ברכת ראיית חכמים

מקורות
בבלי:	ברכות נח א
רמב"ם:	ברכות י יא
שולחן ערוך:	אורח חיים רכד ו-ז

ברכה שמברכים על ראיית חכמי ישראל, וברכה שמברכים על ראיית חכמי אומות העולם.

המקור בגמרא

בגמרא (ברכות נח.) הובאה ברייתא האומרת שהרואה חכמי ישראל אומר "ברוך שחלק מחכמתו ליריאיו", והרואה חכמי אומות העולם אומר "ברוך שנתן מחכמתו לבשר ודם".

מי נקרא חכם לעניין זה

בחכמי ישראל

בחיי אדם (סג ח) כתב שמברכים ברכה זאת על מי שהוא מופלג בתורה.

בערוך השולחן (רכד ו) כתב שכמה שיעור גדלו בתורה לא נתבאר.

בחכמי אומות העולם

ביאר בסמ"ק (קנא) "שחכמים מחכמות העולם". ופירש בבית יוסף (אורח חיים רכד) שכתב כן לאפוקי היכא דאינם חכמים אלא בדתם שאין מברכין עליהם.

בלבוש (רכד ז) הוסיף שחכמים בחכמת העולם "כגון בשבע חכמות". ובפרי מגדים (אשל אברהם ה) כתב "דוקא" בשבע חכמות.

בערוך השולחן (רכד ו) כתב שכמה שיעור גדלו בשארי חכמות לא נתבאר.

נוסח הברכה ופירושה

שם ומלכות

בגמרא, ברי"ף, וברא"ש, לא הוזכרו שם ומלכות בברכות אלו. ואכן הראב"ד (השגות על בעל המאור, ברכות מד. בדפי הרי"ף, וכמו שמפרש דבריו בפרישה ריח ד) סובר שאין מברכים אותם בשם ומלכות (אלא שמסיים הראב"ד שמכל מקום אם אמר הזכרה ומלכות לא הפסיד). אבל התוספות (ברכות נד. ד"ה הרואה, גבי ברכת הנסים) כתבו "דכל הני ברכות צריכות להזכרת שם ומלכות". וכן כתב רבינו יונה (ברכות מג. בדפי הרי"ף, ד"ה אמרי ליה) ש"כל הברכות הנזכרות בפרקין" הם בשם ומלכות. וכן בסמ"ק (קנא), בטור (או"ח רכד), באבודרהם, בשולחן ערוך (או"ח רכד ו-ז), בלבוש (רכד ו-ז), בחיי אדם (סג ח), ובקיצור שולחן ערוך (ס ט), העתיקו ברכת ראיית חכמים בשם ומלכות. עם זאת, ראו להלן שכמה אחרונים הכריעו להלכה לברך בלי שם ומלכות.

בחכמי ישראל

• כאמור, נוסחת הגמרא (ברכות נח.) היא "שחלק מחכמתו ליראיו". וכן הוא ברי"ף (מג:), בסמ"ק (קנא), בספר האשכול (כג), ברא"ש (ט ח), ברבינו ירוחם (יג ב), בטור (או"ח רכד), באבודרהם, בשולחן ערוך (או"ח רכד ו), בלבוש (רכד ו), בחיי אדם (סג ח), ובקיצור שולחן ערוך (ס ט).
• בגמרא (ברכות נח:) הגירסא: "אשר חלק מחכמתו ליראיו".
• במשנה תורה לרמב"ם (ברכות י יא), באורחות חיים (ברכות מט), בכל בו (פז), ובצדה לדרך (א ג כט), הגירסא: "שנתן מחכמתו ליראיו".
• בסמ"ג (עשין כז) הגירסא: "אשר נתן מחכמתו ליראיו".

בחכמי אומות העולם

• כאמור, נוסחת הגמרא היא: "שנתן מחכמתו לבשר ודם". וכן הגיה הגר"א בגליון הגמרא: לב"ו. וכן הוא ברי"ף (מג:), במשנה תורה לרמב"ם (ברכות י יא), בספר האשכול (כג), ברא"ש (ט ח), בטור (או"ח רכד), באורחות חיים (ברכות מט), בכל בו (פז), באבודרהם, בשולחן ערוך (או"ח רכד ז), בלבוש (רכד ז), בחיי אדם (סג ח), ובקיצור שולחן ערוך (ס ט).
• בש"סים מאוחרים הגירסא: "שנתן מחכמתו לבריותיו". וכתב בדקדוקי סופרים שנשתנה מחמת הצנזורה.
• ברא"ש (שבש"ס וינציאה, ר"פ) הגירסא: "שחלק מחכמתו לבשר ודם". וכן הוא ברבינו ירוחם (יג ב), בצדה לדרך (א ג כט), ובדקדוקי סופרים בשם נוסח הכ"י.
• בקיצור פסקי הרא"ש (ט ח) הגירסא: "שחלק מחכמתו לבריותיו". (ומגיה בעל מלא הרועים שצ"ל "שנתן").
• בסמ"ג (עשין כז) ובסמ"ק (קנא) הגירסא: "אשר נתן מחכמתו לבשר ודם".

הטעם שבישראל אומרים "שחלק" ובאומות "שנתן"

• באבודרהם פירש מפני שהחלק הוא כמו הצינור הנמשך מן הנהר שאפשר להרחיבו ולהגדילו ואפשר לקצרו ולחסרו, מה שאין כן המתנה היא תלושה ופסוקה, ובישראל כתיב (דברים לב ט) "כי חלק ה' עמו", ולפי זכותם מתרבה או מתמעט.
• בבית יוסף (או"ח רכד) פירש שהוא מפני שנפשות ישראל, שחצובות מתחת כסא הכבוד, הרי הם כחלק מהשם, אבל נפשות אומות העולם רחוקים ממנו יתברך, והם כמי שנותן מתנה מנכסיו, שאינם חלק ממנו.
• בלבוש (רכד ז) פירש כי מפני שחכמי ישראל יש בהם חכמת התורה והנבואה אשר ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים ואין מי יוכל לבא עד תכונתה להבין סודה ולירד לעומקה כי על כל קוץ וקוץ יש לדרוש כמה תילי תילין של הלכות וכתיב לא ידע אנוש ערכה, לכך נופל עליה לשון חלק כלומר אפילו הם חכמים גדולים עדיין לא הגיעו לידיעת כל סודותיה רק בחלק ממנה, ואפילו היו חיים חיים בלתי תכלית, היו מחכימים יותר בכל יום, ולא היו מגיעים לסוף סודותיה, כי היא בלתי תכלית, אבל חכמי האומות, שאין יודעים רק שבע חכמות, שכלל חכמתם היא חכמת אנשים מלומדה, בדויה מלבות חכמי היוונים וחבריהם, ויכולים לבוא עד סוף כל החכמות ההם, לכך נופל עליהם לשון מתנה, כלומר המתנה שלהם היא כולה בידם ולא יוכלו לידע יותר אפילו היו חיים עוד אלף שנים ויותר, לא היו משיגים יותר, כי זו היא מתנתם בידם ולא יותר.
• מהרש"א (חדושי אגדות) פירש שלגבי חכמי ישראל מברכים שחלק לפי שהם חבל נחלתו וחלקו, וכאילו הוא חולק עמהם חכמתו, שהיא חכמת התורה, אבל לגבי אומות העולם, אינו חולק להם מחכמת התורה, אלא נותן להם חכמה דעלמא.
• בב"ח (רכד) פירש שלישראל חלק מחכמתו חלק ממש, היא חכמת תורתו, שחלק להם פה אל פה ופנים בפנים דבר ה' עמנו, כמו שנאמר (תהילים קמז יט-כ) מגיד דבריו ליעקב וגו' לא עשה כן לכל גוי וגו', גם חלק להם חלק גדול מסודות התורה ומסרה להם בחשאי, ואיתא נמי במדרש (שמות רבה מא ג) על פסוק (משלי ב ו) כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה, גדולה החכמה וגדולה ממנה הדעת והתבונה, הוי כי ה' יתן חכמה, אבל למי שהוא אוהב, מפיו דעת ותבונה וכו', ומפרש הב"ח כי ה' יתן חכמה לחכמי אומות העולם, אבל למי שהוא אוהב, שהם חכמי ישראל, מפיו דעת ותבונה, שאילו לחכמי אומות העולם לא נתן אלא חכמה אנושית במה שהם חכמים מחכמת העולם, אבל לא חלק להם מחכמת עצמותו, שהיא חכמת התורה, שהיא כולה שמותיו של הקב"ה, וכולה דעת ותבונה, שבה נברא העולם, ככתוב (משלי ג יט-כ) ה' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה בדעתו תהומות נבקעו, ואמרו חז"ל (איכ"ר ב יג) אם יאמרו לך כי יש חכמה באומות, האמן, יש תורה באומות, אל תאמן.
• בט"ז (רכד א) פירש שבישראל יש טעם לפי שהם דבקים בשם יתברך, וכל שאתה אומר "חלק", צריך אתה לדעת ממי נחלק, ונמצא שיש יחוס לחלק, אחר מי שנתחלק ממנו, מה שאין כן באומות, שאין להם יחוס אחרי הנותן, נופל בהם לשון מתנה, שאחר שמישהו נותן מתנה, שוב אין דביקות בין הנותן למקבל, וכמו כל מתנה שאין בה אחריות על הנותן אלא מה שזכה זכה ותו לא.

הטעם שבישראל אומרים "ליראיו"

• באבודרהם פירש על שם הכתוב (איוב כח כח) "יראת ה' היא חכמה".
• מהרש"א (חדושי אגדות) פירש על פי מאמר חז"ל (אבות ג ט) "כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת" וכו'.

מתי מברך

כתב רדב"ז (א רצו) בשם הר"ר אברהם אב ב"ד שאם ראה ביום אחד מאה חכמים מברכים על כולם כשם שמברכים על כל ברק וברק ועל כל רעם ורעם כשהפסיקו ביניהם, אבל על אותו חכם אין מברכים אלא אחת לשלושים יום כמו בברכת הים הגדול.

ראיה דרך חלון

כתב בברכי יוסף (רכד א) שפשוט שאף הרואה דרך חלון הסתום בזכוכית יכול לברך ברכות הראייה.

סומא

אפילו מי שסובר לענין ברכת ראיית מלכים, שסומא שיודע שהמלך עובר מברך, עם כל זה כתב בברכי יוסף (רכד א ד"ה וכד) דשאני ברכת המלך שנתקנה על שמרגיש בכבוד המלך, וגם סומא יש לו הרגשה זאת, שחוש השכל שלו מבחין בכבוד המלך, ועל כן יכול לברך, אבל בשאר ברכות הראייה, הדבר ברור שצריך שיראה בעיניו.

להלכה

ברכות אלו הובאו להלכה ברי"ף (מג:), במשנה תורה לרמב"ם (ברכות י יא), בסמ"ג (עשין כז), בסמ"ק (קנא), בספר האשכול (כג), ברא"ש (ט ח), ברבינו ירוחם (יג ב), בטור (או"ח רכד), באורחות חיים (ברכות מט), בכל בו (פז), באבודרהם, בשולחן ערוך (או"ח רכד ו-ז), בלבוש (רכד ו-ז), בחיי אדם (סג ח), ובקיצור שולחן ערוך (ס ט).

האם נהגו כן בזמן הזה למעשה

בספר חסד לאלפים (יב) כתב שאפשר שכשם שאמרו לגבי עניינים אחרים שאין דין תלמיד חכם בזמן הזה, הכי נמי כן הוא לענין ברכת ראיית חכמי ישראל, ועל כן יש לברך ברכה זאת בלי הזכרת שם ומלכות. וכן פסק בבן איש חי (עקב יג) לברך ברכה זאת בלי שם ומלכות. ובכף החיים (יט) כתב לברך שתי הברכות בלי שם ומלכות כיוון שיש מחלוקת בנוסח הברכה.

בערוך השולחן (ו) כתב שעתה נמנעים מברכות אלו.

מצד שני, בחיי אדם (סג ח) כתב שאף על גב שבזמן הזה אין לנו דין תלמיד חכם, מכל מקום לעניין זה, אף בזמן הזה, מברכים ברכה זאת על מי שהוא מופלג בתורה. ומוכיח כן מהטור (שעל ברכת חכם הרזים כתב שאין לנו מי שראוי לזה בזמן הזה, ובברכת שחלק מחכמתו לא כתב כן, ומוכח שברכת שחלק מחכמתו שייך אף בזמן הזה) ומהשולחן ערוך (שכתב ברכה זאת [אף על פי שהשמיט ברכת חכם הרזים]). וכן כתב במנחת אלעזר (ה ז; לשואלו ששאל מדוע לא נהגו כן) שכן ראה "מרבני קשישאי" שברכו שחלק מחכמתו ליראיו בשם ומלכות.

שיעורים, מאמרים וכתבי עת

• שאלה: האם גם בזמנינו, כאשר רואים חכם גדול בתורה, יש לברך עליו "שחלק מחכמתו ליראיו, והאם יש לברך ברכה זו בשם ומלכות? באתר הלכה יומית
• ברכת שחלק מחכמתו ליראיו, באתר המכלול
• ברכת שנתן מחכמתו לבשר ודם, באתר המכלול
• ברכת שחלק מחכמתו ליראיו, באתר אוצר הספרים היהודי השיתופי