חובת המתנה בין אכילת בשר לחלב ובין חלב לבשר

		סוגיה זו זקוקה לעריכה: ייתכן שהסוגיה סובלת מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו, כמן כן, ייתכן שבדף הטיוטה של הסוגיה תמצאו מידע נוסף בנושא זה, שיש לערוך אותו ולהעבירו לדף הסוגיה.
		אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.	עריכה

בין בשר בהמה לגבינה:

חולין דף ק"ה. אמר רב חסדא אכל בשר - אסור לאכול גבינה, גבינה – מותר לאכול בשר. שאל אותו רב אחא בשר שבין השיניים מהו? קרי עליה "הבשר עודנו בין שיניהם". ובהמשך: מר עוקבא אומר שהוא חומץ בין יין לגבי אביו כי אביו כי הוה אכיל בשרא האידנא לא הוה אכיל גבינה עד למחר, ואילו הוא באותה סעודה לא אוכל אבל בסעודה אחרת אוכל.

• שיטת ר"ת ובה"ג (בתד"ה עוף ק"ד:): מותר לאכול גבינה אחרי בשר מיד ואף באותה ארוחה ע"י קינוח והדחת הפה ונט"י. שמפרשים שאם אכל בשר אסור לאכול גבינה הכוונה בלי נט"י וקינוח אבל בנטילה וקינוח שרי, (ואם אכל גבינה מותר לאכול בשר אף בלי נטילה וקינוח). ומר עוקבא שלא אכל עד סעודה אחרת החמיר על עצמו או שלא עשה נטילה וקינוח ולכן חיכה לסעודה אחרת.

• שיטת התוס' (ק"ה. ד"ה לסעודתא אחריתא) והראבי"ה (סימן אלף קח): אסור לאכול גבינה אחרי בשר באותה ארוחה אבל בארוחה אחרת שכבר בירך ברכה אחרונה – מותר אפילו מיד. שמפרשים בדברי מר עוקבא שמותר בסעודה אחרת אפילו אם אוכל אותה מיד. אולם צריך גם נט"י קינוח והדחה .

• שיטת הרי"ף (ל"ז:) הרא"ש (פ"ח ס"ה) הרמב"ם (מאכ"א פ"ט הכ"ח) ועוד: אסור לאכול גבינה אחרי בשר עד לסעודה אחרת בזמנה דהיינו מזמן סעודת הבוקר עד סעודת הערב (חוץ ממה שצריך ברכה אחרונה כדי שתחשב סעודה אחרת). שהבינו שהאיסור לאכול בשר אחרי גבינה הוא דווקא עד סעודה אחרת בזמנה.

• בתה"ד (ס' ע"ו אות ב') מביא שיטה ממוצעת שצריך סילוק סעודה והמתנת שעה אחת בלבד .

==בין בשר עוף לגבינה:== חולין ק"ד: תנא אגרא חמוה דרבי אבא – עוף וגבינה נאכלין באפיקורן. ופירש שהכוונה בלי נט"י וקינוח הפה. רב יצחק אכל גבינה ואז בשר בלי נט"י בינתיים, והקשו שמאגרא משמע שדווקא עוף וגבינה נאכלין באפיקורן אבל בשר וגבינה לא? ותירץ שביום שאפשר לראות מספיק להסתכל על הידיים.

• שיטת הרמב"ן (שם): אגרא דיבר גם כשאוכל עוף ואח"כ גבינה וא"כ מותר לאכול גבינה מיד אחרי עוף אף בלי נט"י וקינוח.

• שיטת הרמב"ם (מאכ"א פ"ט הכ"ח) והרשב"א (תוה"א ב"ג ש"ד): אסור לאכול גבינה מיד אחרי עוף אלא צריך לחכות כמו שמחכים אחרי בשר. ומה שאגרא התיר הוא דווקא עוף אחרי גבינה שאפשר לאכול מיד בלי נט"י וקינוח. וכ"כ הרא"ש (פ"ח ס"ה) והתוס' (ק"ד: ד"ה עוף) ובתה"ד (ס' ע"ו אות ב') שמנהג העולם לחכות שש שעות אפילו אחרי עוף ואין לשנות. בשו"ע פסק כרוב הראשונים שבין בבשר ובין בעוף ובין בחיה צריך לחכות שש שעות .

וברמ"א פסק בתחילה כתוס' וסיעתו שאין צריך לחכות כלל אלא מיד אחרי ברכה"ז יכול לאכול גבינה ע"י קינוח והדחה. והמנהג הפשוט להמתין שעה בתנאי שמברך גם ברכה"ז (לפני או אחרי ההמתנה) (כתה"ד), אלא שי"א שאין לברך ברכ"ז ע"מ לאכול גבינה , אבל אין נזהרין בזה. (הט"ז חולק וסובר שאסור לברך ע"מ לאכול גבינה והעושה כן אין לו על מי לסמוך והוא נגד התלמוד לכל הדעות והירא את דבר ה' יחדול מזה. וסובר כך משום ששיטה זו לחכות שעה נסמכת על השיטה של תוס' שמצריך לסלק סעודתו ולברך. נמצא שאף לשיטתו צריך להסתלק לגמרי מן הארוחה. אולם בפת"ש הביא בשם בכור שור שאין למחות ביד המקילין לברך על דעת לאכול גבינה, שיש להם על מה שיסמוכו). ויש מדקדקין להמתין שש שעות אחר אכילת בשר לגבינה וכן נכון לעשות (כרוב הראשונים).

נחלקו הט"ז והש"ך בשיטת התה"ד שצריך להמתין שעה האם צריך גם קינוח והדחה.

הט"ז מצריך קינוח והדחה שהרי קולא זו נובעת מדברי התוס' שמצריך קינוח והדחה.

אולם הש"ך פוסק שבהמתנת שעה סגי גם בלי קינוח והדחה.

דין חולה:

בתשובות חת"ס (ס' ע"ג) כתב שמותר לשתות מימי חלב לרפואה כבר אחרי שעה מאכילת בשר אפילו שהוא חולה רק קצת. משמע שהתיר רק מימי חלב שהם אסורים מדרבנן (ס' פ"ז ס"ו) אולם חלב ממש אסור. אולם בחכמ"א (כלל מ' דין י"ג), ובבא"ח (שנה ב' פרשת שלח לך אות י"א) ובערוך השולחן (ס"ז) התירו לחולה גם חלב ממש בהמתנת שעה, ברכה אחרונה וקינוח והדחה. בשו"ת שלמת חיים (ס' תט"ז) התיר זאת גם ביולדת מעוברת ומינקת אם צריכות לכך.

⇦ נחלקו הראשונים בטעם שצריך לחכות בין בשר לחלב:

• רש"י: משום שבשר מוציא שומן שנדבק בפה ומאריך בטעמו. לפי"ז כתב הטור שמי שלועס לתינוק לא צריך לחכות (כיוון שהטעם נמשך רק אם בולעים את הבשר), מאידך אם אחרי שעבר הזמן נשאר בפיו בשר צריך להוציאו. אמנם בלבוש כתב שגם לטעם זה אף הלועס צריך לחכות כיוון שיוצא טעם. ותמה עליו הש"ך. • רמב"ם: משום בשר שבין השיניים, ואחרי שש שעות הבשר מתעכל וכבר אינו נחשב בשר. לפי"ז כתב הטור שהלועס צריך להמתין אולם יש צד קל שלאחר שעבר הזמן אינו צריך להוציא את הבשר שנשאר בין שיניו כיוון שכבר נתעכל ולא נחשב בשר. הטור והשו"ע פסקו שצריך להחמיר כחומרת שניהם ולחכות שש שעות אף אם רק לעס, וכן צריך להוציא בשר שנשאר אחרי הזמן . מי שמצא בשר בין שיניו אחרי הזמן והסירו – כתב הרמ"א שצריך להדיח פיו (ש"ך: וה"ה לקנח פיו) קודם שיאכל גבינה. אולם כתב הש"ך שאין צריך להמתין מאז שהוציא שש שעות (או שעה), אלא רק מאז שאכל (ר"ן).

סעיף ב': חובת ההמתנה ושאר פעולות בין אכילת גבינה לאכילת בשר בהמה ועוף: • בין גבינה לבשר בהמה: חולין ק"ד: תניא בש"א מקנח ובה"א מדיח ולמסקנת הגמרא מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי. והסבירו רש"י ותוס' שבעינן את שניהם. ובהמשך בעא מיניה רב אסי מר' יוחנן.. כמה ישהא בין גבינה לבשר א"ל ולא כלום. עולה מהגמרא שבין גבינה לבשר לא צריך להמתין וכן אין צריך סילוק סעודה, ונחלקו הראשונים גבי קינוח הדחה ונט"י: • מפשט הגמרא והראשונים שהצריכו קינוח והדחה משמע שדיברו בין גבינה לבשר (שב"ה וב"ש דיברו במקרה כזה) . • לשיטת בה"ג ור"ת (תד"ה עוף ק"ד:) בין גבינה לבשר לא צריך קינוח והדחה אולם נט"י כן צריך (כ"כ התוס' בשיטתם והוכיחו זאת מהסיפור בגמ' עם רב יצחק שלא נטל ידיו בגלל שעיין בהן בין גבינה לבשר-משמע שצריך נט"י או עיון. וב"ה וב"ש שהצריכו קינוח והדחה מדברים רק בין בשר לחלב – מעדני יו"ט אות פ'). אמנם במרדכי (ס' תרפ"ז) הביא תשובת מהר"ם שמצא גבינה בין שיניו בין סעודה לסעודה ולכן החמיר בבשר אחרי גבינה כמו בגבינה אחרי בשר. וכן בזוהר בניגוד לגמרא מצריך גם להמתין בין גבינה לבשר, וכפי שיתברר בהמשך. השו"ע פסק כרוב הראשונים שאם אכל גבינה מותר לאכול אחריו בשר מיד אם יעיין בידיו שלא נדבקה גבינה (ובלילה שא"א לראות צריך לרחוץ – כדלעיל בגמ' בסיפור עם רב יצחק) , וכן יקנח פיו וידיחו. והקינוח יהיה בכל דבר חוץ מקמח, תמרים וירקות כיוון שהם נדבקים , ואח"כ ידיח פיו במים או ביין. (וראה לקמן שחלק מהאחרונים פוסקים שצריך להמתין שעה ע"פ שיטת הזוהר.) • ש"ך: ר' ירוחם כתב שאם יש לו נר יפה בלילה יכול לעיין בידיו בלי לרחוץ – ובדווקא כתב נר יפה שיהיה כעין אבוקה. והטור כתב בשם ר' פרץ שגם ביום צריך לרחוץ ידיו מחמת שמנונית הגבינה שנדבקת וא"א לראותה וכתב הש"ך שכן נוהגים. • עוד הביא הש"ך בשם הב"י בשם הראב"ד: כל מה שנוהג במים אחרונים נוהג במים אמצעיים בין להקל בין להחמיר, חוץ מ: א. היסח הדעת שפוסל רק באמצעיים כי רוצה להמשיך לאכול. ב. אמצעיים צריכים ניגוב ידיים שלא ימאסו המאכלים שממשיך לאכול. ג. שאר משקים אינם כשרים למים אמצעיים. (והרש"ל מיקל בזה). • עוד הביא הש"ך בשם מהר"ם שאין צריך לדקדק בסדר קינוח והדחת הפה אלא איזה שירצה יקדים. (ואע"פ שמלשון השו"ע משמע להקדים הקינוח, כתב הב"י עצמו באו"ח שלאו דווקא).

• בין גבינה לבשר עוף: מדינא דגמרא והראשונים אין צריך כלום - לא המתנת זמן ולא קינוח הדחה ונט"י (כך תנא אגרא: עוף וגבינה נאכלין באפיקורן). וכן פסק בשו"ע. אמנם כתב ביד יהודה (סק"ג) שהרמ"א שכתב לקמן לגבי המתנה לאחר גבינה קשה וז"ל "ויש מקילין ואין למחות רק שיעשו קינוח והדחה ונט"י" דיבר גם על גבינה רכה ולא רק על גבינה קשה, וכן דיבר גם כשאוכל אחריה עוף ולא רק בשר, ויוצא שגם כשרוצה לאכול עוף לאחר גבינה רכה, צריך לעשות קינוח הדחה ונטילה. וכך דייק מדברי הרמ"א בתורת חטאת (כלל ע"ו דין ב' ) וכן פסקו כנסת הגדולה (אות מ"ב) כף החיים (סקמ"ה) ובא"ח (שנה ב' פרשת שלח לך אות י"ד).

⇦ דין בשר חיה:

• ר"ן (ל"ז. ד"ה עוף), רא"ש (ס"ה): דין חיה הוא כדין עוף. (ואגרא נקט עוף משום דשכיח טפי). • רמב"ם: דין חיה הוא כדין בהמה. (והרי חיה אינה מן התורה? אפשר שהחמיר בחיה משום שבשרה דומה לבשר בהמה-ב"י, או משום שרק עוף לא נדבק בידיים ובשיניים אבל בשר חיה נדבק-ר"ת בתד"ה עוף ק"ד:). השו"ע השווה דין חיה לדין בהמה – כרמב"ם, וכתב שאם בא לאכול בשר בהמה וחיה אחרי גבינה צריך קינוח הדחה ונט"י, אבל אם בא לאכול בשר עוף – אינו צריך .

⇦ גבינה קשה: באיסור והיתר הארוך (שער מ' סימן י') כתב שאחרי גבינה ישנה שעברו עליה שישה חודשים או שהיא מותלעת – מידת חסידות לא לאכול אחריה בשר באותה סעודה אפילו בקינוח והדחה לפי שטעמה נמשך בפה. שיטת הזוהר: הזוהר כותב (פרשת משפטים קכ"ה. – מובא בב"י או"ח ס' קע"ג) שאסור לאכול משני המינים אפילו בזה אחר זה בשעה אחת או בסעודה אחת. ויוצא שצריך לברך ברכה אחרונה (שלא יהיה בסעודה אחת) ולהמתין שעה אחת. ונחלקו בדעתו: האם צריך להמתין גם בין גבינה לבשר עוף? הב"י (שם) הבין שהזוהר אינו מחלק בין בשר בהמה לבשר עוף ומצריך להמתין גם בין אכילת גבינה לאכילת בשר עוף. אולם בפר"ח (סקט"ו), ובפרי תואר (סק"ו), ובפרמ"ג (שפ"ד סקט"ז) חולקים וסוברים שהזוהר הצריך להמתין רק בין גבינה לבשר בהמה . כמה זמן צריך להמתין? בפשט, וכן בש"ך (סקט"ז) בשם מצרף לחכמה, ובפר"ח (סק"ו), ובגר"א (סק"ו) [שכתב ששיטת הרמ"א בס"א להמתין שעה בנויה על שיטת הזוהר] - הזוהר מצריך להמתין שעה אחת בלבד, ונמצא שגם בין בשר לגבינה צריך להמתין שעה אחת בלבד. אולם בפרי תואר (סק"ו) ובפרמ"ג (שפ"ד סקט"ז) כתבו שצריך להמתין שש שעות ויוצא שאפילו אחרי גבינה צריך להמתין שש שעות. אך בפרי תואר (סק"ו) חילק שאחרי בשר צריך להמתין שש שעות ואחרי גבינה צריך להמתין שעה אחת. מצינו כמה אחרונים שחששו לשיטת הזוהר וכתבו להמתין גם בין גבינה לבשר (כגון: פר"ח סק"ו, מנחת יעקב כלל ע"ו סק"ה, דרכ"ת סקי"ט ובשל"ה (מס' שבועות נר מצוה אות ח'). אולם במשנ"ב (ס' תצ"ד סקט"ז) לא חשש לחומרא זו והתיר לאכול גבינה ואח"כ בשר אף בסעודה אחת ובלי המתנת זמן ובלבד שיקנח וידיח את פיו. וכן במג"א שם (סק"ו), וכן בחכמ"א (כלל מ' דין י"ב).

עפ"ז כתב הרמ"א: שיש מחמירים להמתין גם בבשר אחרי גבינה ונוהגים כך בגבינה קשה שאין אוכלים אחריה אפילו בשר עוף כמו בגבינה אחרי בשר. ויש מקילין לעשות קינוח והדחה ונט"י אך טוב להחמיר . נמצא לפי הרמ"א שטוב להחמיר להמתין אחרי גבינה קשה אפילו בשביל אכילת עוף. • ונחלקו כמה צריך להמתין: הש"ך בשם מצרף לחכמה כתב להמתין שעה (שכך לשיטתו אומר הזוהר), אולם בט"ז כתב להמתין שש שעות וכן במשנ"ב (ס' תצ"ד שעה"צ סקט"ו). • בגדר גבינה קשה: או"ה וש"ך כתבו שעברו עליה ו' חודשים או שהתליעה (שזה מוכיח על חוזק טעמה. ומותר לאכול התולעים מטעם שלא פירשו עדיין - ראה ברמ"א ס' פ"ד סט"ז). אולם בט"ז כתב דדווקא גבינה מותלעת יש להחמיר (או גבינה שעמדה בקיבה), אבל גבינה ישנה שלא התליעה אין להחמיר .

סעיף ג': המתנה בין תבשיל של בשר לגבינה ותבשיל גבינה: חולין ק"ה: אמצעיים רשות: אמר ר"נ לא שנו אלא בין תבשיל לתבשיל אבל בין תבשיל לגבינה חובה. • שיטת ר' שמואל בתוס': בין תבשיל לתבשיל הכוונה בשניהם של גבינה או שניהם של בשר ואז מים אמצעיים רשות, אבל בין תבשיל של בשר לגבינה שלפניו חובה ליטול ידיו. (ובגבינה אחרי תבשיל בשר לא יועיל עד סעודה אחרת כדלעיל) . • שיטת ר"ת: בין תבשיל לתבשיל הכוונה בין תבשיל של בשר לתבשיל של גבינה ואז מים אמצעיים רשות כיוון שמדובר בתבשיל דהוי רק טעם בשר או טעם גבינה ולא בבשר וגבינה בעין, אבל בין תבשיל של בשר לגבינה בעין שלאחריו – יכול לאכול בלי המתנה אבל חייב ליטול ידיו . באיסור והיתר הארוך (ס' ע"ז דין ב') וכן בב"י (או"ח ס' קע"ג) כתבו שנהגו עכשיו להחמיר שאפילו לא אכל בשר ממש אלא תבשיל של בשר או שומן צריך להמתין כאילו אכל בשר ממש. (ובעצם נהגו העולם כשיטת ר' שמואל). בשו"ע (ס"ג) פסק כשיטת ר"ת שאם אכל תבשיל של בשר מותר לאכול אחריו תבשיל של גבינה והנטילה ביניהם היא רק רשות (רמ"א: ויש מצריכים נטילה ), אבל אם רוצה לאכול גבינה בעין אחרי תבשיל של בשר, או בשר עצמו אחרי תבשיל של גבינה חובה ליטול ידיו. אמנם ברמ"א החמיר שאין לאכול גבינה אחרי תבשיל של בשר – כמו בשר עצמו "ואין לשנות ולפרוץ גדר". וכפי שכתבו האיסו"ה, והב"י באו"ח. (ולגבי תבשיל גבינה אחרי תבשיל בשר עיין בהערה ). ולאכול בשר או תבשיל של בשר אחרי תבשיל של גבינה מותר ובלבד שיטול ידיו ביניהם . נמצא: לשו"ע בין תבשיל לתבשיל לא צריך כלום, וכשאחד מהם בעין צריך נט"י, ולרמ"א אחרי תבשיל בשר צריך להמתין בשביל לאכול גבינה (וגם לתבשיל גבינה נהגו להמתין), ואחרי תבשיל גבינה, בין לתבשיל בשר בין לבשר, מספיק נטילה בלבד. וכל זה בתבשיל שהתבשל עם בשר והוציאו הבשר . ⇦ דין תבשיל שנתבשל בקדירה של בשר: כתב הרמ"א שתבשיל שנתבשל בקדירה של בשר (אבל לא ביחד עם בשר) מותר לאכול אחריו גבינה מיד. והקשה הש"ך שבס' צ"ה כתוב שאפילו לאוכלו עם גבינה מותר, וא"כ מאי קמ"ל שמותר לאכול אחריו גבינה? ותירץ שהכא קמ"ל שאפילו נתבשל בקדירה שלא הודחה יפה דהוי קצת ממשות של איסור ואסור לאוכלו עם גבינה מ"מ מותר לאכול גבינה מיד אחריו. ⇦ דין שמש: בחולין ק"ז: אומרת הגמרא שאסור להאכיל שמש בפת בלי שיטול ידיו משום שהוא טרוד ויש חשש שמתוך טרדתו ישכח שלא נטל ויגע בלחם. וכותב שם רש"י (ד"ה דטריד) שהאיסור הוא בהאכלתו, אבל זה שנוגע בכל הסעודה כשמגיש את האוכלין – לא אכפת לן, שלא הצריכו נטילה לנוגעין אלא לאוכלין. נמצא שאם השמש אוכל גזרו שמא יגע, אבל לא גזרו שמא אגב שנוגע גם יאכל. עפ"ז כתב הב"י וכן פסק הרמ"א שמש המשמש בסעודה ונוגע באוכלין (בבשר ובחלב), אינו צריך נטילה, דלא הצריכו נטילה אלא לאוכלין ולא לנוגעין. הקשה על כך הש"ך שרש"י לא דיבר אלא גבי נט"י על הלחם שבזה לא הצריכו נטילה אלא לאוכלין, אבל לגבי נט"י שבין בשר וחלב וודאי הצריכו גם את הנוגע שסוף סוף ידיו מתלכלכות! ולכן סובר הש"ך שגם שמש הנוגע באוכלין חייב ליטול ידיו בין לבין . הפלתי (סק"ו) תירץ את קושיית הש"ך, שוודאי הב"י והרמ"א לא טעו בזה, ובאמת מקור שיטתם שלא הצריכו נט"י בין בשר וחלב לנוגע הוא מזה שלא מצינו בשום דוכתא שתיקנו נט"י לנוגע, והסיבה שתיקנו דווקא למי שאוכל היא משום שאוכל ידיו מתלכלכות יותר, וגם באכילה יותר חששו בהרחקה בעלמא. רק שהוקשה להם אכתי דלמא נצריך נט"י גם בנוגע בלבד גזירה שמא גם יאכל? וע"ז הוכיחו מרש"י שלא גזרו בשמש שנוגע שמא יאכל ולא הצריכוהו נט"י לפת, וא"כ ה"ה לדידן גבי נט"י בין בשר וחלב, דלא חיישינן שמא הנוגע יאכל ואינו צריך נטילה.

⇦ דין אכילה מלחם אחד בסעודה בשרית וחלבית: ירושלמי (פסחים פ"ו ה"ד): הדין דאכיל חוביץ ובעי למיכל קופר מבער פתיתין. (מי שאוכל חלב ורוצה לאכול בשר צריך לבער את שיורי הפת שאכל עם הגבינה). וכ"כ בהגהות אשר"י (פכ"ה ס"ז) וכ"פ בשו"ע. והטעם הוא שיש לחשוש שנדבק בפת שיורי גבינה ויבוא לאכול ממנה עם הבשר . ⇦ השימוש באותה מפה לבשר וחלב: תשובות המיוחסות לרמב"ן (ס' קע"ב) אסור לאכול גבינה על מפה שאכלו עליה בשר, ואפילו צוננים שמא ידבקו במפה שאריות מהבשר ויבואו לידבק בגבינה ויאכל בשר וחלב. וכ"פ בשו"ע וברמ"א שאסור לאכול על אותה מפה בשר וחלב. בפת"ש מביא בשם שו"ת הרדב"ז (ח"ב ס' תשכ"א) שהחשש הוא דווקא כשאוכל על השולחן עצמו, אבל כשאוכל בקערות אין חשש ובכ"ז יהפוך המפה. אמנם במנחת יעקב (כלל ע"ו סקי"ז) אסר גם בצורה כזו. ובמג"א (או"ח ס' קע"ג סק"א) משמע שאם מכבס יפה את המפה מותר לאכול עליה את המין השני.

⇦ השימוש באותם כלים לבשר וחלב: בב"י הביא שו"ת הרשב"א (ח"א ס' ע"ו) ותשובות המיוחסות לרמב"ן (ס' קע"ב) שלדעתם סכין שרגיל לחתוך איתה בשר אסור לחתוך איתה גבינה אפילו צוננת, ואפילו לחתוך איתה פת שאוכלים עם הגבינה אסור. הטעם הוא משום שמצטבר שומן קרוש שאינו ניכר מהבשר על הסכין וחיישינן שידבק בגבינה או בפת. (ומשמע שאם נעצה בקרקע עשר פעמים יכול לחתוך עמה פת). אמנם באורחות חיים הביא בשם ספר התרומה שר' שמשון התיר לחתוך עם סכין זה פת שאוכל עמה גבינה אם קינח אותה מהשומן, משום דהוי נ"ט בר נ"ט. (דהיינו שאינו חושש לשומן אם קינחו אלא רק לטעם הבשר הבלוע בסכין וזה הוי נ"ט בר נ"ט), אבל לחתוך עמו גבינה אסור (משום דהוי טעם שני) אא"כ נעצה בקרקע עשר פעמים (שזה מועיל להפליט את הבלוע בסכין). ויוצא שאינו חושש שנשאר ממשות שומן על הסכין אם קינחו, אבל חושש שע"י דחיקת הסכין נפלט מהבלוע בסכין ולכן אוסר לחתוך עמו גבינה אא"כ ינעצנו קודם בקרקע. נמצא שנחלקו בתרתי: לרשב"א לחתוך גבינה אסור אפילו ע"י נעיצה, ולחתוך פת צריך נעיצה, ולאורחות חיים אפשר לחתוך גבינה ע"י נעיצה, ופת אף ע"י קינוח. בשו"ע כתב שאסור לחתוך בסכין שחותכין אתה בשר בין גבינה ובין פת שאוכלין עם הגבינה. משמע שפוסק כרמב"ן והרשב"א. וברמ"א הוסיף "מיהו ע"י נעיצה בקרקע (עשר פעמים) שרי", אבל נהגו כבר כל ישראל להיות להם שני סכינים ולעשות סימן באחד מהם ונהגו לעשותו בחלבי ואין לשנות . ונחלקו הט"ז והש"ך כמי הוא סובר: הט"ז כתב שהרמ"א סובר כאורחות חיים ונעיצה מועילה אפילו בשביל לחתוך גבינה, אבל כדי לחתוך לחם מספיק לקנח את הסכין, (שהרי משום הטעם הבלוע אין חשש דהוי נ"ט בר נ"ט. אולם הט"ז עצמו סובר שאין צריך לטעם זה, שהרי רק כשחותך דבר חריף נפלט מה שבלוע בסכין, אבל בניד"ד לא נפלט כלום ). ומה שכתב הרמ"א שנהגו לא לסמוך על כך, הכוונה לא לסמוך על נעיצת הסכין בקרקע כדי לחתוך איתו גבינה, אבל לחתוך פת ע"י קינוח מותר. הש"ך סובר שהרמ"א התיר ע"י נעיצה בקרקע לחתוך דווקא פת אבל גבינה לא, וכדעת הרשב"א והרמב"ן . וכ"כ בפרמ"ג. אמנם נהגו ישראל לייחד להם שני סכינים ולא לסמוך על נעיצה אפילו כדי לחתוך פת, אלא רק בשעת הדחק כשאין לו סכין אחר. נמצא שלמנהג שהביא הרמ"א: לט"ז עדיין מותר לחתוך פת אפילו ע"י קינוח, ולש"ך אסור לחתוך אפילו פת אפילו ע"י נעיצה, אלא רק בשעת הדחק. בזמנינו ראה בדרכי תשובה (ס' צ"ו סק"ד) שהביא בשם שו"ת פרח מטה אהרן (ח"ב סמ"ז) שכל מה שאמרו להחמיר בסכינים גם שאינם ב"י משום שמנונית, זה בסכינים שלא היו מקונחים ונקיים כראוי, אבל סכינים שלנו שמנוקים היטב ואין שום שומן דבוק בהן, הוי כשאר כלים. והוסיף הדרכ"ת ומעתה יבין המורה בעצמו לדון בזה הכל לפי מקומו ושעתו.