דין כאשר זמם לבן חלוצה

מקורות
משנה:	מכות א א
בבלי:	מכות ב א
רמב"ם:	איסורי ביאה יז ז,עדות כ ח

דין "כאשר זמם לעשות לאחיו כן יעשה לו" הוא דין מדאורייתא, מה קורה כששני עדים מעידים על מישהו שהוא "בן חלוצה", וכל הפסול שלו מלהיות כהן הוא רק מדרבנן, ואז הם מוזמים, בסוגיה נברר האם הדין הדאורייתאי של החלת העונש על העדים הזוממים, שייך במקרה כמו פה שהם העידו בדבר שיש לו נפק"מ רק בדיני דרבנן ולא בדאורייתא.

משנה

-במשנה במסכת מכות (ב.)[1] כתוב- "..מעידין אנו באיש פלוני שהוא בן גרושה או בן חלוצה, אין אומרים יעשה זה בן גרושה או בן חלוצה תחתיו,אלא לוקה ארבעים.."
במשנתינו ישנם לכא' שני חידושים-

א. אין דין "כאשר זמם לעשות לאחיו כן יעשה לו" לגבי בן גרושה ובן חלוצה.
ב. עדים שהוזמו על עדות של בן גרושה ובן חלוצה, לוקים ארבעים מלקות.

בן חלוצה- פסול דרבנן

-בתחילת פרשת אמור בספר ויקרא (כא', ז')[2], לגבי איסורי נישואין של כהן הדיוט, כתוב-"..אישה זונה וחללה לא יקחו, ואשה גרושה מאישה.."
בפשט הפס', אין איסור לכהן הדיוט להתחתן עם חלוצה, ובאמת רוב הראשונים מפנים תשומת לב, לזה שכתוב במשנה "בן חלוצה", ואומרים שזה דין דרבנן[ומדוע נכתב במשנה שבה דיני דאורייתא(כאש"ז,מלקות)].

בגמרא (קידושין עח.)[3] מפורש-"..וחלוצה דרבנן? והתניא--- גרושה?!,אין לי אלא גרושה, חלוצה מניין? ת"ל- "ואשה"---, מדרבנן, וקרא אסמכתא בעלמא.." ואע"פ שיש הרבה משניות שמוזכר בהם "גרושה וחלוצה" לכל מיני דינים,ואפ' משניות שלכא' הדין בהם דא', כמו המשנה במסכת מכות (יג.)[4] שכתוב בה-"..ואלו הן הלוקים[מלקות זה דא']..גרושה וחלוצה לכהן הדיוט..", מתמודדים עם זה הראשונים,עם התירוץ של "שיגרא דלישנא נקט"-ז"א,כיוון שזה נכתב הרבה פעמים בש"ס ביחד,אז זה נהפך למושג, "גרושה וחלוצה", וגם במשניות שבהם לא שייך הדין לחלוצה, נכתב, גרושה וחלוצה.

שיטות הסוברות שהפסול הוא מהתורה.

-יש להביא את ה-"משך חכמה" על התורה, שכותב בפירושו, בתחילת פרשת אמור, (ויקרא, כא', ז')[5], על הפס'-"ואשה גרושה מאשה.." ,לגבי דין חלוצה לכהן הדיוט-"..מ"מ מסתברא לענ"ד, דלר' עקיבא דסבר ביבמות..., אפשר דהוא דאורייתא,ואתרבאי מינה,ובזה אתי שפיר סתימת משניות טובא,דנקיט גרושה וחלוצה לכהן הדיוט, וכולהו סתמאי,אליבא דר' עקיבא.."
ומביא את התוס' ישנים שכותב(יבמות מד. ד"ה "הכתוב") "..וא"כ לר"ע, אם בא עליה כהן, חייב מן התורה, וגם נפקא ליה מ-"ואשה"-לרבות חלוצה.
ורואים שיש מי שסובר שאיסור חלוצה לכהן הדיוט הוא מדאורייתא.

אבל רואים שלכא' כל שאר הראשונים סוברים, שאיסור חלוצה לכהן הדיוט, הוא מ-דרבנן.

מחלוקת האם עדים שהוזמו בעדות בן חלוצה, לוקים.

שיטת הריטב"א והרמב"ן

-יש לכא' שתי שיטות עיקריות בסוגיא, בעניין דין ה-בן חלוצה- שמובא במשנתינו.
-שיטה אחת, דעת הריטב"א והרמב"ן, ש-במקרה של המשנה שלנו, "בן חלוצה" אינו לוקה, והוא מובא במשנה רק בגלל "שיגרא דלישנא נקט".
ריטב"א(מכות ב.)-"..דהא פסול ב"ח אינו מן התורה, אלא מדרבנן.. וא"כ, אין בו דין הזמה מדאורייתא כלל.."
רמב"ן(מכות ב.)-"..דחלוצה דרבנן היא, ומן התורה כשר הוא, והיאך לוקין את הארבעים.."

שיטת הר"ן והרמב"ם

-שיטה שניה, דעת הר"ן והרמב"ם ועוד, שהדין הוא כמו שכתוב במשנה, ובן חלוצה לוקה, אף שהוא מדרבנן.
הר"ן(מכות ב.)-"ובן חלוצה-חלל מדרבנן" [ודומה לזה, ה-"פני משה" על הירושלמי(מכות ב)-"..או בן חלוצה-והוא חלל מדרבנן.."]
ה-"ערוך לנר"(מובא בהגהות על הר"ן)מסביר-"..דר"ל, דאף שהוא חלל מדרבנן לבד, מ"מ, לקי מן התורה, לאפוקי משיטת הרמב"ן והריטב"א.."
הרמב"ם(הל'-איסורי ביאה-י"ז, ז)[6]- "..החלוצה אסורה לכהן מדברי סופרים.."(כותב בפירוש שחלוצה זה דרבנן), ובהל'-עדות-(כ, ח)[7]- "..העידו על כהן שהוא חלל..אימו, או נחלצה..,והוזמו, הרי אלו לוקין.."(משמע שלוקים אף שזה מדרבנן).

קושית רע"א

רע"א(בחידושים, ובהגהות על הרמב"ם) כותב על שיטת הריטב"א והרמב"ן, ש-אינו מובן "..דמ"מ, כיוון דבעדותן, פוסלין אותו מדרבנן, שייך ביה-"לא תענה", ולקי מדאורייתא..", וקצת משמע מדבריו (ואפשר שמסביר כך ברמב"ם) שסובר, שאמנם דין הזמה, אינו חל על בן חלוצה, כיוון שהוא דרבנן, אבל יש את לאו ד-"לא תענה ברעך עד שקר", שאסור להעיד עדות שקר, וכיוון שמדרבנן, יש נפק"מ לעדותן זו, אז היא נחשבת כעדות שקר, ולוקים. [אמנם לא לוקים על הלאו הזה, כיוון שזה "לאו שאין בו מעשה" ולא לוקים עליו, אלא לוקים משום "והצדיקו את הצדיק, והרשיעו את הרשע", על זה שעברו על "לא תענה"(ב:).

אפשרויות בהסברת המחלוקת

יש כמה אפשרויות להסביר את יסוד המחלוקת בין השיטות.
ה-"חזון יחזקאל"(על התוספתא,מס' מכות,ד"ה "או ב"ח")כותב להסביר את המח' בין הרמב"ן לרמב"ם, הוא מצטט את הרמב"ן והרמב"ם, וכותב- "..ונראה דפלוגתתם תליא בהא, אם נקטינן כתירוץ הראשון בתוס' בראש מסכתין, "כיוון דלוקים, הוי כאשר זמם", וכיוון שזממו לפוסלו רק מדרבנן, אין לוקים ע"ז, אם הוזמו, מלקות דאורייתא, אבל לפי תירוץ האחרון שם בתוס', ד-"כאשר זמם לא נכתב כלל לגבי עדות דב"ג וב"ח, ולא קאי כלל עליה, בשום צד שבעולם", והא דלוקים, היינו מגזה"כ "והצדיקו.." שלוקין על שהעידו שקר, א"כ.., ויש כאן עדות שקר שלוקין עליה..".

גם בחזון יחזקאל אפשר להבין כמה הסברים שונים להגדרת המח' בין הרמב"ן לרמב"ם.
א. לכו"ע דין הזמה דאורייתא, לא חל על דיני דרבנן, ולכן אין את דין "כאשר זמם" ב-בן חלוצה, ולכו"ע, יש דין של עדות שקר-"לא תענה", גם בעדות דרבנן, וחולקים, לגבי מלקות, מאיזה דין הם-
לדעת הרמב"ן-המלקות מדין הזמה, ולכן, לא לוקים, משום שדין הזמה לא שייך ב-בן חלוצה, שהוא דרבנן.
לדעת הרמב"ם-המלקות הם מדין עדות שקר, וזה חל גם על עדיות דרבנן, ולכן, לוקים.
-בהבנה זו ב"חזון יחזקאל", אפשר להסביר לשיטת הרמב"ם, שבאמת, דין "כאש"ז" ודין "עדות שקר", הם שני דינים שונים לחלוטין, דין "לא תענה"-הוא על עדות שקר, ודין "כאש"ז"-הוא דין בפנ"ע, ש-אם יש מישהוא שרצה לפגוע בחבר שלו, אז הוא חוטף ונענש באותו דבר שרצה לפגוע.
-לפי"ז, אפשר אולי לומר ברמב"ם, ש-"עד זומם", נענש-גם מה שזמם (מדין הזמה) וגם מלקות (מדין עדות שקר)[זוהי באמת שיטת ר"מ במשנה בדף ד.].
-לפי הסברתנו זאת את מחלוקתם, אז גם לרמב"ן וגם לרמב"ם קשה- מדוע נכתב "בן חלוצה" במשנה?!, שהרי אף הרמב"ם שסובר שכן לוקה, סובר שאין זה מדין הזמה וסובר שאין דין הזמה משום שזה דרבנן(ולא משום "לו ולא לזרעו" כמו שנכתב בגמ')?!
ואפשר לומר לרמב"ם שנכתב במשנה בגלל הסיפא, שכתוב-"לוקה ארבעים", וגם בן חלוצה לוקה, מדין "לא תענה".
ונראה שצריך לתרץ לשניהם, ש-"שיגרא דלישנא נקט".

ב. לפי ההבנה הקודמת ביסוד המח' בין הרמב"ן לרמב"ם, יוצא, שלשיטת הרמב"ן, המלקות הם מדין הזמה, וקשה, כיוון שמצאנו בכמה מקומות בש"ס, שהרמב"ן אומר שהמלקות הם מדין "לא תענה",
א"כ, נביא אפשרות אחרת להסביר את מחלוקתם, ונאמר-
, שלכ"ע, גם לרמב"ן וגם לרמב"ם, המלקות הם מדין "לא תענה" (עדות שקר), אלא שחולקים בהבנת ה-"לא תענה":

שלדעת הרמב"ם-המלקות הם מדין "לא תענה", ללא קשר לעדות מוזמת, אלא מצד עדות שקר,ולכן, אע"פ שלא הוזמו, לוקים.
ולדעת הרמב"ן, המלקות אמנם מדין "לא תענה", אך ת'כלס לוקים רק כשה-"לא תענה" הוא במצב הזמתי, ז"א-עדות מוזמת, וזה משום שהמלקות נלמדו מהפס'- "והצדיקו..והרשיעו..", אז לוקים דווקא כשיש הרשעה, אמנם לוקים מדין "לא תענה", ולא מדין "כאש"ז", אבל גם בשביל ללקות על עדות שקר, צריך שהעדים יעידו משהו עם נפק"מ, משהו שיש לו תוצאה, "והרשיעו".
וז"ל הרמב"ן (במלחמות ה', סנהדרין פו)-"..ואין עדים זוממים לוקין בעקימת פיהם בלבד, אא"כ הרשיעו צדיק..", וכך משמע מדבריו.
-אם נבין כך את שיטת הרמב"ן, אז קושית רע"א, אינה קושיא, משום, שאע"פ שהמלקות הם מדין "לא תענה", עדיין, לוקים, רק כשיש "והרשיעו", כשיש מצב הזמתי,
וחיוב דרבנן,אינו "הרשעה" [כי מדא' כשר לעבודה], ולכן, לא לוקים.

ג. אפשר לומר, שלכו"ע, דין הזמה מדא', חל גם על דינים דרבנן, ועדים שהוזמו על דין דרבנן, יענשו כאשר זממו, אלא מחלוקתם היא-
האם המלקות הם ממש מדין כאשר זמם, ז"א-זה העונש שאדם מקבל על מה שזמם, כאשר א"א להענישו בדיוק באותו עונש,
או שהמלקות הם מדין "לא תענה", מגזה"כ, "והצדיקו.."[ולכא' גזה"כ הזאת היא דווקא במקום שא"א להענישם כאש"ז].
לדעת הרמב"ם-המלקות הם מדין "לא תענה", וודאי שלוקין.
לדעת הרמב"ן-המלקות הם מדין "כאש"ז", ולכן-אפ' שיש דין הזמה בדיני דרבנן, במקרה כזה של "בן חלוצה", שהוא דין דרבנן, שא"א להעניש אותו כאש"ז, משום-"לו ולא לזרעו", אנחנו לא יכולים להלקות אותו במקום, כיוון שזה כבר יוצא מגדר כאשר זמם, משום שהוא זמם לחייב בדין דרבנן, ובסל אופציות החיוב שלו, היו רק דיני דרבנן, ולחייב אותו מלקות, שזה דין דאורייתאי, זה כבר לא לעשות לו-"כאשר זמם", ולכן כיוון שהמלקות הם מדין "כאשר זמם", ומדובר פה על דין דרבנן, אז-"..בעינן, כאשר זמם לעשות, וליכא..".

שיטת הריטב"א

-הריטב"א, סובר כשיטת הרמב"ן, ש-בן חלוצה, אינו לוקה,
אך מדבריו אפשר להבין שנוקט עמדה יותר חריפה מהרמב"ן, שהרי כותב-"..וא"כ, אין בו דין הזמה מדא' כלל..",
הריטב"א כותב בפירוש, שדין הזמה דא', לא חל על דיני דרבנן, (לפי"ז, א"א להסביר אותו כמו שהסברנו את שיטת הרמב"ן בפירוש הקודם). וכך לכא', הבין גם ה-"ערוך לנר", בשיטת הריטב"א, וחולק עליו, וכותב שיש תוקף לדין דרבנן{ומוכיח מדיני מצוות סוכה, ש-להגדרות שחז"ל קובעים, מהי סוכה "ראויה לשבעה", יש תוקף דאורייתאי[ק"ק, כי לא דומה הגדרה של דין דא' רחב, להוספת חיוב שאינו מן התורה]}, ולכן, דין הזמה חל על "בן חלוצה", אף שהוא מדרבנן, ולוקים. וז"ל-"..דמה לי אם רצו להפסידו ממון שיש בו דין הזמה מן התורה, או אם רצו להפסידו יחוסו..".

אפשרות א בריטב"א

-ישנם לכא' שתי אפשרויות להסביר בדעת הריטב"א-
א. הריטב"א סובר, שלדיני דרבנן, אין בכלל גדר של "עדות", כיוון שמהתורה, אין פה כלום, וזה כמו סתם לספר לבית דין סיפור, בלי נפק"מ, ולכן על דיני דרבנן, לא חלים דיני עדות דא', ואין דין "כאש"ז", ולא עובר על "לא תענה" וכו..,
וכ"כ שיעורי ר' שמואל(אות ה', ד"ה "והיה")-"..והיה נראה לכא' מדברי הראשונים, דכיוון, דלא פסלו אותו בעדותם, אלא מדרבנן, לא קעברי מדא' כלל א-"לא תענה", ..אבל, אין בזה דין הגדת עדות מדא', ואי"ז בכלל "לא תענה"..".
וכך לכא' סובר גם "נתיבות המשפט"(ל"ח, ב, ד"ה "ועיין"), וז"ל-"..דלא שייך כאש"ז, רק בדבר שצריך עדות ב-ב"ד.., אבל באיסורין, אפ' במקום שצריך שני עדים, מ"מ, לא צריך הגדה ב-ב"ד, ובדבר שא"צ עדות ב-ב"ד, לא חידשה התורה דין ד"כאש"ז"..".
משמע מדבריו, שסובר, שאיפה שאין דין דא', אפ' שיש בפועל עדות, אין דין הזמה, כי זה לא גדר של עדות [לפי דבריו נאמר, שבמצב של עד אחד דא', אז אף שאין דין הזמה, כי זה לא "עדות", עדיין, עובר על "לא תענה"].

אפשרות ב בריטב"א

ב. אפשר לומר, שהריטב"א סובר,שאמנם, בדיני דרבנן, אין גדר של עדות דא', אבל מ"מ יש להם תוקף של עדות דרבנן, וכיוון שכך, אז חלים גם כל הדינים שיש על עדות רגילה, מכח- דרבנן[כשחכמים החילו על ה"סיפור" הזה גדר של עדות הם גם החילו עליו את כל הדינים שמתלווים לעדות(עפ"י שניים,כאש"ז וכו..)], ז"א, שעל עדות דרבנן, יש דין הזמה, מדרבנן, ולכן, גם על בן חלוצה, יש דין הזמה מדרבנן, וצריך לדייק בלשון הריטב"א-"..אין בו דין הזמה מדא' כלל..", ולכן לא לוקים[כיוון שמלקות זה דין דא'], אבל דין הזמה מדרבנן, יש.
וכך מפורש ב"שיח יצחק"(ד"ה- "או ב"ח")-"..אמנם בריטב"א כתב.. דבזה לא שייך כלל הזמה, רק מדרבנן,.., ונלמוד מדבריו, דהיכא שמעידין העדים, דבר דמן התורה לא שייך, רק מדרבנן, אם הוזמו, לא נעשין זוממין, רק מדרבנן..".
וכך נראה לכא' גם ב-"מראה פנים"(על הירושלמי, ד"ה "כיצד..או ב"ח"), שכותב-"..ואפשר, דאחר דאסרוה רבנן, ואסמכוה אקרא ד"ואשה", הוה לה כעין דא' לעניין דינא דמת', דלוקין ארבעים..", [וכך מסביר שם את שיטת הרמב"ם, שב"ח הוא מדרבנן, ויש לו דין הזמה מדרבנן, ומכח דין הזמה זה, מתחייב מלקות].

עפ"י ההסבר השני בריטב"א, נצטרך להסביר, שמה שכתב הריטב"א, על ב"ח, שהוא נכתב במשנה, בגלל "שיגרא דלישנא", זה לאו דווקא, שהרי יש בו דין הזמה, וצריך את ההסבר בגמ'-"..מנה"מ-לו ולא לזרעו..", כדי להסביר לנו מדוע לא עושים לו כאש"ז, ומה שכתב "שיגרא דלישנא", זה על הסיפא של המשנה-"אלא לוקה ארבעים", שלדעת הריטב"א, לא לוקה.