טיוטה:אפשר לסוחטו

		יש לשכתב סוגיה זו. ייתכן שהסוגיה מכילה טעויות, או שהניסוח וצורת הכתיבה שלה אינם מתאימים. כמן כן, ייתכן שבדף הטיוטה של הסוגיה תמצאו מידע נוסף בנושא זה, שיש לערוך אותו ולהעבירו לדף הסוגיה.
		אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.	עריכה

אפשר לסוחטו אסור הוא סוגיה הלכתית העוסקת בנושא חתיכה עצמה נעשית נבילה.

הגדרת הסוגייה

הסוגיה בגמרא

חולין קח.: "אמר רב כיון שנתן טעם בחתיכה חתיכה עצמה נעשית נבילה ואוסרת כל החתיכות כולם מפני שהם מינה וכו' ומאי קסבר אי קסבר אפשר לסוחטו מותר חתיכה עצמה אמאי נעשית נבילה אלא קסבר אפשר לסוחטו אסור". ופרש"י "אמאי חתיכה נעשית נבילה – הא אפשר היא ליסחט ממנה וליחלק לאחרים שלא קבלו ממנה כלום" עכ"ל, מבואר דקושית הגמ' היא של"ש שהחתיכה תאסור כל החתיכות כיון שהיא עצמה הותרה כשנסחט ממנה האיסור ונתחלק לאחרים. משמע דאין כונת הגמ' שב' ענינים אילו תלויים בסברא זב"ז, אלא שתלויים זה בזה במציאות, שכיון שאפשר לסוחטו מותר ל"ש שהחתיכה תאסור כולם. ובר"ן בטיפת חלב אחר שהביא לשון רש"י הקשה וז"ל "ודבריו צריכין פירוש לפירושו דלכאורה משמע דדא ודא אחת ואי לא הא לא קיימא הא ובכה"ג היכי שייך למימר אמאי דהא אי קסבר אפשר לסוחטו מותר ודאי דס"ל דאין חתיכה עצמה נעשית נבילה ולא אפשר בלא"ה", וצ"ע שיטת רש"י ותוס', גם יל"ע בלשון רש"י שחסר העיקר, שלא כ' בקושית הגמ' שכשיסחט ממנה תותר, אלא בסתמא "הא אפשר היא ליסחט ממנה" וזה לבד אינו סיבה להקשות שלא נאמר חנ"נ דהא איכא למ"ד אפשר לסוחטו אסור.

קושיית הר"ן

עוד הקשה הר"ן למה לעיל בפ' גיד הנשה כדאמרי' לגבי שאר איסורים חנ"נ לא פרכי' "אי קסבר אפשר לסוחטו מותר חתיכה אמאי נעשית נבילה", ותי' הר"ן דבאמת גם היכא דלא נסחט עדיין ל"ש לומר חנ"נ אם אפשר לסוחטו מותר, משום דהא בהא תליא בסברות וזה כ' הגמ' "אי אפשר לסוחטו מותר חתיכה אמאי נעשית נבילה", משום דלא שייך לומר חנ"נ (-עכ"פ לענין להחשיב החתיכה מין במינו עם שאר החתיכות, עי"ש) אלא אם כן נאמר שגוף הבשר הוא איסור מחמת עצמו מחמת עצם הבישול עם חלב ולא מחמת תערובתו עם החלב, וזה ל"ש בשאר איסורים (ולכן לא פרכי' לעיל "אי אפשר לסוחטו מותר חתיכה אמאי נ"נ" משום דאפילו אם אפשר לסוחטו אסור אינו מובן בהם אמאי חנ"נ, ובאמת שאינו אלא גזירה דרבנן משום לתא דבב"ח), ולכן הא בהא תליא בסברות, דבאמת זה גופא הפירוש "אפשר לסוחטו אסור" משום שגם ל"ש לומר אפשר לסוחטו אסור אא"כ איסורו מחמת עצמו מחמת עצם הבישול עם חלב ולא מחמת תערובת החלב בבשר.

ובגמ' שם "וסבר רב אפשר לסוחטו אסור והאתמר כזית בשר שנפל לתוך יורה של חלב אמר רב בשר אסור וחלב מותר ואי סלקא דעתך אפשר לסוחטו אסור חלב אמאי מותר חלב נבילה הוא לעולם קסבר רב אפשר לסוחטו אסור ושאני התם דאמר קרא לא תבשל גדי בחלב אימו" וכתבו שם תוס' וז"ל "אמאי מותר חלב נבילה הוא - מכאן היה מדקדק רבינו שמואל דלמ"ד מין במינו לא בטיל צריך תרי ס' ששים ברוטב לבטל טעם חתיכת נבילה וששים בחתיכת היתר לבטל רוטב היוצא מן הנבילה וק' לר"י וכו' אלא ודאי מתבטל בחלב שביורה ולא חשיב מין במינו וה"נ רוטב הנפלט מן הנבילה אין לו דין מים אסורין שלא להתבטל במים אחרים אלא יש לו דין בשר נבילה שמתבטל שפיר במים שבקדירה והוא דקאמר חלב נבילה הוא היינו דוקא בבשר בחלב שכל אחד לבדו היתר וכשנתבשל יחד עשה הכתוב הכל כנבילה" וכו' עכ"ל בקיצור, והר"ן הביא דבריהם בשם הרמב״ן וכ' ע"ז וז"ל "אבל לא התבררו אצלי דברים הללו דאין ודאי שפיר קאמר דמדינא דוקא בבשר בחלב אבל לא בשאר איסורים אבל כבר כתבתי שהשוו חכמים שאר איסורים לבשר בחלב מדבריהם ומשמע דודאי שהכי הוא דכיון דחתיכה עצמה נעשית נבילה באפשר לסוחטו תלוי אם איתא דבשאר איסורין אפשר לסוחטו מותר למה אמרו בהם חתיכה עצמה נעשית נבילה ואפילו השלט במינו וכמו שכתבתי למעלה אלא ודאי אפשר לסוחטו אסור בכל האיסורין ומעלה אין בין שאר איסורים לבשר בחלב כלום אלא שזו תורה והללו מדבריהם וכיון שבכל האיסורין אפשר לסוחטו אסור למה לא יהו אוסרין במינו בכל שהוא למ"ד מין במינו לא בטיל" עכ"ל, ביאור קושייתו לפי שיטתו דלעיל דל"ש לומר אפשר לסוחטו אסור אא"כ איסורו מחמת עצמו ולא מחמת תערובתו עם ההיתר, וכל שאיסורו מחמת עצמו ודאי אוסר מינו בכל שהוא.

אבל מדברי תוס' נראה דסברי ששייך לומר "אפשר לסוחטו אסור" אע"פ שאינו אסור כלל ולא נאמר מין במינו לא בטיל כשנתערב במינו, דמ"מ אסור, דכיון שהיה בו איסור והיה אסור בפועל לא פקע איסורו אף כשנסחט (ומה דאמרי' שאפשר לסוחטו תלוי בחנ"נ, היינו במציאות ולא בסברא וכמשנ"ת לעיל), וראיה לדבר ממה שכתבו תוס' לעיל צז: ד"ה "וכחל מן המנין" דאע"פ שהכיל עצמו לא נעשה איסור ומצטרף לשיעור ס' וכדאמרי' "וכחל מן המנין", מ"מ כחל עצמו אסור משום שהיה כנוס בו חלב איסור שבלע טעם בשר ע"י הבישול בגומות, ואף שנפלו ויצא כולו לחוץ לא חוזר להתירו משום ד"אפשר לסוחטו אסור" עי"ש, מבואר דאע"פ שהוא היתר גמור שייך אפשר לסוחטו אסור, וכן מבואר בתוס' קיב. ד"ה "תרי גללי דמלחא" שהקשו שנאסור את השומן שהיה מעורב בו דם ונפרד ממנו ע"י המלח משום דאפשר לסוחטו אסור, משמע כנ"ל דשייך אפשר לסוחטו אסור אפי' כשהוא היתר גמור, וכ"ש כשהוא איסור מצד חנ"נ ורק אין איסורו מחמת עצמו ודלא כהר"ן (ועיין בגהש"ס שם שנתקשה בזה אמנם בתוס' מבואר כנ"ל).

ג) ובעיקר דברי תוס' דאע"פ שגם בשאר איסורים חתיכה נעשית נבילה מ"מ ל"ח מין במינו, וביארו שם וז"ל "אלא ודאי כיון שהחלב הנפלט מן הבשר לא נעשה נבילה אלא מטעם בשר המעורב בו אין לו דין חלב טמא אלא מתבטל בחלב שביורה כמו שמתבטל טעם בשר האסור ולא חשיב מין במינו וה"נ רוטב הנפלט מן הנבילה אין לו דין מים אסורין שלא להתבטל במים אחרים אלא יש לו דין בשר נבילה שמתבטל שפיר במים שבקדירה וכו' ומכאן יש להוכיח דתבלין הבלועים מחלב ומדם ונפלו לקדירה מתבטלין בששים ואע"ג דנותנין טעם אפילו באלף מותר שאינו חמור מן האיסור הנבלע בהן" עכ"ל, אבל הר"ן כדבריו דלעיל שחנ"נ תלוי באפשר לסוחטו בסברא ולא רק במציאות משום דל"ש חנ"נ אא"כ איסורו מחמת עצמו שנתבשל עם איסור ולא שנתערב בו איסור, כ' כן גם כאן שכיון שאפשר לסוחטו אסור גם בשאר איסורים ממילא הוי איסור מחמת עצמו וכמו שהובא לשונו לעיל.

עוד נחלקו בהא דתנן קח. "טיפת חלב שנפלה על החתיכה אם יש בה בנותן טעם באותה חתיכה אסור ניער את הקדירה אם יש בה בנותן טעם באותה קדרה אסור" ובגמ' "אמר רב כיון שנתן טעם בחתיכה חתיכה עצמה נעשית נבילה ואוסרת כל החתיכות כולם מפני שהם מינה", ועיין תוס' בסוגיין שכתבו דאיירי שהחתיכה כולה חוץ לרוטב ולכן משערים רק באותה החתיכה ולא בכל הקדירה משום דחלב מתפשט בכל החתיכה אבל אינו יוצא מחתיכה לחתיכה בלא רוטב לא מיבעיא לענין לשער בכל הקדירה לבטל הטיפה ולהתיר אלא אפילו לענין לאסור את כל הקדירה אחר שנאסרה החתיכה וכדרב ומשום חנ"נ, משום דאינו יוצא בלא ניעור לתוך הרוטב וכדאי' לק' בע"ב "אילימא לא ניער כלל ולא כיסה כלל מיבלע בלע מיפלט לא פליט" עכ"ד, וכ' הר"ן בשם תוס' (ולפנינו ליתא) דלפי דבריהם האת דתנן ניער את הקדירה אם יש בה בנ"ט באותה קדירה אסור" הוא סיומא דרישא והכונה אם יש בה באותה חתיכה שקבלה טעם מן הטיפה בכדי לתת טעם בכל הקדריה אסור לפי שהחתיכה נ"נוכדרב ורב ממתני' הוא דקא מפיק אלא דמתני' כרבנן ורב כרבי יהודה. והק' הר"ן הא אפילו נאמר כן שהטיפה מתפשטת בכל החתיכה מחמת ההבל והרתיחות העולות ואינה מתפשטת מחתיכה לחתיכה מ"מ הא החתיכה עצמה פולטת מגופה לתוך החתיכה הססמוכה לה ותאסור בפליטתה כיון דאמרי' חנ"נ, וכ' דתרצו בזה דאפילו למ"ד חנ"נ אינו אלא במקום שהאיסור יכול להתפשט לפי שבכל מקום שהאיסור וההיתר מתפשטין יחד חשבינן אף פליטת ההיתר כפליטת האיסור כיון שהוא מתערב עימו אבל במקום שאין האיסור יוצא אין ההיתר לבדו אוסר, ובזה יישבו למה כל רותח דצלי שאנו מתירין בכדי קליפה נימא שאותה קליפה נ"נ ואוסרת הכדי קליפה הסמוכה לה וכן שניה ושלישית, אלא ודאי הטעם הוא כנ"ל שאינו אוסר כיון שהאיסור אינו מתפשט יותר מכדי קליפה, וכן זהו טעם הכשר מליחת בשר ולא אמרי' שהמלח הבלוע מהדם מבליע בבשר טעמו ואוסרו כיון שהדם עצמו אינו מתפשט לבשר כיון שטרוד ללמפלט לא בלע, וכן מבואר כ"ז בתוס' בפ' גיד הנשה צו: ד"ה "אפילו" עי"ש. והקשה הר"ן הא קי"ל אפשר לסוחטו אסור ומבואר דאע"פ שאין האיסור מעורב בהיתר אעפ"כ ההיתר אוסר כמו כשהיה מעורב בו האיסור. אמנם לפי מה שהובא לעיל שכתבו תוס' שאין ההיתר שנעשה נבילה אוסר יותר מהאיסור ולא חשיב מין במינו, ומלח הבלוע מדם אינו אוסר אלא כדי כמה שהדם אוסר, נראה פשוט דגם כאן אין כ' תוס' כמש"כ הר"ן שאין ההיתר שנ"נ אוסר אלא כשמעורב עם האיסור, אלא שאין אוסר משום דאינו חמור מן האיסור המעורב בו, וכיון שהאיסור המעורב בו קלוש ואין יכול להתפשט יותר מכדי קליפה או מהחתיכה לחברתה או הדם לתוך הבשר, אף ההיתר כן [ולא שייך דין חנ"נ שההיתר יאסור יותר ממה שהאיסור אוסר אלא כשההיתר אוסר יותר מחמת גדלו שהוא מרובה מהאיסור, שאז ל"ש לומר שלא יאסור יותר מהאיסור משום שכל חלק וחלק ממנו נידון בפני עצמו וכל חלק אוסר כמו שהאיסור היה אוסר], ולפ"ז ל"ד כלל לאפשר לסוחטו, דשם האיסור היה בכוחו להתפשט ולאסור אלא שנסחט ויצא, משא"כ כאן שלא היה בכח האיסור לאסור גם ההיתר לא חמור ממנו. והר"ן נחלק על זה וכ' דכיון דאפשר לסוחטו אסור מבואר דההיתר הוא כגוף איסור וכמש"כ לעיל שחשיב מין במינו משום דאיסורו מחמת עצמו, דאל"כ לא היה שייך אפשר לסוחטו אסור וחנ"נ, וא"כ אוסר גם כשאין האיסור עצמו יכול להתפשט, וקושיות תוס' ממליחה ומרותח דצלי תירץ באופ"א עי"ש. וביאר ד"ניער את הקדירה" הכונה כדפרש"י במתני' שהגיס בה מיד קודם שקבלה החתיכה טעם מן הטיפה דהשתא נתערבה הטיפה בכולן, אבל לרב שהחתיכה נ"נ א"צ ניעור כלל אלא כיון שנאסרה החתיכה אוסרת כל החתיכות כולן מחמת פליטתה, ולרב הא דתני ברישא "אסור" לאסור את כל הקדירה קאמר, [ומה שהביאו תוס' מקושית הגמ' בע"ב "אילימא לא ניער כלל מיבלע בלע מיפלט לא פליט" פירש הר"ן דהיינו דוקא להו"א שם שמהדרי' אם רבי יהודה סובר אפשר לסוחטו מותר וע"ז פרכי' דאם לא ניער לא פליט פליטה אוסרת, דאם אפשר לסוחטו מותר אין ההיתר כגוף האיסור, אבל למסקנא דאמרי' "אלא קסבר אפשר לסוחטו אסור" היינו אפילו בלא ניעור כלל].

יסוד הדין

ונראה יסוד מחלוקתם בכל זה דלרש"י ותוס' "חתיכה נעשית נבילה" אין הכונה כלל כלפי האיסור אלא כלפי המציאות, שנעשית מציאות של נבילה, וממילא אנן ידעינן שאסורה, מפני שהיא נבילה, שנתחדש מדרבנן שיכול ההיתר להשתנות מלהיות מים ורוטב ולהפוך להיות נבילה, ולכן תוס' סברי שאף במקום דאמרי' "חנ"נ" עדיין לא הוי מין במינו משום דדייני' ליה כנבילה ולא כרוטב, ואין מלח אוסר אלא כמו שדם היה אוסר משום דדייני' ליה כמלח, וכן מה שנתבאר דאין ההיתר אוסר אלא במקום שהאיסור יכול להתפשט ולאסור, משום דדין "חנ"נ" הוא שדייני' להיתר כמציאות של גוף נבילה ואם כן ודאי לא יתכן לו לאסור במקום שהנבילה לא יכלה לאסור שהרי כל איסורו הוא שרואין אותו כאילו הוא מציאות של נבילה וכנ"ל.

ולכן סברי ששייך לומר אפשר לסוחטו אסור אפילו שאינו איסור כלל אפילו כשהוא היתר גמור שגופו מצטרף למנין להתיר מ"מ כשנולד בו איסור ונסחט אמרי' אפשר לסוחטו אסור דבשלמא אם היה מתחדש שהיתר נעשה איסור א"כ ל"ש מידי לומר אפשר לסוחטו אסור בדבר שגופו היה היתר גמור, אבל כיון דלשיטתם נתחדש גם כן שהיתר נעשה מציאות אחרת, ואיסורו הוא תולדה מהמציאות שנעשה, אם כן שייך לומר אפשר לסוחטו אסור גם אם אינו איסור כלל אלא הוא היתר שנולד בתוכו איסור דכמו שדייני' להיתר שבלע איסור שנעשה גוף איסור כך דייני' להיתר שנולד בו איסור (אף שלא נעשה גוף איסור כיון שלא נבלע בו האיסור אלא נולד בתוכו בגומות) שנשאר כמציאות של היתר שנולד ויש בו איסור גם אחר שנסחט האיסור ממנו.

ולכך א"ש היטב לשון הגמ' "אי אפשר לסוחטו מותר חתיכה אמאי נעשית נבילה" והק' הר"ן לפי' רש"י ותוס' דכ' הגמ' דכיון שהחתיכה הותרה איך שייך לומר שאסורה ואוסרת כל החתיכות כולם, והק' הר"ן איך שייך לומר "אמאי" דדא ודא אחת דכיון שאמרת שאפשר לסוחטו מותר והחתיכה היא היתר ממילא אמרנו בזה שלא נעשית איסור, ופשוט דכ"ז קשה רק אם נפרש "חתיכה נעשית נבילה" היינו שנעשית איסור כמו נבילה שאסורה, אבל לפמשנ"ת דסברי רש"י ותוס' שכ' הגמ' היא שנעשית מציאות של נבילה, וממילא תדון אתה שאסורה שהרי נבילה אסורה, לפ"ז א"ש היטב לשון הגמ', שהכונה היא דאם אפשר לסוחטו מותר והחתיכה מותרת כלפי הדין, ל"ש לומר שנעשית נבילה כלפי המציאות, והם ב' ענינים חלוקים אלא שתלויים אחד בשני ושייך לומר "אמאי".

ובזה מיושב גם מה שהקשי' לעיל על לשון רש"י שכ' "הא אפשר היא ליסחט ממנה" ולא כ' הא אפשר לסחט ולהתירה", דהא כ' הגמ' היא שלא יתכן לומר דחשיבה מציאות של נבילה ואחר דאמרי' שהיא מותרת הסיבה להתירה שלא תחשב מציאות של איסור אינו שאפשר לסוחטו מותר דזה אינו אלא ההוכחה לזה, אבל סיבת ההיתר היא שאפשר לסוחטו ולא יהיה כאן מציאות של איסור. אבל הר"ן פליג בזה וסובר שלא נעשית מציאות של נבילה אלא איסור כמו שנבילה אסורה אבל אכתי דייני' ליה כמים ורוטב ולא כחתיכת בשר ולכן סובר דהוי מין במינו לאסור ולכן סובר דל"ש לומר שאסור גם כשנסחט אלא כשהוא גוף איסור מחמת עצמו, ולכן הוקשה ליה לשון הגמ' "אמאי חתיכה נעשית נבילה" הכל כמו שנתבאר.

ה) עוד נחלקו להיפך, דהנה בגמ' מבואר דבבשר בחלב החתיכה אוסרת כל החתיכות כולם משום דמין במינו לא בטיל, וכתבו תוס' הנ"ל בדף קח: דאע"פ שבשאר איסורים על אף דאמרי' חנ"נ לא חשיב מין במינו מ"מ בבשר בחלב אמרי' בגמ' דחשיב מין במינו משום דבשר בחלב חלוק משאר איסורים שבשר בחלב כל אחד לבדו היתר וכשנתבשל יחד עשה הכתוב הכל כנבילה והוא כחלב היוצא מן הטריפה ולכך לוקה על חצי זית חלב הנבלע מחצי זית שמנונית בשר עכ"ל, אבל הר"ן חולק כמובא לעיל שגם בבשר בחלב "חתיכה נעשית נבילה" תלוי ב"אפשר לסוחטו" בסברא, משום דלא שייך לומר דחשיב מין במינו אא"כ איסור הבשר הוא מחמת עצמו שנתבשל עם חלב, ולא מחמת שיש כאן בשר וחלב שנתבשלו יחד, וצ"ב יסוד מחלוקתם בזה.

ונראה בכל זה דהנה יש לחקור באיסור בשר בחלב ונבילה ודומיהם שגוף הבשר הוא בשר בהמה טהורה ורק לא נשחטה אלא מתה, או נתערב בחלב, ויש לעיין אם יסוד האיסור הוא שחידשה תורה שגם בשר היתר אסור באופן מסוים, דהיינו כשהבהמה מתה ולא נשחטה או כשנתערב בחלב, או שבאמת ל"ש לומר שבשר היתר אסור באופן כזה או אחר אלא גלתה התורה שבשר שנתבשל עם חלב הוא סוג בשר אחר מבשר בלא חלב, ובשר בהמה שנתנבלה הוא בשר אחר מבשר שחוטה וממילא לא אסרה תורה בשר היתר באופן מסוים אלא גלתה תורה שהאי בשר הוא בשר איסור וכמו שבשר בהמה טמאה הוא סוג בשר אסור, כך בשר בחלב או בשר בהמה שנתנבלה הם סוג בשר אסור.

ונראה פשוט דבזה תלוי מש"כ הר"ן שיסוד האיסור בבשר בחלב אינו על בשר שנתערב עם חלב אלא על בשר שנתבשל בחלב אפילו אם אינו מעורב בחלב כלל, דזה לא שייך אלא לפי הצד הראשון, דבשלמא בשר המעורב עם חלב שייך שפיר לומר שהוא בשר אחר מבשר בלא חלב, אבל בשר שנתבשל עם חלב ואין בו השתא חלב כלל מה אכפ"ל לגופו אם נתבשל פעם בהדי חלב או בפני עצמו, על כרחך שסובר הר"ן כהצד הראשון שיסוד האיסור בבשר בחלב הוא בשר היתר שאסרתו תורה באופן אסור, והשתא שפיר כ' הר"ן שהאופן שנאסר אינו כשמעורב עם חלב אלא כשנתבשל בחלב. ונראה דבזה תלוי מה שנחלקו לעיל, דלהצד הראשון אע"פ שגלתה תורה שאסור לאכול בשר בחלב והאוכל חצי זית מזה וחצי זית מזה לוקה, מ"מ אינם גוף איסור ולא שייך לאסור בשר בחלב שנתערב באלף חתיכות בשר מצד חתיכה נעשית נבילה, דהא הבשר אינו איסור כלל אלא אסור לאכול בשר וחלב יחד, וכשנתערבה החתיכה שקבלה טעם מן הטיפה, בקדירה שאין בטיפה כדי לתת בה טעם, הרי אינו אוכל בשר עם חלב יחד ושרי, והכי סבר הר"ן ולכן כ' דהא בהא תליא בסברא, של"ש לומר חנ"נ אא"כ נאמר שהוא גוף איסור מחמת עצמו לא מחמת שנתערב עם חלב אלא מחמת שנתבשל בחלב, אבל תוס' סברי כהצד הב' שבשר המעורב עם חלב הוא מין בשר אסור, ולא בשר היתר באופן אסור, וא"כ כשמעורב עם חלב ולוקה על חצי זית חלב וחצי זית בשר, הוי בשר איסור ואוסר בשר אחר כמו בשר בהמה טמאה, ואוסר במינו במשהו דחשיב מין במינו. ו) ועפ"ז מבואר היטב מחלוקתם דלעיל בדין דרבנן ד"חתיכה נעשית נבילה", דכמו שסברי תוס' בבבשר בחלב שלא יתכן לומר שאסרה תורה בשר המותר באופן מסוים אלא מדאסרתו תורה ע"כ שבשר עם חלב הוא סוג בשר אחר, ה"נ סברי תוס' שלא יתכן לומר שמדרבנן חתיכת היתר שקבלה טעם מאיסור נשתנה דינה ונאסרת וטעמה אוסר את כל הקדירה מחמת שהיה בלוע בה איסור אלא משום שנשתנה מציאותה והוי גוף איסור, וע"כ כמשנ"ת שההיתר שקיבל טעם מחתיכת איסור עשה מציאות של איסור [וא"א לומר כמו בבשר בחלב שבשר עם חלב הוי מציאות חלוקה מבשר בלא חלב וה"נ חתיכת היתר בהדי איסור, מדרבנן הרי היא מציאות חלוקה מבשר בלא איסור דרק בבשר בחלב שייך לומר כן שהחלב אינו איסור יותר מהבשר ושפיר י"ל דמדאסרה תורה בשר בחלב ע"כ שכל אחד נעשה גוף חדש ואסרתו תורה, אבל בחנ"נ שהאיסור כבר אסור בפני עצמו ל"ש לומר שמחמת האיסור החתיכת היתר נאסרת כגוף חדש אלא כמשנ"ת]. אבל הר"ן כשיטתו הנ"ל שפיר פירש כן גם ב"חנ"נ" שהיתר שקיבל טעם מאיסור נאסר מחמת זה מכאן ואילך ונשתנה דינו אף שלא נשתנית מציאותו.