דין ערלה באילן שנעקר וניטע שנית

		יש להשלים סוגיה זו: בסוגיה זו חסר מידע בסיסי או הרחבות נוספות מעבר למידע שכתוב.
		הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.	עריכה

אילן שנעקר על ידי הרוח או בידי אדם, וניטע שנית באותו מקום או במקום אחר, אם צריך למנות מחדש שנות ערלה, או ממשיך את המנין שמנו לו קודם שנעקר.

מקורות
משנה:	ערלה א ג
בבלי:	בבא מציעא ק ב-קא א
רמב"ם:	מעשר שני ונטע רבעי י יב
שולחן ערוך:	יורה דעה רצד יט-כ

משנה ותוספתא

המשנה (ערלה א ג) אומרת שאילן שנעקר ויחד איתו נעקר הסלע שממנו הוא יונק, אם יכול לחיות, כלומר שהסלע שנעקר עמו נותן לו עדיין חיות באופן שיכול לחיות גם בלי שינטע שנית פטור מלמנות מחדש שנות ערלה. אך אם אינו יכול לחיות למרות הסלע שנעקר עמו, צריך למנות לו מחדש שנות ערלה משעה שיטעו אותו שנית.

בתוספתא (ערלה א ג) כתוב דין דומה לזה בענין אחר, שאם נטע בעציץ שאינו נקוב, ונשבר העציץ וחזר ונטעו בארץ, אם יכול לחיות חייב ואם לאו פטור.
על פניו דין זה אינו מובן, מדוע אם יכול לחיות חייב ואם לאו פטור, שהרי לכאורה צריך להיות להיפך, שאם יכול לחיות פטור, כיון שכשנוטע בארץ אין זו תחילת גדילת האילן, שהרי יונק הוא עדיין מן הגוש שבעציץ.
להלן יתבאר שבאמת יש שגורסים להיפך - אם יכול לחיות פטור, ואם לאו חייב (בדומה לדין המשנה). כלומר אם אחר שנשבר עדיין יכול הוא לחיות מכח האדמה שבעציץ, הרי שעדיין יניקתו ממנו, ואינו צריך למנות שנות ערלה משניטע בארץ. אך אם אין די באדמה שבעציץ כדי להחיות את האילן, חייב למנות שנות ערלה משעה שנוטעו בארץ. אמנם יש שמקיימים את הגירסה שלפנינו, וכפי שיתבאר להלן.

הירושלמי (ערלה א ג) מוסיף על המשנה: אם היה יכול לחיות פטור ואם לאו חייב".
בפני משה שם מסביר, שהיה אפשר להבין את המשנה שאם יכול האילן לחיות כעת אחר שניטע שנית, פטור. לזה בא הירושלמי להדגיש, שכוונת המשנה אם האילן יכול לחיות גם בלא שחזר וניטע שנית, כלומר רק מחמת העפר שנעקר עימו, פטור לפי שרואים אנו כאילו הוא לא נעקר כלל. וכעין זה מפרש גם הגר"א על הירושלמי.
יש מהאחרונים שהוסיפו לדייק דברים נוספים מהירושלמי, ולהלן יתבאר.

סוגיא דבבא מציעא

לסוגיה זו בהרחבה, ראו שטף נהר זיתיו ונתנם לתוך שדה חבירו

המשנה (בבא מציעא ח ה) מדברת על מקרה ששטף נהר עצי זית של אדם מסויים, ונתנן לתוך שדה חבירו, וכעת מתעוררת מחלוקת ביניהם למי שייכים הפירות שגדלו, האם לבעל הזיתים שהרי הפירות גדלו על העצים שלו, או לבעל הקרקע שהרי ממנה יונקים הפירות. ומכריעה המשנה שצריכים הם לחלק ביניהם את הפירות שווה בשווה.
בגמרא (בבא מציעא קא א) אומר רבין בשם ריש לקיש, שדין זה אמור דווקא כשנעקרו העצים בגושיהן, כלומר עם העפר שסביבם, אבל אם נעקרו בלא גושי האדמה שסביבן, הכל לבעל הקרקע. עוד הוא מסייג ואומר שדין החלוקה הוא דווקא בתוך ג' שנים מאז שניטעו שנית בשדה חבירו, אבל לאחר שלוש שנים, הכל לבעל הקרקע.

רש"י (קא א ד"ה ולאחר שלוש) מפרש שטעם הדבר קשור עם מנין שנות ערלה של האילנות, שאם לא נעקרו עם גושיהן, הרי שצריך למנות להם מחדש שנות ערלה, וממילא יהיו אסורים כל שלוש שנים ראשונות. וכן אפילו אם נעקרו בגושיהן אבל עברו ג' שנים, לאחר מכן כבר יונקים הם מהקרקע החדשה ולכן יהיו כל הפירות של בעל השדה. לכן יש לבעל הזיתים חלק בזיתים רק בתוך ג' שנים הראשונות ורק אם אין הפירות אסורים משום ערלה, כלומר שנעקרו בגושיהן. וכן מתבאר מתוך דברי התוספות (ד"ה שנעקרו), שהוכיחו כן ממה שהזכירה הגמרא 'שנעקרו בגושיהן' שהרי לכאורה לא היה צריך לומר אלא בתוך שלוש שנים יחלוקו, לאחר שלוש לבעל הקרקע, שהרי דין הזיתים לא נוגע כלל לשאלה אם העצים נעקרו עם הגוש או לא, אלא ודאי שכל ענין הגמרא בזה הוא לומר שאם האילנות נעקרו בלא הגושים, צריך למנות להם מחדש שנות ערלה, וממילא כל שלוש שנים ראשונות הפירות אסורים, וכל דין המשנה 'יחלוקו' אינו ישים.
גם הרשב"א (קא א ד"ה הא דקאמר) הסכים לדברי רש"י ותוספות שענין הגושים כאן הוא מצד איסור ערלה, אלא ששואל הרשב"א, אם נעקרו בגושיהן, איזו טענה יש לבעל הקרקע, והרי יכולים לחיות בהם ומצילים את אותם מן הערלה, ולמה לא יהיה הכל לבעל הזיתים (וכפי דעת עולא בתחילת הסוגיה)? והשיב, שאמנם יכולים הם לחיות מכח הגושים, אבל אינם יכולים לגדל פירות, ואף אם יגדלו יהיו מועטין.

אמנם הרמב"ם (שכנים ד י) לא הזכיר כלל ענין הערלה, ונראה מדבריו שאין כאן שום שייכות לדיני ערלה. שהוא כתב את ההלכה שאמר ריש לקיש כפשוטה, שאם נעקרו בגושיהן, חולקים כל ג' שנים הראשונות, ולאחר מכן הכל לבעל השדה, ולבסוף הוסיף שאם לא נעקרו בגושיהן, הכל לבעל הקרקע מיד. כלומר, אין צריך לחכות ג' שנות ערלה, אלא מותרים לו מיד.
המגיד משנה העיר על דבר זה, והעלה אפשרות שכוונת הרמב"ם היא רק לענין הנאה מהעצים שאין עליהם איסור ערלה, ומהן יכול בעל הקרקע להינות גם בג' שנים ראשונות, אם נעקרו בלא הגושים. והסכים לפירוש זה בעל מרכת המשנה (חעלמא).

אלא שעל הסבר זה הקשו כמה מפרשים שהוא דחוק, שהרי בתחילת דבריו מדבר הרמב"ם על חלוקת הפירות, ואיך נטה דבריו כאן לענין עצים בלבד? לכן הסבירו בדברי הרמב"ם שכאן אין חשש ערלה כלל, ואינו דומה למשנה בערלה ששטף נהר זיתיו וכו', ומחלקים באופן הבא:

• לדעת אבן האזל יש לחלק בין מקרה שבו הנהר עקר את הזיתים וגם שתלן לתוך שדה חבירו, לבין מקרה שהוא רק עקר, ואחר כך ניטעו שנית במקום אחר בידי אדם. שלפי הרמב"ם כל שלא נטעו אדם בידיים אינו חייב בערלה כלל, ובזה מדברת הגמרא בבבא מציעא, ולכן אפילו נעקרו בלא גושיהן, אין צריך למנות שנות ערלה מחדש. לעומת זאת המשנה בערלה מדברת על מקרה שבו הנהר רק עקר, ואחר כך בעל העצים הלך ונטען במקום אחר, שבזה חייב שוב למנות שוב ערלה, אלא אם כן נעקרו בגושיהן ויכולים לחיות.
• הציץ אליעזר (א יט ט) כותב לחדש בדעת הרמב"ם שכל הדין של אם יכול לחיות פטור ואם לאו חייב אינו שייך אלא בשחזר ונטעו במקומו, שכיון שיכול לחיות ושוב נטוע באותו מקום שמקודם, לא נחשב כנטיעה חדשה. אבל בנטעו במקום אחר, לא מועיל אפילו אם יכול לחיות, ולעולם נחשב הוא כנטיעה חדשה. ולכן דין זה של שטף נהר זיתיו אינו נוגע כלל לדין ערלה, שזהו גרוע יותר מאילן שעלה מאליו ששם עוד יש איזו פעולה כלשהי של אדם שגרמה שיצמח מאליו, אבל כאן בשטף נהר אין שום נגיעת אדם ופטור מערלה לגמרי. ומה שבשטף נהר זיתיו יש לבעל הזיתים חלק בהם כל שלוש שנים ראשונות, הוא מפני שיכול לטעון כלפי בעל הקרקע, שאם היה הוא נוטע בעצמו זיתים היה צריך להמתין ג' שנים עד שיוכל לאכול, ולכן גם עכשיו שעקר הנהר זיתיו לשדה חבירו יתן לו מחצית מהזיתים בג' שנים ראשונות. מה שאין כן שעקרם בלא עפר ואינם יכולים לחיות, אין בעל הזיתים יכול לטעון כלום, כי בלאו הכי אין שום חיות מבעל האילן, והכל לבעל הקרקע.

גדר יכול לחיות

המשנה לא פירשה להדיא מהו הגדר של 'יכול לחיות' - כיצד ניתן לדעת דבר זה, וכמה זמן צריך הוא לחיות מכח הסלע בלבד.
אמנם בתוספתא הנ"ל כתוב שישנה דרך לבדוק כיצד יודע אם יכול לחיות או לא - חופר לו גומא בארץ ונוטעו בה, אם יכול לחיות חייב ואם לאו פטור.
במנחת ביכורים כאן מבאר שדין בדיקה זו קאי על דברי המשנה לענין אילן שנעקר והסלע עמו, שבמקרה שנעקר האילן צריך לעשות בדיקה זו לענין חיות האילן מהגוש. אך להלן יתבאר שיש שמפרשים את התוספתא כפשוטה, שדין הבדיקה קאי על הרישא של התוספתא לגבי הנוטע בעציץ שאינו נקוב וחזר ונטע בארץ, כנ"ל.

דברי הרא"ש

הרא"ש בהלכות קטנות שלו (ערלה ד) מבאר שהמשנה מדברת על מקרה שהנהר או הרוח עוקרת את האילן ומוליכה אותו למקום אחר, ושם הוסיפו עליו עפר עד שנשרש בארץ, אם יכול היה לחיות גם בלא תוספת העפר, פטור מן הערלה ואם לאו חייב. ואמנם אפילו אם לא ניטע במקום אחר, אלא רק נעקר ונשאר במקומו, אם אינו יכול לחיות ללא תוספת עפר, חייב למנות מחדש שנות ערלה.
ולענין הדרך שבה יש לבדוק את חיות האילן כתב הרא"ש - אומדין אותו עובדי אדמה. ולא פירש להדיא כמה זמן צריך הוא לחיות ללא תוספת העפר, ומהי הדרך לאמוד דבר זה.

דברי הרשב"א בתשובה ומשא ומתן בדבריו

הרשב"א בשו"ת (ג רכה) נשאל לגבי אילן שנעקר עם שרשיו והעפר שסביבו, וניטע במקום אחר, מה דינו בחו"ל, האם כיון שאין אנו יודעים שיעור הזמן של 'יכול לחיות' אפשר להגדירו כספק, וספק ערלה בחו"ל מותר, או דלמא אין זה אלא ספק ידיעה האסור גם בחוץ לארץ.
הרשב"א שם משיב שהוא נתחבט כמה ימים בדבר זה, כמה זמן צריך שיוכל האילן לחיות, ולא מצא לזה תשובה ברורה. מסברה כתב שנראה לו שאפילו יכול לחיות מקצת ימים, פטור, אפילו שאינו יכול לחיות שלוש שנים שלמות כשנות ערלה. והביא לזה ראיה מהגמרא (בבא מציעא ק ב) לגבי דין שטף נהר זיתיו ונתנן לתוך שדה חבירו, זה אומר זיתי גדלו וזה אומר ארצי גדלה יחלוקו. והגמרא שם מעמידה שנעקרו בגושיהן, כלומר שכעקר הנהר את הזיתים, עקר ביחד איתם גם את גוש האדמה שמחיה אותם. וכן אומר שם רבין, והוא שנעקרו בגושיהן ובתוך שלש שנים, אבל לאחר שלש, הכל לבעל הקרקע. וכתב הרשב"א שפשט הגמרא הוא שיכול לחיות אין הכוונה ג' שנים, שאם כן כל הזיתים יהיו לבעל הזיתים ולא לבעל הקרקע, שהרי לא הועילה להם הקרקע כלל. ובטעם הדבר ביאר שכיוון שכבר נעקרו ממקום שעברו להם ג' שנים, אם כן באו ממקום פטור, ולכן מועילה להם נטיעתן הראשונה לפטרן כל שיכול לחיות קצת, שאותו המעט שנותן לו חיות מה, מעמידו על ההיתר הראשון. והצמיד לזה ראיה נוספת מהמשנה להלן (א ד) לגבי אילן שנעקר ונשתייר בו שורש, שאם יש בשורש כמחט של מיתון, דהיינו שיש לו יניקה כלשהי עדיין פטור מלמנות מחדש שנות ערלה.
ומסיים הרשב"א שמשום כך נראה להלכה שבחוצה לארץ, אם נעקרו גושיהן ויכולין לחיות קצת ממנו, פטורין. אלא שמהתוספתא דערלה (הנ"ל) שהראתה דרך לבדוק את הדבר על ידי חפירת גומא, יש להסתפק בזה. ולא הרחיב הרשב"א תוכן הסתפקות זו.
האחרונים שאחריו טרחו לבאר את תוכן ההסתפקות הזו של הרשב"א, וממילא גם מה דעתו להלכה בארץ ובחוצה לארץ.

הבית יוסף (יורה דעה רצד) הביא את תשובת הרשב"א הזו, ולא ביאר דבריו, וכן בשלחן ערוך (רצד יט) סתם ולא פירש זמן שצריך האילן לחיות בעפרו.

בשו"ת פרח מטה אהרון (ב עה) לומד שהרשב"א מסתפק האם בעינן יכול לחיות ג' שנים או אפילו מעט זמן ולא הכריע, ולכן כותב שאין להקל בזה, שהרי הרשב"א גדול הדור מספקא ליה ובעינן שיוכל לחיות ג' שנים כמנין שנות ערלה. דבריו הובאו גם בפתחי תשובה (רצד יג).
גם החיד"א בברכי יוסף (רצד יא) מגיע למסקנה שדעת הרשב"א דבעינן ג' שנים. ושם הוא מבאר את תוכן ההסתפקות של הרשב"א, שאם היה צריך להמתין רק מספר ימים לראות אם יכול לחיות, למה הצריכה התוספתא בדיקה זו להניחה בגומא וכו', והרי זה דבר הניכר לעין, אלא על כרחך בעינן שיחיה ג' שנים מכח העפר, ולכן כדי לדעת זאת נחוצה הבדיקה בגומא.

לעומת זאת בעל שו"ת שיבת ציון כותב (מט) מפרש שהרשב"א הסתפק אמנם אם צריך בדיקה, אבל מידי ספק לא יצא, ולכן בארץ ישראל אסור, אבל בחוץ לארץ יהיה מותר. אמנם גם דברי התוספתא עצמן אינם מוכרעים אם כוונתה שצריך שיוכל לחיות הרבה זמן, ואפשר שגם כוונתה היא לעשות נסיון אם יכול לחיות קצת. ממילא יצא שכל דין התוספתא שצריך לנטוע בגומא וכו' הוא דווקא בארץ ישראל, אבל בחו"ל שבלאו הכי ספיקה מותר, אין דין התוספתא אמור.
בשו"ת ציץ אליעזר (א יט כד-כה) מסכים להסבר ה'שיבת ציון', אלא שאינו מודה לו שהתוספתא אמורה רק לארץ ישראל, אלא כוונת הרשב"א שכיון שגם התוספתא לא מוכרעת אם כוונתה לבדיקה של כמה ימים או שיכול לחיות לעולם, ממילא לא נשאר לנו סיבה להחמיר בחוץ לארץ אלא רק בארץ ישראל.

אמנם יש אחרונים שלמדו בדעת הרשב"א שכלל מעולם לא הסתפק לומר שצריך שיוכל לחיות ג' שנים. המהר"ץ חיות (בבא מציעא קא א) כותב שהרשב"א בעצם סובר שכדי לפטור מערלה צריך שיוכל לחיות כמה ימים בלבד, אלא שהתקשה אם כן למה כשנעקרו זיתיו וניטעו על ידי הרוח בשדה אחר, מדוע יש לבעל הקרקע בפירות כלל והרי אין צריך לשדהו כדי לפטור מערלה? ועל זה השיב שעל כל פנים צריך את הקרקע שלו כדי שיוכל לגדל פירות, כי מהגושים בלבד לא היו גדלים פירות אלא רק לא ימותו, אבל לא יצליחו להוציא פירות.
בשו"ת משפטי עוזיאל (יורה דעה כ ד"ה וזוהי דעת הרשב"א) הסכים לדבריו, שלא ייתכן שאחר הראיות הברורות שהביא הרשב"א לכך שלא בעינן אלא מעט ימים, ידחה אותם מכח תוספתא שאין ההסבר בה ברור דיו. אלא כוונת הרשב"א רק לומר שדברי התוספתא מסופקים בעיניו.

גם בשו"ת משפט כהן לראי"ה קוק (ח) מדייק מדברי הרשב"א וגם מלשון השאלה, שהרשב"א מעולם לא הסתפק לומר שצריך לחיות ג' שנים, וזה פשוט לו גם בסברה וגם הוכיח כן מהגמרות. אך הסתפק האם גדר זה שיכול לחיות כמה ימים, הוא נכנס לגדר ספק ערלה בחוץ לארץ המותרת, או דלמא כיון שזהו ספק ידיעה, אז לא חל על זה דין ספק ערלה לקולא, כיון שרק לנו הוא ספק. ובתחילה נטה לומר שאין כאן ספק בידיעה, שכל שיכול לחיות כמה ימים, מותר על כל פנים בחוץ לארץ ואף אם אין זה ברור לנו לגמרי עדיין לא נחשב הדבר ספק ידיעה להחמיר בו בחו"ל. אך לבסוף נסתפק מהתוספתא שהרי היא מורה לנו דרך בדיקה על ידי הנחה בגומא, ואם כן אנו שלא יודעים בדיקה זו, נשאר לנו ספק בידיעה ואם כן אסור גם בחוץ לארץ.

שלחן ערוך ואחרונים

השלחן ערוך (יורה דעה רצד יט) לא הכריע בשאלת זמן החיות שצריך האילן שנעקר בגושו.

כבר הובא לעיל שהמחמירים להצריך ג' שנים (על פי תשובת הרשב"א הנ"ל) הם הרב פרח מטה אהרון והברכי יוסף. הרב שיבת ציון סובר שיש להחמיר בארץ ישראל להמתין ג' שנים מחמת הספק, אך יש להקל בחוץ לארץ.
לעומת זאת כמה וכמה אחרונים מקלים גם בארץ ישראל, חלקם הוזכרו לעיל:
המשפט כהן (ח), משפטי עוזיאל (יורה דעה כ), הציץ אליעזר (א יט לט).
גם הערוך השלחן (רצד לה) כותב שאין צורך באומדן לג' שנים, אלא כל שלפי בקיאים יכול האילן לחיות מעפר זה, די בזה, ובפרט בחוץ לארץ.

לעקור לכתחילה בידיים

בשו"ת נאות דשא אייבשיץ (א לב) דן בשאלה האם מותר לכתחילה לעקור אילן עם גושו ולנטעו במקום אחר כדי לפטרו מאיסור ערלה, ונוטה שם להחמיר בדבר, שכל המשנה והפוסקים לא דיברו אלא בדיעבד כאשר עקרו נהר, אבל אם עוקרו בידיים צריך למנות לו מחדש שנות ערלה אפילו עקרו עם עפר ויכול לחיות מאותו גוש. ומביא לזה ראיה מהסוגיה בבבא מציעא הנ"ל, שם כתוב שבתוך שלוש שנים חולקים את הפירות לפי שיכול בעל הפירות לטעון שאם היה בעל הקרקע קונה נטיעות בעצמו ונוטע, היה צריך להמתין ג' שנים. ולכאורה יכול בעל הקרקע להשיב שהיה קונה נטיעה בת שנתה ונוטעה וממתין רק שנתיים? אלא על כרחך שאם יקנה נטיעה בת שנתה, צריך להמתין ג' שנים מחדש, לפי שלא אמרו כן בעושה לכתחילה, אלא רק בדיעבד.
אמנם הוא עצמו דוחה ראיה זו וכותב שכל סברת ההיתר בנעקר בגושו, היא מפני שאין כאן שום גורם איסור שהרי הקרקע של היתר היא, וגם על האילן לא יכול לחול שם ערלה, שהרי זקן הוא, ואם כן אין סברה לאסור לכתחילה.
אמנם בסוף דבריו מכריע לאסור מטעם אחר, לפי שאין אנו יודעים מהו השיעור האמיתי של יכול לחיות, ואין אנו בקיאים ביישובה של הארץ לידע שיעור זה על מתכונתו. ולעולם יש חשש שגם כשנעקר בגושו, אולי נזדעזע העפר באיזשהו שלב, ונפסק חיותו לרגע וכבר אין זו אותה נטיעה אלא נטיעה חדשה, לכן רק אם נעשה כן מאליו על ידי רוח וכד' מותר, אבל על ידי אדם אי אפשר לצמצם שייעשה כן.
ומסיים הלכה למעשה שאם נעשה כן בידי אדם אסור אפילו בדיעבד, ויש למנות בו שנות ערלה מתחילה ג' שנים.
כעין דברים אלו כתב הפתחי תשובה (יורה דעה רצד יג) בשם ספר לבושי שרד (קה), שאסר לעשות כן לכתחילה, להביא אילן זקן עם הגוש שלו ולנטעו במקום אחר כדי לפטרו מאיסור ערלה, וכתב שדין המשנה והשלחן ערוך אמור רק בדיעבד שעקרה הרוח את האילן או שטפו נהר, שאז אין למחות ביד המתיר לנוטעו בגושו, ובלבד שיעשה על פי בקי בטבעי האילנות ושיעשה את המובאת בתוספתא.

אמנם בספר שערי צדק דאנציג (משפטי ארץ ו יא) כתב דין זה שעקרו בידיים או שעקרו רוח או שטפו נהר וכו', ולא חילק בזה כלל.
וכן הערוך השולחן (רצד לה) כתב על דברי הלבושי שרד שאין בזה שום טעם לעשות גזירות חדשות והדקדוק מהגמרא אין שום דקדוק.
גם בשו"ת ציץ אליעזר (א יט יב-יד) כותב שחידוש גדול הוא לחלק בהכי, ולא מצאנו בערלה שיהיה תלוי בדעת האדם לענין שנות ערלה, שהכל תלוי אם עברו עליו ג' שנים ולא נתבטל חיותו על ידי הפסקת חיותו, וזה יש לומר גם בעקרו בידיים שלא נתבטלה הנטיעה הראשונה. ומה שהמשנה והפוסקים נקטו תמיד 'נעקר' לשון דיעבד, כתב ליישב שהם דיברו בדרך בני אדם, ואין דרכם של בני אדם לעקור אילן בידיים לנטעו במקום אחר, ובפרט אילן זקן. ועוד יש לומר, שהשמיענו שגם בנעקר ונשתל מאליו חייב בערלה כל שאינו יכול לחיות, ושאינו תלוי בדעתו כלל, שאפילו לא כיוון לבטל הנטיעה הראשונה אפילו הכי חייב.

הפסקת היניקה מהקרקע

פסקה זו לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיסוגיה והשלימו אותה.

במשנה ובראשונים לא מוזכר במפורש מה הדין כאשר נעקר האילן בגושו, אבל הניחו אותו במקום שחוצץ בינו לבין הקרקע, כעציץ שאינו נקוב, האם נחשב הדבר כאילו כבר אינו יכול לחיות וצריך למנות לו שנות ערלה מחדש או לא.

הציץ אליעזר (א יט לט ט) כותב שאין קפידא אם מעבירים את האילן בעציץ נקוב או בעציץ שאינו נקוב, שכיון שנעקר בגושו לא נפסק כח החיות שקיבל. ועוד, שהרי גם הזורע בעציץ שאינו נקוב חייב בערלה.