הפסקה באמצע תפילה שמונה עשרה

		סוגיה זו זקוקה לעריכה: הסיבה לכך היא: חלוקה לפסקאות, עריכה לשונית. כמן כן, ייתכן שבדף הטיוטה של הסוגיה תמצאו מידע נוסף בנושא זה, שיש לערוך אותו ולהעבירו לדף הסוגיה.
		אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.	עריכה

מקורות

הצגת המקורות בחז"ל

מקור א

בברייתא שהובאה בגמרא במסכת ברכות (כ"ב ב') מבואר: היה עומד בתפילה ומים (מי רגלים) שותתין על ברכיו, פוסק עד שיכלו המים, וחוזר ומתפלל. ומבררת הגמרא, להיכן חוזר? רב חסדא ורב המנונא - (1) חד אמר: חוזר לראש. (2) וחד אמר: למקום שפסק. ומסיקה הגמרא (כ"ג א') דכולי עלמא אם שהה כדי לגמור את כולה, חוזר לראש. והכא בדלא שהה קמיפלגי: דמר סבר גברא דחויא הוא (כשהתחיל להתפלל, והיה צריך לנקביו, דחוי הוא מלהתפלל) ואין ראוי, ואין תפילתו תפילה (וחוזר לראש). ומר סבר גברא חזיא הוא (אע"פ שלא היה יכול להמתין עד שיסיים תפילתו, תפילה ראויה היא מה שהתפלל קודם שתיתה), ותפילתו תפילה.

מקור ב

במסכת ברכות (כ"ד ב') מובאת מימרא של רב הונא בשם רבי יוחנן: היה מהלך במבואות המטונפות, מניח ידו על פיו וקורא קריאת שמע. ושואלת הגמרא ממקרה בו הלך רבי אבהו מאחורי רבי יוחנן, והיה קורא קריאת שמע, וכשהגיע למבואות המטונפות, שתק. ושאל את רבי יוחנן, להיכן אחזור? ואמר לו רבי יוחנן: אם שהית כדי לגמור את כולה, חזור לראש! הרי מבואר שלפי רבי יוחנן יפה עשה ששתק מלקרות! ומתרצת הגמרא, הכי קאמר ליה: לדידי, לא סבירא לי, לדידך דסבירא לך, אם שהית כדי לגמור את כולה חזור לראש.

מקור ג

בגמרא במסכת ראש השנה (ל"ד ב'), אמר רבי יוחנן: שמע תשע תקיעות בתשע שעות ביום, יצא. ותניא נמי הכי. שואלת הגמרא, ומי אמר רבי יוחנן הכי? והאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק: בהלל ובמגילה, אם שהה כדי לגמור את כולה, חוזר לראש! ומתרצת, לא קשיא; הא, דידיה (יוצא אפילו שהה כדי לגמור את כולה), הא, דרביה. ומקשה הגמרא, ודידיה לא? והא רבי אבהו הוה שקיל ואזיל בתריה דרבי יוחנן, והוה קרי קריאת שמע, כי מטא למבואות מטונפות אישתיק. בתר דחליף אמר ליה: מהו לגמור? אמר לו: אם שהית כדי לגמור את כולה, חזור לראש! מתרצת הגמרא, הכי קאמר ליה: לדידי לא סבירא לי. לדידך דסבירא לך, אם שהית כדי לגמור את כולה חזור לראש.

מקור ד

בגמרא במסכת מגילה (י"ח ב') שנינו, תנו רבנן: קראה סירוגין, יצא. סירוסין, לא יצא. רבי מונא אומר משום רבי יהודה: אף בסירוגין, אם שהה כדי לגמור את כולה, חוזר לראש. ושקיל וטרי האם הלכה כרבי מונא. ובמסקנה אמרינן דרב ביבי מתני, רב אמר: אין הלכה כרבי מונא. ושמואל אמר: הלכה כרבי מונא. אמר רב יוסף: נקוט דרב ביבי בידך, דשמואל הוא דחייש ליחידאה (במקום שהיחיד מחמיר ורבים מקילין).

מקור ה

שנינו במשנה במסכת ברכות (פרק אין עומדין, ל' ב'): אפילו המלך שואל בשלומו לא ישיבנו, ואפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק. ובגמרא (ל"ג א') מבאר רב ששת: לא שנו אלא נחש; אבל עקרב, פוסק. עוד אומרת שם הגמרא, אמר רבי יצחק: ראה שוורים פוסק.

הפסק בתפילה

א. שהה כדי לגמור את כולה

בגמרא במסכת ברכות, כ"ג א', מבואר במסקנה (ראה מקור א' לעיל) שאם היה עומד בתפילה ופסק מחמת שהיו מים שותתים על ברכיו, כשחוזר לתפילתו, אם שהה כדי לגמור את כולה, חוזר לראש. והקשו הראשונים, שמסקנת גמרא זו עומדת בסתירה לנאמר במסכת ראש השנה (ל"ד ב'), שם הובאה מימרת רבי יוחנן, שאם שמע תשע תקיעות בתשע שעות ביום, יצא, ואף ששהה כדי לגמור את כולה, ונפסקה מימרא זו להלכה! וכן משמע במסכת מגילה (י"ח ב'), שדעת רב, למסקנת הסוגיא, שאם קרא מגילה לסירוגין, אף אם שהה כדי לגמור את כולה, יצא, כתנא קמא בברייתא! ביישוב הסתירה נחלקו הראשונים: דעת רב האי גאון, רי"ף, רמב"ם, ורמב"ן, שיש חילוק בין תפילה לשאר דברים. במסכת ראש השנה מיירי בתקיעות, והלל, ומגילה, בהם חוזר למקום שפסק, אע"פ ששהה כדי לגמור את כולה . ובתפילה בלבד, אם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש. ובהכי מיירי במסכת ברכות . דעת השר מקוצי, שאין חילוק בין תפילה לשאר דברים, אלא החילוק הוא במהות השהייה. כאשר שהה באמצע כדי לגמור את הכל, בלא דיחוי ואונס, אלא מעצמו, ואם היה רוצה היה יכול לגמור, בכזה אופן אין חוזר לראש ; אבל כאשר השהיה היתה מחמת שהיו מים שותתים על ברכיו, ולא היה יכול להתפלל באותה שעה, דכולי עלמא אם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש. דעת הראב"ד, בדומה לשר מקוצי, שאין חילוק בין תפילה לשאר דברים, ושרק אם שהה מחמת אונס, חוזר לראש. אלא שדוקא בגברא דלא חזי. אבל אם שהה מפני מקום שאינו ראוי, או סיבה חיצונית אחרת, אינו חוזר לראש. ורבינו יונה כתב בשם רבני צרפת, דלעולם, אפילו בתפילה, חוזר למקום שפסק, ואין חילוק בין שיהוי מחמת אונס או לא. וכן דעת בעל המאור . ולעניין פסק הלכה, הטור, בהלכות קריאת שמע (סימנים סה, עח) סתם כדעת השר מקוצי. ואילו בהלכות פסח (סי' תפח), מגילה (סי' תרצ), וסוכה (סי' תרמד), סתם כדעת הרי"ף ורמב"ם, ולא חילק בין שהה מחמת אונס, או לא. וצ"ב . והשו"ע (סה,א) פסק כרי"ף ורמב"ם. והרמ"א פסק כשר מקוצי . ואליבא דשיטת השר מקוצי, שבאונס, חוזר לראש, נחלקו האחרונים, האם גם מקרה בו נאנס להפסיק מסיבה חיצונית (כגון שבא שור כנגדו, או עקרב, או שפסק מחמת ליסטים), אבל לא משום שגופו או המקום אינו ראוי, כלול בגדר אונס. יש אומרים שהיות שסוף סוף אינו יכול להתפלל, נקרא הפסק וחוזר לראש. ויש אומרים שבאונס חיצוני שכזה, אינו נחשב אונס. והמשנ"ב (קד,ה, ס"ק טז) הביא שתי הדעות, וכתב להכריע בשם המג"א והרבה אחרונים, שבתפילה גם אונס חיצוני מוגדר כאונס, וחוזר לראש (ומשום סיעת הראשונים הסוברים שבתפילה, גם בלא אונס, אם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש). ובכל שאר הדברים (הלל, מגילה, ק"ש וכדו') לא נקרא אונס כי אם כשהאיש או המקום אינם ראויים.

ב. לא שהה כדי לגמור את כולה

הגמרא (ברכות כ"ג א'), כאמור, מבארת דרב חסדא ורב המנונא נחלקו בדלא שהה כדי לגמור כולה. חד אמר גברא דחויא הוא, ואין ראוי, ומה שהתפלל אינה תפילה, וחוזר לראש. וחד אמר גברא חזיא הוא, ותפילתו תפילה, וחוזר למקום שפסק. ופסקו רוב הראשונים כמאן דאמר גברא חזיא וחוזר למקום שפסק. וראב"ד פסק כמאן דאמר גברא דחיא, וחוזר לראש . והשו"ע פסק כרוב הראשונים. ונחלקו הראשונים, מה הכוונה שחוזר למקום שפסק. דעת תוספות ורא"ש (ל"ג א', ד"ה אבל), שחוזר לראש הברכה. ודעת רשב"א (ל"ג א', ד"ה אמר רב יוסף) שחוזר למקום שפסק. והשו"ע (קד,ה) פסק כתוספות ורא"ש. והגר"א פסק כרשב"א, שחוזר למקום שפסק . וביאר המשנ"ב (ס"ק יז) שמדובר שלא שהה כדי לגמור את כולה, אבל מכל מקום שהה הרבה. דאי לא שהה אלא רק כדי לגמור אותה ברכה, לכולי עלמא אינו חוזר רק לאותו מקום בלבד. ובביאור הלכה (קד,ה, ד"ה ואם לאו) דן במחלוקת האחרונים, אם אף המפסיק בשהייה בעלמא חוזר לתחילת הברכה, אליבא דהשו"ע. דלדעת דרך החיים (דין אימת יכול להפסיק בתפילה, ס"ד), מה שחוזר לתחילת הברכה, דוקא אם ההפסק היה על ידי דיבור. משא"כ אם הפסיק על ידי שהייה בעלמא, אפילו אם היה ההפסק מחמת אונס, אינו חוזר אלא למקום שפסק. ומדברי הפמ"ג (מש"ז ס"ק ג) משמע שאף על שתיקה בעלמא צריך לחזור לראש הברכה. ובחידושי רבי עקיבא איגר הסתפק בזה.

הפסק מחמת מי רגלים

מבואר בברייתא בגמרא (כ"ב ב') היה עומד בתפילה ומים (מי רגלים) שותתין על ברכיו, פוסק עד שיכלו המים, וחוזר ומתפלל. משמעותה הפשוטה של הברייתא, שלאחר שנפסקה השתיתה של מי הרגלים, יכול להמשיך להתפלל. ותמהו הראשונים, הרי בגדיו מטונפים ממי רגלים! ונחלקו בדבר: דעת הגהות מיימוניות, שכשחוזר להתפלל, צריך לכסות מי רגלים שעליו בבגדים נקיים. אבל דעת תוספות, שלא חששו למים שעל ברכיו ושבבגדיו . וכן דעת רבינו יונה, רא"ש ורשב"א . והב"י פסק, לעניין תפילה, כרשב"א . והקשו האחרונים, ממה שפסק השו"ע (או"ח צ,כז), על פי דברי הרוקח (הל' תפילה, סי' שכד), שאם היה עומד בתפילה והשתין תינוק בבית הכנסת, יהלך לפניו ד' אמות או לצדדיו, או יצא מבית הכנסת ויגמור תפילתו! והאריכו בזה האחרונים (ראה פרישה עח ס"ק א. לבוש, עח,א; צ,כז. מג"א עח, ס"ק א; צ, ס"ק מ, ועוד). וראה פמ"ג (אשל אברהם, ס"ק א) שביאר שלוש שיטות בזה. ובביאור הלכה (עח,א, ד"ה מרחיק) כתב לחלק ששתיקה והליכה אינם הפסק כל כך. אבל ללכת באמצע תפילה ולפשטם וללבוש אחרים תחתם הוא הפסק גדול. ושיטה נוספת (לבוש ועוד, הובאה בפמ"ג הנ"ל), הביא בביאור הלכה, שכאשר מי הרגלים אינם רק על הארץ אלא גם על בגדיו, לא הטריחוהו להחליף בגדיו, וגם לא להרחיק, שהרי אין תועלת במה שילך למקום אחר, כאשר בלאו הכי בגדיו מטונפים. אבל אם תינוק השתין על הארץ, ובגדיו נקיים, ירחיק ממקום הטינוף. אבל למעשה פסק בביאור הלכה, שיש להחמיר להרחיק ד' אמות, גם כשבגדיו רטובים, ואף שאין אנו מצריכים להחליף בגדיו. עיי"ש טעמו ונימוקו. וכתב המשנ"ב (צ, ס"ק פה) בשם החיי אדם, שאם מתיירא שמא ישהה כדי לגמור את כולו, ואי אפשר לו להרחיק ד' אמות, כגון שאי אפשר לו לעבור נגד המתפלל, יסמוך על הרשב"א דסבירא ליה שמותר להתפלל, כיון שכבר הוא עומד בתפילה ואיסור מי רגלים דרבנן.

הפסק בשיחה

כתב אבודרהם (שמונה עשרה, בסופו), בשם ה"ר גרשון ב"ר שלמה, שאם סח בתפלה צריך לחזור לראש, כי כל י"ח ברכות כברכה אחת דמי. אבל מתוך דברי כל הראשונים דלעיל, שדנו בהפסקה בתפילה ושאר דברים, לא נראה שחילקו בין סוגי ההפסקות. וכן כתב בהגהות מיימוניות (פ"ב, אות ל) בשם ראבי"ה (ח"א סי' מז) דאין לחלק בין הפסק שתיקה והפסק דיבור. והב"י הביא דברי האבודרהם בשם ה"ר גרשון, והקשה עליהם, והסיק כשאר ראשונים וכהגהות מיימוניות, וכן פסק בשו"ע (סה,א) שאין חילוק בין שתיקה לדיבור. וכן פסק (קד,ו): אם שח בתפלה, דינו לענין חזרה כדין ההפסקות האמורות בסימן זה (שבשהה לגמור כולה - חוזר לראש, ובלא שהה - חוזר לתחילת הברכה). והב"ח תירץ דבריהם, וכתב לחלק בין אם טעה או עכבו אונס, לבין שיחה במזיד לרצונו, בלי טעות ובלי אונס . וכתב עוד הב"ח, שהטור פסק (סי' קיד) בשם אבי העזרי (תענית סו"ס תתמו) שבכל מקום שאנו אומרים חוזר לברכה שטעה בה, הני מילי שטעה בשוגג, אבל במזיד ובמתכוין חוזר לראש. הרי מפורש, דבמזיד חמיר טפי, דלעולם חוזר לראש. ומסקנת הב"ח, דכל הפוסקים לא דברו אלא מדין טעה או עכבו אונס בתפילה; אבל בהפסיק בשיחה בתפילה לרצונו ובמזיד, מזה לא הזכירו דבר. ואין לנו לחלוק מסברת דעתינו על גדולי עולם, ה"ר גרשום והראב"ד ואבי העזרי. עוד הקשו הב"ח והאחרונים, על השו"ע. שדבריו סותרים זה את זה, שמצד אחד פסק (קד,ו) דלא כה"ר גרשום ודעימיה, וכנ"ל, ואילו בהמשך הלכות תפילה (סי' קיד,ז) פסק כדברי אבי העזרי, שכשטעה במזיד ומתכוין, חוזר לראש. הרי שדיבור חמור משתיקה! והגר"א (קד,ו, ס"ק יא) העיר גם כן על סתירה זו בדברי השו"ע, וכתב: "אבל לרשב"א לעולם חוזר למקום שפסק, אפילו באמצע הברכה". וכוונתו, שכתב הרשב"א (ברכות ל"ג א', ד"ה אמר רב יוסף) בשם הראב"ד, שאף בתפילה אינו חוזר לראש, אלא אם היתה השהייה מחמת שהאיש אינו ראוי (כגון מים שותתים על ברכיו). אבל כאשר האיש ראוי (כגון ששהה מחמת עקרב או מלך ממלכי אומות העולם) אינו חוזר אלא למקום שפסק, ואפילו באמצע ברכה בקריאת שמע, ונחשב כפוסק באמצע ברכות לשאול מפני היראה ולהשיב מפני הכבוד שאינו חוזר לראש הברכה אלא למקום שפסק. ולמד הגר"א מדבריו, דלעולם, אפילו שהה בדיבור במזיד, חוזר למקום שפסק, אפילו באמצע ברכה . ונראה מדברי הגר"א, שהכריע כן להלכה (וכן הבין המשנ"ב). ובביאור הלכה (קיד,ז, ד"ה אבל) כתב (על מה שפסק המחבר: אבל במזיד ומתכוין, חוזר לראש): "עיין לעיל (סימן קד,ו) לענין שיחה, דלכאורה סותר להך דהכא. ועיין באחרונים שחתרו ליישב זה. ובביאור הגר"א שם משמע, דלהרשב"א אין לחלק בין שוגג למזיד. אבל מדברי שארי כל האחרונים מוכח דתופסים להלכה כמו שסתם הטושו"ע פה. וכתבו הב"ח ואליה רבא, דאפילו אם היה הקלקול באיזה מן הברכות האמצעיות, גם כן חוזר לראש התפלה, דכל י"ח ברכות נאמרו כסדר וכולן חשובין כברכה אחת לענין זה." לגבי הפסק בשתיקה, נחלקו האחרונים, האם אף המפסיק בשתיקה, בשהיה בעלמא (שלא מרצון) חוזר לתחילת הברכה. ראה ביאור הלכה (קד,ה, ד"ה ואם לאו).

הליכה אם נחשבת הפסקה

נאמר במשנה במסכת ברכות (ל' ב'): אפילו המלך שואל בשלומו, לא ישיבנו. ואפילו נחש כרוך על עקבו, לא יפסיק. ולכאורה מדובר בשני מיני הפסקות: ברישא מיירי בהפסק בדיבור, ואילו בסיפא, בהפסק של הילוך. אבל רבינו יונה (כא א ברי"ף, ד"ה ואפילו) כתב אהא דאמר ואפילו נחש כרוך על עקבו וכו'): ואף על פי שאין לו להפסיק ולדבר, אפילו הכי יכול ללכת כדי שישליכנו מעליו, שלא מצינו הליכה שנקראת הפסקה בשום מקום. ורבינו יונה אזיל לשיטתו, שכן בהמשך הגמרא אמר רב ששת: לא שנו אלא נחש, אבל עקרב פוסק, וכתב רבינו יונה (כג א ברי"ף, ד"ה לא): ובירושלמי אומר שאפילו נחש, אם היה בא כנגדו מתרחק לצד אחר, ולא הוי הפסקה. והכי גרסינן התם: היה מרתיע ובא כנגדו, הרי זה מסטר מלפניו. ולשון מסטר - לסטר משכנא (לצלע המשכן), ובלבד שלא יפסיק תפלתו. ויש להביא ראיה לשיטת רבינו יונה, דאמרינן בגמרא (ברכות ל"א א') אמר רב יהודה, כך היה מנהגו של רבי עקיבא, כשהיה מתפלל עם הציבור היה מקצר ועולה מפני טורח ציבור, וכשהיה מתפלל בינו לבין עצמו, אדם מניחו בזוית זו ומוצאו בזוית אחרת, מפני כריעות והשתחויות. ולכאורה מכאן ראיה לדעת רבינו יונה, שאין הליכה נחשבת הפסקה. אמנם הרא"ש ביאר (ברכות פ"ה, סי' ג) "דמיירי בתחנונים שהיה אומר אחר י"ח ברכות; דאי בתוך י"ח, היכי קאמר אדם מניחו בזוית זו ומוצאו בזוית אחרת, והלא אסור לצאת ממקומו עד שיגמור את תפלתו". ודנו האחרונים האם הרא"ש חולק על רבינו יונה, וסובר שאין לפסוק מתפילתו בהליכה, גם כשנחש כרוך על עקבו, או שאינו חולק. והשו"ע (או"ח קד,ב) כתב: היה מתפלל בדרך ובאה בהמה או קרון כנגדו, יטה מן הדרך ולא יפסיק; אבל בענין אחר, אין לצאת ממקומו עד שיגמור תפלתו, אא"כ הוא בתחנונים שלאחר התפלה. ובסעיף שאחריו כתב: ואפילו נחש כרוך על עקבו, לא יפסיק. והרמ"א הוסיף את דברי רבינו יונה, וכתב: אבל יכול לילך למקום אחר כדי שיפול הנחש מרגלו. ודנו האחרונים האם נחלקו השו"ע ורמ"א בדבר זה, או לא. שכן דברי השו"ע שנקט בסעיף ב, "שאין לצאת ממקומו, אלא אם כן הוא בתחנונים שאחר התפילה", מיוסדים על דברי הרא"ש הנ"ל. ולפי זה, השו"ע פוסק כרא"ש ודלא כרבינו יונה, וכשכותב בסעיף ג': "ואפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק", היינו, גם לא בהליכה (וכהמשך לסעיף קודם). ואם כן, הרמ"א שפוסק כרבינו יונה, חולק על המחבר. או שמא אין ביניהם מחלוקת. דעת הגר"א בביאורו (קד, ס"ק ד-ה) שהרא"ש ורבינו יונה נחלקו בשאלה אם הליכה הוי הפסקה, והשו"ע ורמ"א נחלקו בעקבותיהם. דעת השו"ע כרא"ש, דהוי הפסקה. ודעת הרמ"א כרבינו יונה, דלא הוי הפסקה. ודעת הרבה אחרונים דהשו"ע לא פליג. ולהלכה, הכריעו האחרונים דהליכה אינה הפסק היכא דאיכא צורך תפילה. ראה כף החיים (קד, אות כא). וכן פסק החיד"א בברכי יוסף (או"ח קד, דין א) בשם מהר"י מולכו, שאם תינוק מטרידו, ירחיק עצמו ממנו, ולא ידבר. והביאו בן איש חי (שנה א, משפטים,ז) והוסיף: דהליכה בלבד אינו הפסק, וכל שהוא לצורך כהאי גוונא, שרי. וכן פסק משנ"ב (קד,א, ס"ק א). והוסיף (ס"ק ב) בשם חיי אדם (כלל כה ס"ט): העומד בתפילה ונסתפק באיזה דין איך יתפלל, כגון ששכח איזה דבר בתפילה, מותר לילך ממקומו למקום מיוחד, ולעיין שם בספר. ואם מותר לשאול הדין, צריך עיון. ונראה לי דמותר. עוד כתב משנ"ב (צו,א, ס"ק ז) נפל ספר על הארץ ואינו יכול לכוין, מותר להגביהו כשיסיים הברכה שהוא עומד בה, ואי לאו הכי, לא יפסיק. עוד כתב בשם חיי אדם (ח"א כלל כה, ס"ט): אם התחיל להתפלל שמונה עשרה ונתבלבל, מותר לילך למקום הידוע לו ליקח משם סידור (וכן משמע מדברי תר"י, ומרמ"א סוס"י צ"ו).

סיכום הלכות הפסק באמצע תפילת העמידה

א. העומד בתפילה ושהה כדי לגמור את כולה, לדעת השו"ע, חוזר לראש. לדעת הרמ"א, רק אם היה ההפסק מחמת אונס. ב. לשיטת הרמ"א שרק באונס חוזר לראש, גם אונס חיצוני, שאינו בגוף המתפלל או במקום התפילה, מוגדר כאונס לעניין תפילה (מסקנת המשנ"ב קד,ה, ס"ק טז). ג. לא שהה כדי לגמור את כולה, חוזר למקום שפסק: לדעת השו"ע פירושו שחוזר לתחילת הברכה שפסק בה, ובג' ראשונות לראש, ובאחרונות לרצה. לדעת הגר"א למקום שפסק אפילו באמצע ברכה. ד. לפי שיטת הרמ"א לעיל, לא אמרינן חוזר לתחילת ברכה אלא בשהייה על ידי אונס. משא"כ בשוהה לרצונו (ביה"ל קד,ה, ד"ה ואם). ה. היה עומד בתפילה ומים (מי רגלים) שותתין על ברכיו, פוסק עד שיכלו המים, וחוזר ומתפלל. ואף שלא הטריחוהו להחליף בגדיו, מכל מקום יש להחמיר להרחיק ד' אמות, ממקום שנטפו המים (ביה"ל עח,א, ד"ה מרחיק). ו. היה מתיירא שמא ישהה כדי לגמור את כולו, ואי אפשר לו להרחיק ד' אמות, כגון שאי אפשר לו לעבור נגד המתפלל, יסמוך על הרשב"א דסבירא ליה שמותר להתפלל, כיון שכבר הוא עומד בתפילה ואיסור מי רגלים דרבנן (משנ"ב, צ, ס"ק פה, בשם חיי אדם). ז. הפסק בדיבור - שח בשוגג ובאונס, דינו כשאר הפסקות. והוא הדין אם הזכיר מאורע של שאר ימים בתפילה, כגון של שבת ויו"ט בחול, דינו כשח (משנ"ב קד,ו, ס"ק כג). ואם שח בין ברכה לברכה, אע"פ שעשה איסור בזה, לא שייך שום תיקון לכולי עלמא, אלא מיד אחר השיחה גומר תפילתו (משנ"ב ס"ק כה). ח. שח במזיד - פסקי השו"ע סותרים זה את זה. ורוב האחרונים פוסקים שחוזר לראש התפילה. והמשנ"ב (קד,ו, ס"ק כה) נשאר בצ"ע גדול . והגר"א הכריע שגם שח במזיד, חוזר למקום שפסק. ט. בכל מקום שאמרנו בעניינים אלו שחוזר לראש הברכה, בדיעבד אם לא חזר, אין לחזור, כי סומכים על הרשב"א שהכריע שבכל עניין חוזר למקום שפסק. ובפרט לדעת הגר"א שמסכים לדעת הרשב"א לכתחילה (ביה"ל, קד,ו, ד"ה דינו). י. דעת הרמ"א, דהליכה לא הוי הפסק, ולכן עקרב ונחש על עקיבו, אפילו אינם מזיקים, יכול לילך למקום אחר כדי שיפלו. ובדעת השו"ע נחלקו האחרונים אי פליג, ולהלכה, במקום שיש צורך גדול, יש לסמוך על המקילים דהליכה לא חשיב הפסק (משנ"ב, קד,ג, ס"ק י). יא. היה עומד בתפילה והשתין תינוק בבית הכנסת, יכול להרחיק עצמו ממנו, בלא דיבור. יב. העומד בתפילה ונסתפק בדין מסוים, מותר לילך ממקומו למקום מיוחד, ולעיין שם בספר. והכרעת המשנ"ב (קד, ס"ק ב), שאף מותר לשאול הדין.