טיוטה:ביטול

		יש לשכתב סוגיה זו. ייתכן שהסוגיה מכילה טעויות, או שהניסוח וצורת הכתיבה שלה אינם מתאימים. כמן כן, ייתכן שבדף הטיוטה של הסוגיה תמצאו מידע נוסף בנושא זה, שיש לערוך אותו ולהעבירו לדף הסוגיה.
		אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.	עריכה

		סוגיה זו זקוקה לעריכה: ייתכן שהסוגיה סובלת מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו, כמן כן, ייתכן שבדף הטיוטה של הסוגיה תמצאו מידע נוסף בנושא זה, שיש לערוך אותו ולהעבירו לדף הסוגיה.
		אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.	עריכה

מהות תפקיד הביטול

כ' הרא"ש בפ' גיד הנשה סי' לז' אחר שהאריך דיבש ביבש הבטל חד בתרי, נהפך האיסור להיות היתר ומותר לאכול שלשתן כאחד, וז"ל "ואע"ג דמין במינו אוסר עד ששים היינו קודם שנודע תערובתו וגזרו חכמים שיאסור בששים אע"פ דלא יהיב טעמא גזירה אטו מין בשאינו מינו דיהיב טעמא אבל אחר שנודע תערובתו ונתבטל ברוב ונהפך האיסור להיות כולו מותר ויכול לאוכלן אפילו בבת אחת שוב לא יתכן לומר שנאסור פליטתו וכה"ג אשכחן חילוק באיסור המתבטל בין קודם ידיעה לאחר ידיעה בפ"ה דתרומות דתנן וכו' שהידיעה גורמת ההיתר וכה"ג אשכחן בזבחים פרק טבול יום וכו' על ההיא משנה אלמא ידיעה גורמת הדבר בין לאסור ובין להתיר" עכ"ל, וצ"ע כיון שנתערב והתערובת הוא סיבה לשנותו ולהתירו מה אכפ"ל אם נודע או לא נודע, בשלמא לשיטות דיבש ביבש אסור לאכול שלשתן כאחד (ומובא בטור יו"ד סי' קט') שפיר יש לחלק בין נודע ללא נודע כיון שהאיסור נשאר באיסורו גם אחר הביטול ורק נתחדש בביטול דיכול לתלות על כל אחד לבדו שהוא אינו האיסור ואם כן אינו אלא כלפי האדם ובזה י"ל דכשלא נודע לו לא התחיל הביטול כלל (וגם בזה יש לעיין לפמש"כ ב"דבר שיש לו מתירין"), אבל להרא"ש שהביטול הופך האיסור להיתר ומשנהו אם כן מה משנה לנו ידיעתו (ועיין בש"ך בסי' צח' סק"ו הביא בשם האיסור והיתר כלל כג' ד"ח גם כן דס"ל דביבש ביבש מותר אף לבשלן יחד ואעפ"כ חילק בין נודע ללא נודע כהרא"ש). עוד צריך עיון דהנה קי"ל דאין מבטלין איסור לכתחילה, ובב"י בסי' צט' הביא דברי הר"ן שלתוס' איסורו הוא מדרבנן אבל לדעת הראב"ד הוא מדאורייתא, ועיין ש"ך שם דגם לדעת הראב"ד אם בטלו מבוטל ורק אסור לכתחילה לבטלו, וודאי ל"ש לומר שהוא איסור חדש לבטל איסור שלא מצינו מקור לזה בשום מקום, אלא סובר הראב"ד דהאיסור הוא בשעת אכילת הדבר שנתבטל אלא שאז לא שייך לאסור עליו כיון שכבר נתבטל ולכן אמרי' דהאיסור הוא לבטל, וכעין האיסור להכניס עצמו לפיקו"נ ולחלל שבת אע"פ שבעת הפיקוח נפש שרי לחלל שבת משום פיקוח נפש, ואין איסור שבת לסגן עצמו, אלא האיסור הוא החילול שבת אלא שאז לא שייך לאסור עליו כיון שהוא כבר פקו"נ ולכן אמרי' שאסור להכניס עצמו לפקו"נ, וה"נ בזה. ואם כן אינו איסור חדש אלא מכלל איסור אכילת נבילה הוא לבטלה ולהתירה. וכן נראה ממש"כ הטור שם בשם הרא"ש דגם איסור דרבנן אסור לבטלו לכתחילה והא דקי"ל דעצים שנשרו לתוך התנור מרבה עליהם עצים מוכנים ומסיקן, שאני עצים דבשעת האיסור מקלי קלי לאיסורא שכשמסיקן ונהנה מהם אינם בעין ולא חשיב שמבטל איסור הקיים לפנינו לכתחילה, וצ"ע הא בשעת הביטול הרי מבטל עצים בעין, אלא על כרחך כנ"ל דאין איסור בביטול אלא מצד השימוש במוקצה, אלא שאז כבר שרי משום שנתבטל ולכן איירינן כלפי הביטול עצמו, וממילא כשבשעת ההשתמשות, שהיא שעת האיסור, השתמש באיסור קלוי שאינו בעין, ממילא אין איסור בביטול, וזה כ' הט"ז באו"ח סי' תרכו' ס"ק ב' שכ' דהא דשרי לערב לכתחילה סכך פסול בסכך כשר ולבטלו הטעם הוא משום דאין איסור לישב בסכך פסול אלא שאין יוצא י"ח וממילא גם אין איסור בביטול הסכך פסול, ומבואר כנ"ל דהאיסור לבטל איסור לכתחילה הוא מכלל האיסור העיקרי עצמו. אבל צ"ע בזה איך שייך לומר שאע"פ שהאיסור נתבטל אכתי עובר האיסור אלא שמותר לו משום שכבר נתבטל, לא מיבעיא לשיטות דיסוד הביטול הוא דתלינן על כל או"א שהוא אינו האיסור ודאי אינו מובן הא אינו אוכל האיסור כלל אלא היתר גמור, אלא אפילו לשיטת הרא"ש, מ"מ כיון שנתבטל האיסור והותר מה אכפ"ל במה שאוכלו הא התירא קאכיל. וכה"ג צריך עיון לפמש"כ רש"י בביצה ג: דיסוד הדין שדבר שיש לו מתירין אינו בטל הוא משום דכיון שיכול לאכלו בהיתר לא יאכלנו באיסור על ידי ביטול משמע כנ"ל דגם אחר הביטול יש איסור אלא שמותר לו לעבור על האיסור וצ"ע כנ"ל. עוד צ"ע דהנה כ' הרא"ש שם בס"פ גיד הנשה אחר שהאריך דבכל האיסורין אמרינן חוזר וניעור אם ניתוסף על האיסור המועט, וכ' להקשות מהא דאי' בבכורות כג. דכיון דאמרינן מצא מין את מינו וניעור מוכח דטומאה כמאן דאיתיה דמי ואם כן גם קודם שניעור יטמא במשא, כיון שנושא כולו, ואם כן ה"נ נימא באיסורים דכיון דאמרי' חוזר וניעור אלמא כמאן דאיתיה דמי וכיון דכמאן דאיתיה דמי יהיה אסור לאכול שלשתן כאחד, ותירץ וז"ל "וי"ל משום דלא דמי טומאה לאיסור דבטומאה יש שני מיני טומאות מגע ומשא ולאותה טומאה שראוי שיטמא כגון משא שהרי הוא נושא את כולו לענין זה לא נתבטל אף על פי שלענין טומאת מגע נתבטל וחוזר עוד וניעור, אבל לענין איסור אם נשאר בו שום צד איסור לא היה מותר באכילה אלא ודאי אמרה תורה אחרי רבים להטות ונעשה המיעוט כרוב ולא נשאר בו שום איסור ומותר לאוכלם כאחד ולבשלם בקדירה אלא אחר שריבה עליו מינו ניעור והוה ליה כאילו הוכר ואין כאן עוד ביטול וחוזר להיות אסור מכאן ולהבא" עכ"ל, כונתו דבאמת במקום שנתבטל נהפך האיסור להיתר ומותר לאכול שלשתן כאחד וכן לענין טומאה אפילו נוגע בכולם כאחד טהור כמש"כ לעיל מזה, אלא שלענין משא כיון שהוא ענין אחר ממגע שייך לומר שאע"פ שנתבטל לענין מגע לא יתבטל לענין משא, וע"ז אמרינן דכיון דטומאה כמאן דאיתא מטמא במשא משום שלענין משא לא נתבטל כלל מחמת זה שנושא כולה כאחד, אבל באכילה שנתבטל גם לענין לאכול כולם כאחד משום שהכל ענין אחד, בזה ודאי נעשה היתר לגמרי אחר הביטול ומותר אפילו לאכול שלשתן. אמנם ממש"כ "אבל לענין איסור אם היה נשאר בו צד איסור לא היה מותר באכילה אלא ודאי אמרה תורה וכו' ונעשה המיעוט כרוב ולא נשאר בו שום איסור" נראה מזה שמה שכתב בתחילת דבריו דבטומאה יש שני מיני טומאות, לא בא לבאר בזה רק למה מטמא במשא, אלא גם למה אינו מטמא במגע, דמשמע מדברי הרא"ש שאחר שמטמא במשא הו"ל לומר שמטמא גם במגע, וע"ז כתב דשני מיני טומאות הן ואין ענין זל"ז, ולכך כתב דלענין איסורים שהכל ענין אחד, אם היה נשאר בו איסור לאכול שלשתן יחד, הו"ל לומר שאסור גם בזא"ז, ולכן מדאמרה תורה "אחרי רבים להטות" מוכח דמותר בכל אופן. מוכח מזה דבאמת גם לדעת הרא"ש היה סברא לחלק בין בבת אחת לבזא"ז, וכמו שחילק שמחמת זה לענין משא לא נתבטל כלל, משום דנושא כולו כאחד, דאף לדעת הרא"ש שדין ביטול אינו מספק אלא נהפך האיסור להיות היתר ודאי, מ"מ כשאוכלם בב"א ל"ש להתיר כיון שאין נפק"מ מה מהם הוא האיסור חסר בשם התערובת בזה, אלא דאעפ"כ כ' הרא"ש דלענין איסור יש להתיר גם לאוכלם בבת אחת משום דאל"כ היה אסור גם בזא"ז, וצ"ע הסברא בזה.

הגדרת הדין

ונראה בכל זה ביסוד דין ביטול, דבאמת ל"ש שאיסור יהפוך להיות היתר, דכיון שהדבר אסור אי אפשר לו להיות מותר בשום אופן, אלא דחידשה התורה שכשנתערב מותר לעבור את האיסור וכמו בעשה דוחה לא תעשה שודאי יש איסור לאו גם במקום עשה אלא שהתירה תורה לעבור על האיסור במקום עשה, אבל עצם האיסור נשאר כמות שהיה. ולפ"ז גם למש"כ הרא"ש שנהפך האיסור להיות היתר מ"מ אין שינוי בעצם האיסור אלא הוא נהפך מלהיות איסור שיש איסור לעבור עליו לאיסור שיש היתר לעבור עליו, ואם כן שפיר יש להבין דל"ש לומר כן עד שנודע לו, דההיתר לעבור על האיסור אינו חלות בעצם הדבר אלא דין כלפי האדם וכל זמן שלא נודע לו לא שייך לומר דיש לו דין שמותר לו לאכול התערובת ולא אכפ"ל שיש בתוכה איסור, דהא גם בלא"ה היה מותר לו לאוכלה כ"ז שלא נודע לו, ורק כשנודע לו שייך לומר דחל עליו היתר לעבור על האיסור ולאכלו. ובזה יש לבאר היטב דעת הראב"ד לפמשנ"ת דדין ביטול איסור לכתחילה הוא מחמת האיסור לאכול הנבילה, דיש איסור באכילת הנבילה אע"פ שנתבטלה, אלא דאחר שנתבטלה מותר לעבור על האיסור, ומחמת זה אסור לו מתחילה לבטל, וכמו בפקו"נ דאע"פ שמותר לו לעבור עלה איסור מ"מ כיון דיש איסור ורק מותר לו לעבור עליו אסור לו מתחילה להכניס עצמו לידי פקו"נ. ובזה מבוארת היטב כונת הרא"ש, דלפמשנ"ת כשאמרה תורה "אחרי רבים להטות" אין הכונה דהמיעוט נעשה היתר כמו שהרוב הוא היתר, אלא המיעוט שרי לאכלו אע"פ שהוא אסור כמו שהרוב מותר לאכלו, ובזה א"ש היטב דכונת הרא"ש שאם נתערב איסור בהיתר וההיתר גם כן אסור בבת אחת, משום שעי"ז אוכל גם האיסור עימו, אם כן גם בזא"ז לא היה שייך להתירו, דהא ס"ס גם הרוב אסור, ודין ביטול שנעשה המיעוט כרוב אינו שנעשה היתר כמו הרוב אלא שמותר באכילה אע"פ שהוא איסור כמו הרוב, וכשהרוב אסור באכילה אע"פ שהוא היתר דהיינו כשאוכל האיסור עימו בב"א, גם בזא"ז ל"ש להתיר המיעוט, ורק בטומאה שהמגע והמשא הם ב' ענינים, לכן דנין מגע בפ"ע ואמרי' דכיון שלענין מגע הרוב אינו מטמא כך גם המיעוט נעשה כרוב ואינו מטמא, ולא אכפ"ל שלענין משא נטמא כשנושאו.