טיוטה:בישול בכלי ראשון ושני
מלאכת מבשל או בלשון המשנה "אופה" היא כל הכנה של אוכל לאכילה ע"י חום האש ואומנם גם כאשר אין ממש אש תחת הקדרה יכול להיות מבשל אבל כאשר עבר לכלי אחר כבר אין בישול ונדון לקמן מהם התנאים להיתר
| משנה: | שבת מא א |
| בבלי: | שבת מ א |
| ירושלמי: | שבת פרק ג הלכה ד-ה |
| שולחן ערוך: | אורח חיים שיח ט-יב |
כלי שני[עריכת קוד מקור]
אומרת המשנה(שבת מא.) האילפס והקדרה שהעבירן מרותחין - לא יתן לתוכן תבלין, אבל נותן הוא לתוך הקערה או לתוך התמחוי. רבי יהודה אומר: לכל הוא נותן, חוץ מדבר שיש בו חומץ וציר.
ובגמ' (שם מ:) אמר רבי יצחק בר אבדימי: פעם אחת נכנסתי אחר רבי לבית המרחץ ובקשתי להניח לו פך של שמן באמבטי, ואמר לי: טול בכלי שני ותן. שמע מינה תלת, שמע מינה: שמן יש בו משום בשול, ושמע מינה: כלי שני אינו מבשל, ושמע מינה: הפשרו זהו בשולו.
ותוספות (שם ד"ה ושמע מינה) מסביר את הטעם מדוע כלי שני אינו מבשל הרי יכול להיות מצב שכלי שני יהיה בחום גבוהה יותר מכלי ראשון?
"ויש לומר לפי שכלי ראשון מתוך שעמד על האור דופנותיו חמין ומחזיק חומו זמן מרובה ולכך נתנו בו שיעור דכל זמן שהיד סולדת בו אסור אבל כלי שני אף על גב דיד סולדת בו מותר שאין דופנותיו חמין והולך ומתקרר."
הר"ן (כב. ברי"ף) מביא את דעת ר' יונה שלא דפנות הכלי הם שהופכות אותו לכלי שני אלא אפילו האוויר ברגע שיצא מין הכלי קירר אותו כך שלא יבשל יותר
"איכא מאן דאמר בירושלמי עירוי אינה ככלי ראשון וכשמערין המים לאלתר שיצאו מן הכלי אף על פי שהן רותחין פסק כח רתיחתן מלבשל"
ובירושלמי (שבת פ"ג ה"ד) הביאו טעם אחר שכיוון שלא אסרו מהתורה אלא כשהאור מהלך תחתיו לכן כלי ראשון הוא הרחקה ולא עשו הרחקה להרחקה.
"בעא קומי רבי מנא עשה כן בשב' חייב משום מבשל עשה כן בבשר בחלב חייב משום מבשל אמר ליה כיי דמר רבי זעירא ואי זהו חלוט ברור כל שהאור מהלך תחתיו וכא איזהו תבשיל ברור כל שהאור מהלך תחתיו...
הכל מודין בכלי שני שהוא מותר מה בין כלי ראשון מה בין כלי שני אמר רבי יוסי כאן היד שולטת וכאן אין היד שולטת אמר רבי יונה כאן וכאן אין היד שולטת אלא עשו הרחק לכלי ראשון ולא עשו הרחק לכלי שני"
ניתן להסביר את המח' בשיטות הראשונים בכמה דרכים:
כלי שני הגדרה מציותית או הלכתית[עריכת קוד מקור]
ניתן לומר שנחלקו הראשונים האם הכלל שאומרת הגמ' "כלי שני לא מבשל זה כלל מציאותי או הלכתי
הרשב"א (שבת מ: ד"ה מביא אדם) ויראים (ספר יראים סימן רעד מלאכת אופה) סברו שזה כלל מציאותי וז"ל היראים "ואין בישול תלוי לא בכ"ר ולא בכלי שני אך לפי שהוא דבר המתבשל פעמים שהוא דבר רך ומתבשל אף בכלי שני ויש דבר קשה שאפילו בכלי ראשון אינו מתבשל ויש דבר המתבשל בכלי ראשון ולא בכלי שני "
ולכן כאשר הכלי שני בחום גבוהה או שהאוכל הוא מקלי בישול יהיה אסור אפילו בכלי שני
ריטב"א (שבת מב. ד"ה ולעניין בליעת איסורים) סובר שזה גדר הלכתי שלעניין שבת צריך שיעשה מעשה בישול וכלי שני אינו מוגדר כמעשה בישול אע"פ שלפעמים כלי שני יכול להיות יותר חם מכלי ראשון אומנם לשאר איסורים הגדר שונה כיוון ששם לא צריך מעשה בישול אלא שיבליע ויפליט וזה גדר של חום ולכן בחום גדול גם כלי שני יאסור
"ולענין בליעת איסורים וכן לענין הגעלה האריכו הרבה מן המפרשים ז"ל, אבל הדבר המוכרע שהאמת מורה עליו הוא כי ענינים חלוקים הם ואינם ענין להא דגבי שבת, דאילו לענין שבת בבישול תליא מילתא וקים להו לרבנן דכלי שני אפי' רותח אינו מבשל, אבל לענין איסורים אפי' כלי שני מבליע ומפליט"
לדעה שסוברת שזה גדר הלכתי קשה מראיותיו של היראים מקלי בישול שבכלי שני מתבשלים ובשר שור שבכלי ראשון אינו מתבשל ואם זה גדר של כלי מה זה משנה סוג המאכל אלא שיש לתרץ לשיטתם שקלי בישול דרך העולם לבשלם גם בכלי שני אומנם שאר מאכלים אין דרך לבשלם בכלי שני. תרוץ זה מסביר גם מדוע כלי שני לא נאסר מדין תולדות האור כיוון שבתולדות האור דרך העולם לבשל לעומת כלי שני שאין רגילות לבשל לפ"ז אם ניצור מכשיר בישול שמורכב בו שהוא כלי שני בכל זאת יהיה אסור לכו"ע לבשל בו כיוון שזה דרכו לבשל
הגדרת בישול במתבשל או במבשל[עריכת קוד מקור]
אפשרות נוספת לחלק בין הדבר המבשל לבין הדבר המתבשל כלומר לשיטת התוס' שכלי שני זה הגדרה בדפנות הכלי שהאוכל שבהם הולך ומתקרר ולכן אין בו כח לבשל לעומת לירושלמי הגדר הוא בדבר המתבשל שדבר שהתבשל על גבי האש אסרה תורה כיוון שודאי שהוא היתבשל שם ודבר שלא מתבשל על גבי האש לא אסרה תורה כיוון שלא ודאי שהיתבשל אבל רבנן אסרו אבל בכלי שני לא גזרו רבנן כיוון שמן הסתם אין הוא מתבשל שם אבל דבר שודאי לנו שמתבשל שם כגון קלי בישול אסור לתוספת עיון בנושא עיין בדף#הפניה בישול בחמה ובאור ובתולדותיהם בשבת
מצקת[עריכת קוד מקור]
התוס' שהבאנו לעליל הסביר שטעם כ"ש זה כיוון שהדפנות מקררות את המים שבכלי ופ"ז במצקת הדפנות התחממו מהכלי ראשון אין את טעם ההיתר אומנם לפי סברת הירושלמי שלא עשו הרחקה לכלי שני, מצקת אינה על האש ואין טעם להרחיק בה.
ונחלקו בדבר הט"ז (יור"ד סי' צב ס"ק ל) הביא דעת מהרי"ל שסובר שמצקת דינה ככלי שני אא"כ הניח אותה זמן מרובה בכלי ראשון שאז דינה ככלי ראשון וחלק עליו שאנו רואים במספר מקומות שכף שהוציאו איתה מכלי נחשבת ככלי ראשון לעניין הגעלה ובשר וחלב ולכן סבר שמצקת דינה ככלי ראשון
המג"א (אור"ח סימן תנב ס"ק ט) חלק עליו וסבר כדעת המהרי"ל שמצקת דינה ככ"ש
המשנ"ב בסמ"ק מה פסק כדעת המג"א אומנם בס"ק פז פסק כט"ז?!
בחזון איש (סימן קכב אות ג) תירץ שבס"ק פז מדובר שהקדרה עדיין על האש ולכן מחמירים שהמצקת ככלי ראשון אבל בסימן מה מדובר שהקדרה אינה על האש שאז מקלים להחשיבה ככלי שני
ובשש"כ (פרק א סעיף סח הערה רי) תירץ שבסימן מה מדובר על להשרות לחם במרק שזה דעת יחיד שיש בישול אחר אפיה ולכן המשנ"ב הקל ובסימן פז כתב את עיקר הדין כט"ז שמחמיר
קלי בישול וכלי שלישי[עריכת קוד מקור]
בהמשך הגמ' (שם מב:) דנה על מלח האם הוא מקלי בישול
"סבר רב יוסף למימר: מלח הרי הוא כתבלין, דבכלי ראשון - בשלה, ובכלי שני לא בשלה. אמר ליה אביי, תני רבי חייא: מלח אינה כתבלין, דבכלי שני נמי בשלה. ופליגא דרב נחמן, דאמר רב נחמן: צריכא מילחא בישולא כבשרא דתורא. ואיכא דאמרי, סבר רב יוסף למימר: מלח הרי הוא כתבלין, דבכלי ראשון - בשלה, בכלי שני לא בשלה. אמר ליה אביי, תני רבי חייא: מלח אינה כתבלין, דבכלי ראשון נמי לא בשלה. והיינו דאמר רב נחמן: צריכא מילחא בישולא כבישרא דתורא."
ונפסק להלכה כלישנא בתרא שמלח אינו מתבשל כלל אבל הרמ"א כתב שראוי להחמיר ללשנה קמא אלא שהמשנ"ב סובר שזה רק במלח שחוצבים מהאדמה שאינו מבושל אבל מלח שלנו שלקחו מי ים ואידו אותם הרי הוא מבושל ואין בישול אחר בישול
במשנה שהבאנו לעיל נאמרו שני סוגי מאכלים שהם מקלי בישול "מליח ישן וקולייס האיספנין"" וכן ראינו לעיל לגבי תבלין ושמן שהגמ' אומרת שמותר להכניסם לכלי שני משמע שהם אינם מקלי בישול וכן מלח ובשר שור שאינו מתבשל אפילו בכלי ראשון אבל מה הדין בשאר מיני אוכלין שלא כתובים בגמ'?
הב"י מסביר את הרא"ם שהובא לעיל לעניין בישול אחר אפיה שסובר שכיוון שאנו רואים שיש דברים הקלין להתבשל ואין אנו בקיאים ברכין וקשין לכך ראוי להחמיר בכולן וכך לשון הרא"ם "הלכך יזהר אדם שלא להכניס בשבת שום דבר בכלי שני ואף בכלי שלישי שהיד סולדת בו שאין אנו בקיאים בדברים רכים וקשים" וכך הסביר המשנ"ב שפסק בשו"ע כדעה זו שראוי להחמיר בכל דבר חוץ ממים ושמן
חיי אדם (כלל כ סעיף ד) "כלי שני אינו מבשל אפילו אם היד סולדת בו. ואמנם כיון דיש דברים המתבשלים אפילו בכלי שני ואין אנו בקיאין, יש להחמיר שלא ליתן שום דבר דשייך בו בישול אפילו בכלי שני כל זמן שהיד סולדת בו."
ולכן בערוך השולחן (סימן שיח אות כח) כתב "וכיון שנתבאר דכל דבר שהדחתן זו היא גמר מלאכתן הוי בישול וחייב בשבת לפ"ז העשב שקורין טֵה שמערין עליהם חמין ודבר ידוע שבישולן קל ואפילו בכלי שני מתבשלים כמו שעינינו רואות המערה עליהן חמין בשבת אפילו ע"י כלי שני חייב חטאת"
בחזו"א (סימן נב אות יח) חלק על הסברה שצריך להחמיר בכל דבר אלא רק בפת המבוארת בסמ"ג שהיא אפויה וקלה להתבשל וכן בביצה.
והגר"מ פינשטיין (אג"מ באו"ח ח"ד סי' ע"ד אות טו) חלק עליו מסברה אחרת "ולע"ד לא נראה כלל לומר דאיכא דברים שמתבשלים בכלי שלישי. דלא מצינו אלא שבכלי שני יש דברים המתבשלין וממילא מאחר שאין אנו יודעין יש לאסור כל דבר, ובכלי שלישי לא מצינו,"
המקור לדבריו הוא בפרמ"ג שהבין כך מהמג"א (אור"ח סי' תמז אות ט) לעניין פסח שאנו רואים שעירוי מכלי שני אינו ככלי שני משמע שבכלי שלישי הוא לא מבשל כלל אפילו קלי בישול
החזו"א (סימן נב אות יט) חולק וסובר שאין חילוק בין שני לשלישי כיוון שבגמ' לא מצינו חילוק כזה אלא רק חילוק בין כלי ראשון לשני ובין יס"ב לאיס"ב
עירוי[עריכת קוד מקור]
בירושלמי : "מהו ליתן תבלין מלמטה ולערות עליהן מלמעלה? ר' יונה אמר: אסור, וערוי ככלי ראשון הוא. חיליה (=כוחו וראייתו) דר' יונה מן הדא: 'אחד שבישל בו אחד שעירה לתוכו רותח' (הכוונה לברייתא לעיל בזבחים). א"ר יוסי: תמן כלי חרס בולע (שם מדובר על כלי חרס שבולע בקלות ואפילו בערוי), (אבל) תבלין אינן מתבשלין. התיב ר' יוסי בי רבי בון: והתני 'אף בכלי נחושת כן', (וכי) אית לך למימר כלי נחושת בולע?!". ומשתיקתו של ר' יוסי משמע שעירוי ככלי ראשון אומנם הרשב"א והר"ן הסבירו שרק לעניין בליעת איסורים ר' יוסי מודה אומנם לעניין שבת ע"פ המשך הירושלמי שהובא לעיל שסובר "אין לך בשול ברור אלא שהאור מהלך תחתיו" שמשמע שעירוי ככלי שני. בבלי ישנם מספר גמרות סותרות:
1. במסכת שבת משנה. האילפס והקדרה שהעבירן מרותחין - לא יתן לתוכן תבלין, אבל נותן הוא לתוך הקערה או לתוך התמחוי.וכן ראינו "וכל שלא בא בחמין מלפני השבת - מדיחין אותו בחמין בשבת." תוס' מסביר שאין מכאן אפשרות להוכיח לשום צד כיוון שאפשר לדייק מהרישא שעירוי ככלי שני ומהסיפא שעירוי ככלי ראשון וכן מהמשנה השניה אפשר להסביר מדיחין מכלי ראשון ואפשר להסביר שמדיחין הכוונה מכלי שני (וכן תבלין ניתן להסביר שנותן קודם תבלין ואח"כ מים או שנותן מים ואח"כ תבלין)
2. בפסחים לעניין איסור שנפל לתוך התר איתמר: חם לתוך חם - דברי הכל- אסור. צונן לתוך צונן - דברי הכל מותר. חם לתוך צונן, וצונן לתוך חם; רב אמר: עילאה גבר, ושמואל אמר: תתאה גבר." ומסקנת הגמ' שתתאה גבר ומשמע שכלי שני לא מבשל שאם היה מבשל אז איסור רותח היה צריך לאסור מאכל שנשפך אליו שהרי הוא ככלי ראשון כל זמן שלא נוגע בדפנות הכלי.
3. במסכת זבחים לעניין כלי שבישלו בו קודשים שצריך הגעלה כיוון שהקודשים הבלועים בסיר הם פיגול שעבר זמנם אומרת הגמ' "ת"ר אשר תבושל בו - אין לי אלא שבישל בו, עירה לתוכו רותח מנין? ת"ל: ואשר תבושל בו ישבר." ומשמע שעירוי מבשל ככלי ראשון. נחלקו הראשונים כיצד להסביר את הגמרות 1. שיטת רשב"ם- עירוי ככלי שני- המקור שלו מהגמ' בפסחים שתתאה גבר. את הגמ' בזבחים מסביר הריטב"א שאומנם כלי שני מבשל אבל רק לעניין איסורים כיוון שזה שני גדרים שונים באיסורים צריך שיבליע ויפליט וזה עניין של רמת חום ושם אפילו כלי שני אם הוא רותח מבשל ולשבת צריך שיעשה מעשה בישול וקי"ל כלי שני לא מבשל. וכך סוברים גם הר"ן רמב"ן רשב"א וריטב"א 2. שיטת ר"ת – עירוי ככלי ראשון- את סברת ר"ת בכלי שני ראינו לעיל שהמגע בדפנות של הכלי הם שהופכות אותו לכלי שני א"כ בעירוי האוכל לא נגע בדפנות הכלי והוא עדיין מבשל ומביא ראיה לדבריו מהגמ' בזבחים לעיל. את סוגיית " תתאה גבר" מסבירים הראשונים בשיטתו. א. יש חילוק בין עירוי שלא נפסק הקילוח שהוא ככלי ראשון לעירוי שפסק הקילוח שדינו ככלי שני ב. תוס' מחלק בין עירוי של נוזל שדינו ככלי ראשון לעירוי של יבש שעליו אמרנו שתתאה גבר 3. שיטת תוס'- עירוי מבשל כדי קליפה- וראיתו מכח שהגמ' בפסחים שדנה בדעת שמואל שתתאה גבר אומרת "חם לתוך צונן מדיח. כיון דחם הוא, אדמיקר ליה אי אפשר דלא בלע פורתא, קליפה מיהא ניבעי!" כלומר אע"פ שתתאה גבר עד שנצטנן הוא בישל משהו שזה כדי קליפה להלכה נפסק כשיטה אמצעית שמבשל כדי קליפה אלא שאם נפסק הקילוח יש גם להקל ככלי שני שגם ר"ת מודה בזה.