דברים האסורים בשבת משום גזרה שמא יכתוב
הלוואה[עריכה | עריכת קוד מקור]
המשנה (שבת כג א) מתירה לשאול מחבירו כדי יין וכדי שמן, ובלבד שלא יאמר לו 'הלוני'.
ובגמרא (שבת קמח א) מבואר הטעם שהוא שמא יבוא לכתוב, אבל השאילני לא יבוא לכתוב. ואף שלפעמים אנשים אומרים לשון השאלה אף שכוונתם להלוואה, מ"מ כיון שחכמים אסרו לומר 'הלוני' והתירו לומר 'השאילני', ניכר הדבר ולא יבואו לכתוב כשאומר 'השאילני'.
וברש"י (ד"ה הלוני) ביאר ההבדל שבין הלוני להשאילני, שהלוואה היא לזמן מרובה, שסתם הלוואה ל' יום, ולכן יש חשש שיבוא לכתוב כדי שלא ישכח.
ובתוספות (ד"ה שואל) הקשו, שהרי גם סתם שאילה היא ל' יום, כמבואר לענין ציצית, שעד ל' יום טלית שאולה פטורה מציצית, וכן הוא לענין מזוזה. ותירץ שאף שמשאילים לשלושים יום, מ"מ ליותר מזה לא משאילים.
ודעת ר"י שההבדל בין שאילה להלוואה, ששאילה חוזרת בעין, ולכן אין צורך בכתיבה, אבל מלוה להוצאה ניתנה ואינה חוזרת בעין, ולכן יש חשש שיבוא לכתוב. וסיים שאף שאם משאיל דבר שלא מחזיר לו בעין, מותר כשמזכיר לו בלשון שאילה, כדמוכח במשנה גבי כדי יין ושמן.
ובטור (אורח חיים שז) שהביא דין זה להלכה, העתיק טעמו של רש"י שהלוואה היא לזמן מרובה. וכן הוא בשלחן ערוך (שז יא).
הרמב"ם (שבת כג יב) העתיק דין זה להלכה, וכתב שאסור 'ללוות ולהלוות' משום שמא יכתוב, משמע שהאיסור הוא גם על הלווה. וכן מבואר בדבריו שהאיסור אינו באמירה, אלא בהלוואה עצמה. ולכא' לפי"ז היה צריך לאסור הלוואת כדי יין ושמן, שהרי אינם חוזרים בעין והוי הלוואה. וצ"ל כר"י שאזלינן בתר דיבורו, שאם אומר לו השאילני מותר, אף שאינו חוזר בעין.