו עצה זו לגבי מקרים שצריך לעשות מלאכה, וצירפו את הדעה המובאת ברמ"א (ראה לדוגמא משנה ברורה ס"ק טז).

מלבד קושיית תרומת הדשן מלשון התלמוד, יש להבין את הסברה שבדעה זו של המקלים. הרי עיקר התפילה היא העמידה לפני ה', וחכמים הקפידו עליה משום שלושת הטעמים הנזכרים, ומה יעלה או יוריד באמירת ברכות השחר? וכנראה שלדעה זו טעם האיסור הוא שפתיחת היום תהיה רוחנית של פנייה לה', ואין לעשות דבר קודם לכן, ולאחר שכבר ברך את הברכות, ובברכותיו ניצב היה לפני ה', פקע ממנו איסור זה והתקיימה תקנת החכמים.

עסק גמור

האשל אברהם (בוטשאטש, סימן פט) פירש שהאיסור של עשיית מלאכה קודם תפילת שחרית, אמור דווקא על מלאכה גמורה ומקצועית, מה שאין כן מלאכת הדיוט או מלאכה באופן עראי, שאלו דברים שהותרו בחול המועד וערב פסח, ויש ללמוד מהם לאיסור עשיית מלאכה קודם התפילה של כל השנה. בסוף דבריו, האשל אברהם הצריך עיון על פסיקה זו. צריך בירור מהיכן למד חידוש זה, שהרי לשון חכמים "לעשות חפציו" אינה מורה על מלאכה גמורה וקבועה, מה עוד שמהמקור של אבא בנימין לדין זה, נראה איפכא, שהקפיד שלא לעשות כלל את ענייניו לפני התפילה. וכנראה למד מלשון הטור והשולחן ערוך שנקט להתעסק בצרכיו. ומשמע לו שלשון התעסקות מורה על קביעות ומלאכה חשובה, אך קשה לתפוס דיוק כזה מלשון השולחן ערוך ולהזניח את משמעות מקור הדין בתלמוד.

הגרש"ז אויערבך (הליכות שלמה תפילה ב, ה) לא קיבל אמנם את חידוש האשל אברהם, אך כתב שעשיית מעשים קלים ועראיים לא נאסרו קודם התפילה, ודוגמאותיו: הכנסת כביסה למכונה (ללא מיון) והפעלתה, השלכת אשפה, סידור המיטה, עיון חטוף בעיתון. ויש להסביר את הענין על פי טעם האיסור הכללי כפי המבואר לעיל – אם האיסור הוא מחשש המשכות אחר עשיית מלאכתו, ופגיעה בתפילה, ברור שבמעשים קלים כאלו אין חשש. ואם האיסור נובע מצורך הקדמת התפילה (כפי שהעיר הגרי"ד) לענייני הגוף וצרכיו, עדיין יש לומר שחכמים לא העמידו דבריהם גם במעשים קטנים ולא משמעותיים כאלו.

דבר מצוה

הפרי חדש דייק מהגמרא שדווקא חפצי האדם אסורים, אך חפצי מצווה וצרכי שמים מותרים גם לפני התפילה. יסוד הענין נובע כנראה מההבנה שאסור לאדם להתעסק בדברים גשמיים, שחשיבותם מתגמדת בפני הצורך הרוחני העילאי של תפילה. כאשר מדובר בעסקי מצווה, לא דיברו חכמים (אולם גם לפי ההבנה שאיסור מלאכה נובע מחשש שמא ימשך וישקע במלאכתו, יש לומר שחכמים לא גזרו לגזור על דבר מצוה מפני חשיבותה).

לכאורה, קשה על היתר מלאכת מצוה מאיסור לימוד התורה לפני התפילה, כפי שכתב רש"י (ברכות ה) ונפסק בשולחן ערוך, שוודאי הלימוד מצווה רבה הוא, ואף על פי כן אסרוהו. ויש לומר שבאמת איסור מלאכה ואיסור לימוד התורה נובעים כל אחד מיסוד אחר. מלאכה נאסרה משום שצריך להקדים את המעמד הרוחני של פנייה לה', והלימוד נאסר מחשש שמא ימשך אחר לימודו, ואכן יש לכך השלכות בפרטי ההלכה של איסור הלימוד לפני התפילה (ראה פט, ו ובאחרונים).

המגן אברהם (רנא, ו) כתב שמותר לקנות אוכל לכבוד שבת לפני התפילה, באופן שאם לא יגיע מוקדם, יגמר המלאי ולא יוכל לקנות. מדבריו עולה שההיתר אינו מרווח, ורק אם אי אפשר באופן אחר יש להתיר, ואילו מדברי הפרי חדש נראה שהיתר גמור הוא.

הגרש"ז (שם) ביאר כמה פרטים ששייכים גם הם בצרכי המצוה שמותרים לפני התפילה, כגון הכנת אוכל לילדים לפני היציאה ללימודים, וכן מותר לקנות עבורם אוכל זה, וכן מקלחת לפני התפילה (אולם לגבי סיבון של הגוף לא רצה להתיר כי אין בזה צורך לתפילה כי אם ניקיון ועידון).

היתר נוסף הנגזר מהיתר חפצי מצוה הוא, עשיית צרכי רבים. בדינים רבים הנחו אותנו חכמים שצרכי הרבים נחשבים לדבר מצוה, ובירושלמי אמרו: "העוסק בצרכי צבור כאילו עוסק בדברי תורה", וכוונתם לבטא את החשיבות העילאית של עסק זה, שכמצווה גדולה הוא נחשב. וכך נפסק בשולחן ערוך ובאחרונים (סימן ע סעיף ד) שהעוסק בצרכי צבור, עוסק במצוה. ושם מבואר שאפילו אם עושים שלא לשם המצוה שבדבר, אלא לצורכם, אם השעה דחוקה ומעשיהם נצרכים, מותרים. היבט זה הובא בכמה תחומים בהלכה (ראה שולחן ערוך נד, ג; קיב, ב בהג"ה; שו, ו, ובסעיף יב בהג"ה; תקמד ועוד). וכך פסק במלומדי מלחמה (תשובה יב, עמוד 79).

מינוי שומר

ישנן כמה גזירות חכמים שלא לאכול, ללמוד או לעשות מלאכה לפני קיום מצוה, ובכמה מקומות כתבו הפוסקים פתרון לאיסורים אלו, על ידי מינוי אדם שיזכיר לקיים את המצוה, ובאופן זה מותר לאכול, ללמוד ולעשות מלאכה עד שיקיים את המצוה המוטלת עליו. בשו"ת חיי לוי (ב, א אות ה) כתב שכל דיני שומר האמורים בבדיקת חמץ ולפני תפילת מנחה וערבית, אינם שייכים כלל לדין מלאכה לפני תפילת שחרית, שכן טעם האיסור שונה לגמרי. אין כאן איסור שמא ימשך ויגרר אחר עיסוקיו ויבטל מהתפילה, אלא איסור עצמי שצריך להקדים את התפילה (ראה לעיל מהגרי"ז והגרי"ד), ומה יעזור השומר שיזכירנו? הרי יסוד האיסור הוא שהתפילה תהיה ראשונה במהלך היום.

כנזכר לעיל, הצל"ח והריטב"א כתבו שיסוד האיסור הוא החשש שהאדם ישתהה ויתבטל מן התפילה, ולפי דבריהם אכן יועיל מינוי שומר שיזכיר לאדם את תפילתו.