הטמנה בכלי שני והטמנת צונן

מקורות
משנה:	שבת ד ב
בבלי:	שבת נא א
רמב"ם:	שבת ד ה
שולחן ערוך:	אורח חיים רנז ה

תבשיל שנצטנן כבר, אם מותר להטמינו, וכן תבשיל חם שהועבר לכלי שני אם מותר להטמינו.

היתר הטמנת צונן וכלי שני

איתא במשנה (שבת ד ב) ממלא את הקיתון ונותן לתחת הכר או תחת הכסת. וכן בגמרא (שבת נא א) אמר רב יהודה אמר שמואל מותר להטמין את הצונן. ושם מבואר דקמ"ל שאף דבר שדרכו להטמין שרי, דמהמשנה לא שמעינן אלא בדבר שאין דרכו להטמין.

ובברייתא (נא א) איתא בשם רשב"ג דלא אסרו הטמנה אלא באותו מיחם, אבל פינהו ממיחם למיחם מותר. וכן הוא בתוספתא (שבת ד יב) דלא אסרו להטמין אלא במיחם שחיממו בו מער"ש, אבל מפנה הוא לתוך מיחם או לתוך קיתון אחר ומטמין.
ואת דברי המשנה שאמרה להתיר למלא קיתון ולהטמין, היה אפשר לבאר דבאה להתיר כלי שני, וכעין דברי התוספתא. אבל בגמרא מבואר שלמדה דבאה להתיר הטמנת צונן, וכוונת המשנה שממלא את הקיתון בצונן.
ואף שבברייתא ובתוספתא נאמר בשם רשב"ג, נראה דלית מאן דפליג בהא. וכן פסקו כל הפוסקים.

כ' הרמב"ן דבדבר המוסיף הבל אסור להטמין אפי' צונן, ואפילו מבעוד יום, והביא ראיה מעשה דאנשי טבריא, וכ"כ הר"ן והרשב"א, וכן דעת הרמב"ם.

טעם ההיתר

בטעם ההיתר כתב הרמב"ן בחידושים (נא א ד"ה אמר רב יהודה), דלא אסרו אלא בחמין ובמיחם ראשון דמצטמק בחימום שלו ודרך הטמנה בכך. וכן גם דעת הרמב"ם (שבת ד ה) שכתב דלא אסרו להטמין בשבת אלא דבר חם שהוא בכלי ראשון שנתבשל בו, אבל אם פינהו מותר, עכת"ד, וכן הדין בצונן.
ולפי"ז ליכא חילוק בין אם מטמין הצונן כדי לשמור צינתו או כדי שיתחמם, דסוף סוף אין דרך הטמנה בצונן, ולא חיישינן שמא יבוא לחתות בגחלים או להרתיח.

אבל רש"י (נא א ד"ה מותר) כתב בטעם היתר הטמנת הצונן, שמטמין מפני החמה שלא יחמו, ולא גזרינן אטו הטמנה כדי שיחמו. ודייקו הראשונים מדברי רש"י שאם מטמין את הצונן כדי לחממו, אסור.
וכן לגבי הטמנה בכלי שני כתב רש"י (ד"ה אבל מפנה) שמותר משום דלא חיישינן שמא יבוא להרתיח, שהרי הוא עצמו טורח אחריו לקררו, ואיך נבוא לחשוש שירתיחנו. וכתב הרמב"ן בחידושים שרש"י אזיל לשיטתו כמו בצונן, שכל ההיתר הוא רק היכא דלא חיישינן שמא יבוא להרתיח, ולכך כתב גם בכלי שני כאותו הטעם, אבל לרמב"ן והרמב"ם אין צורך בזה, אלא אמרינן דלא גזרו כלל אלא בכלי ראשון חם כנ"ל.
וכעין דברי רש"י יש גם בתוס' ישנים על הגליון (ד"ה אבל פינה) ששאלו איך אסר רבי הטמנת צונן, והרי אביו רשב"ג התיר אפילו בכלי שני, וכי רבי לא ידע מזה. ותירצו דגבי כלי שני קיל טפי, לפי שמתוך מעשיו מוכח שרוצה לקררו, ולא חיישינן שמא ירתיחנו, אבל בהטמנת צונן לא מוכח מידי. מבואר מדבריהם דטעם ההיתר בכלי שני הוא משום שעושה מעשה לקררו, וכדברי רש"י. ולפי"ז לכאורה יהיה מותר רק אם באמת העבירו לכלי שני ע"מ לקררו, אבל אסור לכתחילה להעבירו כדי שיוכל להטמינו, שהרי כל כוונתו בהעברה לכלי שני היא כדי לחממו ע"י הטמנה ושוב יש לחשוש שירתיחנו.

הקשה הלחם משנה (ג) איך יפרש הרמב"ם דברי הגמ' 'השתא אקורי מיקר ליה ארתוחי מרתח ליה', והרי לדעתו האיסור להטמין בשבת באינו מוסיף הבל הוא משום שמא יטמין ברמץ ויבוא לחתות. ותירץ שהחתוי בגחלים עלול להביאו להרתחה גם כן. וסיים דלא משמע כן מפירושו במשנה.
עוד כתב הלחם משנה (ד) דבצונן ליכא למיחש שמא יטמין ברמץ להרמב"ם לפי כיון שכל כוונתו רק להפיג צינתו ובודאי לא יבוא לחתות. אבל במרכבת המשנה אלפנדרי כ' דהרמב"ם גרס בברייתא 'אע"פ שאמרו אין טומנין בדבר המוסיף הבל' [וכתב שמצא כן בחי' הרשב"א], שהטעם בזה לרמב"ם הוא שמא ירתיח, ולכן מבואר גם המשך הברייתא 'השתא ארתוחי מרתח ליה'. ודבריו אינם מובנים, דא"כ יוצר לדבריו דכלי שני מותר להטמין אף במוסיף הבל, וזה היפך דברי הרמב"ם. ובשו"ת יביע אומר (א יד ג) דהרמב"ם ל"ג כלל האי טעמא דהשתא אקורי מיקר ליה. והוכיח כן מס' העתים ומדקדוקי סופרים.

כלי ראשון שנצטנן

השלחן ערוך (אורח חיים רנז ה) הביא להלכה דברי רשב"ג דאם פינה התבשיל בשבת מקדרה שנתבשל בה לקדרה אחרת, מותר להטמין בה בדבר שאינו מוסיף הבל. כתב המגן אברהם (יד) דאף אם החזיר התבשיל חזרה לכלי ראשון מותר להטמינו כיון שנצטנן, וכן הכריע המשנה ברורה (כח).
ובדרך 'אפשר' כתב שם המג"א שם, שאפילו בכלי ראשון אם נצטנן מעט מותר להטמינו. וכתב על זה הפרי מגדים (אשל אברהם יד) דהיינו דווקא כשאין היד סולדת בו, דאם הוא חם שהיד סולדת בו אסור. והמשנה ברורה שם כתב לסמוך על זה במקום צורך.

ומסתימת כל הפוסקים משמע שמותר אף לכתחילה לעבירו לכלי שני כדי לטמון בו, וכן מבואר לפי מה שביארו הראשונים הטעם שלא אסרו אלא בכלי ראשון. אך מדברי רשב"ג יש מקום לדייק דדווקא אם פינהו כבר מאיזו סיבה לכלי אחר, רק אז שרי להטמין, ואפי' אם העבירו לא כדי לקררו אלא מאיזו סיבה, וכמו שכתב המשנה ברורה (כט). אבל להעביר לכתחילה כדי להטמינו, אפשר שהוא גרע טפי, דשוב יש חשש שמא יבוא להרתיח, שהרי כל כוונתו היא להתיר לעצמו ההטמנה. ומ"מ מסתימת הפוסקים נראה דלא פלוג בזה. וע' לקמן בדברי הרב בעל 'שבט הלוי' בענין התרמוס, ומה שהשיבו הרב בעל 'ציץ אליעזר'.

תרמוס

כתב חזון איש (אורח חיים לז לב) להתיר להעביר מים רותחים מן המיחם לתרמוס בשבת משום דחשיב כלי שני, וקיי"ל כרמב"ם והר"ן דכל שפינהו אפילו לאיזה סיבה ולא ע"מ לקררו שרי, וגם אפשר שלא אסרו אלא להטמין הכלי בבגד וכד', אבל כלי שהוא עצמו שומר את החום לא חשיב הטמנה כלל שהרי כל כלי שומר על חום במידת מה, וסיים דלפי טעם זה אף לרש"י מותר.
אבל בשו"ת שבט הלוי (א צג) כתב על דבריו, דטעמו הראשון תמוה, שהרי גם לרמב"ם אינו מותר אלא בסתם אפילו שאינו מתכוון לקררו, אבל אם מתכוון לחממו, אינו מותר. ולטעם השני שלא חשיב הטמנה, כתב בשבה"ל דייתכן שהוא כן, אבל אין לנו להתיר ע"פ סברה. וסיים דיש להחמיר בזה אם לא במקום חולי.
וע' בשו"ת ציץ אליעזר (יא כט) שהליץ על החזו"א מפני טענות הרב שבט הלוי, וכתב שדברי הרמב"ם והר"ן ברורים שלא גזרו אלא בכלי ראשון חם, ולא הזכירו כלל אם כוונתו לחמם או לקרר, והביא לזה ראיה גם משלטי הגיבורים עיי"ש. ועוד האריך שם טובא כיד ה' הטובה עליו ומביא כמה וכמה אחרונים שהתירו בזה, וסיים שאין לפקפק על היתר החזון איש, ואפילו לבעל נפש אין להחמיר בזה.
ובמנחת שלמה (תניינא ב-ג י) כתב דתליא בפלוגתת הרמב"ם ורש"י, ולפי מאי דקיי"ל כהרמב"ם שרי. ודחה שם דברי המפקפקים לומר דשאני הכא שעצם העירוי לתוך כלי שני הוא ההטמנה, מה שאי"כ התם שמטמין אחר שעירה לכלי שני, חדא דהרמב"ם כתב דלא גזרו אלא בכלי ראשון חם, ואין לנו להוסיף גזירות מדעתנו, ועוד דהכא אף אינו מטמין בשעת העירוי, שהרי עדיין הכלי פתוח, ורק כשסוגרו הוא שומר חומו, ונמצא מטמין בכלי שני ומותר.
וכעין זה כתב גם הרב בעל אגרות משה (אורח חיים א צה), דכל שאינו מכוסה עדיין אינו מטמין, ואח"כ שמכסה הרי הוא ככל קדרה שמכסה אותה מפני העכברים ושרי.
גם בספר לוית חן (ד) כתב להתיר להעביר מים חמים לתרמוס בשבת, דהוי כלי שני. וכ"כ גם בשו"ת יביע אומר (א יד)., בשו"ת בצל החכמה (ב עד), חלקת יעקב (אורח חיים פד), [ע"ש שכתב שהרוצה להחמיר יערה לכלי שני ואח"כ יתן לתוך התרמוס] וכן כתבו להתיר בס' שמירת שבת כהלכתה (א פג),ובס' מנוחת אהבה (א ג כג).