טיוטה:ביטול איסור לכתחילה

באיזה איסורים חל דין ביטול איסור לכתחילה

רמב"ם- איסור דאו' אסור לבטל לכת'. ובדיעבד שביטל, אם היה במזיד- קנסו אותו חכמים, והתערובת אסורה לו

    ולכל מי שביטל עבורו. ואם היה בשוגג- לא קנסו אותו חכמים, והתערובת מותרת (עד כאן מוסכם).
    איסור דרבנן מותר לבטל לכת' (וכ"ד ר' שמחה והג"מ. ומה שאמרו בגמ' שההיתר בעצים הוא דוקא משום דמקלא קלי איסורא, זהו 
      משום דהוי דישל"מ, אבל באיסורי דרבנן שאינם דשיל"מ שרי אף בלא זה. רש"ל. ודוקא להוסיף היתר על תערובת שנפל בה איסור מותר, וכדין 
      עצי מוקצה, אך לערב איסור בהיתר לכת' באופן שבטל- אסור, ומעשהו של רבה בבכורות הוא היתר מיוחד בחלת חו"ל). 

    וכ"פ השו"ע, רש"ל וט"ז יב (וכ"פ זב"צ וכה"ח למנהג ספרדים. מעדה"ש,סד. ולאשכנזים אין מנהג ברור בזה, שהרי רש"ל וט"ז פסקו להקל).

רא"ש,ר"ן- גם איסור דרבנן אסור לבטל לכת' (ודוקא בעצי מוקצה התירו להוסיף היתר כיון דמקלא קלי איסורא, שמפני שאינו נהנה

      מהאיסור עד שעת ביעורו מן העולם, ואז אין בו ממש, נמצא שלא נהנה מממשות איסור (ט"ז ומ"ב תקז,ח). וכן פסקו תה"ד,רא"ה,מרדכי,אגודה,או"ה. 
      יש לציין שהר"ן הוסיף שדוקא אם אין לו עיקר בתורה מותר (כמוצקה לאפוקי אגוזי ערלה), ודוקא שהאיסור אינו ניכר. 
      בשירת הים הוסיף לרשימה גם את הר"ש והרמב"ן, ושהוסיפו שגם מותר לבטל תרומת חו"ל, וכמעשהו של רבה).

    וכ"פ הרמ"א (ע"פ המנהג) והש"ך (וכ"פ החכ"א, וכ"פ הפמ"ג אא"כ הפס"מ. מעדה"ש,סג). 

    => 
    ביטל בשוגג- בדיעבד לכו"ע התערובת מותרת (אפילו ערב לכת' איסור בששים היתר, ולא רק כשהוסיף היתר לתערובת. שו"ע). 
    לבטל במזיד- בתערובת דאו' לכו"ע אסור אף בדיעבד (לשון השו"ע,ה- "אין מבטלין איסור לכת'. ואפילו נפל לתוך היתר שאין 
             בו שיעור לבטלו, אין מוסיפים עליו היתר כדי לבטלו. עבר וביטלו או שריבה עליו: אם בשוגג מותר, ואם במזיד אסור"). 
         ובתערובת דרבנן: לשו"ע מותר להוסיף לכת' (לשונו,ו- "איסור של דבריהם אין מערבין אותו בידיים כדי לבטלו, ואם עשה 
             כן במזיד אסור. אבל אם נפל מעצמו ואין בהיתר כדי לבטלו, מרבה עליו ומבטלו"), והרמ"א כתב שנוהגים לאסור ואין לשנות.

הערות:

- השו"ע לא חילק ומשמע שבדרבנן מותר להוסיף גם אם יש בתערובת רוב איסור (וכ"כ פר"ח,פמ"ג,זב"צ,כה"ח). וי"א שבכה"ג כל התערובת נחשבת

      איסור לגבי דין הוספת היתר (גם אם אין לה דין חנ"נ), כך שאם יוסיף היתר, לא הוי כמרבה היתר אלא כמערב לכת' (חוו"ד,כרו"פ,ערוגה"ב. מעדה"ש,ס). 

- נראה פשוט שמש"כ השו"ע 'נפל מעצמו' הוא רק לאפוקי מזיד, אך לא בא לומר שאם 'הפיל' בשוגג אסור להרבות, שאין הגיון בזה, מדוע לקונסו

      אם עשה בשוגג, אלא נראה שפשוט כתב את לשון הטור. וזהו שלא כא"ר (כך נדחק לתרץ את השו"ע שהחמיר בהלכות חנוכה, עיין בסוף הסיכום ובפאה"ש,קעו). 

- הרשב"א כתב שדוקא באיסור דרבנן מקורי ניתן להקל, אך לא באיסור דאו' בשיעור דרבנן, כגון מב"מ שבטל ברוב מדאו', אסור להוסיף עליו

      לששים. וכ"פ פר"ת (פאה"ש,קסח). אך השו"ע לא חילק כך, וגם לא שאר הפוסקים. 

- יש עוד דעות בראשונים בסוגיה זו, כגון חילוק בין איסור דרבנן שיש לו עיקר בתורה כתרומה, לאיסור דרבנן שאין לו עיקר בתורה כמוקצה (תס').

      אך כיון שלא התחשבו בדעות אלו למעשה, והם מסבכות את הסוגיה, לא כתבתים.

למי אסור לאכול מהתערובת

הסכימו הפוסקים שכאשר ביטל במזיד באופן האסור (כל אחד לפי שיטתו), התערובת אסורה לא רק למבטל, אלא גם לכל מי שביטל עבורו, כלומר לכל מי שהיה עתיד לאכול מהתערובת (רמב"ם,רשב"א,טור,בי"ו,שו"ע. בין אם התכוון למכור לו או לתיתו לו במתנה. ב"ח,כנה"ג,זב"צ), שחששו חכמים שאם יאסרו את התערובת רק למבטל, יבואו אנשים לומר לגוי לבטל (ש"ך,יא ע"פ הבי"ו. ובדיעבד שאמר לגוי לבטל עבורו, התערובת אסורה לאומר ולא לאחרים. ואם בא הגוי מעצמו וביטל, התערובת מותרת. פאה"ש,צה בשם רזב"ז,ברכ"י וכה"ח. גם במקום שאין גויים אסור להנות מתערובת שהוסיף בא ישראל במזיד שמא יבואו לומר לישראל לבטל. ואע"פ שהתערובת תהיה אסורה לו, ואין אדם חוטא ולא לו, מ"מ חיישינן כאן כיון שאין איסור זה מוכר (דלא משמע להו לאנשי דאיכא איסורא במילתא). פאה"ש,קכה ע"פ טעמו הראשון של הבי"ו). (בני ביתו נחשבים כמותו, ולכן גם כאשר ביטל עבור עצמו בלבד (כלומר שהמאכל היה מיועד רק בשבילו), או שביטל גם עבור אחר שאינו מבני ביתו- התערובת אסורה לכל בני ביתם (ט"ז,י בשם רש"ל, כה"ח,עצי העולה (מטעה"ש,ט). וכ"כ הרב פויפר,ב הערה 1 ופאה"ש קכב,קכו)).

וכ"ז דוקא כאשר המאכל שייך לו, או כשלא שייך לו אך בעל המאכל יודע ממעשה הביטול ונוח לו בו (שאז אם כוונת הביטול היתה עבור אכילת הבעלים עצמם, התערובת אסורה להם ולבני ביתם. ואם כוונת הביטול היתה כדי שיוכלו הבעלים למכור או לתת את התערובת לאחרים, התערובת אסורה גם להם, אם אכן הבעלים ידעו שהוא מבטל בשביל כך). אך אם אין המאכל שלו, ובעל המאכל לא ידע ממעשה הביטול (או שידע וגילה דעתו שלא נוח לו בכך)- מותר לבעל המאכל להנות מהתערובת, שכן בכה"ג הוא נחשב שוגג גמור, ואין סיבה לקונסו (בי"ו ע"פ הטור; ש"ך,י בשו"ע; ט"ז,י ע"פ הרב פויפר ח,הערה 12 ו-14). אמנם למבטל עצמו אסור להנות מהתערובת אף שאינה שלו וביטל עבור חבירו, שעל עצם המעשה ראוי לקונסו (יד יהודה. מעה"ש,יח).

הערה- י"א שגם במקרה הרגיל של אדם שביטל במזיד תערובת השייכת לו, אזי רק כאשר זה שנתבטלה התערובת גם עבורו יודע מהביטול ונוח לו בו, אסרינן לו להנות ממנה, אבל אם לא ידע מהביטול כלל, מותר לו להנות ממנה, דהוי כשוגג (ט"ז,י בשם רש"ל,פר"ת,פמ"ג,חכ"א,עצי העולה,חוו"ד,זב"צ,כנה"ג,ערוה"ש כו. שירת הים ובדה"ש,מב. והוסיף בדה"ש שה"ה כשידע וחשב שהדבר מותר. ובידע ולא ניח"ל בביטול כתב העצי עולה שמותר לו, ומרש"ל וחכ"א משמע שאסור. מטעמה"ש,ט). ויש מחמירים בזה, שהרי אם יהנה נמצא שהועילו מעשיו הרעים של המבטל (ושייך בזה הטעם הראשון שכתב הבי"ו, שיבוא לבטל פעם נוספת להאכיל לאוהביו. כ"כ רע"א ע"פ הריב"ש שכתב שאם ביטל סתם בשביל כל מי שירצה לקנות, הרי"ז כמו שנעשה בשבילם בייחוד ואסור לכולם. וכ"ד פר"ח,יד יהודה,עה"ש,דלתי תשובה,הרב פויפר ב,12 ו-14. בדה"ש,מב; פאה"ש,קכח ומטעה"ש,ט). וכן נלע"ד למעשה (שכן פשט הראשונים והשו"ע. ועוד, שנראה שדברי הריב"ש מוסכמים. הביאוהו גם הש"ך,יג והחזו"א למעשה).

האם מותר למכור את התערובת

רמ"א ע"פ או"ה- כאשר עירב במזיד, והתערובת מותרת רק למי שלא עירב עבורו, מותר לתיתה לו רק בחינם (או"ה,ש"ך),

    ואסור למוכרה לאדם מישראל, שלא יהנה ממעשיו הרעים. אבל לגוי מותר למכור את התערובת (ד"מ,ג בשם או"ה),
    שכן בכך לא מקרי שנהנה ממעשיו, שהרי לגוי בכ"מ היה יכול למכור גם בעוד אין בהיתר ששים כנגד האיסור (הרב 
        פויפר. ואם זהו איסור שאסור בהנאה, יוריד את דמי שווי האיסור. פמ"ג).  וכ"פ רש"ל וב"ח. 
    ומסתימת דבריהם משמע שאין מקרה שמותר למכור התערובת לישראל (מנחת יעקב והרב פויפר,ב הערה 4).

ש"ך,יב- האיסור למכור לישראל הוא דוקא אם ימכור לו במחיר גבוה יותר ממה שמוכרים תערובת כזו לגויים, שבזה

    אכן נהנה ממעשיו הרעים. אבל למכור לישראל באותו מחיר שמוכר לגוי- מותר, שבכה"ג לא נהנה ממעשיו הרעים, 
    שהרי יכול היה למכור את התערובת לגוי.  וכ"פ כרו"פ,פמ"ג,חוו"ד,חכ"א,ערוה"ש,כה"ח ועוד (הרב פויפר ב,הערה 6). 
    וכ"פ הרב פויפר ב,ג (גם במעדה"ש,מ כתב כן).

    וכן הלכה (דהוי דרבנן. ואם האיסור אסור בהנאה, ימכור חוץ מדמי איסור שבו. פמ"ג). 

האם החכם צריך לחקור מתי הוסיף את ההיתר

כאשר מדובר על תערובת ששייך בה דין חנ"נ (לשו"ע רק בבב"ח, ולרמ"א גם בש"א) ולא היה בהיתר ששים כנגד האיסור, כך שכל התערובת נעשתה נבילה; תוספת ההיתר צריכה להיות פי ששים מכל התערובת, ולא רק מהאיסור שבה. והשאלה היא, מה הדין במקרה שהשואל מביא את התבשיל כמו שהוא כעת, האם צריך החכם לחקור האם הוסיף היתר לאחר שנפל האיסור, או שהאיסור נפל לתוך כל ההיתר הנכחי; או שרשאי החכם להסתפק בנתון שמציג לפניו השואל על תערובת של איסור בהיתר.

סמ"ג,סמ"ק- צריך לחקור. וכ"ד הבי"ו (אמנם כתב שלמאי דקי"ל שאין חנ"נ בש"א לא צריך לחקור, וכך הסביר את הטור

      שכתב שלא צריך לחקור. אך מבואר מדבריו שבבב"ח ששייך חנ"נ צריך לחקור. ד"מ ב, ש"ך ט) .  וכ"כ רש"ל.

רמ"א- לא נהגו לחקור. והטעם, דלא מחזיקינן איסורא (ט"ז,ש"ך. ומשמע שמסכימים. אמנם הש"ך מביא בשם התו"ח שטוב להחמיר לכת' ולשאול).

    והט"ז,יא הוסיף שההיתר לא לחקור שייך רק כאשר בעל התערובת לא אומר שהוסיף היתר, אך אם אומר לחכם  
         שהוסיף היתר, אלא שלא אומר האם הוסיף לאחר שנפל האיסור או קודם, בזה ודאי יש לחכם לחקור מתי הוסיף 
         את ההיתר (אם מדובר בתערובת ששייך בה דין חנ"נ. לפי הט"ז הזה צ"ע בלשון הסמ"ג והסמ"ק, אולי נמצא שאין מח' כלל, שכן אולי דברו על 
             מציאות שיש סיבה לחכם לחקור אולי היו שני שלבים).
       
    הערה- לא נכנסתי כאן למח' הבי"ו והד"מ בביאור מח' הסמ"ג והטור, כיון שהנפק"מ של מח' זו קשורות לדין חנ"נ 
         ולא לסוגייתנו. נזכיר רק שהבי"ו באר שנחלקו בדין חנ"נ בש"א, והד"מ הביא שני תרוצים: אחד, שנחלקו בדין 
         חנ"נ כשלא נודעה התערובת. והשני, שנחלקו בדין חנ"נ ביבש ביבש ולח בלח. 
         בסוגיית חנ"נ הבאנו למעשה שאין נפק"מ מתי נודעה התערובת, וכן שלא אמרינן חנ"נ ביבש ביבש, ושבלח בלח 
         ניתן להקל בש"א בהפס"מ.