הכשרים למול
מי כשר למול ומי פסול, לכתחילה ובדיעבד, ובטעמי הפסול.
| בבלי: | עבודה זרה כו ב-כז א |
| רמב"ם: | מילה ב א |
| שולחן ערוך: | יורה דעה רסד א |
המקורות התנאיים[עריכה | עריכת קוד מקור]
בתוספתא (עבודה זרה ג ה) מובאת מחלוקת תנאים לגבי מילה ע"י גוי. לדעת ר' מאיר גוי לא ימול את ישראל, מפני שהוא חשוד על הנפשות, ואילו לדעת חכמים אם ישראל עומד על גביו יכול למול.
הגמרא (עבודה זרה כו ב) מסבירה בדעת ר' מאיר שהוא סובר שאפילו אם אחרים עומדים על גביו אסור, לפי שיכול הוא להטות את הסכין ולעשות את התינוק כרות שפכה.
עוד מובאת שם בתוספתא מחלוקת נוספת לגבי מילת כותי, שלדעת ר' יהודה כותי לא ימול את ישראל מפני שהוא מל לשם הר גריזים. לעומת זאת דעת ר' יוסי שלא מצינו בתורה שהצריכה מילה לשם ברית, ולכן יכול למול אפילו שמל לשם הר גריזים.
בגמרא שם מובאות שתי ברייתות נוספות לגבי מילה ע"י גוי.
ברייתא ראשונה אומרת שעיר שאין בה רופא ישראל, אבל יש בה רופא גוי ורופא כותי, לדעת ר' מאיר עדיף שימול הרופא הגוי ולא הרופא הכותי, ואילו לדעת ר' יהודה עדיף שימול הרופא הכותי ולא הרופא הגוי.
הברייתא הזו סותרת לכאורה את דעת ר' מאיר המובאת בתוספתא שאסר מילת גוי, וכן ישנה סתירה לכאורה גם עם דעת ר' יהודה בתוספתא שפסל מילת כותי ואילו כאן הכשיר. ויובא להלן.
ברייתא שניה שמובאת שם בגמרא מביאה את דעת ר' יהודה שפוסל מילת גוי, ולומד זאת מן הפסוק "ואתה את בריתי תשמור", כלומר הציווי הוא לאברהם ולזרעו ולא לאומות העולם.
סוגיית הגמרא בעבודה זרה[עריכה | עריכת קוד מקור]
הגמרא (עבודה זרה כו ב) עמדה על הסתירה הכפולה בין הברייתא לתוספתא, גם בדעת ר' מאיר לגבי מילת גוי, וגם בדעת ר' יהודה לגבי מילת כותי, ולכן מסיקה שיש להפוך את הברייתא ולגרוס שר' מאיר הוא שפסק להעדיף מילת רופא כותי על פני רופא גוי וכדעתו בתוספתא שפסל מילת גוי, ואילו ר' יהודה העדיף מילת רופא גוי על פני מילת רופא כותי, שכן הוא פוסל מילה שלא לשמה, והכותים מלים לשם הר גריזים.
ומה שמצאנו בברייתא השניה שר' יהודה פוסל מילת גוי משום הפסוק 'ואתה את בריתי תשמור', מיישבת הגמרא שזהו ר' יהודה הנשיא, ולא ר' יהודה שהתיר רופא גוי.
נמצא שר' מאיר פוסל מילת גוי אפילו אחרים עומדים על גביו, מחשש שיעשהו כרות שפכה.
חכמים מתירים מילת גוי אם ישראל עומד על גביו.
ר' יהודה מכשיר מילת גוי, אבל פוסל מילת כותי לפי שהוא מל לשם הר גריזים.
ר' יוסי מתיר מילת כותי, שאין הוא חושש למילה שלא לשמה.
ואילו ר' יהודה הנשיא פוסל מילת גוי משום הפסוק 'ואתה את בריתי תשמור'.
בטעם המחלוקת בין ר' יהודה לר' יוסי לגבי מילה שלא לשמה, מסביר רב חסדא שר' יהודה לומר מן הפסוק "לה' המול" ומשם הוא דורש מילה לשמה, ואילו ר' יוסי לומד מן הפסוק "המול ימול" שמרבה אפילו מילה שלא לשמה.
עוד עולה מתוך הגמרא שהפוסלים מילת גוי ומילת כותי, לא יתירו אפילו ברופא מומחה, שכן התירוץ של הגמרא שהעמידה ברופא מומחה נדחה[1].
גירסת רבנו חננאל[עריכה | עריכת קוד מקור]
מתוך דברי רבנו חננאל נראה שדברי הגמרא שמעמידה כר' יהודה הנשיא, אינם מוסבים על ר' יהודה שבברייתא שאוסר מילת גוי, אלא על דברי ר' יהודה שבתוספתא האוסרת מילת כותי. כלומר את הברייתא יש להשאיר כצורתה המקורית מבלי להפוך, שר' מאיר הוא שמתיר מילת גוי, ומהטעם שמדובר ברופא מומחה ולכן אין חשש שיעשנו כרות שפכה, ואילו ר' יהודה הוא שאוסר מילת גוי ומתיר מילת כותי.
ומה שמעמידה הגמרא כר' יהודה הנשיא, זה קאי על הברייתא שבה ר' יהודה אוסר מילת כותי, ונמצא שר' יהודה הנשיא אוסר גם מילת גוי וגם מילת כותי.
ומסביר ר' חננאל שמילת כותי אסורה מהפסוק 'ואתה את בריתי תשמור' - אתה ולא כותי, וכל שכן מילת גוי.
מחלוקת האמוראים[עריכה | עריכת קוד מקור]
עוד מביאה הגמרא מחלוקת אמוראים מה מקור הפסול במילת גוי.
לדעת דרו בר פפא בשם רב, הלימוד הוא מן הפסוק 'ואתה את בריתי תשמור' (וכפי דעת ר' יהודה הנשיא בברייתא), כלומר 'אתה' ולא גוי.
ואילו דעת ר' יוחנן שלומדים זאת מן הפסוק "המול ימול", ומסביר רש"י שהכוונה שרק מי שמהול יכול למול אחרים, יצא גוי שאינו מהול ולכן אינו יכול למול אחרים.
הגמרא ממשיכה בחיפוש נפקא מינה בין הדעות, ומסיקה שהנפקא מינה ביניהן היא באישה, שלדעת רב אישה תהיה פסולה למול, שכן היא אינה בכלל 'ואתה את בריתי תשמור', ואילו לר' יוחנן כשרה היא למול אחרים, לפי שהיא נחשבת למהולה.
לשאלת הגמרא כיצד לדעת רב ציפורה מלה את בנה, מתרצת הגמרא שני תירוצים: תירוץ ראשון - שלא מלה בעצמה אלא אמרה למישהו אחר למול. תירוץ שני - שהיא התחילה את המילה, ומשה גמר אותה.
איך ר' יוחנן חולק על הברייתא[עריכה | עריכת קוד מקור]
הריטב"א (ד"ה המול) שואל כיצד ייתכן שר' יוחנן חולק על ר' יהודה הנשיא, ומביא פסוק אחר ממה שמובא בברייתא? ומתרץ שמחלוקת רב ור' יוחנן היא בגירסת הברייתא, שר' יוחנן סובר שר' יהודה הנשיא לומד מן הפסוק 'המול ימול' ולא מ'ואתה את בריתי תשמור'.
הסוגיה במנחות[עריכה | עריכת קוד מקור]
הגמרא במנחות (מב א) מביאה דברי רב חסדא שאומר שכל מצווה שכשרה בגוי, אין ישראל צריך לברך עליה, וכל מצווה שאינה כשרה בגוי, צריך ישראל לברך עליה. ומקשה הגמרא ממצוות מילה שכשרה בגוי, ובכל זאת צריך ישראל לברך עליה. ומתרצת הגמרא שבאמת לפי רב מילה פסולה בגוי, והכלל שאמר רב חסדא הוא אליבא דרב.
בהמשך הגמרא מקשה ודוחה את דברי רב חסדא, ומגדירה את הכלל שלו אחרת - שכל מצוה שעשייתה היא גמר מלאכה, כגון מילה, מברך עליה, אע"פ שכשרה בגוי, וכל מצוה שעשייתה אינה גמר מלאכתה, אלא יש עוד פעולה נוספת שצריך לעשות בשביל המצוה, כגון תפילין שאף שגומר לעשותם צריך להניח אותם, אינו מברך על עשייתה, אפילו אם פסולה בגוי.
גוי[עריכה | עריכת קוד מקור]
הראשונים כולם פסקו להלכה שגוי לא ימול, וכדעת האמוראים רב ור' יוחנן, וכדעת ר' יהודה הנשיא. ואף אם ישראל עומד על גביו, לא יועיל, לפי שאין הפסול מטעם שמא יעשהו כרות שפכה, אלא מחמת הפסוק.
אבל נחלקו הפוסקים מה הדין אם מל אותו גוי, האם צריך לחזור ולהטיף דם ברית או אולי אפילו חיתוך ממש, או שאין צורך בכך.
הרמב"ם (מילה ב א) כתב שגוי לא ימול, ואם מל אינו צריך לחזור ולמול שנית.
הסמ"ג (עשין כח) הביא דברי הרמב"ם שאין צריך לחזור ולמול, אבל הוסיף שצריך להטיף ממנו דם ברית.
לעומת זאת המאירי כתב שאין צריך אפילו להטיף דם ברית, שהרי יצא אף מספק ערלה כבושה.
בבאר יהודה על הרמב"ם הביא ראיה שאין צריך להטיף, שהרי אם כן לא מובנת מחלוקת הראשונים לגבי גר שנתגייר כשהוא מהול אם צריך להחזור והלטיף דם ברית או לא, והרי מסתמא נימול על ידי גוי, ופשיטא שצריך לחזור ולהטיף אם לא שידוע שנימול על ידי ישראל.
הכסף משנה כתב שמהגמרא במנחות משמע שדעת רב שמילת גוי פסולה היא דעת יחיד מול שאר אמוראים, שהם הולכים בשיטת ר' מאיר וחכמים ור' יהודה שמילת גוי כשרה מעיקר הדין. ואילו רב סובר כר' יהודה הנשיא שפוסל. וגם ר' יוחנן שלמד מהפסוק 'המול ימול' שמילת גוי פסולה, אין כוונתו שפסולה מהתורה, אלא אסמכתא בעלמא לומר שלכתחילה לא ימול, אבל לא שהמילה פסולה. והראיה שר' יוחנן למעלה אומר שאם היה רופא מומחה מותר, ואם היה פסול מהתורה ודאי שגם ברופא מומחה.
עוד הוסיף הכסף משנה שאפשר שגם רב עצמו סובר שמעיקר הדין כשרה כדעת רוב התנאים, ומה שהביא את הפסוק 'ואתה את בריתי תשמור' הוא רק להסביר את דעת ר' יהודה הנשיא, אבל ליה לא סבירא ליה.
וסיים שלדעת הרמב"ם יש להסתפק אם מילת גוי פסולה או לא, ולכן כתב שלכתחילה לא ימול, ואם מל אינו צריך לחזור.
אישה[עריכה | עריכת קוד מקור]
בעל הלכות גדולות (הלכות מילה ח) פסק כר' יוחנן, שכן קיימא לן רב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן, ולכן במקום שאין איש שיודע למול ויש אישה שיודעת, היא תמול.
והתוספות (ד"ה אשה לאו בת מילה היא) הביאו דבריו וחלקו עליו, שאף שבד"כ הלכה כר' יוחנן לעומת רב, כאן הלכה כרב לפי שקאי בשיטת ר' יהודה הנשיא, ומה שכתוב בגמרא בקידושין (כט א) שצריך מיעוט מפסוק ללמוד שאישה פטורה ממילת הבן, שנאמר 'אותו' ולא אותה, צריך ליישב שפטורה מלבקש מאחרים למולו, שהרי היא עצמה בלאו הכי לא יכולה למול, וכן נראית דעת הר"ש משאנץ (כז א ד"ה אשה).
וכן כתב להלכה הריא"ז (עבודה זרה ב א יב) שמילת אישה פסולה, וכתב שצריך לחזור ולהטיף דם ברית ע"י ישראל זכר.
כדעת בעל הלכות גדולות פסקו גם הרי"ף (שבת נו א), הרמב"ם (מילה ב א), הסמ"ג (עשין כח), הריטב"א (ד"ה ולענין פסק), והמאירי (כו ב ד"ה ישראל), ופסקי רי"ד (כז א ד"ה איתמר).
עבד[עריכה | עריכת קוד מקור]
כתב הרמב"ם (מילה א ב) שעבד כשר למול, וכן הוא במאירי (כו ב), וכן העתיק להלכה השלחן ערוך (יורה דעה רסד א).
וביאר הכסף משנה שכל מצוות שהעבד חייב בהם גם האישה חייבת בהם, ולכן כיון שאישה כשרה למול הוא הדין לעבד. וכן ציין באר הגולה (א). ולפי זה צריך לומר שדעת התוספות שעבד פסול למול.
אמנם הגר"א כתב בביאורו, שדין זה הוא לדברי הכל, כיון שבגמרא לא נחלקו אלא באישה. וצריך לומר בכוונת דבריו, שהגם שעבד לא נכנס לדין ישראל גמור עד שישתחרר, מ"מ הוא בכלל 'ואתה את בריתי תשמור' כיון שהוא בן ברית, מה שאין כן אישה, שאין לה מצוות מילה כלל.
קטן[עריכה | עריכת קוד מקור]
הרמב"ם (מילה ב א) כתב שקטן כשר למול, ומסתבר שאין בזה מחלוקת, שהרי שני הטעמים שנאמרו בגמרא שייכים בו.
וכתב הכסף משנה שהוא אף עדיף מעבד ואישה, כיוון שהוא עתיד לבוא לכלל מצוות.
ובגר"א העיר שהראיה לזה היא מהגמרא שמוכרע ממנה שאין צריך 'לשמה' במילה, וכל הפסול בקטן הוא רק מצד לשמה.
במנחת חינוך (מילה יח) הקשה איך קטן כשר לכתחילה למול, והרי אין שליחות לקטן, ואם כן אסור לאב לכבד את הקטן למול לפי שהוא כמבטל מעצמו את המצווה?
ואפשר ליישב שאם האב נמצא ודאי המצווה עליו לעשות בעצמו או למנות שליח שהוא כמותו, אך אם אין האב כאן והמצוה על כל ישראל, גם קטן הוא בכלל ישראל ואם אין גדול מותר למול על ידו.
גוי מהול[עריכה | עריכת קוד מקור]
הגמרא באחד ההסברים שלה להבדל בין דעת רב לדעת ר' יוחנן, אומרת שאיכא בינייהו - ערבי וגבעוני מהול, שלדעת רב מילתו פסולה כיוון שאינו בכלל 'ואתה את בריתי תשמור' ואילו לדעת ר' יוחנן מילתו כשרה כיוון שמהול הוא.
לבסוף הגמרא דוחה זאת, כיון שמהמשנה בנדרים רואים שגוי הגם שהוא מהול נקרא ערל, ולכן גם לדעת ר' יוחנן יהיה פסול, שאין הוא בכלל 'המול ימול'.
וכן פסקו הפוסקים שגוי לא ימול כלל, כלומר אפילו הוא מהול.
ישראל שמתו אחיו מחמת המילה[עריכה | עריכת קוד מקור]
עוד ניסיון הסבר של הגמרא להבדל בין רב לרבי יוחנן הוא בישראל שמתו אחיו מחמת המילה, ולכן לא מלו אותו. לפי רב כשר למול לפי שהוא בכלל הציווי, אבל לפי ר' יוחנן פסול, שכן אינו מהול.
אך גם את זה הגמרא דוחה מתוך המשנה בנדרים, שם כתוב שגם ערלי ישראל נקראים מולים, ולכן גם לר' יוחנן כשר הוא למול.
וכן נפסק להלכה בשולחן ערוך שערל ישראל שמתו אחיו מחמת המילה כשר למול.
מומר לערלות[עריכה | עריכת קוד מקור]
הקשו התוספות (איכא בינייהו אישה) מדוע לא אמרה הגמרא שאיכא בינייהו - מומר לערלות, כלומר ישראל שלא מל עצמו בכוונה. לפי רב יהיה פסול מלמול כיון שאינו בכלל שמירת המצוה, ואילו לפי ר' יוחנן כשר לפי שכיוון שישראל הוא, הרי הוא נקרא מהול (ודכלעיל)?
והביאו התוספות ראיה מגיטין (מה ב) שם כתוב שתפילין שכתבן ישראל מומר פסולין, לפי שנאמר: "וקשרתם וכתבתם" מי שאינו בקשירה אינו בכתיבה. ואם כן גם כאן נאמר שכיון שאינו מל עצמו אינו בר מילה.
ומתרצים התוספות שלגבי תפילין כל שאינו מקיים את המצווה בפועל ומבטל מעליו מצוות קשירה, אינו כשר לכתוב. אבל בברית מילה לא בעינן שיקיים בפועל, אלא שהוא בר שמירת ברית אם יחפוץ, ואף שעכשיו אינו רוצה, אין זה פוסל אותו.
אבל בבית יוסף (ד"ה וערל ישראל) כתב בשם רבנו מנוח ובשם ספר העיטור שישראל שמתכוון להפר ברית ולכן לא מל, אינו כשר למול אחרים[2].
גם באור זרוע (מילה צז) הסתפק לגבי ישראל משומד, וכתב שמצד אחד יכול למול כיון שהוא גם בכלל 'ואתה את בריתי תשמור' וגם בכלל 'המול ימול', אבל מצד שני אולי לא כשר למול, לפי שאינו מל לשמה. וזה תמוה שהרי לא מצאנו שצריך למול לשמה.
ובפרישה (ד) גם כתב שישראל מומר לא ימול מהטעם שכיוון שכפר במילתו, כערל דמיא.
והרמ"א כתב שבין מומר לכל התורה ובין מומר לערלות דינו כגוי.
ובביאור הגר"א (ח) חילק ביניהם, שלגבי מומר לכל התורה ציין מקור מתורת כהנים שם ממעט משומדים מן הפסוק 'מכם' שכיוון שהפרו ברית, אינם בכלל ישראל מקבלי ברית. ולגבי מומר לערלות כתב שזוהי דעת בעל העיטור, שמומר לערלות פסול לכולי עלמא אפילו לר' יוחנן. אבל כתב הגר"T שדעת התוספות להיפך, דהיינו שמומר לערלות כשר לכולי עלמא.
ר' עקיבא איגר (גליון שלחן ערוך) האריך להקשות על הרמ"א שדבריו נגד דברי התוספות, שכתבו במפורש שמומר אפילו לרב כשר, וכל שכן לר' יוחנן שהלכה כמותו. ודחה את האפשרות לומר שתוספות מתכוון רק במומר לתיאבון או שלא להכעיס. והסיק להלכה שלפחות בדיעבד ודאי יש לסמוך ואין צריך להטיף דם ברית (ואינו מחלק בין מומר לכל התורה ובין מומר לערלות).