טיוטה:האם מותר לבצע ניסויים בגופה

בס"ד

פרשת ויחי: האם מותר לבצע חניטה וניסויים בגופות

פתיחה

בפרשת השבוע, נפטרים גם יעקב וגם יוסף. מאחר שפעולת החניטה הייתה מקובלת מאוד במצריים, מצווה יוסף על הרופאים המצריים לחנוט את אביו ולשים אותה בארון. גם כאשר יוסף מת, חונטים הרופאים את גופתו, ושמים אותה בארון.

כיצד מתבצע תהליך החניטה? כפי שעולה מהיסטוריונים יוונים וממומיות שנמצאו במצרים, היו לפחות שלוש אפשרויות לחניטה. ככל שהנפטר היה בעל מעמד גבוה יותר ועשיר, תהליך החניטה היה יותר מורכב ואיכותי, והתבצע על ידי רופאים מומחים יותר . כך על פי אחד ההיסטוריונים (הרודוטוס), בוצע תהליך החניטה למעמד העשיר (מופיע בויקישיבה ערך 'חניטה'):

"ראשית הוציאו את המוח דרך הנחיריים בוו של ברזל, המוח עבר תהליכי ייבוש, ואחר כך נקבר יחד עם הגופה. לתוך חלל הגולגולת הכניסו תערובת של בשמים שונים, ואת הנחיריים סתמו היטב בכדורי פשתן. אחר כך בוצע חתך בצידה של הגופה, דרכו הוציאו את איברי החזה והבטן. האיברים נרחצו ביין תמרים, הושרו בבשמים שונים והושמו בכדים מיוחדים, שעליהם נכתב שמו של הנפטר. את חלל הגופה מילאו בשרף עצים, בעיקר עץ ארז ובשמים אחרים כגון מור וקינמון, ואחר כך תפרו את החתך שבבטן. הגופה הושרתה באמבט של נתר למשך 70 יום, לאחר שנרחצה ביין של תמרים... לאחר תקופה זו חזרו ורחצו את הגופה, ייבשו אותה היטב, ביצעו חתכים אורכיים בחלקים שונים של הגוף, ולתוכם הכניסו בשמים שונים. לאחר מכן עטפו את הגופה כולה, מכף רגל ועד ראש, בפיסות בגד פשתן עדין, ספוג בבשמים שונים, ומודבקים על ידי גומי."

כפי שעולה מתיאור תהליך החניטה, הוא כולל פגיעה בגוף באמצעות חתכים לאורכו ולרוחבו. בעקבות כך נעסוק השבוע בשאלה, האם מבחינה הלכתית מותר לחנוט גופות דבר שלכאורה מבזה אותן, והאם מותר לבצע ניסויים בגופות.

1. חניטת גופות

כפי שציינו בפתיחה, כאשר חותכים גופה מבזים את גופת המת, וכפי שאומרת הגמרא במסכת בבא בתרא (קנד – קנה) יש בכך בעיה.

הגמרא מביאה מקרה בילד, שמכר את נכסי אביו שקיבל בירושה, ולאחר מכן מת. אחרי מיתתו טענו קרובי המשפחה של הילד, שרצו את הנכסים שהוא מכר, שכאשר הוא מכר את הנכסים הוא עדיין לא היה בוגר, ומשום כך אין תוקף למכירת הנכסים.

כיצד אפשר לבדוק שהוא אכן היה ילד בשעת המכירה? הם הציעו לפתוח את הקבר שלו, ולבדוק אם יש לו שערות שמעידות על כך שהוא בוגר. למסקנה ר' עקיבא סירב לפתוח את הקבר, מכיוון שהם גורמים לניוול המת, ועוד אפילו אם יפתחו את הקבר ויגלו שאין לו שערות, אפשר שהיו לו והם נשרו בעקבות הקבורה. לכאורה עולה מדברי הגמרא, שאסור לעסוק בגופה של מת משום ניוול.

מחלוקת הפוסקים

אמנם, למרות ביזוי המת יש לא מעט פוסקים, שבכל זאת התירו לחנוט גופות. מדוע?

א. הרשב"א בתשובה טען (א, שסט), שניוול המת נחשב ניוול רק כאשר עושים פעולה בגופה כנגד רצונו של הנפטר, אבל במידה והנפטר מצווה לפני מותו שיחנטו את גופתו או שידוע שנוח לו בכך, זה לא נחשב ניוול המת, אלא אדרבה מדובר בכבודו והחניטה מותרת. כך פסק גם הרדב"ז (א, תפד). הנודע ביהודה (יו"ד סי' רי), הביא מחלוקת בשאלה זו, וצידד כדעת המתיר:

"והמתיר רצה ללמוד מחניטה שמצינו בתורה ביעקב ויוסף וחניטת מלכים במלכי ישראל, ואם כי זה היה לכבודם גם זהו כבוד המת להיות ריוח והצלה על ידו לצורך העולם... וכל דברי מעלתו בזה תורה הם (= הם נכונים), ודברים הראוים למי שאמרם, כי בודאי החניטה אינה בזיון כלל, ואדרבה היא לכבודו והאריכות בזה ללא צורך ."

כמו כן, גם אין כאן איסור של הלנת המת למרות שתהליך החנטה לוקח מספר ימים, מכיוון שנפסק בשולחן ערוך (יו"ד שנז, א) בעקבות הגמרא בסנהדרין (מו ע"א), שאם בשביל כבודו של המת לא קוברים אותו מיד, אין בכך איסור של הלנת המת.

ב. אפשרות נוספת, שמצמצמת את ההיתר לחנוט גופה, מופיעה בשו"ת עמק הלכה (א, מט) בשם הרוגוצ'ובר. הרוגוצ'ובר טען, שאין בעיה עקרונית לחנוט גופה, אבל בתנאי שלא מחסירים מהגופה כלום. הוא מסביר שכאשר חנטו את יעקב ויוסף, לא פגעו להם בגוף על ידי חתכים וכדומה, אלא מילאו את הבטן מבחוץ עם מזרק בשמנים, בשמים וכדומה, בזה האופן מותר לחנוט (ועיין עוד בזוהר ויחי ד"ה 'ויחנטו אותו' שכתב, שסחו את הגופה של יעקב ויוסף ולא חתכו אותה).

ג. שתי הדעות שראינו לעיל טענו, שבסך הכל אין מניעה לחנוט גופה בתנאים מסויימים. דעה חולקת נמצאת בשו"ת עמק ההלכה (א, מח) שטען, שאסור כלל לחנוט גופות. הסיבה לכך היא, שהגמרא בסנהדרין אומרת (מז ע"ב, הובא ברמ"א יו"ד שסג), שכאשר הבשר של המת נאכל, זה מכפר על חטאיו ועוונותיו של המת. כאשר חונטים את הגופה מונעים מהמת את כפרתו, ולכן אסור לחנוט אותו.

אם כן, כיצד חנטו את יעקב ויוסף? התשובה לכך היא, שהם היו צדיקים גמורים ללא חטאים, ולא היו צריכים שהבשר יתעכל, ובלשונו:

"אולם לדעתי אף אם נניח כפשטות דברי הרדב"ז, דחניטת יעקב ויוסף היתה בדרך חתיכת הגוף כעין זו שעושין עכשיו, מכל מקום החניטה אסורה מטעמא אחרינא (= מטעם אחר), דהנה בסנהדרין (מז ע"ב) מבואר שם, שעיכול בשר נמי בעינן (= גם צריכים) והיינו דמכי חזי צערא דקיברא (= שמרגע הקבורה) מתחיל הכפרה ולא נגמרה עד שיתעכל הבשר... אם כן בזה שחונטין אותו מעכבין כפרתו (כי הבשר לא מתעכל) והוי כאלו לא קברו כלל, אם כן ברור דאסור לחנוט... ואין להביא ראיה מיעקב ויוסף, דבודאי הם חסידי דקיימי עלמא (ולא היו צריכים כפרה), אבל בשאר אדם? פשוט דהחניטה אסורה מהאי טעמא."

אמנם בפשטות גם הוא מודה, שבמקרה שרוצים להעביר את הגופה ממקום למקום, ויש חשש שהיא תסריח בדרך, מותר להזריק חומר שמעכב את הגופה מלהסריח, כי זה רק עיכוב של תהליך העיכול, ובסופו של דבר הגופה תעלם (ועיין עוד בשבט הלוי ב, רג).

2. ניתוח גופות

האם מותר לנתח גופות לאחר המוות? יש לפחות ארבע סיבות שבשבילן יש צורך לנתח גופות, ויש לדון בכל מקרה לגופו:

1. אנטומיה: לימוד על מבנה גוף האדם, כיצד הוא מתנהל וכדומה. 2. כאשר נותנים לרופאים לנתח גופות הם מתאמנים, וכאשר הם יצטרכו לבצע ניתוח באדם חי, הם יבצעו אותו בצורה מדוייקת יותר. 3. כדי לבדוק כיצד התבצע רצח מנתחים את הגופה כדי לזהות מי הרוצח. 4. פתולוגיה: כאשר גוף חלה ומת, אפשר לנתח את הגוף ולראות מה גרם למחלה, ומניעת מחלות אחרות בזכות הלימוד על המחלה. כמו כן אפשר לראות את ההשפעות של התרופה שנתנו, מה מועיל ומה זקוק לתיקון, אנו נתמקד על סיבה זו.

ניתוח גופות לצורך מציאת תרופות

מה הבעיות שעלולות להתעורר מניתוח מתים לצורך רפואה? הגמרא במסכת עבודה זרה (כט ע"ב) לומדת, שאסור להנות מגופה של מת, וכפי שמובא בפוסקים במידה ומדובר בגופה של יהודי מדובר באיסור דאורייתא (נוב"י יו"ד רי, אג"מ ב, קנט ועוד) . אמנם, אם מדובר במצב שבו ניתוח המת יציל אדם ממיתה, אז פשוט שמותר לנתח את המת, שהרי פיקוח נפש דוחה את כל התורה כולה (יומא פב ע"א).

המחלוקת בין הפוסקים התעוררה בשאלה, מה מוגדר כפיקוח נפש, שבשבילו מותר לנתח גופה. האם בזכות שננתח את הגופה ונעמוד על מקור המחלה, בעוד שבעים שנה או אפילו עוד שנה ינצל אדם ממיתה, האם זה מוגדר מקרה של פיקוח נפש שבגללו מותר לנתח את המת?

א. הנודע ביהודה (נוב"י יו"ד רי, מופיע בפת"ש יו"ד שסג) דן בשאלה מעין זו. הוא טען, שמצב של פיקוח נפש שמצדיק נתיחת גופות, הוא רק מצב שבו יש חולה ממש לפנינו, שבאמצעות נתיחת הגופה נציל את חייו, אבל אם מדובר על הצלת חייהם של חולים בעתיד, זה לא נחשב פיקוח נפש שמתיר נתיחה, וכן כתב החתם סופר (יו"ד שלו). ובלשון הנודע ביהודה:

"אמנם, כל זה ביש ספק סכנת נפשות לפנינו, כגון חולה אנוש או אדם שנפל עליו גל של אבנים... אבל בנידון דידן (= במקרה שלנו) אין כאן שום חולה הצריך לזה, רק שרוצים ללמוד חוכמה זו, אולי יזדמן חולה שיהיה צריך לזה, ודאי לא דחינן (= דוחים) משום חששא קלה זו שום איסור תורה או אפילו איסור דרבנן."

ב. גישה קיצונית לאסור יותר אפילו מהנודע ביהודה, נמצאת אצל ר' יעקב אטלניגר (שו"ת בניין ציון סי' קע). הוא טען, שאפילו אם יש לפנינו חולה שצריך שיתנתחו את המת כדי שיצילו אותו, עדיין אסור לנתח את הגופה.

ראיה לדבריו הביא מהגמרא בבא קמא (ס ע"א) שפוסקת לפי פירוש רש"י בסוגיה, שאסור לאדם להציל את עצמו ממוות בעזרת ממון חברו (למשל אסור לשרוף לחברו את הבית, כדי שרוצחים הבאים להרוג אותו ימותו). אותו רעיון אומר ר' יעקב אטלינגר במקרה שלנו, אם אסור לקחת ממון חברו כדי להינצל, קל וחומר שאסור להשחית לו את הגופה כדי להציל מישהו אחר, ובלשונו:

"נשאלתי, חולה אחד חלה בחולי נפלא, ועסקו הרופאים ברפואתו ללא הואיל, ומת בחוליו. ויש שם עוד חולה שנחלה בחולי כזה ורצו הרופאים לפתוח את המת לראות עניין החולי, למצוא תרופה לאשר עוד בחיים. אם מותר לעשות כן ולנוול המת או לא? לפי עניות דעתי הדבר אסור... דכבר הוכחתי במקום אחר שדעת רש"י על פי הגמרא (ב"ק ס) דאמרינן, שאסור לאדם לגזול ממון חברו למען הציל עצמו ממיתה... והנה לדעת רש"י, כיוון שאסור להציל עצמו בממון חברו, כל שכן דאסור להציל עצמו בקלון חברו, דכבודו חביב לו מממונו, ואם כן האיך נאמר, דמשום פיקוח נפש דהחולה יהיה מותר לבזות ולנוול המת?!"

אמנם דבריו קשים מאוד, שהרי כפי שכבר הוא עצמו העיר, התוספות והרא"ש מבארים אחרת את הסוגיה מרש"י, ולפי שיטתם מותר לאדם להציל עצמו בממון חברו, אז מדוע להעדיף את פירושו של רש"י שהיה פרשן מקומי על פני הרא"ש שהיה פוסק מובהק?!

ג. גישה מתונה יותר, נמצאת בדברי החזון איש (אהלות סי' כב). הוא טען, שלא צריך שהחולה יהיה ממש לפנינו בשביל להצדיק נתיחה, אלא מספיק שהמחלה קיימת בעולם בשביל שיהיה מותר לנתח, ובדומה לכך כתב גם הרב עוזיאל (יו"ד א, כח).

ראיה לדבריו הביא החזון איש מהגמרא בתענית (יט ע"א) שפוסקת, שבמידה ויש מחלה בעיר אחת, אז לא מחכים בעיר השניה שהמחלה תגיע אליהם כדי להתחיל להתענות על הצרה, אלא כבר כאשר המחלה בעיר הראשונה מתענים מחשש שמא המחלה תתפשט. אותו רעיון בניתוח מתים, לא צריך שיגיע מת לפנינו בשביל להתיר נתיחת גופה, אלא מספיק שיש חולים כאלה בעולם בשביל שיהיה אפשר לנתח.

ד. גישה שונה, נמצאת בדברי הרב גורן (תורת הרפואה עמ' 235). הוא טען שבזמן הזה, לא זו בלבד שבשביל למצוא מחלות מותר לנתח מתים, אלא מותר אפילו להשתמש בגופות של מתים, כדי שהרופאים יוכלו להתאמן עליהן, שכאשר יבוא לפניהם חולה שזקוק לניתוח, הם ינתחו אותו יותר טוב ולפעמים גם יצילו את חייו.

הוא נימק את דבריו בכך, שכל דברי הנודע ביהודה שראינו לעיל מתייחסים רק למקום שבו לא הייתה מדינה של יהודים, והשיקול אם לנתח את החולה או לא היה נקודתי. אמנם כאשר יש מדינה שגרים בה יהודים, אז השיקול הוא כבר לא שיקול נקודתי, אלא שיקול ציבורי. יש חובה שיהיו רופאים שיידעו לנתח טוב, כדי שלא תיפגע רמת הרפואה בישראל דבר שיגרום בוודאי למוות של חולים בעתיד. הוא טוען שבכהאי גוונא זה נחשב כאילו החולה נמצא ממש לפנינו, שכפי שראינו לעיל במקרה כזה גם הנודע ביהודה יתיר לנתח:

"ונראה לומר שאין כוחו של כלל זה יפה אלא במקרים ובשאלות של הנודע ביהודה, שם לא עמדה הבעיה של בריאות העם באופן כללי... אבל בנידון דידן (= במקרה שלנו), כאשר המדינה והעם אחראים למערך הרופאים בישראל ולבריאות העם, ואנו יודעים מראש שבעוד מספר שנים נצטרך רופאים בעלי רמה גבוהה כדי להבטיח את בריאות העם, זה נקרא שהחולה ממש לפנינו, מאחר שהמדינה היהודית אחראית לבריאות האוכלוסיה וחייבת לתכנן את השירותים שלה לטווח ארוך..."