טבילת עזרא

מקורות
משנה:	ברכות ג ג - ו
בבלי:	ברכות כב א-ב
ירושלמי:	ברכות ג ד
רמב"ם:	קריאת שמע ד ח; תפילה ד ד-ו
שולחן ערוך:	אורח חיים פח

"טבילת עזרא" היא אחת מבין עשר התקנות שתיקן עזרא הסופר (בבא קמא פב א), המחייבת בעל קרי לטבול לפני שהוא עוסק בתורה ובתפילה, ובלא זאת אסור עליו ללמוד ולהתפלל. בתלמוד נאמר כי התקנה התבטלה, ולפיכך אינה נוהגת כיום מעיקר הדין.

יסוד חיוב טבילת בעל קרי

בעל קרי חייב בטבילה מן התורה, כמפורש בפסוקים (ויקרא טו טז) (דברים כג יא - יב), ובלא טבילה אסור עליו להיכנס למקדש ולאכול תרומה וקדשים. עזרא הוסיף על דין התורה, ותיקן שגם יהיה אסור עליו לעסוק בתורה ובתפילה לפני הטבילה (בבא קמא פב ב). בשו"ת משנה הלכות (יב שיח) ציין לדברי המדרש תנא דבי אליהו (רבא, ז) שאף קודם יציאת מצרים נהגו ישראל לטבול לקריים, ולדברי רש"י (ברכות יח ב ד"ה ונחת) שכתב שבניהו בן יהוידע - שקדם לעזרא דורות רבים - טבל לקריו כדי לעסוק בתורה. מכך הוכיח שלטבילה זו שורש היסטורי קדום, אף קודם שנקבעה כחיוב.

טעם תקנת עזרא

בטעם התקנה נאמרו מספר טעמים: בברייתא המובאת בבבלי (ברכות כב א) נאמר כי התקנה מבוססת על הפסוק "והודעתם לבניך ולבני בניך, יום אשר עמדת לפני ה' אלהיך בחורב" (דברים ד, ט-י) ומכך נדרש שלימוד התורה צריך להיות מתוך "אימה ויראה, רתת וזיע", ואילו "בעל קרי אינו אלא מתוך קלות ראש וזחות הדעת" (לשון רש"י שם, ד"ה מכאן אמרו"). ההבנה הפשוטה בראשונים היא שפסוק זה מהווה אסמכתא בלבד, אך מדברי המאירי (שם ד"ה טבילה) בשם 'יש מפרשים' נראה שזוהי דרשה גמורה לדין דאורייתא. הבנה כזו מוצעת גם בדברי הרוקח (השואל בשו"ת ראבי"ה קנא).

בירושלמי (ברכות, ג ד) מבואר שהטעם הוא כדי שלא יהיו ישראל מרבים בתשמיש; הן מהפן המוסרי (דעת ר' יעקב בר אבון), והן מצד ביטול התורה שעלול להיגרם מכך (דעת ר' חייא בר ווה).
האור שמח (הל' איסורי ביאה ד ח) פירש את טעם הירושלמי באופן מחודש, שכוונת עזרא היתה שלא ירבו בתשמיש כדי שנשותיהם תהיינה חביבות עליהם והאהבה הזוגית לא תישחק כתוצאה מהרגילות היתרה.

שיטות התנאים

איזה לימוד נאסר לפני הטבילה

נחלקו בכך תנאים בברייתא (כב א):

• לדעת ר' עקיבא אסור ללמוד כלל.
• יש הנוקטים שדעת ר' עקיבא היא שאסור אף להאזין לדברי תורה מפי אחרים.

אך יש תנאים המסייגים את האיסור:

• לדעת ר' יהודה מותר ללמוד הלכות דרך-ארץ ואף לברך ברכות.
• לדעת ר' יוסי ור' מאיר מותר לשנות משניות כצורתן.
• לדעת ר' יונתן בן יוסף מותר גם ללמוד את טעמי המשניות.
• לדעת ר' נתן בן אבישלום מותר ללמוד אפילו תלמוד, וכל האיסור הוא רק אמירת שם ה'.

שיטת ר' יהודה בן בתירא

יוצאת דופן היא שיטתו של ר' יהודה בן בתירא, המתיר באופן גורף לבעל קרי ללמוד תורה, מפני ש"אין דברי תורה מקבלין טומאה". תוספות (בבא קמא פב: ד"ה אתא) מסבירים שוודאי לא ייתכן שר' יהודה בן בתירא חולק על תקנת עזרא, ומציעים שלוש אפשרויות כיצד ליישב את דעתו:

א. שסבר שלא תיקן עזרא תקנה זו. כך כתב גם בפסקי רי"ד (כב. ד"ה תניא).
ב. שסבר שעזרא מלכתחילה התנה שכל הרוצה לבטל יבטל.
ג. שסבר שלא פשטה התקנה ברוב ישראל ולכן אין לה תוקף.
כאפשרות האחרונה נקטו גם הרמב"ם (הל' ק"ש ד ח), תלמידי רבינו יונה (יג: מדפי הרי"ף ד"ה כרבי), וראשונים נוספים (ויש מהם שנקטו "שלא פשטה בכל ישראל")..

אפשרות ההיטהרות בשפיכת תשעה קבין, לבריא ולחולה

בברייתא המובאת בסוגיה (כב.) מובאת אפשרות לבעל קרי לשפוך על גופו תשעה קבין מים, ולהיטהר בכך ללא טבילה (לעניין תורה ותפילה בלבד). לכל הדעות קולא זו מיועדת לבריא שראה קרי לאונסו, אלא שנחלקו אמוראים האם זהו חיוב מתקנת עזרא (דעת אביי) או חיוב מתקנה מאוחרת יותר, אך תקנת עזרא לא כללה כלל את הרואה לאונסו (דעת רבא).
מלבד זאת, נחלקו אמוראים לגבי חולה: לדעת רב דימי דינו כדין הבריא, שה'מרגיל' (דהיינו המשמש מיטתו) חייב בטבילה, והרואה לאונסו חייב בתשעה קבין; ולדעת רב אסי - 'חולה המרגיל' חייב בתשעה קבין ולא בטבילה, וחולה שראה לאונסו פטור מכלום.

במסקנת הסוגיה פוסק רבא שהמרגיל, בין בריא ובין חולה, חייב בטבילה, והרואה לאונסו - הבריא חייב בתשעה קבין, והחולה פטור מכלום. כך גירסת הגמרא שלפנינו וכן נראה מדברי הרמב"ם (הל' תפילה ד ו), אך ישנה גירסה לפיה רבא פוסק שחולה המרגיל חייב רק בתשעה קבין, כדעת רב אסי, וכך גורסים בה"ג (הל' ברכות ג), הרשב"א (כב: ד"ה אמר), וראבי"ה (א סח).

בברייתא נאמר שהקולא של תשעה קבין מועילה רק כדי ללמוד לעצמו, אך כדי ללמד אחרים או להוציאם ידי חובתם - תמיד צריך טבילה, ונחלקו אמוראים האם כן הוא גם בחולה לאונסו, או שלדידו די בתשעה קבין אפילו בכגון זה.

בסוגיה (שם) מסופר כי נחום איש גמזו ותלמידו ר' עקיבא נמנעו מלפרסם הלכה זו של טהרה בתשעה קבין, "כדי שלא יהו תלמידי חכמים מצויים אצל נשותיהם כתרנגולים"; מאידך ישנה שם דעה שהתנא בן-עזאי דווקא פירסם קולא זו, כדי למנוע ביטול תורה וביטול פריה ורביה.

הביאור הלכה (פח ד"ה וכן) כתב (ע"פ רש"י כב. ד"ה אפשר) שלעניין זה גם אדם חלוש מוגדר כ'חולה'.

פסיקת ההלכה בתלמוד

רב נחמן בר יצחק (ברכות שם) (חולין קלו ב) מעיד שנהגו העולם כדעת ר' יהודה בן בתירא, הסובר שבעל קרי מותר בדברי תורה, ומשמע מכך שהלכה כמותו. כך עולה גם מדברי זעירי בסוגיה, הנוקט כי ביטלו את טבילת עזרא, ותולה התלמוד את דבריו בדעת ר' יהודה בן בתירא.
אך בהמשך הסוגיה רבא מכריע בעניין אפשרות ההיטהרות בתשעה קבין לבריא וחולה (כמובא לעיל) ומכך משמע שלדעתו התקנה עודנה קיימת, ושלא כאמוראים הנ"ל. כך אמנם הבינו בה"ג (הל' ברכות ג) ורש"י (כב: ד"ה אמר רבא), וכתבו שלהלכה נוקטים כדעת רב נחמן בר יצחק. אך בחידושי הרשב"א (כב: ד"ה אמר) כתב שרבא אמר את הכרעתו כלפי אלו המחמירים על עצמם לנהג כתקנת עזרא אע"פ שבטלה, אך לכל הדעות התקנה אינה נוהגת בימינו מעיקר הדין.

שיטת הרמב"ם - שתי תקנות

הרמב"ם (הל' תפילה, ד ד) מציג את השתלשלות התקנה בדרך ייחודית: "עזרא תיקן שלא יקרא בעל קרי בלבד בדברי תורה עד שיטבול, ובית דין שעמדו אחר כן התקינו אף לתפלה - שלא יתפלל בעל קרי בלבד עד שיטבול". זאת, בשונה מההבנה הרווחת בראשונים שתקנת עזרא היתה בין לתורה ובין לתפילה (ראה למשל פסקי הרא"ש, בבא קמא ז יט).

הכסף משנה (שם) תמה מהו מקור דברי הרמב"ם. האחרונים נתנו לכך מספר הסברים: הפרי חדש (או"ח פח א) תירץ שהרמב"ם למד זאת מכך שהתלמוד תלה את דברי זעירי ש"בטלוה לטבילותא" בר' יהודה בן בתירא שאמר שאין ד"ת מקבלין טומאה, והיינו כדי להדגיש שבטלה דווקא התקנה לתורה ולא זו שלתפילה. בן אריה (על הרמב"ם שם) תירץ ע"פ הירושלמי (שבת א ד) שמנה את "הלכות בעל קרי" בין תקנות בית שמאי ובית הלל, והבין הרמב"ם שמדובר בתקנת טבילה לתפילה. המגן גיבורים (פח ב) כתב שהרמב"ם למד זאת מכך שלמרות שנאמר בתלמוד שהתקנה בטלה, ישנם אמוראים בסוגיה שנראה בדבריהם שמתייחסים אליה כחובה, והרמב"ם יישב זאת בכך שהיו שתי תקנות, ובזמן התלמוד בטלה רק התקנה לד"ת ולא לתפילה. זיו משנה ובן ידיד (על הרמב"ם שם) מתרצים, שהטעם שהובא בתלמוד הבבלי לתקנת עזרא (ראה לעיל) - רלוונטי רק לד"ת, ולפיכך למד הרמב"ם שהטבילה לתפילה שנזכרה במשנה מקורה בתקנה אחרת. בדומה לזה מעיר הראש יוסף (כב. ד"ה מה), שלשיטת הרמב"ם מיושבת הסתירה לכאורה בין הטעמים המובאים בתלמוד (שהובאו לעיל), שהטעם המתבסס על הפסוק מתייחס לתקנת עזרא, לתורה, והטעם שלא ירבו בתשמיש מתייחס לתקנה המאוחרת, לתפילה.

היחס לתקנה בדברי הראשונים

כל הראשונים פסקו להלכה כדעת רבי יהודה בן בתירא וזעירי, אך נחלקו אם ההיתר מצומצם רק לדברי תורה או שזהו היתר גורף, כפי שיבואר להלן.

שיטת הסוברים כי התקנה בתוקפה לגבי תפילה

הרי"ף (יג: מדפיו) הביא שתי דעות ביחס לחובת הטבילה בימינו: דעה אחת הסבורה כי אין בה חובה כלל, לא לדברי תורה ולא לתפילה; ודעה שנייה הסבורה כי התקנה בוטלה דווקא לעניין דברי תורה, אך לתפילה צריך לטבול. הרי"ף מפרש שאף לדעה השנייה המחמירה אין חובה דווקא לטבול ומספיק לרחוץ בתשעה קבין, ומביא את דברי רב האי גאון שכתב שכיוון שעניין זה לא התפרש בתלמוד, יש ללכת בו אחר המנהג, ו"מנהג כל ישראל שכל בעלי קריין אע"פ שאין להם מים [=מקווה] אין מתפללין עד שירחצו".

תלמידי רבינו יונה על אתר מעירים שאין הכרח לפרש את דברי רב האי כפי שפירשם הרי"ף, ש"ירחצו" היינו בתשעה קבין, וייתכן שלדעה המחמירה, שכמותה המנהג, יש צורך דווקא לטבול לצורך תפילה. כך נראה שהבין בדעת רב האי גם בעל העיטור (סוף הלכות מילה).
מאידך, הראב"ד (בהשגותיו על בעל המאור, ברכות יב. מדפי הרי"ף, ד"ה יצא בדיעבד), רבינו ירוחם (תולדות אדם וחווה ג ג), והאשכול (אלבק, הל' בעל קרי, ד"ה והגאון), פירשו את הדעה המקילה כמו הרי"ף, שדי ברחיצה לתפילה, וכן בפסקי הרא"ש (ג כא) הביא את דברי הרי"ף כצורתם.
שתי אפשרויות אלו תלויות בהבנת דברי זעירי "ביטלוה לטבילותא" - האם ביטלו דווקא את הטבילה אבל לא את נתינת תשעת הקבין, או שכוונתו לתקנת הטבילה באופן כללי, כולל הצורך בתשעה קבין.

רב האי אף מבאר בתשובה (אוצר הגאונים - לוין, תשובות, קמד) כי מי שאינו יכול אפילו לרחוץ - אין לו להתפלל, ומעיד שכך נהג רב אהרן גאון. על פי זה כתב בספר האגודה (סד) שרב האי "החמיר מאוד בטבילת בעל קרי". כרב האי, גם רש"י בספר האורה (א, דין בעל קרי) מעיד שהמנהג לרחוץ בתשעה קבין לצורך תפילה. הראב"ד (שם) אף הוא נוטה להחמיר כדעת רב האי, ומביא לה סימוכין מעדות התלמוד על רב נחמן שהתקין כלי המכיל תשעה קבין לצורך היטהרות בעלי קריין.

רבינו חננאל (כב. ד"ה תניא; כב: ד"ה היה עומד) סובר כדעה השנייה שהובאה ברי"ף, שלתפילה התקנה לא בטלה. כך גם כתבו בשמו רבינו תם בספר הישר (שצא) שהסכים עימו, תוספות (חולין קכב: דה לגבל); מהר"ם מרוטנברג (שו"ת דפוס פראג, רכא), ספר המנהיג (הל' צום כיפור, עב); ופסקי רי"ד (כב. ד"ה תניא) בשמו ובשם רבינו ברוך. מפשטות דברי ראשונים אלו נראה כי דעת רבינו חננאל שצריך דווקא טבילה ולא נתינת תשעה קבין, אך בדברי רבינו חננאל עצמו (שם) מפורש כי ניתן להקל לתפילה בנתינת תשעה קבין ואין חובה דווקא בטבילה, וכדעת הרי"ף, וכן מביא משמו האור זרוע (א קיז). בשו"ת דברי יציב (או"ח נה) מציע ליישב סתירה זו, שלדעת ר"ח לכתחילה צריך טבילה, ורק מי שאין באפשרותו לטבול יכול להיטהר בתשעה קבין.

ראשונים נוספים נקטו גם הם להחמיר לגבי תפילה: הרוקח (שכא) כתב שצריך טבילה; ארחות חיים (הל' תפילה, לב) בשם הר"ש כתב שצריך תשעה קבין. גם בשו"ת מן השמיים (ה) הביא ר' יעקב ממרוויש את שהשיבו לו מן השמיים, שלתפילה צריך טבילה, ודברים מופלגים בחשיבות הדבר.

מבין הראשונים שהחמירו בתפילה, נחלקו בדין ברכות: האגור (קלב) והעיטור (שם) כתבו שרב האי מחייב לברכות כמו לתפילה. כך כתב גם ספר המאורות (פסחים ז. ד"ה הבודק) בשם רבינו אפרים. מאידך, דעת ר' שמואל אבן גמוע בשם הרי"ף (מובא באגור שם) שברכות דינן כדברי תורה, וכן דעת הרוקח (שם).

שיטת הסוברים כי התקנה בטלה לגמרי

בה"ג (א ג) כתב שהמנהג להקל גם לגבי תפילה, שאין צורך אפילו בתשעה קבין. כך גם דעת הגאונים רב צמח ורב עמרם (הובאה דעתם באגור שם) ורב נטרונאי (אוצר הגאונים - לוין, תשובות, קמז).
ראשונים רבים, ביניהם הרשב"א (כב א ד"ה אמר), ר' אברהם אלשבילי ( שם ד"ה שהיה), ובנו הריטב"א (שם ד"ה שהיה), לא הזכירו שישנו חילוק בין תפילה לדברי תורה, ודנו בשאלה הפרשנית הנ"ל - האם בטלה רק הטבילה או גם הנתינה - גם לגבי לימוד תורה, ונקטו כאפשרות המקילה, שגם בתשעה קבין אין צורך, בין לתורה ובין לתפילה. הם מוכיחים כשיטתם מהמעשה המובא בסוגיה על אותו תלמיד שהיה קורא בדברי תורה בהיסוס מפני שהיה בעל קרי, ואמר לו ר' יהודה בן בבא שיכול לקרוא ללא חשש כי אין דברי תורה מקבלין טומאה, ולא הצריכו אפילו נתינת תשעה קבין. הוכחה נוספת הביאו מהתלמוד הירושלמי (יומא ח א). כך פסק להלכה גם מהר"ם מרוטנברג (שו"ת דפוס פראג, רכא) במסקנת דבריו, וכן ההשלמה (כב. ד"ה אר"נ) והרשב"ץ (כב. ד"ה אר"נ), ע"פ גירסתם בגמרא "נהוג עלמא ... כר' יהודה בן בתירא בטבילה" (ולא כגירסתנו "בדברי תורה", שמותירה מקום להחמיר בתפילה). על המתירים באופן גורף נמנים גם הרמב"ם (הל' תפילה ד ה והל' ק"ש ד ח, וראה קטע הבא), ר' יהודה בן ברכיה (יג: מדפי הרי"ף, ד"ה לטבילותא) בשם דודו ר' זרחיה הלוי, האור זרוע (א קיז) בשם ר' יצחק בר שמואל, פסקי רי"ד (כב. ד"ה תניא), המרדכי (ברכות עג), ריבב"ן (כב. ד"ה אין), הרא"ה (כב. ד"ה כתב), המאירי (כב. ד"ה טבילה), בעל ספר החינוך (קפ), והטור (אורח חיים פח).

רבים מהמקלים ציינו שאעפ"כ ישנה מעלה גדולה לטבילה זו ורצוי להחמיר בה, ביניהם תלמידי רבינו יונה (שם), המאירי (שם) וספר החינוך (שם), בעקבות דברי ר' ינאי (כב. וכעי"ז בירושלמי ג ד): "וכל המחמיר בה מאריכין לו ימיו ושנותיו". אף הרמב"ם מעיד על עצמו שמימיו לא ביטל טבילה זו (איגרות הרמב"ם מהד' שילת, תלח).

תוקף המנהג ביחס לתקנה

בירושלמי (יומא ח א) נאמר שחיוב טבילת עזרא אינו קיים "במקום שאין טובלין" - דהיינו שמלכתחילה התקנה נכנסה לתוקף רק במקומות שהיא התקבלה במנהג העם. בבבלי לא נזכר עניין זה של חילוק המקומות, אלא שבאופן כללי התקנה בטלה בשלב מסויים, אך נראה שכמה ראשונים סברו כעיקרון העולה מהירושלמי, שלמנהג ישנו תוקף לקבוע את חלות התקנה ואופן קיומה:
הרמב"ם (שם ושם) כתב ששתי התקנות בטלו, בין לתורה ובין לתפילה (בהתאם לשיטתו דלעיל), ואף מעיד "וכבר נהגו כל ישראל לקרות בתורה ולקרות קריאת שמע והן בעלי קריין לפי שאין דברי תורה מקבלין טומאה" (שם בהל' תפילה). אך מאידך סייג זאת וכתב (הל' ק"ש שם, ובפיהמ"ש ברכות ג ד) שהמנהג הוא שאין בעל קרי מתפלל עד שרוחץ כל בשרו במים אם הוא בריא או חולה שבעל, אך חולה שראה קרי לאונסו פטור, "ואין בזה מנהג". מכך שהרמב"ם רואה חשיבות בהדגשת פרטי המנהג, נראה שלדעתו יש במנהג אלמנט מחייב, שכן התקנה המקורית בטלה מכוח המנהג, כמובא לעיל שלא פשטה ברוב ישראל, ולפיכך תוקף התקנה ממשיך להתקיים במה שהמנהג הותיר ממנה, דהיינו הרחיצה. הוצאת החולה שנטמא לאונסו מהמנהג, מקביל לפסק רבא בתלמוד ש"חולה לאונסו פטור מכלום" - דבר המחזק את ההנחה שמנהג זה נובע מהתקנה המקורית.

הדברים מבוארים יותר באיגרת הרמב"ם הנ"ל (תלז - תלח), שכתב ש"אין ד"ת מקבלין טומאה ... אבל להתפלל הדבר תלוי במנהג ... ואתם לא תשנו מנהג אבותיכם ואסור לכם לזוז מן המנהג".

גם הראב"ד (בהשגותיו על בעל המאור, ברכות יב. מדפי הרי"ף, ד"ה יצא בדיעבד) כתב שאלו שלא נהגו בכך סמכו על הירושלמי, ומלכתחילה היו מקומות שבהם לא התקבל המנהג כלל, והיו מקומות שבהם התקבל המנהג רק לעניין רחיצה בתשעה קבין ולא לעניין טבילה. כך נראה גם מדברי הרא"ה (ד"ה וכתב), שלאחר שפסק שהתקנה בטלה, כתב שדברי רב האי גאון שיש להחמיר לתפילה כיוון שכך המנהג, נאמרו "לדורו או במקומו, אבל במקומות אלו לא נהגו בה כלל". עולה מדבריו, כי כיוון שבמקומו ובזמנו של רב האי נהגו להחמיר, ממילא המנהג יצר את החיוב.

ייתכן לפרש כך גם את דברי ריא"ז (פסקי ריא"ז, ברכות ג ג) שהובאו בשלטי גיבורים (יג: מדפי הרי"ף), שכתב שנהגו העם להקל, "ולא מיחו חכמים במנהג זה, אלא הניחו העם במנהגם אף על פי שנהגו שלא כהלכה" - אף שתחילת המנהג להקל היה שלא כדין, לאחר שפשט ממילא התבטל החיוב באותו מקום, שכן החיוב נובע מהמנהג, ולפיכך לא מיחו בהם.
בדברי הראשונים הנ"ל ישנה הרחבה ליסוד הירושלמי, שלא בלבד שמנהג לא מחייב היכן שלא התקבל מלכתחילה, אלא אף היכן שהתקבל והשתנה, שינוי המנהג משפיע על ההלכה.

כך סובר גם הטור (או"ח פח), שכתב שכיון שתלוי הדבר במנהג, הולכים בכל מקום אחר המנהג הנוהג בו. מאופן התנסחותו ניכר שכוונתו להכרעה אובייקטיבית ע"פ המנהג, ולא להליכה אחריו מחמת הספק (כבנושאים הלכתיים אחרים).
גם ביד המלך על הרמב"ם (לנדא, הל' תפילה ד ו) כתב שאף לאחר ביטול התקנה, במקומות בהם המשיכו לנהוג בה הרי היא כחובה.

נפק"מ נוספת מיסוד זה כתבו בשו"ת מהר"י ברונא (מט) ובחידושי הר צבי (יומא פח א), שלדעה שהטבילה בערב יום הכיפורים היא משום קרי (ולא משום תשובה) הרי זו חובה גמורה מעיקר תקנת עזרא, שכן עצם ביטול התקנה נבע מהמנהג, אבל ליום הכיפורים המשיכו לנהוג בטבילה זו ולגביו לא התבטלה התקנה. על פי זה הסביר מהר"י ברונא את פסקו של מהר"י וייל לטבול לקרי ביום הכיפורים, שכיון שטהרה מקרי בתפילות יום הכיפורים היא חובה מעיקר תקנת עזרא, הרי היא דוחה את איסור הרחיצה. ובהר צבי ביאר על פי זה את דעת הגאונים והראשונים הסוברים כי מברכים על טבילה בערב יום הכיפורים, שכן היא חובה גמורה.
אך מכיוון שישנה דעה שהטבילה בערב יוה"כ היא לתשובה ולא מטעם קרי, וא"כ אינה חובה, כתבו שניהם שלמעשה אין מברכים עליה, ובהר צבי כתב שמשום החשש לדעה זו גם אין טובלים ביום הכיפורים עצמו משום איסור רחיצה, וכפסק השו"ע (או"ח תריג יא).

במנחת חינוך (קפ) כתב שייתכן שגם אדם פרטי שקיבל עליו לנהוג בטבילה זו, הרי היא עליו כחובה.

פסיקת ההלכה בשולחן ערוך ובאחרונים

השולחן ערוך ((או"ח פח א)) פסק שאין צריך טבילה ולא רחיצה בתשעה קבין, בין לתורה ובין לתפילה, ומעיד שכך פשט המנהג; וכך היא גם הסכמת האחרונים (שכן לא השיגו על דבריו).
מעדות השו"ע על המנהג נראה שפוסק כדעת הרמב"ם הנ"ל וסיעתו, שבמקום שיש מנהג הריהו מחייב בטבילה או ברחיצה לתפילה.
עפי"ז, בשו"ת דברי יציב (או"ח א נה) נוטה להחמיר בימינו בארץ ישראל, שכן מלבד כל הראשונים המחמירים נ"ל, בספר המנהיג (הל' צום כיפור, עב) ובים של שלמה (קונטרס חילוקי דינים ומנהגים בסוף ב"ק, ט) כתבו שבא"י המנהג לטבול לקרי, ואפילו ביום הכיפורים, ומדברי הכלבו (סד) והעיטור (סוף הלכות מילה) נראה שבמקומות שאין צינה המנהג לטבול, וא"כ כשיש מקוואות חמים אין להקל. בנוסף לכך מציין שמי שנהגו אבותיו בטבילה זו, חייב להמשיך במנהגם (כמובא לעיל מאגרת הרמב"ם).
גם בשו"ת שבט הלוי (או"ח ה טו) נטה להחמיר בימינו בא"י, מפני שאפשר לטבול בנקל.

פרטי דינים בטבילת עזרא

טבילה במים שאובים או בכלי

מכיוון שטבילה זו אינה מן התורה, היקל בה רב הונא (כב.) שאפשר לעשותה גם במרחצאות, דהיינו במים שאובים, הפסולים לטבילה של תורה. רב חסדא ורב אדא בר אהבה נחלקו עליו וסברו שלא ניתן לטבול במים חמים, ונחלקו המפרשים במהות המחלוקת: מרש"י (כב. ד"ה קאי) נראה שטעם המחמירים הוא שטבילת עזרא מצריכה מקווה כשר, ואילו במרחצאות המים הם שאובים; והמרדכי (שבועות תשנ) כתב שטעם האמוראים המחמירים הוא גזירת מרחצאות (ראה נידה סו ב), ולדבריו במים שאובים צוננים מותר לכל הדעות לטבול טבילת עזרא.

המשנה במקוואות (ח א) מתירה לבעל קרי לטבול בשאובים, וכן דעת ר' יהודה בתוספתא (ברכות ב יא, ומובאת בסוגיה כב: בשינוי לשון) שהתלמוד מציע שתי אפשרויות כיצד לפרש את דבריו שם "ארבעים סאה מכל מקום" - לדעה אחת בא להתיר טבילה במים שאובים, ולדעה שנייה בא להתיר אפילו טבילה בתוך כלי ולא דווקא בקרקע. לפי גירסת הריטב"א בסוגיה (כב. ד"ה וכי) עולה כי גם רב הונא התיר אף טבילה בכלי.
הפרי חדש (או"ח פח ד"ה ואיכא) הקשה מהמשנה הנ"ל - שמתירה טבילה בשאובים, ומשמע אפילו הם חמים - על האמוראים שאסרו טבילה בחמים; ותירץ על פי התוספתא (מקוואות ו א) שבה מפורש שר' מאיר אוסר טבילת עזרא בשאובים ור' יהודה מתיר, וא"כ רב חסדא ורב אדא בר אהבה סוברים כר' מאיר, ואילו רב הונא סובר כר' יהודה. הלחם משנה (הל' ברכות ו ה) לא הזכיר את התוספתא במקוואות אך הבין שת"ק בתוספתא בברכות הנ"ל חולק על ר' יהודה ואוסר טבילה בשאובים, ולמד בדעת הרמב"ם שם שדעתו כת"ק ולא ניתן לטבול טבילה זו במים שאובים, אך במרכבת המשנה (שם) כתב שאין הבנת הלחם משנה מוכרחת וייתכן שאין הרמב"ם אוסר טבילת עזרא בשאובים.
הראב"ד (בהשגתו שם) כתב בפירוש שניתן לטבול טבילה זו במים שאובים, והעמודי אש (ג יב) הביא סיוע לדבריו מהתוספתא במקוואות שם וע"פ הכלל המקובל שהלכה כר' יהודה במחלוקותיו עם ר' מאיר.

כדברי הראב"ד פסקו גם הבית יוסף (או"ח פח ד"ה והוי), הפרי חדש (שם ד"ה ולעניין), מגן אברהם (שם א), באר היטב, (שם א), שערי תשובה (שם א), פרי מגדים (שם משב"ז א), שו"ת תורה לשמה (שעה), ומשנה ברורה (שם ד).

לגבי טבילה בכלי, משמע מדברי הראב"ד (שם) שאינה כשרה אף לבעל קרי, וכך דייק מדבריו הלחם משנה שם. על פי שיטתו פסקו להחמיר בזה המגן אברהם (או"ח, תרו ט), ר' עקיבא איגר (הגהותיו על שו"ע או"ח פח, ד"ה ומ' סאה), חיי אדם (קמג ז), משנה ברורה (שם ד), ושו"ת מנחת יצחק (ג סד).
מאידך, הנחל אשכול (הל' תפילה וק"ש, עמ' 2 א) צידד להקל בכך, וכתב שאין ראיה מדברי הראב"ד הנ"ל, וכן במרכבת המשנה (הל' ברכות שם) דחה באותו אופן, וכן צידד להקל בשו"ת דברי יששכר (או"ח ה), מאחר והוא ספק דרבנן.

חציצה בטבילת עזרא

האשכול (מהד' הצב"א, הל' תפילה וק"ש א; במהד' אלבק דברים אלה אינם מופיעים) כתב שאין חציצה פוסלת בטבילה זו, אלא אם כן היא על רוב הגוף, והביאור הלכה (פח ד"ה וכן) הביא את דבריו להלכה. כך גם מסקנת שו"ת מאמר מרדכי (א ו-ב), והובאו דבריו בשערי תשובה (שם). כך כתב גם בקובץ על יד (הל' ק"ש ד ח) בשם מהר"ם המבורג, בשו"ת גינת ורדים (הלוי, יו"ד ו יא), בהגהות חכמת שלמה (או"ח פח א), בלקט הקמח החדש (פח ו), במטה אפרים (אלף המגן, תרו יז), באפיקי מגינים (חידושים, פח א), ובשו"ת מנחת יצחק (ו פח), שהוסיף שאם אפשר להסיר החציצה בנקל, מוטב להסירה. בספר כוכבי יצחק (ח"ג נה) דייק מדברי הב"י והב"ח (יו"ד קצח, ד"ה ומ"ש ושבאותו) שדעתם להקל, וכך מסיק להלכה.

אך בשו"ת משנה הלכות (י קמד) מעלה הבנה אפשרית בדברי הרשב"א (יבמות מז: ד"ה גירסת) והריטב"א (שם ד"ה גרסינן) שלפיה הם סבורים כי חציצה פוסלת גם בטבילת עזרא. ויש להעיר כי הרשב"א בחידושיו לנידה (סז. ד"ה אבל) דן בכך בפירוש, ותולה זאת במחלוקת גירסאות בסוגיה ביבמות (שם). גם בשו"ת מצפה אריה (תנינא, יו"ד נח) מחמיר בזה, והביא ראיה לכך מסוגיה בשבת (קכ ב), אך הכוכבי יצחק (שם) דחה ראייתו. בספר עמודי אש (ג יב) כתב שחציצה פוסלת, על סמך דברי הראב"ד (בהל' ברכות שם) שדימה נטילת ידיים לטבילת עזרא לעניין שאובים, ולהבנתו גם בעניין חציצה הראב"ד ידמה הטבילה לנטילה.

בטבילת ערב יום הכיפורים, שהיא משום קרי לחלק מהדעות, כמובא ברמ"א (או"ח תרו ד), כתבו המטה אפרים (תרו ח) והקיצור שולחן ערוך (קלא ו) שיש להחמיר בחציצה יותר מבכל השנה. בטעם הדבר, כתב בהערה בחידושי הר צבי (יומא פח.) שייתכן שטבילה זו היא מעיקר הדין, כמבואר לעיל (בסוף הפיסקה הזו).

טבילת עזרא הכרוכה בקולות

כתב המשנה ברורה (פח ב) שאף המחמיר בטבילת עזרא, אם יעבור זמן ק"ש או זמן תפילה עד שיטבול - יקרא ויתפלל לפני הטבילה, והוסיף שייתכן שאפילו תפילה בציבור אין להפסיד כדי להתפלל בטהרה. לגבי חידושו האחרון נחלקו עליו המשמרת שלום (ב א) ושו"ת תשובות והנהגות (א קט), ולדעתם עדיפה תפילה ביחיד בטהרה, הן מפני חשש לשיטת רב האי וסיעתו, הן מפני עצם מעלת התפילה בטהרה, הן מפני שחסרון הטהרה עלול להפריע למתפלל בכוונתו.

בספר מי הדעת (צז - ק) כתב שתפילה בטהרה ודאי עדיפה על תפילה כותיקין.

לגבי דחיית ק"ש לאחר סוף הזמן הראשון (ג' שעות מעלה"ש) כדי לקרותה בטהרה, דעת החלקת יהושע (ו ה, ע"פ המובא בפסקי תשובות פח הערה 28) שמוטב לקרותה בטהרה ולסמוך על הזמן השני, ומאידך דעת שו"ת דברי יציב (או"ח נז) שיש לקרותה בזמן המוקדם אף קודם הטבילה.

טבילת עזרא בשבת

בזמן שנהגה תקנת עזרא היה מותר לטבול גם בשבת מאחר והטבילה היתה חובה (ראה ביצה יח א), אך לגבי זמננו דנו הפוסקים: המגן אברהם (שכו ח) כתב שמותר גם בימינו לבעל קרי לטבול בשבת, ואין בזה משום איסור נראה כמתקן, משום שמעיקר הדין אין בכך צורך וממילא אין זה מהווה תיקון, ואף לשיטת המחמירים לתפילה גם בימינו - כיון שזה נצרך רק מדרבנן אין זה נחשב תיקון. כך פירש דבריו הביאור הלכה (שם ד"ה אדם), והזכיר אחרונים נוספים שפסקו כך: עולת שבת (שם טו), אליה רבה (שם ה), ושולחן עצי שיטים (ג האופה ט), וכך הכריע למעשה.
אך בביאור הגר"א (שם ד"ה אדם) ניתן להבין שדעתו לאסור טבילה זו בשבת (והביאור הלכה שם הסתפק בכוונתו), מטעם שנראה כמתקן או משום חשש סחיטת השער. ואכן בספר מעשה רב (קכה) כתב שלדעת הגר"א מוטב שלא לטבול לקריו בשבת, מטעם חשש סחיטה, אך משמע שלא אסר זאת מעיקר הדין.
הביאור הלכה הוסיף שייתכן כי חומרת הגר"א אמורה רק כשיכל לטבול לפני השבת, אך אם נטמא בשבת עצמה - מותר, וכתב שכך משמע בביאור הגר"א ביורה דעה (קצז ה). אך במעשה רב החדש (יח) הביא עדות על הגר"א שהיה מוחה בתלמידיו שטבלו בשבת, ומסתמא בכללם גם מי שנטמא בשבת, ולפי זה לכאורה לדעתו יש להימנע מטבילה גם באופן הנ"ל.

כדעת המג"א פסקו גם המור וקציעה (שכו) והבאר היטב (שם ה); וכן שולחן הטהור (קומרנא, רס ז), תוספת שבת (רס א), ובן איש חי (ב לך-לך טז), על פי האר"י ז"ל (שער הכוונות עג א); ערוך השולחן (שם י) המעיד שכך המנהג, כף החיים (שם לב), לקט הקמח החדש (שם יא), נימוקי אורח חיים (שם א), קצות השולחן (קלג ד), ילקוט יוסף (שכו ח), שו"ת מנחת יצחק (ט לד), שו"ת אז נדברו (י יד), שו"ת שבט הלוי (ו כח), שו"ת תשובות והנהגות (ב ר) שמעיד ששמע מעד ראייה שהחפץ חיים עצמו היה טובל, ומי הדעת (צו) שמביא עדות דומה על ר' חיים מוואלוז'ין.

תשעה קבין במקלחת

כאמור לעיל, במקרים מסויימים ניתן להיטהר מטומאת קרי לעניין תורה ותפילה ע"י שפיכת תשעה קבין. על כך כתב הראב"ד (תמים דעים סו; שו"ת הראב"ד כג) שנראה שחז"ל תיקנו שצריך שהמים יבואו על האדם מכח גברא, שכן רק באופן זה אפשר שכל תשעת הקבין יישפכו עליו ממש ולא סביבו, ומשום חשש זה גזרו שאפילו אם שופך יותר מהנצרך צריך דווקא כח גברא. על פי דבריו דנו הפוסקים האם ניתן לקיים נתינת תשעה קבין במקלחת, שבה מעשה האדם של פתיחת הברז אינו מביא את המים אלא רק מסיר את המונע ליציאתם, ולכאורה רק תחילת הקילוח נחשב כח גברא, וכמבואר בשו"ע (או"ח קנט ט) לגבי נטילת ידיים באופן זה.

בהגהות ר' מאיר אריק על ספר חסידים (תתכח) הסיק מדבריו שם שלדעתו אין צורך שתשעת הקבין יבואו מכח גברא, וכתב שכך משמע מלשון המשנה (מקוואות ג ד) "שנפלו עליו תשעה קבין". כך כתבו גם בשו"ת תורת יקותיאל (ג), שו"ת קניין תורה (א לג), ספר בית ברוך (על החיי אדם, תיג), שו"ת נחלת שמעון (א), שו"ת ישכיל עבדי (ה יג ג), שו"ת שבט הלוי (א כד), שו"ת מנחת יצחק (ד כא), וילקוט יוסף (פח א) בשם אביו, ועל פי זה פסקו שניתן לבצע טהרת תשעה קבין במקלחת. חלקם הוסיפו כי ייתכן שבזמננו שמעיקר הדין אין חובה בזה, גם לשיטת הראב"ד אפשר להקל.

אך דעת הגרי"ש אלישיב (מובאת בהלכות חג בחג, ימים נוראים, רצא) שצריך שהמים יבואו מכח מעשה שפיכה, ולפיכך מקלחת אינה מטהרת טהרת תשעה קבין. גם בשו"ת משנה הלכות (ח"ג א - ו; ח"ה יט - כב) כתב ע"פ דברי הראב"ד הנ"ל שלא ניתן לקיים נתינת תשעה קבין במקלחת.

בשו"ת חלקת יעקב (יו"ד קיט) מעלה סברה לומר שצריך שהמים יבואו דווקא מכלי, אך נוקט שהמערכת שממנה מגיעים המים למקלחת נחשבת ככלי לעניין זה. בשו"ת ויען יוסף (או"ח מה), שו"ת נחלת שמעון (שם), לקט הקמח החדש (פח ט), ובית ברוך (שם) נטו לומר שאין צריך לזה כלי, והוסיפו שאף אם נאמר שצריך, המים במקלחת נחשבים כבאים מכלי וכנ"ל.

החזו"א (מובא בתורת המועדים על שונה הלכות, תרו יט) פסל מקלחת לתשעה קבין מטעם אחר, והוא שנאמר במשנה (מקוואות ג ד) שאפשר שהמים יבואו גם משניים או שלושה כלים (בלי הפסקה ביניהם) אך לא יותר, ולדעתו כל נקב בשפופרת המקלחת נחשב ככלי בפני עצמו והרי יש בה נקבים רבים.
אך הלקט הקמח החדש (שם) והנחלת שמעון (שם) כתבו ששפופרת המקלחת נחשבת ככלי אחד אע"פ שהמים יוצאים מנקבים רבים, וכך משמע מסתימת דברי שאר הפוסקים המתירים שלא הזכירו בעיה זו.

לקריאה נוספת

1. הרב בראל שבח, טבילת עזרא וטהרת תשעה קבין, (הרחבות לפניני הלכה - שמחת הבית וברכתו)
2. הרב אביעד בר טוב והרב נעם מלכי, טבילת עזרא (בית המדרש הוירטואלי ע"ש ישראל קושיצקי)