המוכר את השדה- מה נמכר עמה?

המשנה

המשנה במסכת ב"ב (סט,ב) מפרטת את דינו של אדם המוכר את שדהו איזה דברים מכר עמה ואיז לא:

"המוכר את השדה מכר את האבנים שהם לצרכה ואת הקנים שבכרם שהם לצרכו ואת התבואה שהיא מחוברת לקרקע ואת חיצת הקנים שהיא פחותה מבית רובע ואת השומירה שאינה עשויה בטיט ואת החרוב שאינו מורכב ואת בתולת השקמה. אבל לא מכר לא את האבנים שאינן לצרכה ולא את הקנים שבכרם שאינן לצרכו ולא את התבואה שהיא תלושה מן הקרקע, בזמן שאמר לו היא וכל מה שבתוכה הרי כולן מכורין, בין כך ובין כך לא מכר לא את חיצת הקנים שהיא בית רובע ולא את השומירה שהיא עשויה בטיט ולא את החרוב המורכב ולא את סדן השקמה"

אף שהמשנה לכאורה הינה פשוטה ומוסכמת, הגמרא מוסיפה ביאור מה הרבותא בכל אחד מן הדברים שפורטו במשנה, ולהלן ניווכח שבחלק דברים יש מחלוקת בגירסא ובפירוש.

אבנים שהן לצורכה ושאינן לצורכה

במשנה מבואר דאבנים שהן לצורכה נמכרות עם השדה ושאינן לצורכה אינן נמכרות, ובגמרא (סט,א) נחלקו בפירוש הדבר, "מאי אבנים שהן לצורכה הכא תרגימו אבני דאכפא , עולא אמר אבנים הסדורות לגדר", ופירש רשב"ם דאבני דאכפא הם אבנים שמניחין אותם על העומרים כדי שלא יפזרם הרוח וכ"כ הנמו"י.

ואומרת עוד הגמרא שלמ"ד "אבני דאכפא" יהיה פירושו לדעת ר"מ (שסובר שהמוכר את הכרם מכר תשמישי הכרם) היינו שמתוקנות אע"ג "דלא מחתן" (-שאינן מונחות), ואילו לרבנן "והוא דמחתן" (-שמונחות), ולמ"ד אבנים הסדורות לגדר היינו לר"מ שמתוקנות אע"ג שאינן סדורות זו ע"ג זו ולרבנן דווקא שסדורות זו ע"ג זו, ולדינא קיי"ל כרבנן ולא כר"מ, וא"כ לא מכר את האבנים אלא באבנים שהמנחים על העומרים כשהן "מונחות, או באבנים הסדורות לגדר כשהן "סדורות" .

ובפירוש "מחתן" ו"לא מחתן" נחלקו המפרשים, רשב"ם מפרש דהיינו שמונחות בשדה ושאינן מונחות בשדה, והתוס' כתבו ד"מחתן" היינו שהניחו אותן פעם אחת על העומרים ו"לא מחתן" היינו שלא הניחום מעולם על העומרים, וכן נראה שמפרש הנמו"י, אלא שהוסיפו התוס' דמ"מ אין לפרש שמונחים עכשיו על העומרים, אבל הרמב"ם (מכירה כו,ב) מפרש שגם צריכות להיות מונחות עכשיו על העומרים.

פסק ההלכה

הרמב"ם (מכירה כו,ב) ובעקבותיו השו"ע (רטו,ה) העתיקו להלכה את שני הפירושים שבגמרא, הן באבנים המונחות על העומרים והן בסדורות לגדר (ונראה שסברו שהפירושים אינם חולקים זע"ז), וכאמור לדעת הרמב"ם צריך שיהו האבנים מונחות על העומרים בשעת המכירה, וכ"כ השו"ע, אך הרמ"א שם הביא דעת התוס': בשם יש אומרים: "וי"א דאם היו מונחות פעם אחת על העומרים הרי אלו מכורין".

חיצת הקנים

הגירסא "חיצת" או "מחיצת"

במשנה ובגמרא לפנינו הגירסא היא "חיצת הקנים", וכך היא גירסת רשב"ם ורא"ש, ופירש רשב"ם שהם "קנים הרבה גדלים בקלח אחד", אומנם הרי"ף ונמו"י גרסו "מחיצת הקנים" וכך היא גירסת הרמב"ם בפיהמ"ש ובמשנה תורה (מכירה כו,ב), וכן העתיק השו"ע (רטו,ה).

האם יש נפ"מ בין הגירסאות

אומנם נראה מהמפרשים שאין נפ"מ לדינא בין הגירסאות, כי הסמ"ע כתב שנראה שגם "מחיצת" פירושו כמו "חיצת", אלא שבמאירי נראה שלא כדבריו שכתב: "פירוש מחיצת הקנים אגד של קנים, ובעלי שדות מתכוונים בנטיעתן לעשותן בקצות שדותיהן לחוץ בהן בין תחום לתחום ומתוך כך הוא קורא אותן מחיצה" עכ"ל, ולפ"ז יש לומר שדווקא כשעושין בסוף השדה למחיצה לא נמכר כשהוא בית רובע, אבל באמצע השדה בכל גוונא נמכר (או אולי לאידך גיסא, דדוקא שעשויה למחיצת השדה נמכרת עמה בסתמא), אומנם לדינא נראה דאין נפ"מ כדמוכח מדברי היד רמה, שגרס ג"כ "מחיצת" אך כתב דלא תימא מדנקט מחיצת קנים דמיירי דווקא דקיימא על שפת השדה ועשויה לחוץ בינה ובין רשות הרבים או בין חברותיה, אלא אפי' קיימא באמצע השדה, והא דנקט 'מחיצת' לרבותא דרישא דאע"ג דקיימא בסוף השדה אפ"ה מזדבנא בסתמא.

שומירה שעשויה בטיט ושאינה עשויה בטיט

הגירסאות השונות

גירסתנו במשנה ובגמרא ברישא "שאינה עשויה בטיט" דהיא נמכרת עם השדה, ובסיפא "עשויה בטיט" דאינה נמכרת עמו, וכך היא גירסת רשב"ם, אבל התוס' כתבו (ריש סט.) שר"ח גריס איפכא, וכן גרסו הרי"ף והרא"ש והנמו"י, ולשיטתם ברישא (דמכר) גרסינן: "ואת השומירה העשויה בטיט", ובסיפא (דלא מכר) גרסינן: "ולא את השומירה שאינה עשויה בטיט", והטור (רטו) העתיק כפירוש רשב"ם.

ובגמרא להלן (סט.) אמרינן דברישא דמכר את השומירה (לכל חד כדאית ליה) אע"ג דלא קביעא בארעא, ובסיפא דלא מכרה היינו אע"ג דקביעא בארעא, ומדברי הנמו"י מבואר דגרס "אע"ג דמחבר בטינא", וכן נראה שגרס היד רמה (וייתכן שיש נפ"מ בזה כי ביאר היד רמה שגם ברישא (דמכר) מיירי שהשומירה עכ"פ נעוצה בקרקע אלא שאינה מחוברת בטיט, אבל אם אינה מחוברת כלל אינה נמכרת עם השדה).

הפירוש והטעם לפי הגירסאות השונות

רשב"ם מפרש לשיטתו, דהיכא שהשומירה עשויה בטיט (דהיינו שהיא טוחה בטיט) הרי היא חשובה ואינה מיטלטלת ויש לה שם בפני עצמה ואינה בכלל שדה, ולכן אע"פ שהיא מחוברת בקרקע (והיה לזה להחשיבה יותר בכלל השדה) אעפ"כ אין זה מועיל לה, אומנם שומירה שאינה טוחה בטיט היא הויא בכלל השדה כיון דלא חשיבא ואין לה שם בפ"ע ולכן אפי' אינה מחוברת בקרקע נמכרת עם השדה.

אומנם כאמור, התוס' כתבו דר"ח גריס איפכא וכן גרסו הרי"ף, הרא"ש והנמו"י דבעשויה בטיט נמכרת עם השדה ובשאינה עשויה בטיט לא נמכרת, ופירוש גירסא זו מבואר בנמו"י, שביאר דשומירה שעשויה בטיט נמכרת עם השדה "דאע"ג שלא שם סביבותיה טיט הרבה כמנהג העולם[5] מ"מ כיון שמכוסה וטוחה מלמעלה כמחוברת דמיא", ומאידך בסיפא אע"פ שמחוברות הכלונסות בטינא מ"מ כיון שאינה טוחה ומכוסה מלמעלה בטיט לא מהני.

ונראה כוונתו, דהיכא דעשויה בטיט הרי היא חשובה ואינה עשויה ליטלטל ולכן חשיבא כמחוברת, משא"כ באינה עשויה בטיט אז אינה קבועה שם וחשיבא כדבר המטלטל ולכן אינה נמכרת עם השדה, וכך מבאר הסמ"ע (רט"ו ס"ק לב) שברישא אינה מחוברת בקרקע עצמה כלל ומ"מ כיון שמלופף טיט סביבותיה מחשב כדבר הקבוע בכרם, משא"כ בסיפא שאע"פ שמחוברת בקרקע מ"מ חשיבא כדבר המיטלטל כיון שאין טוחה בטיט מלמעלה, וכ"כ היד רמה "דכיון דלא שיעא בטינא אדעתא דטלטולא עבידא ואע"ג דמיחברא ארעי בעלמא הוא דהא יכיל למיעקרא כל אימת דבעי".

נמצא דלרשב"ם העניין של "עשויה בטיט" ו"אינה עשויה בטיט" הוא עניין של חשיבות שעי"ז נעשית השומירה כדבר חשוב בפ"ע, (והמחוברת בקרקע אינו משפיע), ואילו לנמו"י אין העניין מצד חשיבות השומירה להיחשב כדבר בפ"ע, אלא דהעניין תלוי אם נחשבת כקבועה בשדה או לא, והיכא שהיא טוחה סביבותיה הרי היא קבועה בשדה ולכן אפי' שאינה מחוברת מלמטה מהני, משא"כ אם אינה טוחה בטיט אפי' אם בפועל היא מחוברת הרי סופה לינטל ואינה בכלל השדה.

לסיכום: לרשב"ם אין חיסרון מצד הקביעות דמצד זה כל שומירה היה לה לימכר בכלל השדה, אלא שאם היא עשויה בטיט הרי היא חשובה ונעשית כדבר בפ"ע ולכן אינה נמכרת עם השדה, ואילו לשאר מפרשים לא אמרינן ששומירה תיחשב דבר חשוב שלא תהיה בכלל שדה, אלא העניין תלוי אם השומירה קבועה בשדה או לא, דבעשויה בטיט הרי זה מורה שהיא קבועה שם, אבל באינה עשויה בטיט אינה קבועה וסופה לינטל משם (ולא מהני מחברא בארעא/בטינא).  

פסק ההלכה

הרמב"ם (מכירה כו,ב) גורס כגירסת ר"ח דמכר את השומירה העשויה בטיט אע"פ שאינה קבועה וכ"כ בשו"ע (רטו,ה) אומנם תמה שם הסמ"ע אמאי לא הגיה הרמ"א עכ"פ להזכיר אידך גירסא.

תבואה המחוברת לקרקע ושאינה מחוברת לקרקע

בגמרא אמרו שתבואה המחוברת דאמרינן דמכר מיירי "אע"ג דמטאי למחצד", וביאר רשב"ם דאע"ג דס"ד לומר ד"כל העומד לקצור כקצור דמי" מ"מ לגבי מכירה מכורה בכלל שדה, וכ"כ הנמו"י דאע"ג דבעלמא איכא מ"ד "כל העומד לקצור כקצור דמי" הכא לא אמר, אומנם הריטב"א חולק על כך וכותב, דמיירי הכא בתבואה שעדיין משבחת בקרקע אבל בלא"ה נחשבת כתלושה כדאמרינן בעלמא: "כל העומד לקצור כקצור דמי" ואינה טפילה לקרקע, ודעת הרמב"ם נראית כדעת רשב"ם שכתב: "מכר את התבואה המחוברת לקרקע אף על פי שהגיע להקצר", אומנם הדרישה (רט"ו) כתב בדעת הרמב"ם דמיירי הכא דאע"פ שהגיע זמנה לקצור מ"מ צריכה עדיין מעט אל הקרקע אבל אם אינה צריכה כלל לקרקע אינה נמכרת עמה, (ואולי גם רשב"ם ונמו"י מודו בזה, וצ"ע).

ולגבי תבואה התלושה מן הקרקע אמרינן בגמרא דאינה נמכרת עם השדה אע"ג דצריכה לארעא, וכתב רשב"ם דצריכא לארעא לשטחה בשדה לאחר הקצירה להינפח התבואה מריח הקרקע ולייבש, והנמו"י כתב שלא הגיע זמן קצירתה כשתלשן, ויש לציין דמ"מ יש עדיפות בתבואה הצריכה לקרקע יותר משאינה צריכה לעניין נותן מתנה, דלקמן (עא,א) כתוב שגם אותם דברים שאמרנו שלא מכר מ"מ בנותן מתנה נתן את כולן, ופירש שם רשב"ם דמ"מ תבואה תלושה שאינה צריכה לקרקע לא נתן גם בנותנן מתנה.

---