טיוטה:ברכות התורה
מקורות להכניס לסוגיה[עריכת קוד מקור]
ביאור דברי הירושלמי[עריכת קוד מקור]
הדברים להלן נכתבו תוכ"ד לימוד, ואין לראות בהם דברים מוגמרים.
ניתן לפרש את הירושלמי בשני אופנים:
א. ביחס להפסק והיסח הדעת בברכות התורה. ב. מצד השייכות בין הברכה ללימוד.
ונפרט -
א. לפי אפשרות ראשונה הירושלמי בא לחדש דין בדיני הפסק, ולומר שברכת התורה פוטרת כל היום בתנאי שלומד לאלתר. ואם לומד לאלתר, שוב לא צריך לברך כל היום ברכות התורה. והסיבה שצריך ללמוד לאלתר אחרי אהבה רבה לא נתבארה בירושלמי, וגם בזה אפשר לומר שני טעמים: א. כדי שיהיה ניכר שהברכה היא גם עבור לימוד התורה ולא רק עבור קריאת שמע (רא"ש). ב. שאם לא מברך מיד, ממילא הוי הפסק בין הברכה ללימוד ולא יוכל לפטור את של כל היום (תוס').
ב. מצד הפסק אין כאן שום חידוש דין של הירושלמי, שלעולם לא חיישינן להפסק או חיישינן להפסק אם הסיח דעתו, ואין תלוי כלל במה שמברך לאלתר. אך מה שהצריך הירושלמי לברך לאלתר הוא כדי שיהיה ניכר שהברכה חלה גם על לימוד התורה, ואז הברכה פוטרת את מה שלומד בסמוך. ואם צריך לברך שוב במשך היום או לא, זה לא תלוי דווקא באהבה רבה, אלא אפילו בברכת התורה הרגילה, שאם בזה צריך לברך אז גם בזה. והירושלמי רק בא לומר שאפשר להגדיר אהבה רבה כברכת התורה רק אם לומד לאלתר, כלומר על הלימוד שלומד מיד. לפי אפשרות זו בירושלמי, ייתכן שהסיבה שמצריך ללמוד לאלתר, הוא מפני הכלל של כל ברכות המצוות, דבעינן שיהיה עובר לעשייתן.
וכעת לדברי הראשונים:
- שיטת התוספות - סוברים שבברכת התורה העיקרית אין צריך לא ללמוד לאלתר ולא חיישינן בה להפסק אלא פוטרת היא לכל היום, כיון שהיא עיקר הברכה. אך ברכת אהבה רבה אינה פוטרת אלא אם שנה לאלתר, והטעם בזה מפני הפסק. ולפי זה יש לחוש להפסק גם במשך היום, שאם למד והפסיק צריך לחזור ולברך, לפי שלא יצא ידי חובה אלא מצד ברכת אהבה רבה שלא חלה אלא על הלימוד הסמוך אליה שלא הסיח דעתו, אך אם כבר הסיח דעתו צריך לברך שוב.
- וז"ל הרא"ש (ההערות בסוגריים הן הצעה לביאור): בירושלמי מסיק עלה א"ר אבא והוא ששנה על אתר ונראה דהיינו דוקא בברכה של אהבה רבה (והטעם דבעינן שיסמוך הלימוד מיד הוא משום) דלא מיתחזי לשם ברכת התורה אלא בשונה על אתר. ואם שנה לאלתר אז נראית ברכה לשם עסק התורה כמו לשם ק"ש. ואז לא יצטרך לברך כל אותו היום אפילו יפסוק ללמוד ויחזור וילמוד (דעיקר טעמו של הירושלמי הוא משום שיהא ניכר בברכה, ולא משום הפסק, וזה דלא כתוס' שכתבו שהטעם הוא משום הפסק). וכן המברך על התורה ולמד אין צריך לחזור ולברך אם הפסיק באמצע (דלעולם לא חיישינן להפסק), לכך הוצרך לומר והוא ששונה על אתר על הנפטר באהבה רבה ולא על המברך ברכת התורה (לפי שהטעם הוא משום ניכר ולא משום הפסק), דאי לא תימא הכי (אלא תימא דהטעם הוא משום הפסק וכדעת התוס') היה לו להשמיענו בעלמא דהפסק שבאמצע עסק דהוי הפסק (ולאו דווקא מיד אחר הברכה אלא כל אמצע לימוד) וצריך לחזור ולברך, כל שכן הנפטר באהבה רבה (שאם לא לומד מיד הוי הפסק). ואף את"ל דאין חילוק בין הנפטר בברכת התורה לנפטר באהבה רבה (כלומר שאין צורך שיהא ניכר בזה יותר מזה, שאין טעם הירושלמי משום ניכר, אלא משום הפסק וחיישינן להפסק בתרוויהו, ולפי זה ייתכן שאף בברכת התורה צריך ללמוד לאלתר), מכל מקום מסתבר שבני אדם שרגילין תמיד לעסוק בתורה ואפילו כשיוצאין לעסקיהן ממהרים לעשות צרכיהם כדי לחזור וללמוד ותמיד דעתם על לימודם לא חשיב הפסק לענין הברכה. וכן אם למד בלילה הלילה הולך אחר היום ואין צריך לברך כל זמן שלא יישן. ולכך מי שרגיל לישן ביום שינת קבע על מטתו הוי הפסק וצריך לחזור ולברך כיוצא בזה שאל ר"י את ר"ת אם צריך לברך על השינה בסוכה דיותר חמירה שינה מאכילה דמותר לאכול אכילת עראי חוץ לסוכה ושינת עראי אסורה חוץ לסוכה. והיה ר"י רוצה לומר דהא דאין מברכין על השינה היינו משום דשמא לא יוכל לישן כשנרדם בשינה אינו יכול לברך. אבל רבינו תם השיב לו שכל מצות סוכה שחייב (ס"א שמקיים) אדם מסעודה לסעודה כגון שינה וטיול ושנון. ברכת לישב בסוכה שבירך על הסעודה פוטרתו מלברך עליהן. ולדבריו אפילו הסיח דעתו מלישן כגון שיצא למלאכתו ושוב נמלך אין צריך לברך. כל שכן מי שדעתו טרוד על לימודו אם יצא למלאכתו ולעסקיו לא הוי הפסק: