הנחת תפילין בחול המועד

מקורות
בבלי:	עירובין צו א; ביצה טו א; מועד קטן יח ב - יט א
ירושלמי:	מועד קטן ג ד
רמב"ם:	תפילין ד י; יום טוב ז יג
שולחן ערוך:	אורח חיים לא

בעניין מהות האות הפוטר מתפילין, האם אות זה קיים בחול המועד וההשלכה מכך על האם שייכת בו מצוות הנחת תפילין.

פתיחה

סוגיה זו תלויה בהבנת מספר סוגיות. בעצם אין שום מימרא מפורשת בש"ס על הנחת תפילין בחול המועד. אך יש מקורות שניתן להשליך מהם להלכה בעניין זה.

ראשית כל יש להבין מהיכן למדנו ששבת יו"ט אינם זמן תפילין. המקור המרכזי ששבת איננה זמן תפילן הוא בגמרא (עירובין צו.):

"דתניא: ושמרת את החקה הזאת למועדה מימים ימימה - ימים ולא לילות. "מימים" ולא כל ימים, פרט לשבתות וימים טובים, דברי רבי יוסי הגלילי. רבי עקיבא אומר: לא נאמר חוקה זו אלא לענין פסח בלבד". לר' יוסי הגלילי זהו המקור לכך שאין מניחים תפילין בשבת ויו"ט גם נקרא "שבת", לכן אין מניחים גם בו. אך ר' עקיבא דורש מקרא זה לעניין קרבן פסח, לכן דורש את ההלכה ששבת אינה זמן תפילין מפס' אחר, הגמרא שם מבארת: "רבי עקיבא אומר: יכול יניח אדם תפילין בשבתות וימים טובים - תלמוד לומר והיה לך לאות על ידך - מי שצריכין אות, יצאו אלו שהן גופן אות".

השאלה מהו ה"אות" עליו מדבר ר' עקיבא? רש"י שם (ד"ה "מי שצריכין") מסביר: "ימים שישראל צריכין להעמיד אות על עצמן להכיר שהם מחזיקים בתורתו של הקדוש ברוך הוא, יצאו שבתות וימים טובים שהן עצמן אות בין הקדוש ברוך הוא לישראל דכתיב (שמות לא) "כי אות היא ביני וביניכם". בפשטות הנ"מ היחידה ביו ר"ע ור' יוסי הגלילי היא האם מניחים תפילין בלילה או לא, שר' יוסי הגלילי דורש מ"ימים ימימה", למעט לילות ושבתות ויו"ט. ר' עקיבא דורש "לאות על ידך"- יצאו שבת ויו"ט שנקראים אות, לכן אין להניח בהם תפילין שהרי כבר יש אות אחר, אך לדעתו לילה כן זמן תפילין. כלומר, יש עוד הבדל ביניהם מהיכן לדרוש שבשבת ויו"ט אין מניחים תפילין, שלר'"ע יש קריטריון ברור שכאשר הוא מתקיים- אין צורך באות של התפילין וכשאין אות אחר- יש להניח תפילין ולר' יוסי הגלילי נתמעטו מהפסוק. הרמב"ם פוסק (תפילין ד',י'): "זמן הנחת התפילין ביום ולא בלילה שנאמר "מימים ימימה", חוקה זו היא מצות תפילין, וכן שבתות וימים טובים אינן זמן תפילין שנאמר "והיה לאות" ושבתות וימים טובים הן עצמן אות". למסקנת הסוגיה ר"מ ור"י חולקים וסוברים ששבת ויו"ט זמן תפילין הוא.

לכאורה קשה, שמצד אחד פוסק הרמב"ם כר' יוסי, שהרי לילה לא זמן תפילין ומצד שני מביא כמקור לכך שאין מניחים בשבת ויו"ט תפילין, את הפסוק של ר"ע? מתרץ הכ"מ שם, שבהלכה שלילה לא זמן תפילין חלוקים על ר"ע ר' יוסי הגלילי ועוד חכמים המופיעים בברייתא לעיל בעירובין שם והלכה כר' עקיבא מחבירו ולא מחביריו, לכן פסק הרמב"ם את המקור של ר' יוסי הגלילי, שהלכה כמותו וכמו חכמים שלילה לאו זמן תפילין. אך בהלכה ששבת לאו זמן תפילין, שנחלקו מאיזה מקרא לדרוש כן, פסק כר"ע, שהלכה כר' עקיבא חבירו, שבזה אין חכמים שמסכימים לדרוש דווקא מהמקרא של ר' יוסי הגלילי.

מהו "אות" והאם חול המועד בכלל?

דיון רחב התעורר בראשונים מהו בדיוק ה"אות" שיפטור מתפילין. יש מן הראשונים שכתבו שהאות העיקרי שפוטר הוא השביתה ממלאכה. לפ"ז צריך לדון האם חוה"מ ייכלל בפטור זה או לא, התוספות במו"ק (יט. ד"ה "ר' יוסי") סוברים שלר' יוסי הגלילי שדורש ממיעוט הפס': "ימים ימימה", מסתבר שימעט גם את חוה"מ, אפשר להסביר את דבריו, משום שלכאורה חוה"מ מגיע כהמשך ליו"ט עצמו ואם הוא התרבה- גם חוה"מ נספח אליו. אך לר"ע שממעט מכך שקרויים "אות", יש לדון שהרי מצד אחד מותר במלאכה באופנים מסוימים, כגון דבר האבד וצורכי רבים, אך מצד שני אסור במלאכה שאינה לצורך דברים אלו ואפילו אם תאמר שהעיקר שיש איסור מלאכה כלשהו, הרי אפשר שמלאכה בחוה"מ היא איסור דרבנן והואיל ומה"ת מותר במלאכה לא שייך שנגדיר אותו כאות. מצינו בכך מחלוקת ראשונים:

1. הרשב"א (שו"ת הרשב"א ח"א סי' תרצ') סובר שאין מניחים תפילין בחוה"מ הואילונקרא אות שאסור בעשיית מלאכת דבר שאינו אבד וזהו איסור מן התורה. עוד כותב שזוהי גם דעת הראב"דוהתוס'. וכן דעת הגאון המובא ברא"ש (הלכות תפילין סי' טז') בספר העיתים.
2. התוס' במו"ק שם סוברים שמלאכה במועד אסורה מדרבנן, א"כ לא שייך לקרוא לו אות מצד זה, שהרי המלאכה מותרת מה"ת. אלא סובר שכן נקרא אות מהסיבה שיש מצוות אכילת מצה בפסח וישיבה בסוכה בסוכות, שהם ה"אות" של חוה"מ.
3. הרא"ש (הלכות תפילין סי' טז' ושו"ת הרא"ש כלל כג', ג') ועוד ראשונים רבים (הובאו בבית יוסף סימן לא'), חולקים וסוברים שמלאכה בחוה"מ היא מדרבנן ולא מקבלים את הסברא שייקרא אות מהצד שיש מצוות אכילת מצה וישיבה בסוכה. לפ"ז חוה"מ לא יוגדר "אות" ויש להניח בו תפילין.

ביאורי סוגיות שונות לאור חיוב תפילין בחוה"מ

ישנם ראיות מהבבלי שלכאורה נראה שצריך להניח תפילין בחוה"מ. כך למשל מוכיח ההגהות אשר"י בגמרא בביצה טו.-

"רב ששת שרא להו לרבנן לשדורי תפלין ביומא טבא. - אמר ליה אביי: והא אנן תנן: כל שנאותין (רש"י- מתקשטין) בו ביום טוב משלחין אותו! - הכי קאמר: כל שנאותין בו בחול משלחין אותו ביום טוב". הגמרא מבארת, שניתן לשלוח תפילין ביום טוב הואיל ונאותין בו בחול, אע"פ שאין נאותין בו ביו"ט. רש"י מפרש בסוגיה (ד"ה "כל שנאותין") שהכוונה שהוא מתוקן כל צרכו. בפשטות הכוונה שמתוקן כל צרכו לשימוש ליום חול- מותר לשלוח אותו ביו"ט. אמנם ההגהות אשר"י מקשה על רש"י, שהרי המשנה לפני כן (שם יד:) אומרת שמשלחים לצורך המועד, אך תפילין לא צורך המועד! אלא הכוונה בגמרא- כל שניאותין בו בחול- דהיינו חוה"מ, ניתן לשלחו ביו"ט, שהרי זה לצורך המועד- דהיינו חוה"מ. א"כ מוכח שמניחים תפילין בחוה"מ. אמנם כל זה אם נפרש כפירוש הגהות אשר"י, אך אם נפרש כרש"י, אין ראיה כלל. וכעי"ז כתב הגר"א (סי' לא' ס"ב) שהירושלמי שם כותב מפורש, שמשלחין דברים אע"פ שאינם לצורך המועד.

דיון נוסף המובא בראשונים הוא בגמרא במו"ק יח:-יט. הסוגיה מסתעפת להרבה פרטים וננסה להביא את עיקרי הדברים שלהם השלכה לסוגייתנו:

המשנה במועד קטן יח: "אין כותבין ספרים תפילין ומזוזות במועד...רבי יהודה אומר: כותב אדם תפילין ומזוזות לעצמו וטווה על יריכו תכלת לציציתו". בגמרא מובא על כך:"תנו רבנן: כותב אדם תפילין ומזוזות לעצמו, וטווה על יריכו תכלת לציציתו, ולאחרים בטובה, דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר: מערים ומוכר את שלו, וחוזר וכותב לעצמו. רבי יוסי אומר: כותב ומוכר כדרכו כדי פרנסתו. אורי ליה רב לרב חננאל, ואמרי לה רבה בר בר חנה לרב חננאל: הלכה, כותב ומוכר כדרכו כדי פרנסתו".

ישנם מספר אפשרויות מה פשר הביטוי של "כדי פרנסתו". ועל פי זה הראשונים דנים באיזה מקרה בדיוק חלוקים התנאים: התוס' שם, ד"ה "ר' יוסי" מביא שתי אפשרויות: אפשרות ראשונה, שחולקים באדם שיש לו מה יאכל, שר' יוסי מחמיר מכולם ומתיר למכור לאחרים רק אם אין לו מה לאכול, שזה כדי פרנסתו והתנאים האחרים מקלים באופנים מסוימים גם כאשר יש לו מה לאכול. אפשרות נוספת: המחלוקת באין לו מה לאכול ואפילו הכי התנאים האחרים מגבילים את ההיתר לכתוב ור' יוסי מתיר מכולם שבאופן זה יכול למכור לאחרים. רש"י מפרש, ש"כדי פרנסתו" הכוונה להרווחת מזונותיו ולא רק לצורך מזונו הבסיסי ונחלקו ביש לו מה לאכול ור' יוסי מתיר אפילו לאחרים לצורך הרווחה והתנאים האחרים מגבילים כשיש לו כדי פרנסתו. להלכה נפסק כר' יוסי והנ"מ בין הפירושים תהיה האם כתוס' וכר' יוסי רק לצורך מזונותיו הבסיסיים מותר לכתוב לאחרים או שמא כרש"יואפילו לצורך הרווחה במועד מותר לו לכתוב לאחרים. הרא"ש שם במו"ק סי' כד' פירש כרש"י והרמב"ם פסק כתוס', שדווקא באין לו מה לאכול היקל ר' יוסי.

הרא"ש מוכיח מהסוגיה הזו, שיש להניח תפילין בחוה"מ, משום שאם אין להניח ומה שמותר לכתוב זהו בשביל אחר המועד, שיהיה מוכן לו- א"כ מה החילוק בינו לבין אחרים? הרי כל עוד שזה לא לצורך פרנסתו, לכאורה אסור לו לכתוב ואין זה משנה אם כותב לו או לאחרים. (ע"פ תוס' במו"ק שם). אמנם דוחה הרא"ש, שאפשר שבסוגיה זו ר"מ ור"י הולכים לשיטתם ששבת ויו"ט זמן תפילין ולשיטתם ודאי שחוה"מ גם נכלל בזמן תפילין. אך אין ראיה לשיטת ר"ע, שקי"ל כוותיה, ששבת ויו"ט לאו זמן תפילין.

הב"י (סימן תקמה', ג') תולה את המחלוקת הזו במחלוקת האם מניחים תפילין החוה"מ- שלרמב"ם אין מניחים תפילין בחוה"מ ולכן אין הבדל בין כתיבת תפילין לשאר מלאכות שלצורך המועד שמותר רק אם אין לו מה לאכול. אמנם הרא"ש לשיטתו, שפסק שמניחים תפילין במועד, לכן יש היתר מיוחד לכתוב תפילין במועד הואיל והתפילין עצמם הם לצורך המועד, יוכל לכתוב את התפילין אפילו להרווחה. עוד ניתן להוסיף שגם בה"ג שכתב שאין מניחים תפילין במועד (כמובא בתוס' בעירובין) מביא בסתם את הדעה שאין לכתוב תפילין במועד אלא אם אין לו מה יאכל ואח"כ מביא שיש מפרשים אפילו ביש לו מה יאכל. לפי הב"י מובן, שאזיל לשיטתיה, שהואיל ואין מניחים תפילין במועד- דין כתיבת התפילין כשאר מלאכה במועד שרק לצורך מזונותיו הבסיסיים- מותר. אמנם האבני נזר (או"ח סי' ב', אות ד') מקשה על השוואה זו של הב"י, שהרי הסמ"ג (עשה כב') מצד אחד פוסק שחוה"מ זמן תפילין הוא ומצד שני פוסק כר' יוסי לחומרא (לא תעשה עה') שאין לכתוב תפילין למכור לאחרים במועד אא"כ אין לו מה לאכול. בדומה לכך הקשה בנשמת אדם (כלל קו' אות ד'), שרבינו ירוחם פוסק מצד אחד שחוה"מ לאו זמן תפילין ומצד שני פוסק כר' יוסי לקולא שניתן לכתוב תפילין במועד אפילו לצורך הרווחה.

הראיה מהירושלמי

הראיה שמטה את רוב הראשונים לומר שחוה"מ זמן תפילין, היא מהירושלמי (מו"ק פרק ג', הלכה ד'):

"חד בר נש אובד תפילוי במועדא. אתא לגבי ר' חננאל ושלחיה לגבי ר' אבא בר נתן א"ל הב לי תפילך וזיל כתובלך א"ל רב איזיל כתוב ליה. מתניתא פליגא על רב כותב הוא אדם תפילין ומזוזה לעצמו הא לאחר לא! פתר לה בכותב להניח".

פירוש: אדם איבד את התפילין שלו. בא לפני רב חננאל, שהיה סופר, ושלח אותו רב חננאל לרבה בר רב הונא שיברר אצלו האם מותר לו לכתוב תפילין במועד. פסק רבה בר רב הונא, שיתן רב חננאל לאותו אדם את התפילין שלו ואח"כ שיכתוב לעצמו, שכותב אדם תפילין לעצמו במועד. אמר רב,לרבה בר רב הונא שאין צריך לכל זה, אלא יכול רב חננאל לכתוב ישר לאותו אדם שאיבד. מקשה הגמרא, הרי שנינו שכותב אדם תפילין לעצמו במועד, אך לאחרים- לא. מתרצת הגמרא: "בכותב להניח". רוב הראשונים (הרא"ש שם, ריטב"א בעירובין, תוספות בעירובין ועוד) מסבירים, שאם כותב תפילין כדי להניח את התפילין במועד עצמו- יכול לכתוב אפילו לאחרים וכפי שפסק רב, אך אם כותב כדי להניח את התפילין לאחר המועד- מותר רק אם כותב לעצמו, אך לא לאחרים. מוכח מפשט זה, שיש להניח תפילין במועד, שמפני זה יכול לכתוב אף לאחרים, שזה לצורך המועד . ואין לומר שרב סובר כר"מ ור"י ששבת ומועד זמן תפילין, שהרי בגמרא מובא (מנחות לו:) ששבת ויו"ט לאו זמן תפילין, ומסתמא לא יחלוק רב על המהלך שם בגמרא שמובא כמוסכם על כל האמוראים להלכה. מכאן נראה שסתמא דהש"ס ס"ל שבמועד מניחים. א"כ ה"ה גם לרב ורבה בר בר חנה, שכדי שלא תהיה מחלוקת בבלי ירושלמי שהבבלי סובר לא להניח בשבת ויו"ט- יסברו כמו הסתמא דגמרא, המובאת במנחות שנפסק ששבת וי"ט לאו זמן תפילין ואפ"ה פוסקים להניח בחוה"מ.

אמנם רבינו פרץ (עירובין צו.) דוחה גם ראיה זו, שאפשר שהאמוראים שם סוברים כר"מ ור"י ששבת ויו"ט זמן תפילין וכעי"ז כתב הגר"א (סימן לא' ס"ב) שהמשנה היא בשיטת ר' יהודה ור"מ שס"ל שבת ויו"ט זמן תפילין ומפנה הגר"א לנימוקי יוסף בביאור המשנה במו"ק. מבאר זאת שער החדש (על העיטור, הלכות תפיליון ח"ו, אות כה') שהנ"י פירש, שר"מ ור"י התירו לאדם לכתוב לעצמו במועד, משום שסוברים ששבת זמן תפילין, לכן מותר לכתוב לעצמו במועד שודאי שגם הוא זמן תפילין. ר' יוסי שמתיר בסוגיה במו"ק, לא התיר לכתוב משום שאפשר להניח תפילין בחוה"מ, שהרי שבת ויו"ט לאו זמן תפילין וחוה"מ כלול בכך, אלא התיר משום צורך פרנסתו למועד בהרווחה. רב התיר לכתוב והקשו עליו, הרי המשנה מתירה רק לעצמו! תירץ רב בכותב להניח- כלומר, המשנה עוסקת בכותב להניח תפילין בחוה"מ שהרי היא שנויה בשיטת ר"מ ור"י, לכן יכול לכתוב רק לעצמו, אך אני רב שפוסק כר' יוסי, שסובר ששבת ויו"ט לאו זמן תפילין ואין מניחין בחוה"מ, מה שהתיר ר' יוסי לכתוב היינו להרווחתו, לכן יכול לכתוב גם לאחרים.

עוד מעיר הרמ"ע מפאנו (סימן קח'), שהרא"ש הסיק שמסתמא האמוראים בירושלמי לא יחלקו על הש"ס הבבלי, כך שלא תיווצר מחלוקת, אך כתוצאה מכך מגיע לדוחק אחר: הרי בדעת ר' יוסי הגלילי ביארו בתוספות שמסתמא ממעט מ"ימים" גם את חוה"מ, אם נפרש את דברי ר"ע שסובר שיש להניח בחוה"מ כדי שלא תהיה סתירה בבלי ירושלמי- נמצאת אומר שיש מחלוקת ר' יוסי הגלילי ר"ע האם להניח תפילין בחוה"מ, שלר"ע כן ולר' יוסי הגלילי לא והרי פשט הגמרא נוטה שלא כך, שהרי מריהטת הסוגיות יוצא, שההבדל בין ר"ע ור' יוסי הגלילי הוא רק לגבי השאלה האם לילה זמן תפילין ואילו לפי המהלך הנ"ל יוצא שיש עוד נ"מ ביניהם והיא האם חוה"מ זמן תפילין או לא. אלא עדיף כבר להעמיד שיש מחלוקת בבלי ירושלמי, שהאמוראים בירושלמי פוסקים שיש להניח תפילין בשבת ויו"ט, כר"מ ור"י וודאי בחוה"מ שיש להניח, והאמוראים בבבלי פוסקים שאין להניח- כר"ע שס"ל ששבת ויו"ט לאו זמן תפילין וה"ה לר' יוסי הגלילי.

עוד מתרץ רבינו פרץ שם, שלעולם סוברים האמוראים בירושלמי כר"ע וחוה"מ לאו זמן תפילין. אלא מה שתירצו בירושלמי שם, "בכותב להניח", הכוונה להניח שיהיו מצויים לו למוכרם לאחר המועד, האמוראים התירו לכתוב מיד שיהיו לו או לאחרים תפילין מזומנות מיד לאחר המועד. אלא שקשה, שהמשנה שמקשים ממנה אומרת "כותב אדם תפילין לעצמו", אך משמע שלאחרים לא, ואילו לפי רבינו פרץ אם כותב בשביל להניח לאחר המועד מיד- יכול גם לכתוב לאחרים! מתרץ המהר"ל (בחידושיו לעירובין צו. שם) שבאמת ה"ה שלאחר גם מותר לכתוב אם מבקש ממנו שיהיה לו לאחר המועד, אך המשנה נוקטת "מלתא פסיקתא"- כלומר, דווקא היתרים ללא חילוקים שכשכותב לעצמו לעולם יכול לכתוב במועד, אך לאחרים- דווקא כשמבקש אחר ממנו לכתוב שיהיה לו מיד לאחר המועד, אך לכתוב סתם שיהיה לו מוכן למכור לאחרים לאחר המועד- אסור.

ביאור המושג יום טוב

הריטב"א (עירובין צו.) ועוד מקשים, שהרי מצינו מקורות רבים לכך שהמושג "שבתות וימים טובים", אינו כולל את חוה"מ, כדמוכח ברכות מב: ובברכות מט: ששם נאמר ביטוי זה בהקשר להלכות שודאי נוהגות דווקא בשבת ממש ויום טוב ממש .המשכנות יעקב (סימן לז') מבאר, שמצינו מקור מפורש ביותר, בגמרא (מגילה כא.) "ובחולו של מועד קורין ארבעה...זה הכלל כל שיש בו מוסף ואינו יום טוב קורין ארבעה". הרי שבמפורש המשנה מחלקת בין המושגים חוה"מ ויו"ט. יתירה מזאת, שאפילו הזוהר הקדוש, שמובא כראיה הבולטת למ"ד שחוה"מ לאו זמן תפילין אומר במפורש שחוה"מ הוא לא יו"ט. א"כ, יוצא שמה שאמר ר"ע "יצאו שבתות וימים טובים שאינם זמן תפילין", ודאי כוונתו דווקא ביו"ט עצמו ולא לחוה"מ, שאינו כלול ביו"ט.

הרמ"ע מפאנו שם מתרץ, שהזוהר הפוסק באופן חד משמעי שאין להניח תפילין בחוה"מ לא גרע משאר הראשונים המפרשים את הבבלי, שהואיל ואין ראיה מוכחת לגמרי מהבבלי או הירושלמי להניח, והזוהר מפרש לאיסור- עלינו ללכת אחר הזוהר ולפרש את הבבלי ע"פ דבריו. עוד מביא שבירושלמי (ברכות פ"ב,ה"ג) מופיע: "יצאו ימים טובים ושבתות שכולן אות", "כולן"- בא ודאי לרבות את חול המועד וזה בא לבאר את השבתות וימים טובים שבבבלי בהקשר זה, שהכוונה גם לחוה"מ. א"כ נאמר שגם הירושלמי מפרש את הבבלי.

החושב מחשבות (מאמר תפילין דמארי עלמא, פרקים יב', יג') מתרץ, שמצינו מאמרי חז"ל שמתבטאים בביטוי יו"ט וכוונתם גם לחוה"מ, כמו המימרא בירושלמי (שבת פט"ו, ה"ג)- "לא נתנו שבתות וימים טובים אלא לעסוק בהם בדברי תורה", ששם הכוונה ודאי ליו"ט, כפי שמוכח בירושלמי במו"ק (פ"א) שאלו היה כח, היו חכמים מבטלים את איסור מלאכה בחול המועד, שלא נתנו המועדים אלא כדי שיעסקו בהם ישראל בתורה והם הולכים ואוכלים ושותים ופוחזים. משמע שגם ימי חוה"מ בכלל במימרא "לא נתנו שבתות וימים טובים אלא כדי לעסוק בהם בתורה". עוד מוכח במדרש כן במדרש במדבר רבה על הפסוק "שבעים שקל" (של אחירע בן עינן) שיש שבעים ימים טובים ובכללן מונה המדרש את ימי חוה"מ.

אולי אפשר לדייק עוד מזה שר"ע אומר "יצאו אלו שהן גופן אות", לכאורה היה יכול ר"ע לומר "שהן אות". אולי בא לרמז על כך ששבת ויו"ט הם בחינת התפילין של ראש, ההארה על ראש עמ"י ועל חוה"מ שהוא בחינת יד כהה, כלשון הזוהר, שבחוה"מ יש הארה של תפילין של יד כביכול על ישראל. א"כ בבטוי"גופן אות"- אולי רמז בזה לדברי הזוהר, שכולל את ההארות על כל ה-"גוף" של עמ"י, ראשו וזרועו, שהם מרמזים לכל בחינות הגוף הארת הראש והארת הזרוע לעמ"י.

דברי הזוהר הקדוש

הבית יוסף (סי' לא') מביא תחילה את דעות הראשונים שסוברים להניח תפילין בחוה"מ, אך למעשה מכריע שלא להניח בעקבות דברי הזוהר המתייחס בחומרא רבה למניח תפילין. הזוהר (זוהר חדש שיר השירים ח. על הפסוק בשיר השירים א, ג: "לריח שמניך טובים"), כותב שהמניח תפילין בחוה"מ נמשל לאדם שקיבל חותם מהמלך ועזב אותו ונטל במקומו חותם פשוט, שודאי הדבר שחייב מיתה. כן הוא במניח תפילין בחול המועד- הואיל והימים מקודשים ונחשבים אות- המניח בהם תפילין הרי הוא כמזלזל באות שנתן הקב"ה בקדושת הימים האלו וחייב מיתה. מסיים הב"י: "ומאחר שבתלמודא דידן לא נתבאר דין זה בפירוש מי יערב לבו לגשת לעבור בקום עשה על דברי רבי שמעון בן יוחי המפליג כל כך באיסור הנחתן". כיצד יוכלו לתרץ אותם ראשונים הסוברים שיש להניח תפילין בחוה"מ את דברי הזוה"ק?

השמש צדקה (סי 'ד', "ואם") כותב בשם המהרש"ל, שאין לנו לפסוק הלכה מספר הזוהר שאין אנו מבינים את עומקו ורק יחידים בדור מסוגלים לרדת לעומק דבריו. אך רובינו לא מבינים כלל, לכן ודאי שאין להכריע את הספק בענין הנחת תפילין בחוה"מ ע"פ דבריו.

המשכנות יעקב שם מתרץ, שאפשר שדברי רשב"י (שכידוע, הוא מחבר הזוה"ק) אמורים למ"ד שמלאכה במועד אסורה מן התורה,השואל ומשיב (מהדורה תליתאה, ח"ג סי' סד') מדייק כן מדברי הזוהר שכתב: "תפילין דדרועא דהוא חול המועד היך אנן אחידן לה? כיון דאסור למעיבד עבידתא בסטרא דילה". אך לדידן שקי"ל שמלאכה במועד מדרבנן- אין לקרוא לחוה"מ אות והוא חייב בתפילין . עוד מוסיף, שאולי כל הדברים הללו אמורים דווקא במי שממש משקיע את כל כולו בתורה בחוה"מ, שדווקא לגביו שייכת קדושת חול המועד בדרגה כזו הפוטרת מתפילין, אך אנו שכיום רחוקים ממדריגה זו- ודאי חייבים. הרחבה לרעיון זה אפשר לראות בדברי יציב (או"ח סי' י') שסבור שגם לשיטת התוס' שסוברים שמצה הוי אות, משום שסוברים שיש מצווה קיומית באכילת מצה וכ"כ בגר"א במעשה רב (הלכות פסח, קפה') והכוונה ודאי למצווה קיומית, שאם ירצה לאכול מצה- יקיים מצווה, היינו דווקא במי שמכוון באכילת המצה לשם מצווה. שדווקא במצווה שחיובית אם לא כיוון במפורש- יוצא ידי חובה, שמסתמא היתה כוונתו לשם מצווה, אך באכילת מצה בשאר ימי הפסח- יקיים מצווה רק אם מכוון ממש באכילתו לשם מצווה. א"כ כיום שאנשים אוכלים לשובע נפשם ולא מכוונים למצווה בכל אכילה מהמצה- ודאי שלא מקיימים מצווה, לכן לגבם אכילת המצה לא הוי אות (ואין לומר שאלו האוכלים מצה לשם שמים לא יניחו- שהרי יש להם אות, משום לא פלוג) .

המלבי"ם (ארצות החיים, ארץ יהודה, לא', א') מתרץ, שרשב"י סובר כר' יוסי הגלילי, שלדבריו ודאי שחוה"מ נתמעט ממיעוט "מימים", כפי שפירש תוס' במו"ק יט. , אך לר"ע שחולק עליו וסובר שפטור התפילין נובע מ"אות" ויצאו שבתות ויו"ט- ודאי שיש להניח, שאין חוה"מ בכלל יו"ט. הראיה לכך, שהרי רשב"י בספרי (פרשת קרח) סובר שהפסוק "ושמרתם את משמרת הקודש" מוגדר כלאו, משום שהמילה "ושמרתם" לדעתו, לאו ולא עשה. ואם סובר כר"ע- להעמיד את הפס' "ושמרת את החוקה הזאת למועדה מימים ימימה"- בפסח, הרי יוצא שפסח יוגדר כאיסור לאו ולפ"ז אדם שלא הביא פסח בזמן- יהיה חייב חטאת ככל חייבי כריתות שיש בהם לאו והרי לא מצינו כזו הלכה. אלא ע"כ שרשב"י סובר כר' יוסי הגלילי, לכן דורש את הפס' על תפילין (ובהם ודאי שלא שייך חטאת שאע"פ שיוגדרו כלאו, אין בהם כרת) וממילא אין להביא מממנו ראיה לחיוב תפילין בחוה"מ, שהרי קי"ל כר"ע ולשיטתו ודאי חובה להניח בחוה"מ.

יש לציין, שאפשר לתלות את מחלוקת הראשונים בשאלה עד כמה הדין מפורש בש"ס: למ"ד שיש להניח, סובר שהדבר מוכרח מהבבלי ומהירושלמי ע"פ הראיות הנ"ל. א"כ כאשר הבבלי והזוהר חלוקים ודאי שנלך אחרי הבבלי. אך למ"ד שאין להניח, סובר שאין ראיה מוכחת מבבלי ומהירושלמי וכפי הדחיות שהובאו לעיל. א"כ, כאשר הדבר סתום בתלמוד ודאי שיש לנו לילך אחר הזוהר שמפרש את התלמודים בדין זה וכותב מפורש שאין להניח. כ"כ באגרות משה בביאור השיטות (אגרות משה ח"ה, סי' כד') .

האם עיקר ה"אות" קדושה עצמית או עשייה

לעיל הזכרנו מחלוקת מהו האות שפוטר את היום מתפילין. נזכיר בקצרה את הדעות שהובאו לעיל ונבאר דעות נוספות:

הרשב"א (שו"ת הרשב"א ח"א, סי' תרצ') הזכיר, שהאות בחוה"מ הוא איסור עשיית מלאכת דבר שאינו אבד, שהאיסור לשיטתו הוא מדאורייתא. וכ"כ תוס' בעירובין בהוה אמינא . האור זרוע (סי' תקפט' הלכות תפילין) סבור שהבבלי והירושלמי חלוקים האם איסור מלאכה בחוה"מ מן התורה או מדרבנן, הלכה כבבלי שהאיסור מהתורה וא"כ זה אות. אלא שלבסוף מסיק שאע"פ כן הלכה שיש להניח מהראיה בגמרא בביצה (טו.) שיש להניח (כנראה הבין כהגהות אשר"י הנ"ל בסוגיה). אך לפ"ז יש להבין, מאיזה סיבה יש להניח, הרי יש אות של איסור עשיית מלאכה? אפשר שסובר שהסוגיות נחלקו גם בבבלי ולכן נכריע ע"פ הירושלמי שסובר כאחת הסוגיות.

תוספות במנחות לו: סוברים שהואיל ואין איסור מלאכה מן התורה, האות בחוה"מ הוא שבפסח קיים איסור אכילת חמץ ובסוכות מצוות הישיבה בסוכה. אמנם תוספות במו"ק שם (וכן הובאה בסמ"ג דעה זו) הביא סברה שבפסח האות הוא מצוות אכילת מצות, ייתכן שנחלקו תוספות אלו בשאלה האם אכילת מצות בפסח היא מצווה קיומית, או שמא אין כלל מצוות אכילת מצה בימי חוה"מ.

המשכנות יעקב שם הקשה על סברה זו, שהרי לכאורה לא שייך לומר "אות" אלא על מה שהוזכר בגמרא שנקרא "אות". שכן מצינו בגמרא (שבת, קלב.) שרק ברית, תפילין ושבת נקראו "אות", לא חוה"מ. ניתן לתרץ, שהרי ודאי שיו"ט נכלל בשבת, שנקרא "ממחרת השבת" (על פסח) וכן נקרא "שבתון". השאלה שיש לברר האם חוה"מ הוא קדושה עצמית בפני עצמו- א"כ, אכן לא מצינו שנקרא "אות". אך מצינו שהמהר"ל סובר (גבורות ה', פרק ל"ז, הו"ד באבנ"ז סי' ב', אות מב') שקדושת חוה"מ מתמשכת ויונקת מקדושת היו"ט שלפניה ושלאחריה . האבני נזר (שם) מעיר שכך גם מדויק מלשון הזוהר, שכתב: "חול המועד דלא איקרי יום טוב אלין תפילין דדרועא דהא לית לסיהרא (ללבנה) מגרמה כלום אלא מנהירו דיו"ט", כלומר שהארת חוה"מ יונקת מהיו"ט. לכן אע"פ שאין הגמרא מתייחסת לאכילת המצה וישיבת הסוכה כ"אות" וכן אע"פ שאין מתייחסת הגמרא לצד שאיסור מלאכה הוא אות- יהיה להם גדר אות כהמשך מסוים של היו"ט עצמו.

האור זרוע (ח"א, סי' תקפט', הלכות תפילין) מביא בשם ר' אליקים (בלשון שני), שהאות הוא מה שנהר סמבטיון ומעלה בזכורו נחים, כלומר- שנהר זה פוסק מלזרום וא"א להעלות באוב בשבת. עפ"ז כותב האור זרוע שאפשר לבדוק אם נהר זה זורם בחוה"מ וכן אם ניתן להעלות באוב בחוה"מ, שא"כ- נחשבים כאות ואם לא- לא.לפי דבריו צריך לומר, שה"אות", הוא לאו דווקא שהמעשה מצווה שאנו עושים מעיד עלינו, אלא המציאות מעידה על הקדושה שקיימת בה.

המשכנות יעקב סובר, שיש דעה נוספת מהו ה"אות":רש"י בעירובין שם כותב בפשטות, שהפטור מתפילין בשבתות וימים טובים הוא משום שהם קרויים "אות", שכ"כ רש"י שם:"מי שצריכין אות - ימים שישראל צריכין להעמיד אות על עצמן להכיר שהם מחזיקים בתורתו של הקדוש ברוך הוא, יצאו שבתות וימים טובים שהן עצמן אות בין הקדוש ברוך הוא לישראל דכתיב- "כי אות היא ביני וביניכם". א"כ מרש"י מוכח שהפטור מהנחת תפילין, כלומר עיקר ה"אות", משמעותו קדושה עצמית של היום שלא תלויה בשום מעשה מסוים שאנו עושים .

ייתכן וביסוד הזה נחלקו הראשונים הנ"ל, האם עיקר האות משמעותו פעולה שאנו עושים, או שמא הקדושה העצמית ביום היא העיקרית במשמעות ה"אות": לתוספות ולרשב"א ועוד ראשונים, שסוברים שהאות הוא איסור עשיית מלאכה או משום אכילת המצה (או איסור חמץ) וישיבה בסוכה בחוה"מ, יש לומר שסוברים שהאות הוא עדות שאנו מעידים במעשה מסוים שאנו עבדי ה'. אך לרש"י ורבינו אליקים שבאור זורע , אפשר שעצם קדושת היום היא העיקרית במשמעות האות, שעצם קדושת השבת והיום טוב מעידים על כך שאנו עבדי ה', עובדה שנהר סמבטיון ומעלה בזכורו שובתים.(ודאי שלרש"י ורבינו אליקים, עצם שמירת השבת והמועדים נצרכת להשלמת ה"אות", אך אפשר לחלק ולומר שהמחייב של ה"אות" הוא עצם קדושת היום, התנאי ל"אות" הוא קיומנו את שמירת היום, נמצא שהמתשנה העיקרי של האות לא תלוי במעשינו).

אולי ראיה לשיטת רש"י, שהרי ודאי שאדם שמחלל שבת עדיין פטור מלהניח תפילין, אך אם נאמר שעיקר ה"אות" משום עדות מעשית שאנו עושים- מדוע ייפטר? הרי אינו מקיים את העדות ויש לו להישאר בחובת תפילין! אלא, ע"כ שעיקר הפוטר ב"אות" השבת והיו"ט הוא עצם קדושת היום. לעומת זאת, אפשר שהחולקים יתרצו, שאמנם האדם הספציפי הזה אינו מקיים את ה"אות", אך הואיל וכלל ישראל כן מקיים את ה"אות"- הרי הוא בטל לגביהם, שנפטר מהנחת תפילין משום שה"אות" מתקיים בכלל.

איסור מלאכה לעומת מצוות היום

אלא, שק"ק על פירוש זה מפירוש רש"י על התורה, שכתב בהמשך פירושו לפסוק: "לדעת כי אני ה' מקדישכם"- לדעת האומות בה כי אני ה' מקדישכם. משמע שעיקר ענין ה"אות" גם לפי רש"י הוא כדי שיהיה ניכר לאמות על הקשר בין הקב"ה לעמ"י, כעין עדות שדורשת מעשים . עכ"פ יש להבין במה נחלקו המ"ד שסובר שהאות הוא משום מצוות היום ומ"ד שסובר שהאות הוא משום איסור המלאכה.

ב"אהל שמואל" (על עירובין צו בחידושים בסוף הספר) בשם הרב אליעזר דן רלבג, הסביר את יסוד המחלוקת בטעמי ה"אות" בצורה דומה לנ"ל: האם האות הוא בין האדם לבין הקב"ה או שהאות הוא כדי שאחרים יכירו וידעו על כך שיהודי הוא עבד ה'. שרש"י סובר שהאות הוא שידעו האומות על כך שאנו מקודשים ע"י ה' כפי שפירש בפירושו על התורה- "לדעת האומות" וכו'. וכך לכאורה גם משמע מהראשונים שסוברים (ריטב"א בעירובין ותוס' באחד מהאפשרויות) שהאות הוא קיום מצוות החג כגון ישיבת סוכה ואכילת מצה או איסור אכילת חמץ, שלשיטתם יש להראות לאחרים על כך שאנו מקודשים לקב"ה, שזה ניכר בכך שאנו מראים בפעולות לא שגרתיות שאנו מקודשים לה', כך לכאורה גם משמע במאירי במו"ק שם, שהביא מי שסובר שהאות בחוה"מ מלבד איסור המלאכה הוא הקרבת קרבן מוסף בכל יום מימי החג, שלכאורה הסברה היא שהאות מראה לאומות על כך שה' קידש אותנו .

אך אם נאמר שעיקר האות הוא השביתה ממלאכה, הרי יש הרבה בטלנים בשוק, לכן אין בכך אות מובהק לאחרים. א"כ לאותם ראשונים הסוברים שעיקר האות הוא השביתה ממלאכה עיקר האות הוא החיבור הפנימי בינינו לקב"ה. כך אולי גם משמע גם מדברי הרוקח (בסימן ל') שתירץ לשאלה מדוע זקוקים לתפילין ביום חול כאשר יש לנו כבר את אות המילה, תירץ- שיש צורך דווקא באות מיציאת מצרים, לכן צריך שיהיה אות של שבת ויו"ט או תפילין. מדייק ערוך השלחן מדבריו (סימן לא', ד') שמשמע שגם בחול המועד אין להניח תפילין, שהרי בתפילת מוסף אנו אומרים "זכר ליציאת מצרים". אפשר להסביר את דברי הרוקח, שצריך דווקא אות מיציאת מצרים ששם נתן לנו ה' אות שתהיה בינינו לה', את הדם על המשקוף ועל שתי המזוזות "והיה הדם לכם לאות על הבתים אשר אתם שם", שרק הוא ראה וידע מאות זו ולא הגויים (כן משמע במדרש לקח טוב על הפסוק בשמות יב', יג') ועיקר האות היה לחבר בינינו לקב"ה. א"כ זו גם מהות האות של שבת ותפילין- חיבור עמוק בינינו לקב"ה.

תוספות בעירובין שם, שהביאו את שני הטעמים הסתפקו בזה גופא, האם עיקר האות הוא בשביל להראות לאומות על הקשר שלנו עם ה' או לקשר עצמנו עם הקב"ה.

ייתכן ומצינו שיטה המשלבת בין שני הטעמים: הגר"א (או"ח, סי' לא' סק"ג) סובר שהטעם שאין מניחים בחוה"מ משום אות אכילת המצה וישיבת סוכה ובאותו דיבור מפנה הגר"א לזוהר. האגרות משה (או"ח ח"ה, סי כד', ז') מקשה, שהגר"א לא התייחס בטעמו לטעם המובא בזוהר, ששם הטעם שחול המועד מקודש גם הוא ולכן הוא אות ולא מוזכר הטעם שהאות הוא מצה וישיבה בסוכה. עוד הקשה שלא מסתבר לומר שזה האות וכפי שלא רצה התוס' בעירובין לייחס לבה"ג שהאות הוא משום מצוות היום אלא משום איסור מלאכה, משום שפשט הפסוק: "אך את שבתותי תשמורו כי אות היא"- משמע שעיקר האות נובע מאיסור המלאכה, שזה כוונת המילה "תשמורו". לכן מפרש את דברי הגר"א, שבאמת האות העיקרי הוא שיש איסור מלאכה במועד. אלא, שיש מ"ד שסובר שאין איסור מלאכה במועד מן התורה אלא מדרבנן. לכן צריך לומר, שכל שבעת ימי החג הרי הם כגוף אחד (וכפי שהובא לעיל שכך משמע מהמהר"ל בגבורות). איסור המלאכה קיים רק ביו"ט ראשון ואחרון של החג, אמנם ימי חוה"מ הרי הם מקושרים בקשר אמיץ עם הימים טובים עצמם ע"י מצוות אכילת המצה או מצוות הישיבה בסוכה, לכן ממילא הם נכללים באיסור המלאכה למרות שייתכן שהמלאכה בהם רק מדרבנן, משום שהם כחטיבה אחת הם היו"ט (וסובר שהזוהר קורא לימי חוה"מ קדושים ובזה הם אות, הואיל והם כחטיבה אחת עם היו"ט והסימן לכך הוא איסור המלאכה). הלכך נקראים גם הם אות.

א"כ לסיכום מצינו שלוש דעות מרכזיות במהות המושג "אות":

1. עצם קדושת היום מעידה על הקדושה שקדשנו ה' (רבינו אליקים ואולי רש"י).
2. פעולה שאנו עושים שיהא ניכר לכל האומות על קדושתנו לה'. (ריטב"א ותירוץ אחד בתוס' ואולי רש"י).
3. פעולה שאנו עושים כדי שאנחנו, עמ"י- נתחבר לה'. (רשב"א ותירוץ אחד בתוס').

המחלוקת תלויה גם בפירוש הפסוקים בתורה:

שמות לא', יג': "אך את שבתותי תשמורו כי אות היא ביני וביניכם לדורותיכם לדעת כי אני ה' מקדישכם". לכאורה מצינו מחלוקת מהותית בראשונים על התורה ביחס למושג "אות":

האלשיך שם מפרש את המושג- "אות"- חיבור פנימי עמוק בין הקב"ה לבין עמ"י. שאם תאמר שהכוונה לעדות בעלמא על בריאת העולם, הרי המשכן הוא השראת שכינה בעולם והיה לבניית המשכן לדחות את השבת שהיא רק לעדות בעלמא! אלא ע"כ, ששמירת השבת היא מהווה חיבור עמוק של השראת שכינה בין ה' לעמ"י וממילא ראוי שהשבת לא תידחה מהמשכן, שהשראת השכינה במשכן יונקת מקדושת השבת העצמית שבכל אחד ואחד מישראל, לכן ודאי שמקור הקדושה לא יידחה. וכן משמע מביאור הספורנו: "כי אות היא"- "ואם תקלקלו זה האות אין שום מקום לעשות משכן לשכני בתוכם". משמע מאותם ראשונים שסוברים ש"אות" פירושו פעולה שעמ"י עושה כדי לחבר עצמו לקב"ה (כרשב"א). אך מדברי הסמ"ג (המובא בתרומת הדשן ח"ב סי' קח') והאבודרהם אולי נראה אחרת: שבת היא אות ואין צורך בשני אותות שיהיו באדם והשו"ע (או"ח לא, א) כותב שיש בכך אף זלזול אם יניח בשבת תפילין שמראה בכך שהשבת אינה חשובה לאות בעיניו . אך קשה, שהרי לכל יהודי יש ברית שגם היא נקראת "אות", א"כ אפילו בימי חול לא נצריך להניח תפילין, שהרי יש כבר אות?הסמ"ג (בתה"ד הנ"ל)והאבודרהם (הלכות עטיפת ציצית והנחת תפילין פ"ו בסופו) מתרצים, שישנם שלוש אותות: שבת, ברית ותפילין, שהם מעידים על היהודי שהוא עבד ה'. ככל עדות, יש צורך בשני עדים, לכן ביום חול, העדים הם הברית והשבת ולעומת זאת בשבת העדים הם שבת ותפילין. בדומה לכך משמע גם מר' חיים פלטיאל (בפירושו על התורה, שמות, שם) שתירץ על השאלה הנ"ל שצריך שיהיה באדם אות מובהק שגלוי לכולם שהוא עבד ה'. אם אדם מהול- ייתכן ונולד כך, אך שמירת השבתות והמועדים או תפילין- מעשיו מעידים עליו, שהוא ודאי עבד ה'. אפשר, שלאותם ראשונים ה"אות" הוא פעולה שאנו עושים כדי להראות לאומות על זה שקדשנו ה'. כך משמע גם מהחזקוני על הפסוק שפירש: "כי אות היא"- "...כשתשבתו בו כמוני ידעו כל העולם כי אתם עמי". (כריטב"א).

אמנם מרש"י בפירושו על התורה לכאורה נראה כיוון אחר. שרש"י פירש על המילים "כי אות היא ביני וביניכם"- "אות גדולה היא בינינו שבחרתי בכם בהנחילי לכם את יום מנוחתי למנוחה". רואים במילותיו של רש"י שהדגיש יותר את הצד שהקב"ה בחר בנו וקדשנו ליום השבת, שזה עיקר האות ולא מצד מעשינו כדמוכח מהראשונים לעיל. בזה הולך לשיטתו, כפי שהוכיח המשכנות יעקב, שרש"י סובר שיש קדושה עצמית ליום והיא מהווה את המושג "אות" . (לכאורה כרבינו אליקים שפירש לעיל שהאות הוא נהר סמבטיון ומעלה בזכורו שנחים בהם- משום שהעיקר הוא הקדושה של היום שמוכיחה לכולם על הבחירה האלוקית בעמ"י). הרמ"ע מפאנו שם מבאר, שהפשטות של המושג "אות", הוא סימן בין כורתי ברית על הברית ביניהם. לא ייתכן שדבר כזה יהיה גלוי, כמו שכשנתנו המרגלים לרחב את האות של חוט השני- ודאי שלא פורסם הדבר, שא"כ כבר לא יהיה לו שום משמעות. ה"ה כאן- האות ודאי קדושה סגולית שטמונה בעצם היום, לא דבר שתלוי במעשים חיצוניים שאנו עושים.

הפסיקה להלכה- על פי מנהג המקום

פסק בשולחן ערוך אורח חיים הלכות תפילין סימן לא', סעיף ב':

"בחוה"מ גם כן אסור להניח תפילין מהטעם הזה בעצמו, שימי חול המועד גם הם אות. הגה: וי"א שחול המועד חייב בתפילין (ב" יבשם הרא"ש) וכן נוהגין בכל גלילות אלו להניחם במועד ולברך עליהם, אלא שאין מברכים עליהם בקול רם בבהכנ"ס כמו שאר ימות השנה".

להלכה פוסקים כידוע, שכל מקום לפי מנהגו. בני א"י נוהגים על פי מנהג השו"ע שפסק שלא להניח. אלא שיש לשאול, מדוע במנהגים אחרים, אשכנזים נוהגים בהם לפי מנהג אבותם אפילו כשיש מחלוקת שו"ע והרמ"א ודווקא בהלכה זו נוהגים ע"פ השו"ע אע"פ שהרמ"א פוסק להניח בחוה"מ ? ועוד קשה, האם אין בכך משום "בל תטוש" הואיל ואבות האשכנזים נהגו בחוץ לארץ כפסק הרמ"א?

שבט הלוי (ח"ג, סי' יא') סובר שאין בכך משום "בל תטוש", שהרי ספר הזוהר נתגלה לאחר תקופת הראשונים, (שכן משמע מלשון הבית יוסף בסימן לא' שכתב: "ושמעתי שמקודם היו מניחים אותם בחול המועד כדברי הרא"ש ואח"כ מצאו שכתב רבי שמעון בר יוחי במאמר אחד שאסור להניחם בחול המועד ועל כן נמנעו מלהניחם בחול המועד וכן כתב מורי דודי הה"ר יצחק קארו ז"ל בתשובה") אין בכך "בל תטוש" אם ננהג כדבריו. ואע"פ שידעו בחו"ל על פסיקת הזוהר בכך, המשיכו במנהג הראשונים שלא להניח- למרות זאת הואיל וידעו שבא"י נוהגים ע"פ פסיקת הזוהר- לכן אין בכך "בל תטוש" אם ננהג כמנהג א"י שלא להניח. אך מדוע דווקא בהלכה זו נוהגים אשכנזים כמנהג א"י?

אפשר לתרץ, ע"פ המובא בסדר הדורות (הובאו דבריו במאמר מרדכי, לרב מרדכי אליהו, במבוא) שהרמ"א בסוף ימיו למד קבלה ואמר שאילו ידע קבלה קודם לכן- היה משנה הרבה מפסקיו. לכן הואיל והמקור העיקרי לשיטה שלא להניח מוזכר בזוהר- אפשר שכשראהו הרמ"א בסוף ימיו פסק כמותו.

עוד אפשר לתרץ בדרך דרש. הרב אברהם יצחק הכהן קוק (חבש פאר, דרוש ב', בסופו) נוקט, שמעיקר הדין אין להניח תפילין בחוה"מ. אלא שיש מקומות שרווח המנהג כן להניח ע"פ הראשונים שפסקו כך. מדוע? משום שידוע שישנם נשמות מעמ"י שאין להם חלק לעוה"ב, אך חיי העוה"ב- יש להם (ע"פ הריקנטי). אותם נשמות יתוקנו להגיע לחיי העוה"ב ע"י הנחת תפילין בחוה"מ. שכמו שהותרה מלאכת דבר האבד בחוה"מ, כך "הותר" לאנשים מסוימים להניח תפילין בחוה"מ כדי שבזכות זו ייכנסו אותם נשמות אובדות- לחיי עוה"ב. אלא שנשמות מסוימות יכולות לתקן אותן בעוה"ז ואין אנו יודעים מי בדיוק אלו שיכולים לתקן אותם מבינינו. לכן הקב"ה סיבב כל מקום כמנהגו- את הנשמות המתאימות, אלו שראויים לתיקון- נזדמנו למקום שמניחים תפילין בחוה"מ, אלו שלא מתאימים לתיקון אותם נשמות- נשארים בעיקר הדין שלא להניח.

ע"פ דברים אלו של הרב קוק, יוצא מדויק מאד המנהג כיום: מה שנוהגים האשכנזים דווקא בהלכה זו לא להניח תפילין בא"י כמנהג השו"ע, הוא משום שזה שאנחנו בא"י זה סימן לכך שאנו לא מאותם הנשמות היכולות לתקן את אלו שאין להם חלק לעוה"ב.

בענין עצם האותות- משמע באחרונים שמצינו שתי בחינות שונות באותות אלו:

האליה רבה (או"ח לא', א') מקשה, הרי מצינו בש"ך (יו"ד סוף סי' רסה' ס"ק כד'), שבזמן שיש בבית הכנסת ברית מילה, שלא לחלוץ התפילין קודם המילה שהמילה אות והתפילין אות ויש לחבר ביניהן. אך לפי השו"ע שם, שאסור להניח בשבתות וימים טובים שזה זלזול באות שלהם, הרי גם בשעת הברית, אם נניח הוי זלזול באות שלה?

הפמ"ג (משב"ז סי' לא', אות א') מתרץ ע"פ דברי הסמ"ג והאבודרהם (שהובאו לעיל) שיש צורך בשני עדים שיעידו על האדן שהוא עבד ה'. ביום חול העדים הם המילה והתפילין ובשבת הם השבת והמילה. לכן ביום חול אין לחלוץ את התפילין עד לאחר המילה שהם אותות המשלימים זה את זה בימי החול. מקשה הרב רובין (נהרות איתן, ח"ו סי' א') שלפ"ז היה לשו"ע לנקוט שהנחת תפילין בשבתות וימים טובים הוי זלזול באות שלהם ובאות המילה, שהרי שני האותות האלו באים כאחד.

מבאר הרב רובין שם, שיש שני סוגי אותות- יש אות הקבוע בבשרנו לאחר מעשה חד פעמי, שהוא המילה ומאז האות תמיד עלינו. יש סוג נוסף של אות שמתחדש בכל תקופה זמנית מסוימת, כאות תפילין ושבת ויו"ט. מה שנצרך לשני עדים המעידים על האדם, שהוא עבד ה', היינו שיהיו משני סוגי האותות האלו- אות קבוע, שזה הברית ואות שמתחדש בכל זמן, כשבת ויו"ט ותפילין. לכן דווקא עדיף בשעה שמלים להשאיר את התפילין עלינו, שהרי התפילין מפארים בכך את המילה ע"י האות במעשינו לפי הזמנים, מטביעים את האות הקבוע בבשרנו. אך בשבת, שזה סוג האות שבמעשינו מעונה לעונה, אם נניח תפילין הרי זה זלזול באות השבת, שהיא "באותה משבצת", של אות התפילין, דהיינו בתפקיד העד על מעשינו מזמן לזמן.

האם לפי דברי הסמ"ג האלו, ערל שמתו אחיו מחמת מילה שחסרה לו אות המילה, יצטרך להניח תפילין בשבת, שהרי זקוק לשני עדים ואין לו? התרומת הדשן (שם) סבור, שטעם זה נאמר על דרך אגדה בלבד ואין לדייק ממנו להלכה במקרים מסוימים. מביא ראיה לכך, ממה שאמרו שתינוק נימול לשמונה משום שבעת ימי טומאה של האם וביום השמיני נטהרת, לכן נימול בשמיני שגם הוריו יהיו שמחים שמותרים זה לזה. אך האם נאמר שהדין ישתנה במקרה שאשה ילדה בזוב ומונה שבעה נקיים, הרי עד שתיטהר ודאי שייקח יותר זמן וברור שהדין לא זז ממקומו והתינוק אעפ"כ נימול לשמונה, משום שזה דברי הגדה בעלמא ואין לדייק מהם להלכה.

אמנם, הרמב"ם (תפילין ד', י') הביא שני פסוקים "מימים ימימה", "והיה לאות", שמהראשון מיעט לילות שאינם זמן תפילין ומהשני מיעט שבתות וימים טובים. שואלים האחרונים מדוע הביא הרמב"ם שני פסוקים ולא למד ממיעוט "מימים יממה"- למעטלילות ושבת ויו"ט? הבחיר חיים שם מתרץ, שייתכן והרמב"ם רצה לחדש בערל שמתו אחיו מחמת מילה, שהואיל ואין בו שני אותות- עדים, יצטרך להניח בשבת ויו"ט תפילין. לכן הרמב"ם הביא את המיעוט "והיה לאות", לרמז לדין זה וכטעם הסמ"ג. א"כ לדעה זו ברמב"ם- חולק הרמב"ם על תרומת הדשן ומדוייק מדברי הסמ"ג להלכה ממש שערל שמתו אחיו מחמת מילה- יניח בשבת יו"ט כדי שיתקיימו בו שני עדים.

קישורים חיצונים

http://net-sah.org/blog/26057 https://orot.ac.il/%D7%AA%D7%A4%D7%99%D7%9C%D7%99%D7%9F-%D7%91%D7%97%D7%95%D7%9C-%D7%94%D7%9E%D7%95%D7%A2%D7%93