האם בריבית אזלינן בתר מעיקרא או בתר השתא

סוגיית הגמרא

הגמרא בריש פרק איזהו נשך (ב"מ ס,ב) קובעת דאין אפשרות שיהיה מצב שבו יש נשך בלי תרבית או תרבית בלא נשך (תרבית היינו שנתרבה ממון המלוה ונשך היינו שנחסר ממון הלווה), ומעלה הגמרא אפשרויות בהן לכאורה ישנה אפשרות כזו כגון במקרה שהלוהו מאה פרוטות ע"מ לפורעו מאה ועשרים פרוטות אלא שבשעת ההלואה הי ערך מאה פרוטות ואילו בשעת הפרעון היתה מעה שוה מאה ועשרים פרוטות, שבאופן כזה לכאורה יש "נשך" כיון שלוקח ממנו יותר ממה שנתן לו אך מ"מ לא נתרבה ממונו כיון שסוף סוף מעה הלוהו ומעה קיבל, אך דוחה זאת הגמרא: "סוף סוף אי בתר מעיקרא אזלת הרי נשך והרי תרבית אי בתר בסוף אזלת לא נשך איכא ולא תרבית איכא", (וכה"ג אומרת אח"כ הגמרא לאידך גיסא לעניין תרבית בלא נשך ודוחה באופן דומה, ומסקנת הגמרא שאין מציאות של נשך בלא תרבית ושל תרבית בלא נשך).

אם כן הגמרא מזכירה ספק זה בדרך אגב ומציגה בזה שני צדדים אפשריים בלי להכריע ביניהם.

דעות הראשונים

בהגהת אשיר"י כתב דלא איפשיט אי אזלינן בתר מעיקרא או בתר בסוף ואזלינן לחומרא, אבל הנמו"י כתב דבתר מעיקרא אזלינן, וכ"כ בהג' הגר"א בשם הרשב"א, וכן דעת רוב הראשונים: רמב"ן ר"ן ריטב"א מאירי.

פסק ההלכה

השו"ע (קס, כא) פסק דאזלינן בתר מעיקרא, ולכן אם הלוה ק' בק"כ אע"ג דמעיקרא היו ק' בדנקא ולבסוף קכ בדנקא נאסור מדאורייתא, אבל אי הלוה ק' בק' ונתייקרו (כגון דמעיקרא היו ק' בדנקא ועכשיו פ' בדנקא) אסור מדרבנן, וכן דעת שאר הפוסקים האחרונים.