ברכת שמן הזית

מקורות
בבלי:	ברכות לה ב
ירושלמי:	ברכות ו א
רמב"ם:	ברכות ח ב
שולחן ערוך:	אורח חיים רב ד

שמן זית. האם דינו כשאר משקים היוצאים מן הפירות או שמא יש לו ברכה מיוחדת מפני חשיבותו או אולי לא מברכים עליו כלל?

סוגיית הגמרא

בגמרא (ברכות לה ב) מובאת המימרא "גופא אמר רב יהודה אמר שמואל וכן א"ר יצחק א"ר יוחנן שמן זית מברכין עליו בורא פרי העץ. היכי דמי אילימא דקא שתי ליה אוזוקי מזיק ליה וכו', אלא דקא שתי ליה ע"י אניגרון וכו'. הכא במאי עסקינן בחושש בגרונו וכו'. פשיטא מהו דתימא וכו', קמ"ל כיון דאית ליה הנאה מיניה בעי ברוכי. ע"כ

פירוש רש"י

כתב רש"י (ד"ה אוזוקי מזיק) "ואין זו אכילה שטעונה ברכה". כלומר שלא יברך כלל. ונראה לומר שהבנה זו נבועת בפשטות הסוגיה. כי לקמן (לו א) מקשה הגמרא "פשיטא". וצריך לומר שקושיית הגמרא היינו על מה שאמרנו שצריך לברך על שמן זית. ועל כרחך צריך לומר שבעיית הגמרא "היכי דמי" אינה דווקא על מימרא של רב יהודה משם שמואל שמברך על שמן זית בורא פרי העץ, אלא היכי דמי שמברך בכלל. כלומר באיזה אופן יברך עליו שהרי מזיק הוא וכו'. שאם לא נפרש כך היינו שבעיית הגמרא חוזרת דווקא על ברכת בורא פרי העץ הרי לא הקשתה הגמרא כלום על זה, ואם כן אין לקושיית הגמרא "פשיטא" כל הבנה. אלא ע"כ שעל ברכה בכלל הקשתה הגמרא. וא"כ כשדוחה הגמרא "אוזוקי מזיק ליה" היינו דמטעם זה לא יברך כלל, ולא שיברך ברכה אחרת.

ראשונים שכתבו כרש"י שאין לברך כלל

כדעת רש"י כן פי' תלמידי רבינו יונה בשם רבם דברי הרי"ף שכתב "ואי שתי ליה משתיא אוזוקי מזיק ליה, ולא מברך עליה". וכן העתיק הרא"ש (ו ב) דברי הרי"ף. וכתב ע"ד תר"י "ואינו מברך עליו כלל, שאין זה דרך הנאה שכל דבר שמזיק אין מברכין עליו כלל", עכ"ל. וכ"כ הרשב"א בחידושיו לברכות (לו א) בשם רב האי גאון דאי שתי ליה באפי נפשיה לא מברך עליה כלל, משום דאזוקי מזיק. וכן היא דעת הרא"ה שם שכתב דלא חזי לברוכי. גם הריטב"א בהל' ברכות (א כא) כתב דלא אמרו שמברכין על השמן בשותהו בפני עצמו שהרי מזיקו, ואין מברכין עליו כלל אלא בששותהו ע"י דברים אחרים שהשמן בהם עיקר, שאילו לא היה השמן עיקר, על העיקר מברכין. עכ"ל. והרשב"ץ בפי' לברכות שם כתב וז"ל: ואי שתי ליה לא מברך עליה. פי' רבינו האי גאון ז"ל דלא מברך עליה כלל אפי' שהכל דהא אזוקי מזיק ליה. והכי נמי מוכח בפרקין דכל היכא דליכא הנאה כלל לא מברך כלל כדאמרי' לקמן (מד ב) דהשותה מים שלא לצומאו כגון דחנקתיה אומצא אינו מברך כלום. וכן נמי בקמחא דשערי (לו א) אמרי' בגמ' דכיון דקשי לקוקאיני פי' תולעים אי לאו דאית ליה הנאה מיניה לא בעי ברוכי. וא"כ שמן דאמרי' דאזוקי מזיק ליה, ולא מקריא אכילה לא מברך עליה כלום. וכ"כ רבינו יונתן ז"ל שאין מברכין עליו כלום וכן נראה דעתו של הרשב"א ז"ל, עכ"ל. גם בס' המכתם (לה ב) כתב "ואי לא חשש בגרונו ושתי ליה בלא אניגרון לא מברך עלי כלל, דאזוקי מזיק ליה, ולא מתהני מיניה כלל". עכ"ל. וכ"מ מל' הנמוק"י דכתב פי' מזיק ליה. ולית ליה לברוכי אלא בהנאה. ע"כ. וכ"ה בפי' ריבב"ן דכתב אזוקי מזיק ליה ולא חשיבא הנאה ולא יברך כלל. וכ"ה להדיא בהג' מימוניות (ח ו) בשם מורו (מהר"ם מרוטנבורג) דאין מברכין עליו דאזוקי מזיק ליה. וכ"ה בסדר ברכות למהר"ם (ה) ע"ש. וברבינו ירוחם (טז ב) כתב ואם שותהו לבדו לא יברך כי מזיקו, וכ"כ הרי"ף. עכת"ד ע"ש.

דעת הרמב"ם

אמנם הרמב"ם (ח ב) כתב וז"ל: "ועל השמן בתחילה הוא מברך בורא פרי העץ. במה דברים אמורים שהיה חושש בגרונו ושתה מן השמן עם מי השלקות וכיוצא בהן שהרי נהנה בשתייתוֹ. אבל אם שתה השמן לבדו או שלא היה חושש בגרונו מברך עליו שהכל. שהרי לא נהנה בטעם השמן". עכ"ל.

דברי הכסף משנה על הרמב"ם

ומרן בכסף משנה תמה על הרמב"ם דהלא מדברי הגמרא מבואר שאין לברך כלל ושכ"כ רש"י והרי"ף. ושכן כתב לתמוה הטור בסי' רב. אמנם הכ"מ כתב ליישב את דברי הרמב"ם שלא אמרו "אי דשתי ליה אזוקי מזיק ליה" אלא לאפוקי מה שאמרו שיברך עליו בורא פרי העץ, אבל כיון דאע"ג דאזוקי מזיק נהנה, הוא מברך. וכן בב"י אחר שהביא דברי הטור שתמה על הרמב"ם כתב הב"י דבדין הוא שיש לתמוה.

ראשונים שכתבו כהרמב"ם

אבל גם לדעת הרמב"ם מצאנו חברים. הנה בהלכות גדולות ({סט} בנד"מ מהד' מכון י-ם) כתב כדברי הרמב"ם ע"ש. וכן הוא באוצר הגאונים (חלק הפי' לה ב {50}) וז"ל: "משח זיתי בעיניה או דשתי ליה – ולא כלום, דהוא שהכל". ע"כ. וכ"נ דעת המאירי בסוגיין בסוף דבריו ע"ש. וכ"כ בס' צידה לדרך במאמר ראשון (ג כז) ע"ש. וע"ע בשו"ת חזו"ע ח"א (ה) שכתב שכ"ה בפסקי ר' אליהו מלונדריש ({פ}).

קושיית הגמרא לפי הרמב"ם וסיעתו

ולכאורה יש להק' לפי מה שכתבנו להוכיח מפשט הגמ' שהקושיא "פשיטא" קאי דווקא אם נפרש דאזוקי מזיק ליה היינו שמזיק לאדם ואי לכך לא בעי ברוכי כלל ולא שיברך ברכה אחרת במקומה. ויש ליישב לפי דברי הרא"ש בתוספותיו (לו א ד"ה פשיטא וכו') שכתב וז"ל: תימא מאי פריך פשיטא, הא לא אתו ר' יוחנן ושמואל אלא לאשמועינן שאין מברכין עליו ברכה בפני עצמה ואע"ג דאישתני לעילויא דלא הוי כמו יין, דאי אתו לאשמועינן שצריך לברך עליו א"כ הוה להו למימר מברכין עליו סתמא. וי"ל דמ"מ עיקר מלתייהו לאו לברכה בפנ"ע אתא, דממתני' שמעינן ליה דקתני חוץ מן היין דמשמע דשמן אינו קובע ברכה לעצמו. דאי לא אתו אלא לאשמועינן שלא נשתנתה ברכתו כמו בשל יין א"כ הווה להו למימר שמן זית אין מברכין עליו בורא פרי הזית. א"נ שמן אין קובע ברכה לעצמו. אלא ודאי עיקר מלתייהו לאשמועי' שמברכין עליו, להכי פריך פשיטא וכו'. ה"ר רבי יוסף וכן פי' ה"ר אלחנן. עכ"ל. ולפי דבריו י"ל דאיכא למשמע מדברי ר' יוחנן ושמואל תרתי. חדא והוא העיקר דשמן זית בעי ברכה, ועל זה מקשה הגמרא פשיטא. אבל גם אתו לאשמועינן' דיש ואפשר לברך אשמן זית ברכה אחרת. ועי' היטב בדברי הרא"ש הנ"ל בתחילתם דאיכא למידק הכי. וכעת דברי מרן בכ"מ שכתב ע"ד הרמב"ם "דלא אמרו אח דשתי ליה אזוקי מזיק, אלא לאפוקי מה שאמרו שיברך עליו בפה"ע וכו'". מובן היטב היכן מקורם שאכן יש צד לפרש כךדברי הגמרא. אלא שעדיין קצת קשה מלישנא דסיפא דשמעתין דקתני מהו דתימא וכו' "לא יברך עליה כלל" דמשמע דאפי' שהכל לא יברך. ויש ליישב וכדלקמן.

ביאור הרא"ה לסוגייה

עוד יש ליישב דעת הרמב"ם וסיעתו בפי' הגמ' דקתני "אזוקי מזיק ליה". דהנה כתב הרא"ה הנ"ל וז"ל: ואי שתי ליה מישחא בעיניה, אזוקי מזיק ליה ולא בריך. "כלומר מפסיד הוא השמן", פי' דלא חזי כלל ואינו אלא מפסידו ובטלה דעתו אצל כל אדם ובהא לא חזי לברוכי. עכ"ל ע"ש. היינו דאין כוונת הגמ' לומר כיון שהשמן מזיק לגופו של השותה לכן לא יברך עליו. אלא מפני שבשתייתו האדם מפסיד את השמן, כיון שהשמן לא נועד לשתייה כך לבדו כשאר משקין אלא לרפואה או לסיכה ולהדלקה. ולהכי שפיר מייתי ראיה משמן של תרומה, דהשותה אותו היינו שלא כדרכו משלם קרן ולא חומש אבל הסך אותו שזוהי דרך השימוש בשמן משלם קרן וחומש.

ראשונים שכתבו כפירוש הרא"ה

וכדברי הרא"ה כתב כן תלמידו הריטב"א בחידושיו לברכות (לה ב ד"ה היכי דמי) ע"ש. וכ"כ המאירי בשם גדולי המפרשים. גם בפי' הרשב"ץ הנ"ל כתב בסו"ד וז"ל: "ונראה לי שפי' אזוקי מזיק ליה דאמרי' בשותה שמן לאו למימרא שהשמן הוא מזיק לשותה, שא"כ איך עלה על דעת שום אדם לומר שמברך עליו שהכל, אלא הכי פי' שהשותה הוא מזיק לשמן כאילו זורקו ולא מיקריא אכילה כלל וכו'. ובפרק שבועות שתים בתרא (שבועות כב ע"ב) מוכח דשמן ממשקין הראויים לשתיה הוא, ואילו היה מזיק לגוף לא היה משקה ראוי לשתיה וכו' עכ"ל ע"ש. [לכאורה דברים אלו סותרים למה שכתב הרשב"ץ בראש דבריו משם רה"ג ורבינו יונתן. וי"ל דמש"כ דאין לו הנאה ממנו אין כוונתו שהשמן מזיקו. ובכ"ז אין מברך עליו כלל. אי נמי דהתם כתב פי' רה"ג ורבינו יונתן, כלומר דלפום סברתם דאין מברכין עליו כלל אפשר לפרש נמי דהשמן מזיק לשותה. אבל עתה בסו"ד כתב מאי דעתו בפי' הגמ' היינו דלדעת בה"ג והרמב"ם דס"ל לברך שהכל מוקי לה במפסיד את השמן. כנ"ל עיקר ודו"ק].

דעת התוס'

ונראה להוכיח פי' זה בשמעתין מדברי התוס' לקמן (מד א ד"ה באוכלי פירות וכו'). דהנה גרסי' התם במתני' הביאו לפניו מליח תחלה ופת עמו מברך על המליח ופוטר את הפת שהפת טפלה לו וכו'. ומקשי' בגמ' ומי איכא מידי דהוי מליח עיקר ופת טפלה. אמר רב אחא בריה דרב עוירא אמר רב אשי באוכלי פירות גנוסר שנו, ע"כ. ופרש"י פירות ארץ ים כנרת חשובים מן הפת. אולם התוס' מיאנו בפרש"י ונראה לומר משום דק"ל לישנא דמתני' דקתני "מליח". ותו דאי כפרש"י אמאי לא משני בגמ' "אין. פירות גנוסר". אלא ע"כ דאין כוונת הגמ' לומר דפירות גנוסר חשובים מן הפת בכל אופן, אלא דוקא בכה"ג שאוכל מליח "כדי להשיב הלב שנחלש מפני מתיקות הפירות, והפת שלאחריו טפל, ואינו בא אלא בשביל המליח". אך גם רש"י ממאן בפי' התוס' משום דלעיל (לה ב) גבי שמן הזית תירצה הגמ' "אלא דקא אכיל להו ע"י פת". והקשתה הגמ' אי הכי הויא ליה פת עיקר והוא טפל ותנן זה הכלל כל שהוא עיקר ועמו טפלה מברך על העיקר ופוטר את הטפלה אלא דקא שתי ליה ע"י אניגרון" וכו'. ולפירוש התוס' הנ"ל בפירות גנוסר אמאי לא תריץ דכיון דהשמן מזיק לכן אוכל הפת, וא"כ הפת טפילה לשמן ומברך על השמן ופוטר את הפת. ולכך נראה שלא פרש"י כפי' התוס'. ובאמת מה יענו התוס' לרש"י. אך אם נפרש בדעתם דאין כוונת הגמ' דהשמן מזיק לאדם השותה, אלא האדם מזיק השמן כיון שמפסידו אזי לא מהני שאוכלו עם פת דאכתי מפסידו. ולהכי לא משני דהפת טפלה לשמן, דכיון שמפסידו אין לברך עליו בפה"ע. ולפ"ז איכא למימר דגם התוס' מפרשי בשמעתין כפי' הרא"ה וסיעתו הנ"ל. והנה כתב במג"א (רב ח) שכתב להק' כן משם הב"ח דמאי שנא שמן עם פת ממליח עם פת. ואחר שהב"ח הניח בצ"ע כתב המג"א דאין הכי נמי אם שותה השמן לרפואה ע"י פת מברך בפה"ע ופוטר את הפת. ואע"ג דבגמ' לא תי' הכי זהו משום שאין דרך רפואה בכך מדנקט אניגרון ולא נקט שאר משקין. ואה"נ אף ע"י שאר משקין לרפואה מברך על השמן בפה"ע ופוטר אותם. עכת"ד ע"ש. ולפ"ד ליכא להוכיח הכי בדעת התוס'. אלא שכתב בס' עוללות אפרים (ג) אחר שהביא דברי הב"ח והמג"א הנ"ל ושכ"כ בס' אור לו בציון (נר רנ"ז) הק' הוא מהאי דקיי"ל לקמן (לח א) בשתיתא רכה דלרפואה עבדי לה מברך שהכל. ולפ"ז כיון דבפת אין דרך הנאתו בכך רק דהוא עושה כן לרפואה, א"כ דמי לשתיתא, וא"כ אין לברך עליו רק שהכל, אף אי נימא דהפת טפלה לשמן. וציין להר' עטרת צבי ונחלת צבי (סק"ד) וכן להר' אליה רבא (סק"ח) דכתבו דלא כהמג"א. אולם בעולת תמיד (סק"ד) מסכים להמג"א. וע"ע להר' תורת חיים (סופר, יב) שכתב דאינו דומה לשתיתא. וא"כ אזלא לה קו' הר' עוללות אפרים. ומכל הנ"ל יוצא דהראייה מדברי התוס' אי ס"ל כפי' הרא"ה בגמ' אי לאו נתונה במחלוקת האחרונים.

יישוב דעת הרמב"ם לפי פירוש הרא"ה

אולם בדעת הרמב"ם איכא למידק הכי שפיר דכתב "אבל אם שתה השמן לבדו וכו' מברך עליו שהכל, שהרי לא נהנה בטעם השמן". ואמאי לא כתב טעמא דגמ' דשהשמן מזיקו. וחזקה על רופא מומחה שידע בטעם השמן אי מזיק אי לאו. וכ"כ הרב משה לוי זצ"ל בספר ברכת ה' ח"ג (פ"ז הע' 161, עמ' קיג) בדעת הרמב"ם. וגם לפי מש"כ לעיל בפי' דברי הרשב"ץ איכא למימר הכי. וע"ע באבן העוזר (רח ד) מש"כ לבאר בשיטת הרמב"ם. ובמחכ"ת דבריו צ"ע כי עירוב דברים יש שם דמייתי הוכחה מההיא דיומא (פא א) זר הכוסס שעורים של תרומה פטור מחומש דכתיב כי יאכל, פרט למזיק. ואם הוי מזיק הרי ודאי אינו מברך. עכת"ד. וזו ק"ל. חדא דמנ"ל (ושמא הוי כאכילת איסור גביו דפסק מרן (קצו א) דאין מברכין ע"ש). ותו דהתם ודאי מיירי במזיק לשעורים שמפסידן מתרומה. אבל בגמ' דידן גבי קמחא דשערי (לו א) ע"כ דמיירי שמזיק לגופו דאמרי' דקשה לקוקאיני. וא"כ מה דין זה לכאן. ושו"ר שהעיר בדבריו הר' עוללות אפרים שם וע"ע שם מש"כ לבאר בדעת הרמב"ם.

קושיה על דעת הרמב"ם מסוגיית קורא

יש להק' לדעת הרמב"ם שכתב לברך על שמן זית שהכל דהוי כ"לא נטעי אינשי אדעתא דהכי" כקורא דלקמן בסמוך. וא"ה כשמק' שם הגמ' "וכל היכא דלא נטעי ליה אינשי אדעתא דהכי לא מברכי' עליה" (פי' שהכל כדלקמן), אמאי לא מת' הגמ' "אין, שמן זית". כלומר דשמן זית נטעי ליה אדעתא דסיכה והדלקת הנר ולא לשתיה ולדעת הרמב"ם דמברכי' שהכל הוי לה לת' הכי, וכיון שדין זה הוי בסמוך ממש לא הווה לה לגמ' לשתוק ממנו. וא"כ ע"כ דדברי הגמ' "דאזוקי מזיק ליה" היינו לאדם השותה, ולהכי לא מברך עליה כלל ולא משום דלא נטעי ליה אדעתא דהכי. וכעת צ"ע.

יישוב נוסף לדעת הרמב"ם וסיעתו

ולבד כל זאת מצינו בכמה מקומות דאמרי' דאין מברכין עליו ופי' דאין מברכין עליו ברכתו הראויה אבל מברכי' שהכל. דגרסי' בגמ' (לו א) גבי קורא דשמואל אמר שהכל נהיה בדברו וכו' ומק' הגמ' "וכל היכא דלא נטעי ליה אינשי אדעתא דהכי לא מברכי' עליה". והרי שמואל אמר דמברכי' שהכל ואמאי מק' הכי דלא מברכין עליה. אלא ע"כ דכוונת הגמ' דלא מברכי' ברכתו הראויה אלא שהכל. [וק"ק מדלקמן (ב) גבי פלפלי רב ששת אמר שהכל רבא אמר ולא כלום. וי"ל דהתם ודאי א"א לומר הכי שזו עצם מחלוקתם וק"ל]. וכ"ה בה"ג שם גבי דבר שאין גידולו מן הארץ כתב "וכל ולא כלום בברכות שהכל". וכ"ה באוצר הגאונים הנ"ל ע"ש. וכן מצינו גבי ברכת בורא נפשות, דאמרי' ולא כלום ופי' דלא מברכי' ברכה הראויה היינו ברכת מעין ג' אלא בנ"ר. וכן פרש"י (ל"ז ע"א) גבי הכוסס את האורז. "ולא כלום" כלומר אין טעון מברכות פירות ארץ ישראל ולא כלום, אלא בורא נפשות רבות ככל מידי דליתיה משבעת המינין", עכ"ל. וכ"ה ברי"ף (כו א) דכל לבסוף ולא כלום מברך בורא נפשות רבות. וכ"ה באור זרוע ח"א (קסה) ע"ש. היינו שמצינו בל' הגמ' והראשונים דכוונתם היתה שלא יברך הברכה הראויה ולהכי נקטו "ולא כלום", וכוונתם "שהכל" בתחילה ו"בורא נפשות" לבסוף. והשתא דאתינא להכי צ"ב בל' הרי"ף שכתב בשמעתין "ואי שתי ליה משתיא, אזוקי מזיק ליה ולא מברך עליה". דשמא כוונתו דלא מברך עליו ברכתו הראויה – בורא פרי העץ אלא שהכל, וגם הרא"ש העתיק לשון הרי"ף הנ"ל. ושמא איכא למימר דאיכא ג' עמודי הוראה המחזיקים בדעה אחת דהשותה שמן זית בגפו מברך עליו שהכל נהיה בדברו.

דחייה ליישוב הנ"ל

אמנם יש לדחות ממאי דאתינא לעיל מדברי הרא"ש בתוספותיו, דכיון דפי' עיקר כוונת הגמ' בקו' "פשיטא" אברכה בכלל ולאו דוקא אברכת בפה"ע, ע"כ דאינו מפרש כך, היינו ד"לא מברכי' עליה" פי' שהכל, ובכל אופן בנידון זה. וגדולה מזו כתב מרן הב"י (רי) על מש"כ האגור (רמה) דאם שתה פחות מרביעית אין מברכין אחריו אלא בורא נפשות רבות וכ"כ הרי"ף. וקיי"ל כל לאחריו ולא כלום מברך בורא נפשות רבות ע"כ. וכתב הב"י וז"ל: 'ודברי תימה הם' היכא אמרי' אם שתה פחות מרביעית לבסוף ולא כלום עד שילמד משם דמברך בורא נפשות רבות ואי משום דכתב היכא דליכא כזית לא בעי ברכה לבסוף, אלו דברי הרי"ף עצמו הם ואין לומר בדבריו דכל לבסוף ולא כלום מברך בנ"ר שהפוסק יש לו לפרש דבריו. ועוד דאפילו בדברי התלמוד איכא למימר דלא אמרי' דמברך בנ"ר אלא כשאומר לבסוף ולא כלום, אבל אם יאמר לא בעי ברכה לבסוף משמע דלא בעי ברכה כלל ואפילו בנ"ר. עכ"ל. ודון מיניה ואוקי באתרין דדברי הרי"ף שכתב "לא מברכין עליה" פשוטים לפניהם דאין מברכין כלל. וגם בב"י הכא (רב) הבין מרן בדברי הרי"ף דאינו מברך כלל ואפי' שהכל דכתב דכיון דאמרי' בגמ' "אי דשתייה בעיניה אזוקי מזיק משמע ודאי דהיינו לומר דכיון דמזיק הוא אין לברך עליו כלל, וכ"כ בהדיא הרי"ף, וגם ההגהות מימוניות (ח ה) כתבו בשם מהר"ם (ברכות מהר"ם ה) דאין מברכין עליו כלל דאזוקי מזיק ליה". עכ"ל מרן בב"י. גם מפרשי הרי"ף הנ"ל – תר"י והרשב"ץ והמכתם, הבינו בפשיטות בכוונתו דאין מברכין על השמן כלל.

דעת מרן בשו"ע

ומרן בשו"ע (ד) כתב וז"ל: שמן זית אם שתאו כמות שהוא אינו מברך עליו כלל משום דאזוקי מזיק ליה. ע"כ. ושמעי' מיניה תרתי. חדא דדברי הגמ' אזוקי מזיק ליה הוי כפשוטן היינו דהשמן מזיק לאדם. ותו דכיון שכך אין מברכין עליו כלל אף לא ברכת שהכל. וכן פסקו רוב האחרונים.

אם בזמנינו ישתנה הדין

אלא דאכתי בעי' למיחש לדעת הראשונים שפי' דאין השמן מזיק לשותה אותו, וא"ה אין סברא דלא מברכי' עליה כלל ולפחות שהכל. ועוד מהם שכתבו להדיא דבעי' לברכוי שהכל. והאיך נתי ונעביד מעשה בידיים לשתות שמן זית לבדו בלא ברכה. ועוד בה דאף לדעת הראשונים דפי' דברי הגמ' כפשטה אכתי איכא למימר דעתה אחר זמנים טובא שנתברר הדבר ע"י מחקרים רבים דהשמן אינו מזיק לאדם ויש גם רופאים שממליצים לשתות שמן זית לבדו משום שהוא מועיל ומרפא, וסגולות רבות יש בו, א"ה נימא דהשתנו הטבעים. והוא לא רחוק כלל ממה שפסק מרן בשו"ע (קעט ו) דאכל כל מאכל וכו'. וכ' המג"א (ח) דאין להקפיד בזמנינו, דהאידנא השתנו הטבעים והחזיקו אחריו רבים מהאחרונים. ואי נימא הכי ודאי דברכת השמן תחזור למקורה לברכת בפה"ע. והרמב"ם וסיעתו שכתבו לברך שהכל, זאת מפני שפי' הגמ' באופן אחר כאמור לעיל. [ואי תקשי לך דהנה הרשב"ץ פי' דמפסיד השמן ואעפ"כ כתב דלא לברוכי כלל. נימא דס"ל כיון דאין דרך אכילה בכך אפי' שהכל אסיר ליה לברוכי. והכי איכא למידק בלישניה שכתב דהוי כאילו זורקו, ע"ש ודו"ק]. היינו דבין אם נפרש בגמ' שמפסיד השמן אכתי איכא לפרושי דלא ליבריך בפה"ע אבל שהכל מברך מיהא. ובין אם נפרש כפשוטו שהשמן מזיקו ולהכי לא מברך כלל, עתה שנשתנו הטבעים ואינו מזיק בעי' לברוכי בפה"ע. ויוצא עכ"פ דלשתות השמן לבדו בלא כל ברכה קשה מאד. דאף דקיי"ל דאמרי' סב"ל אף בקום עשה וא"כ הכא דמרן פסק דאין מברך כלל אזי לא אמרי' דהשותה השמן בלא ברכה הוי כמעל לדעת החולקים. ז"א. דסברא זו אפשר לומר בכגון דמרן כתב דלא לברך מדין סב"ל ובהכי לא חיישי' לדעה החולקת. אבל בנידו"ד נראה דמרן לא נחית כלל לפי' השני בגמ' ולא הכריע בין הפירושים. ולכן ע"כ דבעי' למיחש לפי' שאר הראשונים ולא לשתות השמן בעינו.

דעת מרן הג' רבינו יוסף חיים בבן איש חי

והנה מרן הגרי"ח בבא"ח (ש"א פר' פנחס ט) כתב וז"ל: משקה היוצא מן הזיתים חשוב כגוף הפרי, ומברך בורא פרי העץ כברכתו של הפרי. עכ"ל. והנה הרב עובדיה יוסף זצ"ל בשו"ת חזון עובדיה הנ"ל (ה בהערה) תמה על דבריו דהלא בגמ' מוקמי' לה דוקא בשותה ע"י אניגרון לרפואה. ושנה דבריו בהליכות עולם שם ושילש בשו"ת יביע אומר (ו חאו"ח מח ו) ע"ש. וע"ע בס' חזו"ע ברכות ({קכו} בהע' ח). אבל לאור האמור לעיל נראה לומר שמקור דברי מרן הגרי"ח טהור וכיסאו נקי. ומצאתי לו חבר מר ניהו הג' הר' סדר ברכות (דין ברכת פירות האילן) שכתב "ועל השותה שמן זית אפילו לרפואה מברך לפניו בא"ה אמ"ה בפה"ע" עכ"ל ע"ש.