המינים הכשרים למצה והאסורים משום חמץ וגזירת קטניות
|
יש להשלים סוגיה זו: בסוגיה זו חסר מידע בסיסי או הרחבות נוספות מעבר למידע שכתוב. | ||
| הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם. | |||
| משנה: | פסחים ב ה |
| בבלי: | פסחים לה א |
| רמב"ם: | חמץ ומצה ה א, ו ד |
| שולחן ערוך: | אורח חיים תנג א |
אלו מיני דגן אסורים בפסח משום חמץ וכשרים למצה, ודברי הפוסקים בדין גזירת קטניות.
חמשת מיני דגן[עריכה | עריכת קוד מקור]
המשנה (פסחים ב ה) מונה חמשה מינים הכשרים למצה ואדם יוצא בהם ידי חובתו בפסח - חטים, שעורים, כוסמין, שיפון ושיבולת שועל.
בגמרא (פסחים לה א) מבואר שלמדו מן הפסוק 'לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות', שדברים הבאים לידי חימוץ יוצאים בהם ידי חובת מצה, ודברים שאינם באים לידי חימוץ אין יוצאים בהם ידי חובת מצה, לכן אורז ודוחן כיון שאינם באים לידי חימוץ אלא לידי סירחון, אין יוצאים בהם ידי מצה.
וזה שלא כדעת ר' יוחנן בן נורי, שאוסר לאכול בפסח אורז ודוחן שסבור הוא שמיני דגן הם וחייבים על חימוצם כרת, ולכן גם מתיר הוא לעשות מהם מצה ולצאת בהם ידי חובה בפסח.
כדברי הגמרא העתיק הרמב"ם (חמץ ומצה ה א, ו ד) להלכה, וכן הוא בשלחן ערוך (אורח חיים תנג א) ומוסכם בכל הפוסקים.
קדימה בין המינים[עריכה | עריכת קוד מקור]
כתב המהרי"ל (מנהגים הלכות אפיית מצות א) שעיקר המצוה היא ליטול דווקא חיטים למצה, לפי שכן מצאנו בלשון התנאים 'חיטין לפסח'. והעתיק דבריו הרמ"א (אורח חיים תנג א).
בחק יעקב (תנג ב) דייק בדברי המהרי"ל, שממה שלא אמר 'חיטין לפסח ברישא' יש ללמוד שדווקא לחיטים יש עדיפות על שאר מינים, אבל אם אין לו חיטים יכול ליקח איזה מין שירצה ואין עדיפות למין אחר על פני שאר המינים. ואף שבמרור מובא בסימן תע"ג שיש להעדיף לפי הסדר שנקט התנא, במצה אינו כן. והוסיף החק יעקב שנראה שאחר חיטין המין החביב עליו קודם, כדי לקיים מצוות אכילת מצה לתיאבון. וכן העתיק לדינא הגר"ז (תנג ב).
לעומת זאת בספר חמד משה (תנג א) העיר על דברי השלחן ערוך ששינה מלשון המשנה, שהמשנה הקדימה שיפון לשיבולת שועל, לעומת המשנה בחלה ובמנחות שהקדימו שיבולת שועל לשיפון. ודייק מזה, שהתנא נקט כסדר הזה לפי שזהו הסדר שאינם ממהרים להחמיץ, ולכן חיטים עדיפים מהכל ולאחריהם שעורים וכו' וצידד לומר שזהו גם טעמו של המהרי"ל, ולא מטעם חביבות. והסיק שלכתחילה יש להחמיר ליקח הראשון ראשון קודם כסדר שהם שנויין במשנה.
גם במגן אברהם (תנג ה) מבואר שהשעורה ממהרת להחמיץ מן החיטה, אם כי לא כתב שזוהי סיבה להחמיר להעדיף חיטים למצות יותר מאשר שעורים. אבל בדעת תורה למהרש"ם (תנג א) כתב שאפשר שזהו הטעם למנהג שלא ליקח למצה אלא חיטים.
המשנה ברורה (תנג ב) והכף החיים (תנג ה) כתבו להלכה כדברי החק יעקב והגר"ז, שהחיטים עדיפות לפי שהן חביבות, ויש בזה הידור מצוה, ולענין שאר מינים יקח את החשוב לו ביותר כדי שיאכל לתיאבון[1].
והוסיף הכף החיים שם שאם אין לו עדיפות, ייקח לפי הסדר ששנויים במשנה, שהשעורה הוא מין שבעה ולכן יש להקדימו, ולאחריו הכוסמין לפי שהוא מין חיטים, ולאחריו ייקח שיפון שכן הוא הקדימתו המשנה.
מצות שלא מחיטה[עריכה | עריכת קוד מקור]
מסתימת הגמרא והפוסקים מבואר שמותר לכתחילה לאפות מצה מאחד מחמשת המינים, ולא אמרו לאפות מחיטין אלא לענין קדימה, אך אם אין קמח חיטים בנמצא או שאסור לו לאכול קמח חיטים מחמת מחלה או רגישות וכד', מותר לאפות מצה משאר מינים.
אבל המהרש"ם בדעת תורה (תנג א) הביא מעשה בעיר אחת שהמוכרים היו נוהגים לערב עם קמח החיטים גם קמח שעורים ודגן שלא נבדקו, והוא אסר להם הכל אפילו בדיעבד מהטעם השעורים ממהרות להחמיץ יותר מן החיטים, ומעוד טעמים שמביא שם.
ובשו"ת מנחת יצחק (ט מט) הביא דברי המהרש"ם והעלה מזה הלכה פסוקה להחמיר לגמרי שלא לעשות מצות משעורים, לפי שהן ממהרות להחמיץ. והוסיף שאפיית קמח שעורים חמור אף מלתיתה, ששם אנו מתירים בדיעבד, אבל באפייה אפילו בדיעבד אין להתיר, שיש כמה ענייני זהירות באפיית המצות שנהגו באפיית חיטים, אך בשעורים כל ההזהרות הללו אינן מספיקין, ומי יכול לקבל עליו האחריות בזה. ולכן יש להחמיר אפילו לחולים, לפי שאינו שכיח חולי כזה שאינו יכול לאכול אפילו כזית אחד בשנה.
לעומת זאת בשו"ת חשב האפוד (ג ט) כתב שאין ראיה שחיטים ממהרות להחמיץ יותר משעורין, ששיעור הילוך מיל שנזכר בגמרא, לא נזכר בו דווקא חיטים. וגם המחבר והרמ"א לא חילקו בין מין למין, ואף החק יעקב הקדים רק מטעם החביבות ולא מטעם חימוץ. ואף אם צריך בשעורים שמירה יותר שלא יחמיצו, מ"מ עם קצת תשומת לב יוכלו לעמוד בזה.
גם בשו"ת לבושי מרדכי ווינקלער (אורח חיים תניינא קמח) כתב שבשעת הדחק מותר ליקח קמח שעורין, והביא לזה ראיה מדברי הפרי מגדים (משבצות זהב תנג ג) שכתב שבשעת הדחק שאין קמח שמור משעת טחינה ולוקחים מן השוק, טוב יותר ליקח קמח שעורין שלא לותתים אותם. וכתב שגם המהרש"ם יודה שכאשר אי אפשר יש ליקח קמח שעורין.
וכן הביא דבריו בשו"ת שרגא המאיר (ה ח) שכל שכן שיש להתיר לחולים שאינם יכולים לאכול מצה מחיטה. והביא שם (ט) תשובת הגרי"י וייס בעל מנחת יצחק הנ"ל שלא היתה כוונתו לאסור אלא לעושין כן בתמידות, לעשות שיהיה מוכן אצלם לאותם שאינם יכולים לאכול, שבזה הזהירות קשה, וגם שאינו שכיח חולה כזה שאינו יכול אפילו כזית לאכול, אבל באם נמצא כן, בודאי אפשר להתיר לו לאפות כהוראת שעה בשיעור הצריך לצאת ידי חובה.
עירוב בין המינים[עריכה | עריכת קוד מקור]
הברייתא (ברכות, לז ב, מנחות עה ב) כותבת שאם ליקט מכל חמשת המינים יחד ועשה מהם כזית מצה, יוצא בה ידי חובתו בפסח, ואם עשה מזה חמץ ענוש כרת. ולכאורה הכוונה שמותר לעשות מצה מעירוב בין המינים, וכן כתב להדיא תוספות (מנחות עה ב ד"ה ליקט) שאי אפשר לפרש את הברייתא לענין מנחות, שהרי קיימא לן כל המנחות באות מצה. וכן כתבו לדינא חידושי ר"ן (לה א ד"ה כוסמין), הריטב"א (לה א ד"ה גמרא) בשם הרא"ה, והמאירי (לה א ד"ה ואחר שכן). וכן כתב להלכה בערוך השלחן (תנג א) שפשוט הוא שכזית מכולם מצטרפין.
אמנם רש"י (ברכות לז ב ד"ה לקט) פירש שהברייתא קאי על מנחות דווקא. ומה שהקשו התוס' שהרי מנחות באות מצה, תירץ בחמד משה (תנג א) שאם נתחמצו המנחות ואכלן בפסח ענוש כרת. וכתב כן גם בדעת הרמב"ם (חמץ ומצה ה א) ששנה את סדר חמשת המינים שלא כסדר המשנה, אלא כתב חיטים וכוסמין יחד, ושעורים עם שיבולת שועל ושיפון, ובא להשמיענו לענין צירוף שאסור לצרפם אלא כוסמין עם חיטים לפי שכוסמין מין חיטים, ושעורים עם שיבולת שועל ושיפון שהם מין שעורין. והביא בחמד משה ראיה לזה מן הברייתא בגמרא (פסחים לה א) שגם היא מנתה כסדר שמנה הרמב"ם. ולענין דינא סיים שצ"ע ויש להחמיר לכתחילה שלא לצרף מין בשאינו מינו.
זיהוי המינים[עריכה | עריכת קוד מקור]
גזירת קטניות[עריכה | עריכת קוד מקור]
מקור האיסור[עריכה | עריכת קוד מקור]
מדברי המשנה והגמרא דלעיל מבואר שאין איסור אכילה בפסח אלא על אחד מחמשת מיני דגן הנזכרים, אבל שאר מינים אין בהם חשש חימוץ. וכן כתב הרמב"ם (חמץ ומצה ה א) במפורש שקטניות כגון אורז ודוחן ופולים ועדשים וכיו"ב אין בהם חשש חמץ, ואפילו לש קמח אורז במים רותחים וכיסהו בבגדים עד שנתפח, הרי זה מותר באכילה שאין זה חימוץ אלא סירחון.
גם השלחן ערוך (אורח חיים תנג א) כתב שאורז ושאר מיני קטניות אינם באים לידי חימוץ ומותר לעשות מהם תבשיל.
אמנם בחלק מהראשונים הוזכר מנהג קדום שלא לאכול קטניות בפסח.
המקור הקדום ביותר הוא בספר דרשה לפסח לר' אליעזר מוורמייזא (עמוד 90) שכתב שאין אוכלים פולין ועדשים מפני שיש בהם חיטים.
בהגהות רבנו פרץ (י) על הסמ"ק (רכב) כתב שקטניות כגון פויי"ש (פול לבן) ופול"י וריי"ש ועדשים, נוהגים בהם איסור שלא לאכלם כלל בפסח, ועל פולים כתב ששמע שלא לבשלם בפסח אלא אם כן במים רותחים מתחילת נתינתם בקדרה. והביא שרבנו יחיאל נהג לאכול בפסח פול הלבן, שהרי אפילו אורז מדינא דגמרא מותר. אך רבנו פרץ עצמו כתב שקשה להתיר דבר שנוהגים בו העולם איסור מימות חכמים הקדמונים. וסיים שמנהג הגון הוא להיזהר מכל קטנית, אפילו מחרדל.
המרדכי (פסחים ב תקפח) העתיקה דברים אלו בשם הסמ"ק והוסיף שרבנו ברוך ורבנו שמשון מאווירא לא היו אוכלים קטניות בפסח, אבל רבנו יחיאל מפריז היה נוהג לאכול פול לבן.
לעומתם רבנו ירוחם (אדם וחוה ה ג) כתב שאותם שנהגו שלא לאכול אורז ומיני קטניות מבושלים בפסח, מנהג שטות הוא אם לא שעושים כן להחמיר על עצמם, והוא אינו יודע למה.
גם הטור (אורח חיים תנג) כתב שחומרא יתירה היא זו ולא נהגו כן.
טעם האיסור[עריכה | עריכת קוד מקור]
בטעם האיסור כתב רבנו פרץ שם שאין זה מחמת חימוץ ממש, דמפורש בגמרא שאין באין לידי חימוץ אלא ה' מינים. אלא נראה לקיים המנהג שלא לאכול משום גזירה, שכיון שמין דגן ומין קטנית שניהם מעשי קדרה, יבואו להחליף זה בזה, ועוד שהקטניות מידי דמידגן הוא, ועוד שיש מקומות שנוהגים לעשות מהם פת כמו מחמשת המינים.
בטור מוזכר שטעם האיסור הוא מפני שמיני חיטים מתערבים בהם.