אכילה לפני התפילה

		יש להשלים סוגיה זו: בסוגיה זו חסר מידע בסיסי או הרחבות נוספות מעבר למידע שכתוב. חלק מן התוכן מובא בצורה לא ערוכה בדף הטיוטה.
		הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.	עריכה

מקורות
בבלי:	ברכות י ב
רמב"ם:	תפילה ה ב, ו ד
שולחן ערוך:	אורח חיים פט ג-ה

גדר האיסור לאכול קודם שיתפלל או שיקרא קריאת שמע, ובאילו אופנים מותר.

סוגית הגמרא

הגמרא (ברכות י ב) מביאה דברי ר' יוסי ברבי חנינא משום ר' אליעזר בן יעקב, שדורש את הפסוק (ויקרא יט כו): "לא תאכלו על הדם", שאסור לאכול קודם התפילה. ועוד אומרת הגמרא שכל האוכל ושותה ואחר כך מתפלל, עליו הכתוב אומר (מלכים א יד ט): "ואותי השלכת אחרי גווך", אל תקרי 'גווך' אלא 'גאיך', היינו שמתגאה ואחר כך מקבל עליו עול מלכות שמים.

מבואר מן הגמרא שאסור לאכול ולשתות קודם התפילה, ושהעושה כן יש בזה משום גאווה.

הרי"ף (ה א) הביא את הגמרא כצורתה, וכן ציטט הרא"ש (י) להלכה.
הרמב"ם (תפילה ו ד) כתב שאסור לו לאדם לטעום כלום אחר שעלה השחר, עד שיתפלל שחרית. וכן הוא בטור (אורח חיים פט) ובשלחן ערוך (אורח חיים פט ג)

מדאורייתא או מדרבנן

ברא"ש (י) משמע שהאיסור הוא מדאורייתא, שכתב בשם ר"י שהסיבה שאפילו התחיל לאכול קודם עלות השחר צריך להפסיק, שלא כמו במנחה, היא מפני שבשחרית הוא חמור יותר לפי שהסמיכוהו על פסוק, ואיכא לאו 'לא תאכלו על הדם'. אמנם ייתכן שכוונתו לומר רק שזהו איסור חמור יותר שהרי הסמיכוהו לפסוק, אבל על כל פנים רק מדרבנן הוא.

במאירי (ד"ה האוכל ושותה) מבואר להדיא שאינו מדאורייתא, אלא רק דרך סמך הביאו אזהרה לאיסור זה. וכן הרבנו יונה (ה א ד"ה לא תאכלו) כותב להדיא שהאיסור הוא מדרבנן, לפי שפשטו מדבר על אבר מן החי. וכן כתב בית יוסף (פט ד"ה ומ"ש בשם אבי העזרי) שהאיסור הוא רק מדרבנן.

בספר מור וקציעה (אורח חיים פט פ ב) כתב שאין הכרח לומר שהדבר נאסר מדברי חכמים בלבד, אלא שעל כל פנים לאו גמור לא הוי כיון שהוא נדרש לעוד דרשות. לכן כותב שיש כאן לאו שבכללות שאין לוקין עליו, אך על כל פנים עיקרו הוא מדברי תורה שלא לאכול ולשבוע קודם התפילה אם לא שהוא אנוס.

שתיית מים

כתב אבי העזרי (ברכות ל), שמותר לשתות מים בבוקר קודם התפילה, שכל האיסור דווקא דבר שמשכר מפני שמביא לידי גאוה, אבל מים מותר כיון שבמים לא שייך גאוה, והביאוהו הרא"ש (י), הגהות מיימוניות (תפילה ו ד), מרדכי (ברכות א כג), ארחות חיים לוניל (א תפילה טו), כסף משנה שם ועוד.
מהר"י אבוהב^{[דרוש מקור]} ביאר שמזה הטעם שינו חז"ל את לשון הפסוק מ'גווך' ל'גאיך', דהיינו שמצד הגוויה, כלומר הגוף, אסור לשתות אפילו מים, שגם הוא צורך הגוף. אך כיון ששינוהו ללשון גאווה, אינו אסור. אמנם הפרישה (ו) כותב שדוחק הוא לומר שהפסוק בא להתיר שתיית מים, אלא יותר נראה שלולי דרשת חז"ל היינו דורשים אותו כפשוטו על שפלות בעלמא, ולא על עסקי אכילה ושתיה.

בארחות חיים ובכלבו שם מביאים שרבנו פרץ חולק על דבר זה, וסובר שאף בשאר הימים אסור, שכיון שמילא נפשו ורצונו ממה שהוא צריך, הרי זה נחשב לגאוה.
ובפרי חדש (פט ג) כתב שגם הרמב"ם חולק על זה וסובר שאסור לשתות מים, שהרי כתב 'הצמא והרעב הרי הם בכלל חולים', וצמא הוא ודאי לענין מים, ולא התיר אלא משום רפואה. הא לאו הכי אסור. ואף שמרן העתיק לשון הרמב"ם ובכל זאת התיר מים, לישנא דהרמב"ם נקט ואזיל. וכן דעת המעשה רקח על הרמב"ם, וכן כתב ערוך השלחן (פט כג) בדעתו.

מהר"י אהוהב^{[דרוש מקור]} הכריע כראבי"ה, וכן הוא בבית יוסף (פט ד"ה וכתב רבנו הגדול מהר"חי אבוהב) וכן פסק השלחן ערוך (פט ג).

בשבת

בארחות חיים לוניל (א תפילה טו) ובכלבו (י) כתבו שהראבי"ה^{[דרוש מקור]} התיר דווקא ביום חול, אבל בשבת אפילו מים אסור כיון שחייב הוא בקידוש. והטור (אורח חיים פט) כתב שאביו הרא"ש היה שותה מים גם בשבת קודם התפילה, ולא חשש לקידוש, מפני שלא הגיע זמנו עד אחר תפילה, ועל זה כתב הבית יוסף (ד"ה ומצאתי כתוב בשם רבנו טוביה) שכן נראה עיקר, ובמיוחד שיש הפוסקים שמותר לשתות מים אף אחרי התפילה קודם קידוש.
גם בשלחן ערוך (פט ג) פסק להתיר לשתות מים קודם תפילה, אפילו בשבת.

הפרישה (ו) כותב שלפי טעמו של הטור, שלא הגיע עדיין זמן קידוש ולכן מותר לשתות מים, יהיה הדין שגם קודם מוסף מותר לשתות.

עם סוכר

בשו"ת הרדב"ז (ד רלח) כתב שאם שותה מים וסוכר לצורך רפואה מותר, אבל אם אינו חולה אסור ואין לך גאוה גדולה מזו.
וכן הפרי חדש (פט ג) כתב שדווקא מים בלא סוכר מותר, אבל עם סוכר אין לך גאוה גדולה מזו, וגם כשמוכרח לשתות קפה, לא ישתה עם סוכר. וכן העתיק המחצית השקל (פט יא).

שיעור אכילה האסור

הרמב"ם (תפילה ו ד) כתב שאסור לאדם לטעום כלום קודם שיתפלל שחרית. משמע בדבריו שאפילו כלשהו אסור. וכן משמע בהלכות גדולות (ברכות ה ד"ה ואסיר ליה לבר ישראל) שכתב גם כן הלשון 'למטעם מידי', וכעין זה הלשון בספר החינוך (רמח).
ובפסקי הרי"ד (ברכות י ב) כתב להדיא שקודם תפילת שחרית אפילו טעימה בלבד אסור, שהרי אפילו שאר צרכיו אסור לעשות קודם, כל שכן לטעום.

אמנם בשו"ת שאילת יעב"ץ (א מ) כתב שלטעימה לא חיישינן אפילו לפני תפילת שחרית, ואמר שדומה הדבר לדין מטעמת שאינה צריכה ברכה. אמנם כתב שממידת חסידות ראוי להיזיהר בזה לאדם בריא.
אבל בשו"ת יביע אומר (ה אורח חיים כב ד"ה איברא דאיכא) דחה דבריו וכתב שהעיקר כמו שכתבו הראשונים שאפיל לטעום אסור.

המקור לאסור אפילו טעימה

הפוסקים דנו מנין המקור לאסור אפילו טעימה בלבד, כמו שכתב הרמב"ם ועוד פוסקים, והרי הגמרא לא דיברה אלא על אכילה, ואפשר שכוונתה לסעודה?

לפני תפילה או לפני קריאת שמע

בגמרא הוזכר האיסור לגבי אכילה לפני תפילה, אבל כשדורשת את הפסוק, אומרת שגאוה היא לאכול ואחר כך לקבל עליו עול מלכות שמים. ומזה נראה לכאורה שיש איסור אכילה גם לפני קריאת שמע.
בספר מצוות גדול (עשין יח) כתב בשם הלכות גדולות שדרש את הפסוק הזה דווקא על קריאת שמע של שחרית.

בביאור הלכה (אורח חיים פט ד"ה ולא לאכול) כתב שמי שמוכרח לאכול לרפואה, יראה על כל פנים לקרוא קריאת שמע קודם, שכן הזכירה הגמרא גם קבלת עול מלכות שמים קודם אכילה.

התחיל קודם עלות השחר

הרשב"א (י ב ד"ה כל האוכל) כותב שהאיסור הוא דווקא כאשר מתחיל לאכול אחר שמגיע זמן תפילה, אבל התחיל קודם שהגיע זמן תפילה מותר, ושכן כתבו התוספות. ומשמע בדבריו שאינו צריך להפסיק אף משהגיע עמוד השחר.
אמנם הרא"ש (א י) כתב בשם ר"י שאם התחיל לאכול קודם עלות השחר, צריך להפסיק משיעלה עמוד השחר, ואינו דומה לתפילת מנחה ששם אין צריך להפסיק, כיון שבשחרית חמור יותר, שהרי הסמיכו את האיסור לפסוק, ולכן אפילו התחיל מפסיק. וכן הוא ברבנו יונה (ה א ד"ה כל האוכל) בשם ר"י הזקן, שבשחרית אם התחיל לאכול קודם עלות השחר, צריך להפסיק מיד בעלות השחר, משום הלאו דלא תאכלו על הדם.

הרמב"ם (תפילה ו ד) כתב גם כן שאינו אסור אלא משעלה השחר, אמנם לא ביאר להדיא דבריו אם צריך להפסיק אחר שהתחיל בהיתר.
אמנם הטור (תפילה פט) כתב בשם הרמב"ם שאין צריך להפסיק. והעיר הבית יוסף שהרמב"ם לא הזכיר שאין צריך להפסיק, רק לגבי תפילה מנחה, אבל כוונת הטור לרשב"א שכתב שאין צריך להפסיק.

השלחן ערוך (פט ה) כתב בסתם שאם התחיל קודם עלות השחר צריך להפסיק, והיינו כדעת ר"י, ובשם 'יש אומרים' כתב שאין צריך להפסיק.
בבית חדש (ז) פסק שצריך להפסיק אפילו התחיל בהיתר קודם זמן תפילה.
הפרי חדש (פט ד) כתב שאף שהעיקר כסברה אחרונה, יש להחמיר כסברה ראשונה, כלומר שיש להפסיק משהגיע הזמן, וכן מצדד המשנה ברורה (כט).

החולה

כתב הרמב"ם (תפילה ה ב) שהרעב והצמא הוא בכלל החולים, ואם אינו יכול לכוון דעתו בתפילה, יאכל וישתה ואחר כך יתפלל, משמע כל שכן חולה שמותר.
ומהר"י אבוהב למד כן מתוך דברי הראבי"ה, שכשם שהתיר מים, הוא הדין שמותר לרפואה, דליכא בזה משום גאוה, וכן כתב השלחן ערוך (פט ג) שאוכלין ומשקין שהם לרפואה, מותר קודם התפילה.

בפרי חדש (פט ג) כתב שגם אם יכול הוא לקחת את המאכל לרפואה אחר התפילה ואין לו בכך שום הבדל, אף על פי כן רשאי לאכלו קודם התפילה, כיון שאין בזה גאווה.

בביאור הלכה (ד"ה ולא לאכול) כתב שמי שמוכרח לאכול לרפואה, יראה על כל פנים לקרוא קריאת שמע קודם, שכן הזכירה הגמרא גם קבלת עול מלכות שמים קודם אכילה.

אם עדיף להימנע מאכילה קודם תפילה על פני תפילה במנין

כתב הביאור הלכה (פט ד"ה וכן אוכלין) בשם אחרונים, שמי שהוא חלש, עדיף שיתפלל ביחידות בביתו ולאחר שיאכל ילך לבית הכנסת לשמוע קדיש וקדושה, מאשר שיאכל קודם התפילה ויתפלל בציבור.

הצמא והרעב

כתב הרמב"ם (תפילה ה ב) שהרעב והצמא הוא בכלל החולים, ואם אינו יכול לכוון דעתו בתפילה, יאכל וישתה ואחר כך יתפלל.
בבית יוסף (פט ד"ה כתב הרמב"ם בפרק ה') הביא דברי הרמב"ם וכתב על זה שלפי מה שאין אנו נזהרים בכל הדברים שלפני התפילה מפני שאין אנו יודעים לכוון כל כך, הרי שגם הצמא והרעב יש להם להתפלל ואחר כך לאכול ולשתות. אמנם סיים שאם רוצים הם לסמוך על הרמב"ם, הרשות בידם. ובאמת בשלחן ערוך (פט ד) אחר שכתב שאם יכול לכוון דעתו אל יאכל קודם, הוסיף שאם אינו יכול לכוון דעתו, אם רצה אל יתפלל עד שיאכל וישתה. כלומר שיכול לסמוך על זה, אבל משמע שטוב יותר שיתפלל קודם. וכן העיר במשנה ברורה (כו).

בשו"ת הרדב"ז (ד רלח) כתב שאם שותה מים וסוכר לצורך רפואה מותר, אבל אם אינו חולה אסור ואין לך גאוה גדולה מזו.

הפרי חדש עורר לשאול, למה צריך להזכיר היתר מיוחד לצמא, והרי מים בלאו הכי מותר, וכתב לתרץ שבאמת 'צמא' הוא לאו דווקא, שהרי מותר לשתות מים קודם התפילה. ובתירוץ נוסף כותב דאיירי באדם שאינו רעב אבל צריך לאכול משהו כדי לא לשתות על 'קיבה ריקה', ולכן אמר שהצמא אסור לאכול.

בשאר תפילות

כתב הרי"ד (פסקים ברכות י ב) שהאיסור הוא לאו דווקא בתפילת שחרית, אלא כל תפילה כיון שהגיע זמנה, אסור לקבוע עצמו במאכל ומשתה קודם שיתפלל, שמתוך שהוא שבע אינו יכול להכניע עצמו כראוי לפני הקב"ה. אמנם תפילת השחר חמורה שאסור אפילו לטעום, מה שאין כן בשאר תפילות.