בנין וסתירה בכלים

סוגיה זו הולכת לעסוק בנושא האם יש בניין וסתירה בכלים בשבת. תחילה נראה את הסוגיות השונות בעניין זה והסברי הראשונים בכל סוגיה, ולאחר מכן נסכם את דעות הראשונים ואת הפסיקה להלכה.

פריסת סוגיות הגמרא והסברי הראשונים

במשנה בביצה (כא, ב):

"שלשה דברים רבן גמליאל מחמיר כדברי ב"ש וכו' ואין זוקפין את המנורה ביום טוב".

ובגמ' (כב, א):

"מאי קא עביד? (פירוש, מה הבעיה בזקיפת המנורה) א"ר חיננא בר ביסנא: הכא במנורה של חוליות עסקינן דמיחזי כבונה, דב"ש סברי יש בנין בכלים ויש סתירה בכלים, וב"ה סברי אין בנין בכלים ואין סתירה בכלים".

הסביר רש"י: "אין תורת בנין בכלים. ואינו חייב אלא אם כן עשה בו מלאכה כגון ממחק או מחתך וכו' שהן אבות מלאכות לעצמם, אבל חזרת חוליות, שאין בה אלא משום בונה, אין בונה אלא בבתים ואהלים".

ובגמ' בשבת (קכב, ב):

"ת"ר: דלת של שידה ושל תיבה ושל מגדל נוטלין אבל לא מחזירין, ושל לול של תרנגולים לא נוטלין ולא מחזירין".

ניסתה הגמ' להבין מה ההבדל בין הדינים, ולמסקנת הגמ' אמר רבא: "קסבר אין בנין בכלים ואין סתירה בכלים, וגזירה שמא יתקע".

וכתב רש"י: "גזירה שמא יתקע. בחזקה בסכין ויתדות והוה ליה גמר מלאכה וחייב משום מכה בפטיש". וכן הסבירו הרא"ש, המאירי (קכב, ב) והריטב"א (מז, א).

הר"ן (על הרי"ף) הביא את פירוש רש"י, והוסיף שאפשר גם להסביר שהחיוב הוא משום בונה, ומה שאמרנו שאין בניין בכלים "הני מילי בכלי שנתפרק ואין צריך אומן בחזרתו, אבל עושה כלי מתחילתו, אי נמי כלי שנתפרק וצריך אומן בחזרתו", כשמחזיר את חלקי הכלי אין הדבר נקרא בניין בכלים "אלא עושה כלי מיקרי ומחייב משום בונה". וכן כתב הרמב"ן בחידושיו (קב, ב ד"ה רב אמר), וכן משמעות דברי הרמב"ם (כב, כה) [הערה: ולפי זה צריך לפרש את דברי הגמ' "קסבר אין בנין בכלים" כמו בנין בבתים, אבל גזרינן שמא יתקע שזה כמו עושה כלי מתחילתו וחייב משום בונה].

ובגמ' שבת (מה, ב):

"הורה ריש לקיש בצידן מנורה הניטלת בידו אחת מותר לטלטלה, בשתי ידיו אסור לטלטלה. ור' יוחנן אמר: אנו אין לנו אלא בנר כר"ש (פירוש, שסובר שמותר לטלטלו), אבל מנורה בין ניטלה בידו אחת בין ניטלה בשתי ידיו אסור לטלטלה".

הסביר אביי שמדובר במנורה שדומה למנורה של חוליות (פירוש, שעשויה פרקים פרקים) בזה שיש בה "חידקי", דהיינו חיתוכים מסביב, שמתוך הדמיון למנורה של חוליות חוששים שמא גם במנורה של חוליות שתתפרק יבוא להחזיר את החלקים ונמצא עושה כלי. ולכן סיכמה הגמרא: מנורה של חוליות בין גדולה בין קטנה אסורה לטלטלה. מנורה שיש בה "חידקי"- בגדולה אסור משום גדולה של חוליות, ומחלוקת ר' יוחנן וריש לקיש בקטנה שיש בה "חידקי", האם גוזרים גם בזה משום קטנה של חוליות או לא.

להלכה הרמב"ם פסק כר' יוחנן, וכן פסק השו"ע (רעט, ז). הרי"ף לא פסק בזה, והסביר הרשב"א שהטעם הוא משום שר' יוחנן הוא אליבא דבית שמאי שיש בנין בכלים, אך הקשה שזה דחוק מהמשך הגמ' לגבי ריש לקיש. והר"ן תירץ שר' יוחנן וריש לקיש הסבירו אחרת את מחלוקת ב"ש וב"ה בביצה באופן שלכו"ע יש בנין בכלים, עיי"ש.

בגמ' פרק הבונה (קב, ב) הובאה מחלוקת רב ושמואל לגבי "האי מאן דעייל שופתא בקופינא דמרא", דהיינו מי שתוחב יתד קטן בתוך הבית יד של המעדר כדי להדקו שלא יצא, האם חייב משום בונה (רב) או משום מכה בפטיש (שמואל). הקשו התוס' (ד"ה האי מאן) על שיטת רב שהרי אין בניין בכלים! והסבירו בשם ר"י שיש חילוק בין בניין גמור שצריך חיזוק ואומנות, שבזה יש בניין גם בכלים, לבין בניין שלא צריך חיזוק ואומנות שבזה כתוב שבכלים לא נחשב בניין ובקרקע כן.

הרמב"ן והר"ן חילקו כשיטתם דלעיל, שמה שאמרו שאין בניין בכלים היינו תיקון כלי קיים, אך העושה כלי מתחילתו (ובכלל זה הכניסו תיקון כלי קיים בדבר שצריך אומנות) נחשב עושה כלי ויש על כך חיוב משום בונה, וזו כוונתו של רב שמחייב על מי שמכניס שופתא בקופינא דמרא.

והרז"ה כתב שמה שאמרו שאין בניין בכלים היינו בשני כלים זה על גב זה, שמחברים כמה חלקי כלי להיות אחד, אך בכלי אחד שבונהו יש בניין [הערה: בדעת רש"י שאמר שאין בניין בכלים כלל, יש לומר שיגיד שרב מסביר את המשנה אליבא דמ"ד יש בניין בכלים ושמואל אליבא דמ"ד אין בניין בכלים, ואולי משמע כן מדבריו בד"ה "בהא קאמר שמואל", וכ"כ הגר"א (שיד, ד"ה שאינה מחזקת) בביאור שיטת רש"י. והפני יהושע (עד, ב) כתב שבאמת גם רש"י מודה שיש בניין בכלים אלא שכמעט תמיד לא יהיה חיוב כזה, שבניין בכלים הוא רק כשעושה כלי חדש, שבזה דעת הפנ"י שכולם יודו שיש חיוב על מלאכה, וכמעט בכל המקרים עשיית הכלי החדש תהיה מצד חיוב מכה בפטיש. רק במקום שהפעולה הראשונה בכלי היא גם האחרונה יכול להיות חיוב מצד בונה לדעת רב, ולשיטתו בהסבר מחלוקת רב ושמואל כנ"ל. ועיין בגמ' קלח: "כירה שנשמטה אחת מירכותיה מותר לטלטלה וכו' רב אמר אפילו חד נמי אסור גזירה שמא יתקע, פירש רש"י: "יתקענה בחוזק והוי בונה", והרי לדעתו אין בו"ס בכלים כלל! אלא ע"כ צ"ל כביאור הגר"א שהרי כאן זו דעת רב וס"ל כמ"ד יש בניין בכלים, וצ"ע לפי הסבר הפנ"י].

בגמ' פרק כלל גדול (עד, ב):

"אמר רבא: האי מאן דעבד חביתא חייב משום שבע חטאות, תנורא חייב משום שמונה חטאות. אמר אביי: האי מאן דעבד חלתא חייב אחת עשרה חטאות וכו'".

הסביר רש"י (ד"ה ואי): "ומשום בונה ליכא לחיוביה לא בחבית ולא בתנור ולא בכוורת, דאין בנין בכלים".

אך התוס' (ד"ה חביתא) חלקו על רש"י וכתבו שאכן יש בניין בכלים "כשעושה לגמרי כל הכלי" [הערה: לכאורה נראה שהם הם דבריהם בדף קב, ב לגבי שופתא בקופינא דמרא הנ"ל, שכשעושה כלי מתחילתו או שמתקן כלי באופן שצריך גבורה ואומנות, כל זה בכלל בניין גמור שכתבו התוס' שיש עליו חיוב בונה אף בכלים. ועוד נראה שהם הם דבריהם של הרמב"ן והר"ן הנ"ל, וכן משמע מדברי הרא"ש שגם הזכיר את עניין גבורה ואומנות וגם את עניין עשיית כלי מתחילתו. אך ראה במנוחת אהבה (ג, כג 79) שהבין שיש מחלוקת בין התוס' לבין הרמב"ן והר"ן].

בגמ' פרק כירה (מז, א) נחלקו ר' אבא ורב הונא בר חייא עם רב ושמואל ע"פ מחלוקת תנאים (ת"ק ורשב"ג) האם מותר להחזיר מטה של טרסיים (מיטה של פרקים) בשבת. לר' אבא ורב הונא בר חייא: מותר להחזיר כיון שזה רפוי, ולרשב"ג מותר לכתחילה. אך לרב ושמואל אסור מדאורייתא כשאינו רפוי (ולכן כשרפוי ודאי אסור מדרבנן, אליבא דת"ק דרשב"ג. ע"פ הסבר התוס' מז, ב ד"ה רבן שמעון).

רש"י לשיטתו הסביר שלאוסרים החיוב הוא משום מכה בפטיש, דאין בניין בכלים. ותוס' (קב, ב ד"ה האי מאן) הסבירו כנ"ל שזה כן משום בונה כיון שיש כאן בניין גמור שצריך גבורה ואומנות.

בגמ' ביצה (לג, ב) הובאה סתירה האם מותר לקטום עצי בשמים כדי להריח בהם. בברייתא אחת כתוב שכן ובאחרת כתוב שלא. הסבירה הגמ' שזו מחלוקת ר"א וחכמים:

"דתניא: ר"א אומר: נוטל אדם קיסם משלפניו לחצוץ בו שיניו. וחכ"א: לא יטול אלא מאבוס של בהמה. ושוין שלא יקטמנו.

ואם קטמו לחצוץ בו שיניו ולפתוח בו הדלת בשוגג בשבת חייב חטאת, במזיד ביו"ט סופג את הארבעים דברי ר"א. וחכ"א: אחד זה ואחד זה אינו אלא משום שבות.

ר"א דקאמר התם חייב חטאת (כשקוטם בשביל לעשותו כלי), הכא פטור אבל אסור (כי קטם להריח, דהוי שינוי). רבנן דקא אמרי התם פטור אבל אסור, הכא מותר לכתחילה".

שאלה הגמ' על ר"א מהמשנה "שובר אדם את החבית לאכול ממנה גרוגרות ובלבד שלא יתכוין לעשות כלי", והרי אם יתכוון לעשות כלי יהיה חייב מן התורה, ורואים שלא גזרו חכמים!

תירצה הגמ': "אמר רב אשי: כי תניא ההיא במוסתקי" ע"כ.

בהבנת תירוץ הגמ' נחלקו הראשונים:

רש"י הבין שהתירוץ הוא אליבא דר"א, שסובר שבכל מקום שיש איסור דאורייתא במתכוין לעשות כלי, כשלא מתכוין יהיה אסור מדרבנן, ולכן רב אשי עונה שבאמת הדין כך אלא שכשהכלי הוא רעוע (מוסתקי) חכמים לא יגזרו כי מסתמא האדם לא יתכוין לעשות כלי (אך לחכמים, שההלכה כמותם, בעצם לא צריך את התירוץ הזה, ולכן מש"כ "שובר אדם את החבית וכו' ובלבד שלא יתכוין לעשות כלי" היינו אפילו בכלי גמור).

אך התוס' (ד"ה כי תניא) הביאו בשם ר"י הבנה אחרת, שהתירוץ של רב אשי הוא שכיון שהחבית מדובקת בזפת והחתיכות אינן שלמות, ממילא לא הוי תיקון כלי. כלומר, לא יהיה פה איסור דאורייתא כלל.

ובסוגיא ד"שובר אדם את החבית" (שבת קמו, א) התוס' (ד"ה שובר) והרא"ש (כב, ו) הביאו את הבנת רש"י, וכתבו שאע"פ שתירוצו של רב אשי הוא כדי לתרץ את ר"א, גם לחכמים צריך להעמיד את המשנה במוסתקי, שכל מה שחכמים חולקים על ר"א הוא בפרט, ששם אין איסור דאורייתא וממילא גם מדרבנן לא גזרינן ומותר לכתחילה, אך בעקרון אם היה איסור דאורייתא כן היינו גוזרים, וא"כ הקושיא מ"שובר אדם את החבית" היא גם על חכמים, וממילא ההעמדה במוסתקי נצרכת גם לשיטתם (ע"פ הסבר התפארת שמואל על הרא"ש).

אך הרמב"ם הביא את דברי המשנה לגבי חבית ולא חילק בין מוסתקי או לא, משמע שהבין כהבנה הראשונה שהתירוץ במוסתקי הוא רק לדעת ר"א.

בגוף הסוגיא בפרק חבית (קמו, א):

"שובר אדם את החבית לאכול הימנה גרוגרות ובלבד שלא יתכוין לעשות כלי".

הסביר רש"י: "דאין במקלקל שום איסור בשבת" (וכדלעיל שלהבנת רש"י בביצה לג: התירוץ של רב אשי הוא אליבא דר"א, אבל לחכמים לא מעמידים את המשנה במוסתקי). הקשו הראשונים (רשב"א, ר"ן) הרי אע"פ שמקלקל פטור, מכל מקום פטור אבל אסור, ובמשנה כתוב שמותר לכתחילה לשבור את החבית! אלא הסבירו שכיון שזה לצורך שבת התירו חכמים, עיי"ש. ובאור לציון הסביר שכוונת רש"י לומר שכיון שאין בו"ס בכלים כלל (לשיטתו), כל הדיון לגבי כלי הוא מצד מכה בפטיש, והרי לעומת מלאכת בונה שבה יש "מלאכה הפוכה" שנקראת סותר, במכה בפטיש אין מלאכה הפוכה ולכן אין שום איסור אפי' מדרבנן, וזו כוונתו "דאין במקלקל שום איסור בשבת" (וכן כתבו הבית מאיר ואפיקי ים בהסבר דברי רש"י) [הערה: היוצא לפי הסבר זה ברש"י, וכמובן לפי דעת הרשב"א והר"ן, שאין יסוד בהלכה להתיר קלקול כאשר הוא לצורך שבת. ועיין בבאור הלכה (שיד, א ד"ה אסור) שכתב שאף לרש"י (להבנת הר"ן והרשב"א) אין יסוד כזה במלאכות אחרות וכל מה שכתבו מצד צורך שבת הוא רק בבונה כיון שלשיטתו אין בו"ס בכלים, עיי"ש].

לעומת זאת, התוס' (ד"ה שובר) והרא"ש הסבירו שהמשנה מדברת על מוסתקי (וכדלעיל בהבנתם את הגמ' בביצה לג:) ובחיבור רעוע כזה אין איסור בונה וסותר בכלים.

והרשב"א (עירובין לד, ב; עבודת הקודש) והר"ן כתבו שאין חילוק בין מוסתקי לכלי גמור, אלא החילוק הוא בין כלי גדול לקטן, המשנה "שובר אדם" מדברת על כלי קטן כחבית וכיוצ"ב, אך כלי גדול כמגדל (הגמ' בעירובין שם, ראה בסמוך) שייך בו בניין וסתירה (וכן משמע מהתירוץ הראשון בתוס' שם ד"ה ואמאי).

הרשב"א הוסיף, שאפי' כלי המחזיק מ' סאה נחשב ככלי קטן לעניין זה. אך האור זרוע כתב שבניין בכלי המחזיק מ' סאה נחשב כבניין בבית, וכ"כ רש"י (עירובין ל, ב ד"ה שמיה).

והמשנה בעירובין (לד, ב):

"נתנו במגדל ואבד המפתח, הרי זה עירוב. ר"א אומר: אם אינו יודע שהמפתח במקומו אינו עירוב".

ובגמ' (שם):

"ואמאי? הוא במקום אחד ועירובו במקום אחר הוא! רב ושמואל דאמרי תרוייהו: הכא במגדל של לבנים עסקינן ור"מ היא, דאמר פוחת לכתחילה ונוטל, דתנן וכו' והאמר רב נחמן בר אדא אמר שמואל באוירא דליבני, הכא נמי באוירא דליבני".

משמע מהגמ' שהטעם שלא הוי סותר הוא כיון שזה אליבא דר"מ ובאוירא דליבני, הא סתמא כן יהיה איסור סתירה. והרי מדברים על מגדל שהוא כלי ואין בו"ס בכלים!

ושוב, כל אחד מהראשונים הסביר את הסברו:

התוס' (בתירוץ השני) חילקו בין מוסתקי לבין כשאינו מוסתקי ובניין גמור, הרשב"א חילק בין כלי גדול לקטן, ורש"י (ד"ה אף פוחת) הסביר שמדובר באהל [הערה: וצ"ל שהבין שכך כו"ע יסבירו מגדל של לבנים, לאפוקי מגדל של עץ שנחלקו בדף לה, א אם נקרא כלי או אהל].

האו"ז כתב גם הוא לתרץ שמדובר כאן על מגדל שהוא כלי גדול, וכל כלי גדול המחזיק מ' סאה נחשב כקרקע לעניין מלאכת בונה, ולכן כמו שיש בו"ס בקרקע כך גם בכלי גדול כזה (דלא כהרשב"א כנ"ל).

סיכום שיטות הראשונים

רי״ף רמב״ם רש"י, יראים, או"ז: אין בניין וסתירה בכלים כלל וכלל (למעט הסבר הפנ"י ברש"י אליבא דרב, בכלי שבפעולה אחת הוי תחילתו וגמרו).

תוס', רא"ש: חילוק בין בניין גמור (חיזוק ואומנות) לבין בניין שאינו גמור, שעליו נאמר "אין בניין בכלים" ובקרקע יש.

רמב"ן, ר"ן: חילוק בין תיקון כלי לבין עשיית כלי מחדש [הערה: ולפי מש"כ לעיל, לדעת המנוח"א יש חילוק בין התוס' והרא"ש לבין הרמב"ן והר"ן, ולהסבר השני זו אותה שיטה בדיוק, שגם תוס' ורא"ש מודים בעשיית כלי מחדש שחייב משום בונה, וגם הרמב"ן והר"ן מודים שכשיש תיקון עם חיזוק ואומנות שזה נכלל בגדר עשיית כלי מחדש, וכן לכאורה נראה מדבריהם. אך ראה בסמוך במשמעות דברי הב"י].

רז"ה: חילוק בין כמה כלים זה על גב זה, שבזה "אין בו"ס בכלים", לבין כלי אחד שיש בו בניין.

הב"י (שיד, א) הביא את מחלוקת הראשונים בהסבר הסתירה כביכול בין הגמ' בעירובין (לד, ב) גבי מגדל, לבין הגמ' בשבת (קמו, א) לגבי חבית, שלרא"ש ותוס' החילוק הוא בין בניין הצריך גבורה ואומנות או עשיית כלי, ולר"ן החילוק בין כלי גדול וקטן. ונראה מדברי הב"י שהבין שיש הבדל ונפק"מ בין התוס' וסיעתו ובין הר"ן, שלתוס' החילוק בין דבר שצריך גבורה ואומנות הוא חילוק עקרוני, בין בכלים גדולים ובין בקטנים. והחילוק בין בניין בכלים לבין בקרקע הוא בבניין שאינו גמור, שבכלים לא הוי בניין ובקרקע כן. אך לר"ן החילוק העקרוני הוא בין כלי גדול לקטן, שבכלי קטן אין בניין וסתירה ועל זה נאמר הכלל שאין בו"ס בכלים, וכלי גדול דינו כקרקע לעניין בו"ס (ומשמע שחייב בו אפי' על בניין שאינו גמור). אך העושה כלי מתחילתו לא נקרא "בו"ס בכלים" אלא עושה כלי, וזה שייך בין בכלי גדול ובין בקטן.

פסיקת ההלכה

השו"ע (שיד, א) פסק את חילוק התוס' והרא"ש בין בניין גמור לבין בניין שאינו גמור (מוסתקי) והגר"א (ד"ה והני מילי) הוסיף את דברי התוס' (בתירוץ השני) והרמב"ן לגבי בניין מחדש שג"ז נקרא בניין גמור. הרמ"א הוסיף את דברי האו"ז שאם הכלי גדול שמחזיק מ' סאה דינו כקרקע, והסביר הגר"א (ד"ה שאינה מחזקת) שזה חילוקם של הרשב"א והר"ן (ותוס' בתירוץ הראשון) בין כלי גדול לקטן [הערה: ויוצא מכאן שבכלי גדול יש חיוב אפי' על בניין שאינו גמור (מוסתקי)].

הבאור הלכה (שיד, א ד"ה שאינה מחזקת) כתב שהאליה רבה הביא את דעת הרשב"א שאפי' כלי המחזיק מ' סאה נחשב כקטן ולא יהיה בו איסור סתירה בכלי רעוע, ופסק שיש להקל ע"י גוי כיון שעכ"פ מדובר באיסור דרבנן, דהוי קלקול.

לדעת המהר״ל מפראג הלכה כדברי שני עמודי ההוראה ורש״י וכתב שאפילו מי שבונה כלי גמור לא חייב שהוא מלאכת בונה כיון שהמלאכה צריכה להיות בדיוק כפי שהיה במשכן

ראו גם

• פירוק והרכבת כלים בשבת
• שבירת כלים בשבת