השמעה והרהור בקריאת שמע וברכות

מקורות
בבלי:	ברכות ט"ו ע"א-ע"ב, ברכות כ:,
רמב"ם:	קריאת שמע ב' ח', ברכות א' ז'
שולחן ערוך:	או"ח ס"ב ג', או"ח ר"ו ג', או"ח קפ"ה ב'

האם הקורא קריאת שמע או המברך צריך להשמיע לאוזנו? האם מעכב? האם יוצא בהרהור?

דין השמעה לאוזניו

במשנה (ברכות טו.) מובאת מחלוקת בדין מי שקרא קריאת שמע ולא השמיע לאוזנו. ר' יהודה (ת"ק) אומר יצא, ר' יוסי אומר לא יצא.

הַקּוֹרֵא אֶת שְׁמַע וְלֹא הִשְׁמִיעַ לְאָזְנוֹ – יָצָא. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: לֹא יָצָא.

הגמרא דנה האם ר' יהודה שאומר יצא מתכוון שמותר גם לכתחילה לא להשמיע לאוזנו, או שרק בדיעבד יצא - אבל לכתחילה צריך להשמיע לאוזנו.
הגמרא מביא בריתות ומשניות בשביל ולנסות לברר את דעתו של ר' יהודה, ולמסקנת הגמרא אלו דעות התנאים:

• ר' מאיר - לכתחילה לא צריך להשמיע לאוזניו.
• ר' יהודה בשם רבי אלעזר בן עזריה - לכתחילה ישמיע, בדיעבד יצא.
• י' יוסי - לא יצא.

הגמרא פוסקת שהלכה שר' יהודה בשם רבי אלעזר בן עזריה - שלכתחילה ישמיע, בדיעבד יצא.

וכן נפסק - שהקורא או המברך צריך להשמיע לאוזנו, ואם לא השמיע - בדיעבד יצא.

דין הרהור

בקריאת שמע

לעיל ראינו שמוסכם על כולם שהלכה כר' יהודה שצריך להשמיע לאוזנו ואם לא השמיע יצא, אבל נחלקו הראשונים עקב מחלוקת בגמרא האם חייב לחתך בשפתיו או שגם המהרהר יוצא ידי חובה.

בגמרא (ברכות כ:) הובאה מחלוקת בין רב חסדא לרבינא האם הרהור כדיבור דמי,

• רוב רובם של הראשונים - רבינו יונה (ח: בדפה"ר), תוספות (כ: ד"ה ורב חסדא), הרא"ש (פ"ג י"ד) בשם רבינו חננאל, בעל המאור (יב. בדפה"ר) והמאירי (בית הבחירה כ' ב') ועוד - פוסקים כדעת רב חסדא שהרהור לאו כדיבור דמי, שמי שרק מהרהר לא יוצא ידי חובה כלל.
• הריא"ז (ג א) והרי"ד (כ' ע"ב) פוסקים כרבינא שהרהור כדיבור דמי, ולכן מי שמהרהר בליבו יוצא ידי חובה בדיעבד.

בירור דעת הרמב"ם

הרמב"ם בהלכות קריאת שמע (ב' ח') לא כותב במפורש מה הדין של מי שמהרהר, הוא כותב רק ש"צריך להשמיע לאוזנו" אבל לא מבאר מה הכוונה להשמיע לאוזנו.
אולם בהלכות ברכות (א' ז') כותב שגם מי שמהרהר - יוצא ידי חובה בדיעבד.
ונחלקו האחרונים מה דעתו בקריאת שמע,

• היד פשוטה מביא שגם בקריאת שמע הוא סובר שהרהור כדיבור ויוצא ידי חובה בדיעבד.
• הכסף משנה, רבינו מנוח ועוד - מביאים שבקריאת שמע הוא סובר שלא יוצא ידי חובה בדיעבד (כמו רוב הראשונים) אלא שהרמב"ם מביא את החילוק שמופיע בגמרא (ונדחה לדעת הרבה ראשונים) בין הרהור בקריאת שמע להרהור בשאר ברכות - שבקריאת שמע כתוב "ודברת בם", מכאן שבקריאת שמע יש חובה מיוחד להוציא מהפה שאין בשאר המצוות.

פסיקת הלכה

הטור (סג) והשולחן ערוך (ס"ג ג') פוסקים שמי שמהרהר לא יוצא ידי חובה, כדעת רוב הראשונים.

ברכות

לגבי מחלוקת האמוראים על השמעת לאוזניו בקריאת שמע - אומר רב יוסף שהמחלוקת היא בק״ש אבל בשאר מצות דברי הכל יצא, כמו ששנינו - לא יברך אדם ברכת המזון בלבו, ואם בירך - יצא.

מֵיתִיבִי: לֹא יְבָרֵךְ אָדָם בִּרְכַּת הַמָּזוֹן בְּלִבּוֹ, וְאִם בֵּירֵךְ — יָצָא. אֶלָּא אִי אִתְּמַר — הָכִי אִתְּמַר: אָמַר רַב יוֹסֵף מַחֲלוֹקֶת בִּקְרִיאַת שְׁמַע, דִּכְתִיב ״שְׁמַע יִשְׂרָאֵל״, אֲבָל בִּשְׁאָר מִצְוֹת — דִּבְרֵי הַכֹּל יָצָא.

— ברכות טו.

ונחלקו הראשונים, מה הכוונה ב"לא יברך ברכת המזון בליבו":

• רבינו חננאל, רש"י, רא"ש (ב' י"ד) ותר"י (ח: ד"ה גמ') נדחקו לפרש שלא יברך בליבו - הכוונה היא שישמיע לאוזנו ולא רק יוצא מהשפתיים, אבל אם הרהר - לא יצא. ונדחקו להגיד כך בגלל ששנינו (כ:) שהרהור לאו כדיבור, ולכן גם בשאר הברכות מי שהרהר לא יוצא ידי חובה.
• אבל הרמב"ם (ברכות א' ז') סובר שבברכות מי שהרהר יצא ידי חובה, וכנראה הכוונה ב"לא יברך ברכת המזון בליבו, ואם בירך - יצא" - שהכוונה להרהור.

פסיקת הלכה

פסק השו"ע (או"ח קפ"ה ב') כרוב הראשונים, שאף אם לא השמיע לאוזנו בדיעבד יצא - ובלבד שיוציא בשפתיו.

האם אנוס צריך להרהר

נחלקו הראשונים בגדר ההרהור, כמו שראינו לדעת רוב ככל הראשונים בהרהור לא יוצאים ידי חובה בהרהור, אולם יש ערך בכך שמי שאנוס ולא יכול להוציא מפיו שיהרהר, אולם נחלקו האחרונים בערך המדוייק שיש לאותו הרהור שמהרהר מאונס:

שורש המחלוקת הוא מהגמרא שראינו לעיל (כ:) על המחלוקת האם הרהור כדיבור דמי, ובגמרא מופיע שגם לדעת מי שסובר הרהור לאו כדיבור - מהרהר יחד עם הציבור כדי לא לפרוש מהציבור.

• דעת המאירי (בית הבחירה כ' ב'), ותר"י (ח: ד"ה 'לא יברך') - אנוס שעומד במקום מטונף ולכן לא יכול לבטא בשפתיים - ששיהרהר, אפילו כשהוא עומד יחידי, שאף שלא יוצא ידי חובה - מקבל שכר על המחשבה ועל קבלת עול מלכות שמיים.
• הדרישה (פ"ה א') מדייק בעקבות קושייה של הבית יוסף את דברי התר"י לעיל ואומר שמי שעומד במקום ממש מטונף שאפילו להרהר בברכה אסור לו - שיסתפק בלהרהר בכך שחשקו ותאותו לעשות ברכה זו או תפילה זו בכל לב ובכל נפש כראוי אלא שאינו רשאי כיון שאין ידיו נקיות ואז מחשבה טובה הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה ומעלה עליו הכתוב כאילו עשאו.
• הבית יוסף (ס"ב ב') אומר בשם האורחות חיים (חלק א', הלכות ק"ש, מ"ו)- שאף אנוס שלא יכול להוציא מהפה כדאי שיהרהר, כי בתוך ק"ש טמונים כל עשרת הדברות, ובדין הוא שיגיד אדם את עשרת הדברות בכל יום, אלא שביטלו מפני תרעומת המינים.

השו"ע (או"ח ס"ב ג'-ד') אמנם פוסק שמי שרק מהרהר לא יוצא ידי חובה, אבל לגבי אנוס שלא יכול להוציא משפתו כותב שאם מחמת חולי או אונס אחר קרא ק"ש בלבו - יצא. וכותב הרמ"א שאף לכתחלה יעשה כן אם הוא במקום שאינו נקי לגמרי ואינו יכול לנקותו משום אונס (שיהרהר בליבו) ובלבד שלא יהא מקום מטונף לגמרי דאסור להרהר בדברי תורה במקום הטנופת.

ודנו האחרונים לגבי כך שהשו"ע כתב שיצא ידי חובה, הרי ראינו במפורש שלא יוצאים ידי חובה בהרהור, כי לדעת רוב ככל הראשונים הרהור לאו כדיבור.

• הלבוש (ס"ב ס"ד) מסביר שבאמת יוצא ידי חובה, וכותב שלנידון דידן הרהור כדיבור דמי, ונראה שסובר שכל מחלוקת האמוראים היא לכתחילה. אבל בדיעבד - גם רב חסדא יסכים שהרהור כדיבור דמי.
• הברכי יוסף (סב ס"א. דין ד. הגהה) והפרי מגדים כותבים שבאמת יוצא ידי חובה - ושיכול לסמוך על הדעות שהרהור כדיבור דמי.
• אולם הפרי חדש (ס"ב ס"ד) כתב שאם נסתלק האונס ויכול לברך קריית שמע שחייב לחזור לקרותה, כי קיימא לן הרהור לאו כדיבור. ומסתבר שלדבריו לא באמת יצא ידי חובה.
• ובדומה כותב המשנה ברורה (ס"ב ס"ק ז') שהכוונה ביצא היא לא לגמרי, שהרי הרהור לא כדיבור. אלא הכוונה שעל כל פנים יהרהר בליבו והקב"ה יקבע לו שכר בעבור זה אבל באמת אינו יוצא בזה, על כן כשיסתלק האונס אם עדיין לא עבר זמן ק"ש - מחוייב לחזור ולקרותה ובביאור הלכה מוסיף עוד סיעת אחרונים שסוברת כמותו, ושככה נשמע מכך שרוב רובם של הראשונים סוברים שהרהור לא כדיבור, ושהכוונה ב"יצא" היא לא לגמרי, ושאם נפתר לו האונס - צריך לחזור ולקרותה. וכן כתב ערוך השולחן (ס"ב ס"ז)
• האגרות משה (או”ח ה, ד) ויביא אומר (ח”ד ג, יט) עושים פשרה בין השיטות, כברכי יוסף ופרי מגדים שהשו"ע סומך על דעות המקלים בשעת הדחק, אבל גם פוסקים פרי חדש וכמשנה ברורה - שאם עבר האונס, הרי זה כבר לא שעת הדחק ואי אפשר לסמוך על המקלים, ולכן צריך לחזור לקרות.

דינים נוספים בהרהור

אדם הצמא בלילה שיהרהר בברכה

• הט"ז (ס"ב ס"ק א') מסיק מכך שהתרנו לאדם שיושב במקום מטונף להרהר בקריאת שמע (וכנראה שסובר שלא הצרכנו אותו לצאת למקום אחר) שאף מי שצמא בלילה על מיטתו ולא יכול ליטול ידיו ולברך - שיהרהר הברכה בליבו וישתה. וכגון זה כותב הברכי יוסף שיכול לסמוך על דעת הרמב"ם והסמ"ג שאם בירך כל הברכות בליבו יצא ידי חובה. אבל מוסיף שירא שמיים ידחוק בעצמו לעמוד ולרחוץ ידיים כמו שצריך ולברך ברכה שלמה. וכן סובר ערוך השולחן (ס"ב ס"ז) שבגלל שהוא משוקע בשינה נחשב כלא אפשר ויכול הרהר את הברכה בלב ולשתות.
• אולם המשנה ברורה (ס"ק ח') מביא בשם המטה יהודה (מ"ז סק"ז) לא כמוהו, שהרי הוא יכול להתאמץ לעמוד וליטול, ואי אפשר להשוות לחולה שבאמת לא יכול לעבור למקום אחר או לנקות את המקום, ואי אפשר להשוות בין אפשר לאי אפשר - וחייב לעמוד וליטול ידיים, ואם באמת הוא לא יכול (לדוגמה כי ממש קר לו או כי אין לו מים בכלל) יכול לקנח ידיו בכותל או בכל דבר שמנקה וזה מועיל - ואז יוכל להוציא את המילים מהפה.

ראו גם

• קריאת שמע ותפילה בארמית ובשאר לשונות
• דקדוק וטעויות בקריאת שמע

שיעורים, מאמרים וכתבי עת

• המחלוקת אם הרהור כדיבור באתר "מכון הלכה ברורה ובירור הלכה"
• הרהור כדיבור באתר ישיבת הר עציון, הרב נעם מלכי
• הרהור כדבור באתר מיקרופדיה תלמודית
• להשמיע לאוזנו ודין הרהור באתר פניני הלכה, הרב אליעזר מלמד