חובת הסיבה בליל הסדר

מקורות
משנה:	פסחים י א
בבלי:	פסחים קח א
ירושלמי:	פסחים י א
רמב"ם:	חמץ ומצה ז ז-ח
שולחן ערוך:	אורח חיים תעב ג-ז

גדרי חובת ההסיבה בלילה ראשון של פסח, מיהם החייבים, באלו דברים צריך להסב, ואופן ההסבה.

מקור וטעם החיוב

אומרת במשנה (פסחים י א) שאפילו עני שבישראל אין לו לאכול בליל פסח קודם שיסב.

רש"י (צט ב ד"ה ואפילו) כותב שטעם ההסיבה הוא כדרך בני חורין זכר לחירות. גם הרמב"ם (חמץ ומצה ז ז) כתב שצריך לאכול ולשתות כשהוא מיסב דרך חירות.
בר"ן (דפי הרי"ף כג א ד"ה השתא) מבואר שחיוב ההסיבה הוא מדרבנן.
אמנם ברמב"ם (חמץ ומצה ז ו-ז) הסמיכו לפסוק - "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים", כלומר כאילו אתה בעצמך היית עבד ויצאת לחירות ונפדית.
בארחות חיים לוניל (א סדר ליל פסח ב) הביא מהמדרש רמז להסיבה מן הפסוק: "ויסב אלקים את העם", מלמד שהושיבן בהסיבה, דרך בני מלכים רבוצים על מטותיהם. וכן הזכיר האבודרהם (סדר ההגדה ופירושה ד"ה ושתיית).

דעת הראבי"ה

הראבי"ה כתב (ב פסחים תקכה) שבזמן הזה שאין רגילות להסב, ישב כדרכו. ובהגהות מיימוניות (חמץ ומצה ז ב) הוסיף דאדרבה ישיבה כדרכו היא דרך חירות, אבל סיים שהראבי"ה דעת יחיד הוא. אמנם נמצא כן גם בראב"ן (פסחים ד"ה ואינו יוצא), וכן הטור (אורח חיים רעב) והאבודרהם (סדר ההגדה ופירושה ד"ה ושתיית) הזכירו דעת הראבי"ה ולא השיגו עליו.

מי צריך להסב

עני

המשנה (פסחים י א) אומרת שאפילו עני שבישראל אין לו לאכול בליל פסח קודם שיסב. וכתבו התוספות (צט ב ד"ה ואפילו) שהרבותא בעני היא שהיה מקום לחשוב שאין הוא חייב בהסבה לפי שאין לו על מה להסב ואין זו דרך חירות, קמ"ל המשנה שאפילו הכי חייב. וכן כתב המרדכי (תוספת מערבי פסחים תריא ד"ה אפילו) ובדרכי משה (תעב א) פסק כן לדינא, שעני שאין לו כרים וכסתות יסב על ספסל.

אשה

הגמרא (פסחים קח א) אומרת שאשה אצל בעלה לא צריכה להסב, אך אם אישה חשובה היא צריכה הסיבה. ומבאר הרשב"ם (ד"ה אשה) הטעם מפני אימת בעלה, שכפופה היא לו. ובשם השאילתות דרב אחאי גאון מפרש שאין דרכן של נשים להישען. וכתב הרא"ש (י כ) שנפקא מינה יש בין הטעמים לעניין גרושה או אלמנה, שלפי טעם ראשון של הרשב"ם צריכה הסיבה, כיון שאין כאן אימת בעל. אך לפי הטעם שכתב בשם השאילתות אינה צריכה הסיבה, כיון שאין זו דרך נשים. וכן הטור (אורח חיים תעב) הזכיר שתי הדעות ולא הכריע.
המאירי (קח א ד"ה אשה) הכריע שאשה שלא במקום בעלה צריכה הסבה, לפי שטעם הפטור באשה הוא מפני כפיפותה לבעלה.

הרמב"ם (חמץ ומצה ז ח) לא הזכיר 'אצל בעלה' ומשמע שלא גרס כן בגמרא, ולפי שיטתו כל אשה אינה מסיבה, אף אם אינה אצל בעלה, אלא אם כן היא חשובה, וזהו כדעת השאילתות. כן העתיק גם בשלחן ערוך (תעב ד) שאישה אינה צריכה הסיבה אלא אם כן היא חשובה.
גם הבית חדש (תעב ד) כותב שהעיקר כהשאלתות שטעם הפטור באשה הוא מפני שאין דרכה להישען ולא מפני אימת בעלה (וס"ל דט"ס יש בגמרא ואין לגרוס 'אצל בעלה'), ולכן אפילו אלמנה וגרושה פטורות מהסבה, אם לא בנשים חשובות. וכן הסכים הפרי חדש (ד).

בירושלמי (פסחים י א) מובא שר' יוסי שאל את ר' סימון אם אשה לפני בעלה צריכה הסבה, וכן אם עבד לפני רבו צריך הסיבה, וענה לו 'עד כאן שמעתי'. בעל קרבן העדה מפרש שלא ידע לענות לו ונשאר בספק. אבל הפני משה מפרש שכוונתו שאינם צריכים הסיבה. וזהו כהבבלי.

גדר אשה חשובה

בגדר אשה חשובה הביא הכסף משנה (ז ח) בשם רבנו מנוח שלושה פירושים: א. שאין לה בעל והיא גברת הבית. ב. בת גדולי הדור אשת חיל יראת ה'. ג. חשובה שיש לה עבדים ושפחות ואינה צריכה להתעסק בתיקוני הבית.

המרדכי (תוספת לערבי פסחים תריא) כתב בשם התוספות (דרוש מקור) שהנשים שלנו חשובות הן ואינן צריכות הסבה. וכן כתב גם רבנו ירוחם (אדם וחוה ה ד) בשם התוספות.
הראב"ן (פסחים ד"ה ואינו) כותב שנשים צריכות הסבה, ולכאורה דלא כהגמרא, וכנראה כוונתו כדברי המרדכי, משום שחשובות הן.
בדרכי משה (ב) כתב שלא ראה שבזמן הזה נשים נוהגות להסב, אע"פ שכולן חשובות. וכתב שאפשר שסומכים בזה על דעת הראבי"ה שבזמן הזה כלל לא נהגו להסב. וכן פסק ברמ"א (ד) שנשים נהגו להקל מטעם זה.

בן אצל אביו ותלמיד אצל רבו

הגמרא (פסחים קח א) אומרת שבן אצל אביו צריך הסיבה, ומסביר הרשב"ם (ד"ה בן) לפי שאינו כפוף כל כך.
ולענין תלמיד אצל רבו, הגמרא מסתפקת, ומביאה דברי אביי שהעיד שכשהיו אצל רבה היו המסובים נשענים אחד על ברכי חבירו, ואילו כשסעדו אצל רב יוסף אמר להם שאינם צריכים להסב, לפי שמורא רבך כמורא שמים. ואמנם ישנה ברייתא שכתוב בה במפורש שעם הכל אדם מיסב, אפילו תלמיד אצל רבו, אך מעמידה הגמרא ששם מדובר בשוליא דנגרי, כלומר תלמיד של אומן שמלמדו אומנות.
הרא"ש (י כ) מדייק מדברי הגמרא, שאפילו רבו שאינו מובהק, אינו מיסב בפניו, שהרי הגמרא העמידה שדווקא שוליא דנגרי פטור, ואם כן תלמיד בפני רבו בתורה, לעולם פטור.

בהגהות מיימוניות (חמץ ומצה ז ד) כתב בשם רבנו שמחה לענין תלמיד אצל רבו, שכיון שזו מחלוקת רבה ורב יוסף, קיימא לן הלכה כרבה, וצריך להסב.
אבל בתוספות (קח א ד"ה בפני) מבואר שהבינו שמסקנת הגמרא היא שתלמיד אצל רבו אינו צריך להסב, וכדברי רב יוסף. וכן הרמב"ם (חמץ ומצה ז ח) הכריע כרב יוסף שתלמיד אצל רבו אינו מיסב, אבל הוסיף שאם נתן לו רבו רשות יכול להסב. וכן העתיק הטור להלכה (אורח חיים תעב), וכן פסק השלחן ערוך (ה).

בבית יוסף (תעב ד"ה ומ"ש אלא אם כן) נתן מקור לחידוש הרמב"ם לענין נתינת רשות, ממה שרבה נתן לתלמידיו להסב, והרי אם אסור ודאי לא היה מניח להם לעשות כן, ושתיקתו היתה כנתינת רשות, ועוד שרב יוסף שאסר להם, משמע שאם לא היה אומר כלום היה מותר.
הדרכי משה (ג) הביא בשם מהרי"ב שאם ירצה יכול להסב, ואינו אסור אלא אם רבו מוחה בו, אך בסתמא שרי. והדרכ"מ השיג על דבריו וכתב שאינו מותר אלא ברשות רבו. וכן כתב המהרש"ל שאסור מפני מורא רבו, אם לא שנתן לו רשות, וכן הוא בדרישה (ו).

הבית חדש (ד ד"ה ומ"ש אפילו) כתב לדחות דיוק הרא"ש לענין רבו שאינו מובהק, ומסיק דיש לעשות לחומרא ולבקש רשותו, ובכך להתחייב בהסבה מספק.

אביו שהוא רבו

התוספות (קח א ד"ה בפני) כותבים, שלכאורה אביו שהוא רבו גם כן אינו צריך להסב דלא גרע מרבו, אך הוסיפו שסתם אב מלמד את בנו תורה כפי שמצווה בזה, ולכן אין זה בגדר רבו לפטור את בנו מהסיבה. וכן היא מסקנת הרא"ש (י כ).
גם בארחות חיים לוניל (א סדר ליל פסח ג) ובאבודרהם (סדר ההגדה ופירושה ד"ה ושתיית) כתבו שבן אצל אביו אפילו הוא רבו צריך הסיבה ואף אינו צריך ליטול רשות, וכתבו שהטעם בזה הוא לפי שדרך האב למחול על כבודו.
בשלחן ערוך (תעב ה) פסק שבן אצל אביו צריך להסב, אפילו אביו הוא רבו מובהק.
לעומת זאת הבית חדש (ד ד"ה בן) למד בדעת התוספות, שאצל אביו שהוא רבו אינו מיסב, ומסיק שיש להחמיר שלא להסב, אם לא שנתן לו אביו רשות, דיש בזה חשש איסורא דמורא רבך כמורא שמים. וכן העתיק להלכה באליה רבה (ה). גם בפרי מגדים (משבצות זהב ד) צידד כדעה זו וכתב שאסור להסב אם לא שביקש מאביו רשות, שהרי כיבוד אב ואם דאורייתא ובכל ספק יש ללכת חומרא, מה שאין כן הסיבה שהיא דרבנן וספקו לקולא.
אמנם המשנה ברורה (יד) לא הביא דעתם, וכתב את הטעם המובא בארחות חיים ובכלבו ובאבודרהם שמסתמא אביו מוחל.

גדול בתורה שאינו רבו

בתרומת הדשן (קלח) מובא שהסועד אצל תלמיד חכם מופלג בדורו, אף שאינו רבו ולא למד ממנו כלום, אינו צריך הסיבה, שהרי חייב במוראו. וכן פסק הדרכי משה (ג) וכן הוא בשלחן ערוך (תעב ה).

בשלחן אחר

בדרכי משה (ג) כתב בשם מהרי"ב שדווקא כשאוכל הרב עם התלמיד בשלחן אחד, אבל אם אוכל התלמיד על שולחן אחר, אף שהוא בפני רבו, צריך להסב. וכן פסק להלכה ברמ"א (ה).
בפרי חדש (ה ד"ה ומ"ש אבל) תמה מנין המקור לדבר זה, דיותר משמע בגמרא שכל שרבו רואהו אסור להסב משום מורא.

שמש

הגמרא (פסחים קח א) מסתפקת לגבי שמש אם צריך הוא הסיבה. ומביאה דברי ר' יהושע בן לוי שאומרת ששמש שאכל כזית מצה בהסיבה יצא ידי חובה. ומדוייק מזה, שאם אכל בלא הסיבה לא יצא ידי חובה. וכן היא מסקנת הגמרא, וכן פסקו הפוסקים והשלחן ערוך (תעב ו) ששמש צריך הסיבה.

אבל

בשו"ת הב"ח (חדשות ה) דן לגבי אבל אם יכול וצריך להסב, ובתחילת דבריו מצדד שמותר לו להסב אפילו בשבתות וימים טובים שאין חיוב בדבר, דאין זה בכלל שמחה האסורה, וכל שכן בליל פסח שהוא מצוה וחובה. ועוד שאפילו ביום חול, ואפילו תוך שבעה מותר, שכן היה דרכם תמיד לאכול בהסיבה, אלא שצריך הוא לכפות מיטתו. אמנם בהמשך דבריו כתב שלדידן שאין אנו נוהגים בהסיבה בדרך כלל, אין לאבל להסב בסתם שבתות וימים טובים. ואמנם בליל פסח היה צריך להסב, שכן מצווה היא ואבל חייב בכל המצוות, אלא שלדינא אין לו להסב גם בליל פסח, משום דהעיקר כהראבי"ה שגם ישיבה כדרכו הוי דרך חירות. ואף דלכתחילה אנו מסיבים, מ"מ אין זה נגד הראבי"ה שגם הוא מודה דהוי דרך חירות, אלא ס"ל דאינו צריך. אך לענין אבל, תופסים אנו עיקר כהראבי"ה ואסור הוא בהסבה. וכן פסק בב"ח על הטור (תעב ב).
בטורי זהב (ג) הסכים לפסק חמיו הב"ח בענין זה וכתב שכן המנהג, וכן הסכים המגן אברהם (ה) ואף הוסיף שלא רק אבל על אביו ואמו, אלא הוא הדין לאבל על שאר קרובים תוך ל' יום, כל שלא הפסיק הרגל את האבילות. וכן משמע בשערי תשובה (ד) שהסכים לפסק הב"ח.

לעומת זאת בחק יעקב (ה) הביא מספר פסח מעובין שהב"ח לשיטתו שאזיל בתר הרמ"א לתפוס עיקר כהראבי"ה, אבל לבני הספרדים יש להורות שגם אבל צריך להסב. והחק יעקב עצמו סובר שגם לאשכנזים יש להורות שאבל צריך להסב, שמנין לנו להקל במצוה דרבנן, שלא נזכר בפוסקים כלל איסור באבל להסב, ואדרבה משמע בכמה מקומות שאבל מיסב אף ביום חול, אלא שצריך לכפות מיטתו. אבל סוף דבריו סיים שאם אפשר לשנות קצת ישנה.
בפרי מגדים (משבצות זהב ג) צידד כדבריו, והוסיף שאם כבר עברו י"ב חודש והיא שנה מעוברת, אין צריך שינוי ויסב כדרכו. וגם כתב (אשל אברהם ה) שגם לב"ח והמג"א שכתבו שלא יסב, היינו דווקא במיטה כבודה, אבל על ירך חבירו או בהטייה יסב.
הגר"ז (תעב ג-ד) כתב לחלק, שאם התחיל כבר אבילות קודם הרגל, כגון שהוא בתוך שנה על אביו או אמו, אינו רשאי לימנוע עצמו מלהסב. אבל אם לא נהג כלל אבילות קודם הפסח, ולא בטלה ממנו גזירת שבעה, כגון שנקבר מתו בליל פסח ולא הספיק לשבת קודם הרגל אפילו שעה אחת, בזה נוהגים שלא להסב כלל, לפי שחשיב דברים שבצנעא שנוהג ברגל.

המשנה ברורה (יג) הכריע כהחק יעקב והכנסת הגדולה שאבל חייב להסב, אך כתב שהנכון שלא להסב על מטה כבודה, אלא רק יטה על כר או ברכי חבירו בשינוי קצת, וכעצת הפרי מגדים.

אילו דברים חייבים בהסיבה

הגמרא (פסחים קח א) מפרטת באילו דברים חייבים להסב.

מצה ומרור

מוסכם בגמרא שבאכילת מצה שצריך להסב, ואילו באכילת מרור אין צריך להסב. וברש"י (קח א ד"ה מצה וד"ה מרור) מסביר הטעם, שמצה היא זכר לגאולה ואילו מרור הוא זכר לעבדות.
בירושלמי (פסחים י א) איתא, שאותו כזית שאדם יוצא ידי חובתו בפסח צריך לאוכלו מיסב, ולא הוזכר מרור ולא אפיקומן או יין. אם כי אפשר שלא בא לאפוקי אלו.

התוספות (ד"ה מאי דהוה) כתבו שהמצה שצריכה הסיבה, זהו כשמברכים על אכילת מצה ובאפיקומן. כלומר מבואר בדבריהם, שבשאר אכילות מצה של הלילה, אין צריך להסב. גם הרא"ש (י כ) הוסיף את האפיקומן. וכן הוא בהגהות מיימוניות (ז ה), ובמרדכי (תוספת מערבי פסחים תריא), והסביר בזה טעם, שעיקר הסעודה היא המצה ועיקר החירות היא במצה, ולכן צריך גם בתחילה וגם בסוף (בשונה מארבע כוסות שמבואר בגמרא או בתחילה או בסוף כדלהלן).
אבל הרמב"ם כתב (חמץ ומצה ז ח) שדווקא באכילת זית מצה, ולא הזכיר אפיקומן.
גם בארחות חיים לוניל (א סדר ליל פסח ד) לא הזכיר אפיקומן.

בתרומת הדשן (ב קנב) מדייק מדברי הראשונים, שלכולי עלמא בכזית של המוציא אינו צריך הסיבה, דאף המחמירים לא הוסיפו אלא האפיקומן. וכן הביא הבית יוסף (ד"ה וכל מי שצריך).

בשלחן ערוך (תעז א) פסק שאפיקומן צריך לאכול בהסיבה.

ארבע כוסות

לגבי ארבעה כוסות, מביאה הגמרא שתי גירסאות בשם רב נחמן, שיש אומרים בשמו שצריך הסבה, ויש אומרים בשמו שאין צריך להסב. ומבארת הגמרא שאין מחלוקת ביניהם, אלא אחד דיבר אל שתי כוסות ראשונות, והשני על שתי כוסות אחרונות.
ושני פירושים בגמרא; לפירוש ראשון שתי הכוסות הראשונות טעונות הסבה, לפי שזו תחילת החירות, אבל שתי הכוסות האחרונות אינן טעונות הסבה - מאי דהוה הוה. ואילו לפירוש שני, שתי הכוסות הראשונות אינן טעונות הסיבה, לפי שעדיין קוראים 'עבדים היינו', אך האחרונות טעונות הסיבה, שזהו זמן החירות.
ומסיימת הגמרא שכיון שיש אומרים כך ויש אומרים כך, יש להסב בכל הכוסות.
הר"ן (דפי הרי"ף כג א ד"ה והשתא) מביא שיש מפרשים שאף שיש כאן ספק דרבנן, ולכאורה יש להקל, מ"מ כיון שאין זו טרחה גדולה, פסקה הגמרא להסב בשניהם לרווחא דמילתא. אך הר"ן עצמו כתב טעם אחר, שהרי כאן אי אפשר להקל, שאם נקל בשניהם, הרי עקרנו מצוות הסיבה לגמרי.

כן פסקו כל הפוסקים שכל ארבע הכוסות צריכות הסבה. וכן כתב השלחן ערוך (אורח חיים תעט א, תפ א).

המאירי (קח א ד"ה זה שביארנו) כותב, שארבע כוסות צריכים הסיבה, הן שתייתם הן הגדת הדברים שהם מסודרים עליהם, כלומר, קידוש, הגדה, הלל וברכת המזון.

הגדה, סעודה וברכת המזון

בגמרא לא מוזכר הסיבה בשאר הסעודה, אבל הרמב"ם (חמץ ומצה ז ח) כתב שאם היסב בכל הסעודה הרי זה משובח, ואם לאו אינו צריך. וכן כתבו עוד ראשונים שטוב להסב גם בשאר הסעודה. כן הוא בארחות חיים לוניל (א סדר ליל פסח ד),
המאירי (קח א) כותב שהמיסב בכל הסעודה הרי זה משובח, וזאת מלבד החובה לשיטתו להסב בקידוש, בהגדה בהלל ובברכת המזון, מפני היותם מסודרים על ארבע כוסות, שבהם יש חובת הסיבה.
בדרכי משה (תעב א) הביא בשם מהר"י ברין שמצווה להסב בכל הסעודה. וכן כתב ברמ"א (ז).

המהר"ל מפראג (גבורות ה' מח) כתב שיש לדייק מהגמרא לגבי שמש, שדווקא הוא הקלו לו באכילת כזית מצה בלבד, אבל שאר המסובים בסעודה צריכים להסב בכל פעם שאוכלים מצה, ויותר טוב שיהיה כל אכילתו בהסיבה. והביאו הבית חדש (ה).

אופן ההסיבה

אומרת הגמרא (פסחים קח א) שפרקדן לא שמיה הסיבה, וכן הסיבת ימין לא שמה הסיבה, ולא עוד אלא שמא יקדים קנה לוושט ויבוא לידי סכנה.
מדברי הגמרא לא מובן מה הכוונה 'ולא עוד אלא', כי משמע שיש עוד טעם מלבד זה.

פירוש פרקדן

רש"י (ד"ה שמא יקדים) מפרש ש'פרקדן' הוא ששוכב על גבו.
הסכים לפירוש זה גם הרשב"ם (ד"ה שמא), וכן התוספות (ד"ה פרקדן), וכתב שאין לפרש שפרקדן הוא פניו למטה, שהרי אין דרך לאכול בענין זה.

אמנם הרמב"ם (חמץ ומצה ז ח) כתב שהמיסב על ערפו או על פניו, אין זו הסיבה. משמע שמבאר ש'פרקדן' הוא כל שכיבה, בין על ערפו בין על פניו. גם ברבנו חננאל (ד"ה פרקדן) מפרש אמנם כרש"י, אבל הביא גם יש אומרים שפרקדן הוא על פניו, ולא השיג על דבריהם.
הר"ן (בדפי הרי"ף כג א) ד"ה פרקדן מצדד כפירוש רש"י ותוספות, אבל הוסיף שאפשר שגם השוכב על פניו מקרי פרקדן, וגם בזה שייך הטעם שמא יקדים קנה לוושט.

הטור (אורח חיים תעב) כתב להלכה שאין להסב לא על גבו ולא על פניו ולא על ימינו אלא על שמאלו.

שמא יקדים קנה לושט

רש"י (ד"ה שמא יקדים) מבאר שהטעם 'שמא יקדים קנה לוושט' מתייחס ל'פרקדן', שכאשר שוכב על גבו וצווארו לאחוריו, סתימת הקנה נפתחת, והמאכל עלול להיכנס ותוכו ולחנקו. וכן הסכים הר"ן (דפי הרי"ף כג א ד"ה פרקדן).
הרשב"ם (ד"ה שמא יקדים) מתקשה בפירוש זה, שהרי אם כן למה לא סמכה הגמרא טעם זה לפרקדן, והסמיכה אותו להסיבת ימין. לכן מסביר הרשב"ם שטעם זה של שמא יקדים קנה לוושט מתייחס להסיבת ימין, שכשהוא מטה על צד ימין, נפתח פי הקנה ועלול להיכנס בו המאכל.
וזהו טעם נוסף לאסור הסבת ימין, מלבד הטעם הראשון שאסרה הגמרא ופירש הרשב"ם (ד"ה הסיבת ימין), שהרי ביד ימין הוא צריך לאכול ואיך יסב על צד זה.

הרא"ש (י כ) כתב שלפי פירוש ראשון של הרשב"ם, איטר יד ימינו, צריך להסב על ימינו. אמנם לפי הפירוש שמא יקדים קנה ווושט, אין חילוק בין איטר לאדם רגיל. ובמאירי (ד"ה הסבה) כותב שטעם דהקדמת קנה לוושט קאי אפרקדן, ולכן איטר יד ימינו צריך להסב על צד ימין. אך בסוף דבריו הביא שיש מפרשים שחשש הקדמת קנה לוושט הוא על צד ימין, ולפי זה גם איטר יסב על צד שמאל.
גם הטור (אורח חיים תעב) הזכיר שהמחלוקת בין רש"י לרשב"ם היא נפקא מינה לאיטר יד ימינו, ולא הכריע בזה. אמנם המרדכי (תוספת לערבי פסחים תריא) הכריע כפירוש הרשב"ם שטעם דשמא יקדים קאי על הסיבת ימין.

בשו"ת תרומת הדשן (א קלו, ב קנב) נשאל לגבי הסיבת איטר, והשיב שכיון שחמירא סכנתא מאיסורא, נקטינן כהטעם דשמא יקדים קנה לושט, ולכן גם איטר יסב לשמאל. וכן הדין לשולט בשתי ידיו, שאין בו כלל טעם דאוכל בימינו, רק טעם דשמא יקדים קנה לושט. והביאו הבית יוסף (תעב ד"ה וכתב בתרומת הדשן).
גם בדרישה (ד) כתב שנוהגים כרשב"ם שאף איטר מיסב על שמאלו, דחמירא סכנתא מאיסורא.
אמנם בארחות חיים לוניל (א סדר ליל פסח ג) מובא בשם התוספות שאיטר יסב על ימינו, דאין חשש סכנה אלא במיסב על ערפו, והוא פרקדן האמור בגמרא.

השלחן ערוך (תעב ג) כתב שאין להסב לא על פניו ולא על גבו ולא על ימינו, אלא על שמאלו. וברמ"א הוסיף שאין חילוק בין איטר לאדם רגיל.

בספר שבולי הלקט (סדר פסח סימן ריח ד"ה וצריכין לשתות) כתב פירוש אחר ל'שמא יקדים קנה לושט', שלפי שדרך ההסיבה לשכב על צדו על גבי המטות המוצעות על גבי קרקע באופן שידו הימנית הקרובה לפה ואפשר לו להוליכה לו על השלחן ולהביאה בפיו בלא סכנה. אבל אם מיסב בצד ימין הרי שידו הימנית מלמטה שהוא שוכב עליהף ואי אפשר לו להביאה לפיו ולהוליכה על השולחן אלא אם כן זוקף את עצמו ועוקם את הראש, ובזה חיישינן שמא יקדים קנה לוושט ויבא לידי סכנה. והוסיף השבה"ל שלפי זה איטר או מי שהיתה ידו הימנית גדומה או שהיה בה מומים ואי אפשר לו להביאה לפיו, שידו השמאלית החשובה ימין שלו שהוא צריך להסב מצד ימין של כל אדם, שהיא חשובה שמאל שלו שהרי איפשר לו להביאה אל פיו. והזכיר דבריו הביאור הלכה (תעב ג ד"ה ואין).

לא היסב אם צריך לחזור

הרא"ש (י כ) כתב שאם אכל מצה בלא הסיבה לא יצא ידי חובה, והוכיח זאת מדברי הגמרא לעיל לגבי שמש, שמפורש בה שאם לא היסב לא יצא ידי חובה, ולכן צריך לחזור ולאכול. וכתב שכן הדין גם בכוס ראשון ושני שאם שתה בלא הסיבה, שצריך לחזור ולשתות בהסיבה. אך לגבי כוסות שלישית ורביעית הסתפק, שהרי אם יחזור וישתה הרי זה נראה כמוסיף על הכוסות. מאידך יש לומר שכיון ששתה שלא כתיקונו, הוברר הדבר שלא ממניין הכוסות הוא, אלא זהו כוס של חובה. וכן כתב להסתפק המרדכי (תוספת מערבי פסחים תריא).
באגודה (פסחים י צב) הכריע שביין לא יחזור וישתה, אלא בזה יש לסמוך על ראבי"ה שבזה"ז אין אנו מסיבים.

ברמב"ם לא הזכיר חיוב לחזור ולאכול, ובחידושי הגר"ח סולובייצ'יק (פסחים קח א) כתב בדעת הרמב"ם שאם לא היסב, אפילו בכזית ראשון של מצה, אינו צריך לחזור ולאכול. וכתב לבאר דברי הגמרא לגבי שמש, שמה שכתוב 'לא יצא' אין הכוונה שלא יצא ידי חובת מצה, אלא שלא יצא ידי חובת הסיבה, אך על כל פנים אינו צריך ולא יועיל אם יחזור ויאכל כזית מצה, לפי שכבר יצא בה ידי חובה.

באבודרהם (סדר ההגדה ופירושה ד"ה ושתיית) כתב בסתם שהאוכל ושותה בלא הסבה, לא יצא. הטור (תעב) סתם וכתב שאם אכל ושתה בלא הסיבה לא יצא. וכן העתיק להלכה השלחן ערוך (תעב ז).
בדרכי משה (ג) הכריע שבשתי כוסות ראשונות, אם שכח להסב, יחזור וישתה. אבל בכוסות שלישית ורביעית לא יחזור וישתה, אלא יסמוך על דעת ראבי"ה. וכן פסק ברמ"א (ז) שבכוסות ראשונות ובאכילת מצה יחזור.

הבית חדש (ב ד"ה ומ"ש בשם אבי"ה) כתב שהעיקר כהראבי"ה ולכן אם לא היסב, אפילו באכילת מצה, אינו צריך לחזור, וכמו שכתב האגודה. אלא שבמצה מצוה מן המובחר לחזור ולאכול, מה שאין כן ביין מפני שנראה כמוסיף על הכוסות.
בכף החיים (תעב מו) הוסיף טעם למה אין צריך לחזור ולהסב, שכיון שיש ספק באיזה כוסות יש להסב, וקיימא לן ספק דרבנן לקולא, והגם שלכתחילה יש להחמיר ולהסב מטעמים שכתבו הפוסקים, מ"מ לענין דיעבד אין צריך לחזור. אמנם טעם זה מספיק לארבע כוסות, אבל לא למצה.

היסב על ימינו אם צריך לחזור

לדעת הפרי מגדים (תעב משבצות זהב ג) אם היסב על ימינו, אינו צריך לחזור ולהסב, מה שאין כן כשהיסב על פניו או על גבו, צריך לחזור ולהסב. וכן הכריע המשנה ברורה (יא), אבל בשער הציון (יג) העיר שלפי הב"ח אין דין זה פשוט כל כך.
לדעת הפרי חדש (ג) גם אם היסב על ימינו צריך לחזור ולהסב, לפי שלא קיים מצוות חכמים כתקנה. ולשון הגמרא מוכיח 'פרקדן לא שמה הסיבה, הסיבת ימין לא שמה הסיבה', כלומר כאילו לא היסב כלל.

גדר החיוב

בחידושי הגר"ח סולובייצ'יק (פסחים קח א) כתב שגדר מצוות הסיבה לפי הרמב"ם אינו דין בקיום אכילת מצה, אלא זהו דין באכילה. ומטעם זה יש ענין להסב בכל הסעודה, ואף באכילת מצת מצוה אין זה גדר בקיום המצוה, אלא במעשה האכילה של אותו כזית שבו יוצאים ידי חובת אכילת מצה. ודייק כן גם מדברי הירושלמי.
ובדעת הרא"ש כתב להיפך, שגדר חובת ההסיבה היא במצוה עצמה, כלומר שמצות אכילת מצה יש אין יוצאים בה אלא באכילת הסיבה, ולכן אף בדיעבד צריך לחזור ולאכול, כיון שהוא שייך לעצם קיום המצוה.