טיוטה:טומאה ישנה

טומאה ישנה מבוא טומאה ישנה היא גזרת חכמים שכלי מתכת שנטמא ונשבר, שטהר מטומאתו, אם חזר ועשה ממנו כלי, חזר לטומאתו הישנה וצריך טבילה, ואם נטמא בטומאת מת צריך אף הזאת מי חטאת ביום השלישי וביום השביעי. במאמר אדון בשלוש הסוגיות העיקריות שקיימות בגזירה זו- טעמי הגזירה ובאיזו שבירה ותיקון גזרו; טומאה ישנה בטומאת ספק; טומאה ישנה בטומאה מדרבנן (עוד סוגייה חשובה היא מחלוקת הראשונים בביאור המשנה בכלים (פי"ד מ"ז) ובה לא עסקתי כאן). הסוגייה בשבת בשבת (ט"ז:) למדנו על תקנות שמעון בן שטח: "אמר רב יהודה אמר רב מעשה בשל ציון המלכה שעשתה משתה לבנה ונטמאו כל כליה ושברתן ונתנתן לצורף וריתכן ועשה מהן כלים חדשים, ואמרו חכמים (שמעון בן שטח) יחזרו לטומאתן ישנה. מאי טעמא? משום גדר מי חטאת נגעו בה. הניחא למאן דאמר (רבן שמעון בן גמליאל) לא לכל הטומאות אמרו אלא לטומאת המת בלבד אמרו שפיר. אלא למאן דאמר לכל הטומאות אמרו מאי איכא למימר? אמר אביי גזירה שמא לא יקבנו בכדי טהרתו רבא אמר גזירה שמא יאמרו טבילה בת יומא עולה לה. מאי בינייהו? איכא בינייהו דרצפינהו מרצף". הלכה כרבא על פי הכלל "אביי ורבא הלכה כרבא חוץ מיע"ל קג"ם. מהות הריצוף רש"י פירש "הריקן (והרש"ש הגיה שצריך לומר 'הדיקן') ושברן כולן כמו 'מאכולת רצופה' (כינה מעוכה (ברש"י נידה יד.)". והערוך בפירוש ראשון פירש: "כגון שפוד שנרצף ששוקע כתלי הכלי בתוכו ונעשה כאילו נשברו כתליו" ולרבא אין חשש (כן הוא הלשון בר"ח בסוגיא) והוסיף הערוך "פירוש אחר- ששיברן מהכל" וכתב שאז לרבא הכלי חוזר לטומאתו. ובריטב"א- ששברם היטב והוצרך לתקנם תיקון חדש. המוסכם כאן הוא שמדובר בשבירה מוחלטת ולא רגילה. בירור הטעמים לשיטת רשב"ג גזרו רק בטומאת מת ומטעם גדר מי חטאת. מהו גדר מי חטאת? רש"י הסביר- "נמצאו מי חטאת בטלים שאין לך אדם ממתין שבעה ימים אלא שוברן ותשתכח תורת מי חטאת". ועיין מי נפתוח (פרפר מ"ב ב'. וכן הובא בשם רבי מענדיל בתכלת מרדכי) הקשה על פירוש רש"י- למה יש חשש שתבטל תורת מי חטאת הרי באדם ושאר כלים ימשיכו להזות. וכתב שלפי דעת הרמב"ם בטעם רבא (להלן) אפשר לפרש שחושש שיבואו לומר שכמו ששבירה לא מצרכת הזאת מי חטאת לטהרה כך טבילה לא מצרכת. ובמשנה אחרונה כתב שאין לפרש כן כי אם רשב"ג חושש ל'שמא יאמרו' היה לו לגזור גם בטומאות אחרות, אבל במי נפתוח הסביר בדעת רשב"ג שדווקא בטומאת מת אנו חוששים כי היא חמורה אך גם אם יטהרו בטעות בטבילה ללא הערב שמש אין זה חמור כל כך. את הטעם שגזרו רק בכלי מתכות לפי רשב"ג הסבירו הראשונים שכיוון שרק בכלי מתכות יש דין 'חרב הרי הוא כחלל' שקובע שכלי מתכת שנטמא במת הופך לאבי אבות הטומאה ויש אומרים שמטמא גם באוהל ובגלל שהכלי מטמא טומאה חמורה קשה במיוחד להמתין עמו שבעה ימים ויותר נוח לשוברו ולתקנו. יש ראשונים שחולקים וסוברים שחרב כחלל בכל הכלים ולשיטתם הטעם הזה לא שייך, וכן לסוברים שטמאת חרב כחלל אינה מצרכת הזאה. וצריך לומר לשיטתם כטעם שיובא בדעת רבא. בתוספות (שם ד"ה הניחא) כתבו בדעת רשב"ג על טעם הגזירה: "וטעמא משום דטומאת מת היא זמן מרובה וישבר ולא ירצה להמתין". וקשה שהרי התבאר שהטעם הוא משום גדר מי חטאת. ובתוספות רבי עקיבא איגר (בכלים אות ל"ב) ביאר בכוונת התוספות שלמסקנה גם לרשב"ג הטעם לגזירה הוא מטעמי אביי או רבא אלא שחשש רק בטומאת מת בשל טומאתה הארוכה, שישבור מחמת הקושי לחכות. ואפשר גם להסביר בדוחק (דעת אליהו כלים י"א א' ביאור ו') שכוונת התוספות להסביר למה רשב"ג לא חושש גם לביטול תורת טבילה וגוזר בכל הטומאות- כיוון שרק בטומאת מת יש לחשוש שירצה לשבור. אביי הסביר את טעם הגזרה "גזירה שמא לא יקבנו בכדי טהרתו". דעתו שהחש הוא שאם יתרגלו לטהר את הכלי בשבירה על ידי נקיבה וסתימת הנקב יבואו לטעות ולא לנקב את הכלי בשיעור המטהרו. והסיבה שגזרו רק בכלי מתכות היא כי כלי מתכות דמיהם יקרים ויש לחשוש שמא לא ינקבם מספיק כדי לטהרם, וכן הטעם שלהלן בדעת רבא. טעם רבא כאמור הוא "שמא יאמרו טבילה בת יומא עולה לה". ונחלקו הראשונים בהסבר טעמו: הגאונים (רש"ג ורה"ג בשרידים לפירושם למסכת שבת הודפס ב'הדרום' מ"ט) הרמב"ם (הלכות כלים פי"ב ועוד) הרשב"א (חולין קכג. עיין שם היטב) רבנו חננאל (שבת טז:) המאירי (שבת טז. וע"ז נב.) והרע"ב (כלים י"א א'), כתבו שטעם רבא הוא משום שיבואו לטעות ולומר שכמו ששבירה מטהרת ולא מצריכה בנוסף הערב שמש כך טבילה מטהרת ללא הערב שמש, וישתמשו בכלים ללא הערב שמש. רש"י (וכן משמע בתשובת הרשב"ם) כתב שהטעם הוא משום הרואה שמשתמשים בכלי לפני הערב שמש ופירשו האחרונים שכונתו שהחשש אינו שמא יבואו לדמות שבירה לטבילה אלא שמא הרואה שמשתמשים בכלי יחשוב שהטבילוהו ויחשוב שטבילה אינה צריכה הערב שמש. ובמשנה אחרונה (כלים י"א ג') ותכלת מרדכי (כלים י"א א' ד"ה והנה) כתבו שהטעם משום חשד, שיחשדו בו שמשתמש בכלי לפני הערב שמש, והסביר במשנה אחרונה שלרש"י היה דחוק לפרש כרמב"ם, שיבואו לטהר בטבילה ללא הערב שמש, כיוון שהערב שמש מפורש בפסוקים. לכל השיטות הטעם שגזרו רק בכלי מתכות לדעת רבא הוא כיוון שקל לשברם ולתקנם וכן מתאים טעם זה לכל השיטות בטעמי הגזירה. הפני יהושע (שבת ט"ז) והסד"ט (כלים קטז.) הקשו על רש"י שפירש בטעם רבא שהוא משום הרואה שהרי בשבת לעיל (טז.) הקשו שאם כלי זכוכית דומים לכלי מתכות יחזרו לטומאתם הישנה, והרי לכלי זכוכית אין טהרה במקווה אז אין חשש שהרואה יחשוב שהכלי טהור בטבילה ללא הערב שמש. בפני יהושע כתב שהקושיה היא רק לפי דברי אביי אך נשאר בקושי שיתכן שאביי סובר כרב אשי (שבת טז:) שאין מקום לקושיה כי כלי זכוכית דומים לכלי חרס ולא לכלי מתכות (ולכן אין כלל הוא אמינא לגזור טומאה ישנה בכלי זכוכית), וממילא המקשה שיש לגזור טומאה ישנה בכלי זכוכית אינו אביי. והסד"ט (שם) והצל"ח (שבת טז.) כתבו שלפי סברת הגמרא בעת הקושיה לכלי זכוכית יש טהרה במקווה וכן משמע מרש"י שם (ד"ה לטומאתן ישנה). עוד תירץ הצל"ח וכן כתב בכתר המלך (הל' כלים י"ב א') שיש מקום לגזור בכלי זכוכית משום חשש שיקלו בגזירה בכלי מתכות או כיוון שיסוד טומאת כלי זכוכית היא בדומה לכלי מתכות. במרכה"מ (קונטרס אחרון ענף ד' שריג י') הסביר (על פי שיטתו) שכיוון שגם רבא חושש לגדר מי חטאת יש לגזור זאת בכלי זכוכית. לפי הרמב"ם אין להקשות שכן יש לחשוש שיבואו לדמות טהרת שבירה בכלי זכוכית לטהרת טבילה בשאר כלים (מי נפתוח פרפר ל"ג ג'). הר"ש והרא"ש (כלים ב' א') פירשו למה גזרו דווקא על כלי מתכות והביאו שלוש טעמים שהובאו לעיל, הנוגעים לכל טעמי הגזירה. לפי דבריהם שם משמע שלמסקנה חוששים לכל הטעמים שהוזכרו בשבת (טז:) וכן כתבו בדעתם אחרונים (טהרת הכלים כלי מעשה ד' וכלי דבש י"ב) וכן משמע מדבריהם בפירוש המשניות בכמה מקומות, שהכלי תמיד חוזר לטומאתו (עיין בפירושיהם בכלים י"א א-ד). נראה אולי שגם רש"י סובר כן, וכן יש לדייק בדבריו (שבת טז: ד"ה "דרצפינהו"): "שמא לא יקבנו ליכא ושמא יאמרו איכא ואיכא דאמרי שמא לא יקבנו איכא שמא יאמרו כו' ליכא דהא מינכר עשייה שנתחדש כולו". הרי רש"י לא כתב "לרבא טמא לאביי טהור איכא דאמרי לאביי טמא לרבא טהור", אלא האם הטעם הזה ליכא והטעם הזה איכא ומשמע קצת שחוששים לכל הטעמים, וצריך לומר שהמחלוקת בין הלשונות היא מי הוסיף את הסברה המטמאת ברצפינהו אך הדין שטמא בזה מוסכם. אמנם קשה מדבריו בע"ז (נב. ד"ה חזרו) שכתב שטעם גזירת טומאה ישנה הוא משום טבילה בת יומא ולא הביא טעמו של אביי. המשך בירור הגזרה גזירת טומאה ישנה היא גם כשהכלי נשבר למחרת ליום בו נטמא, כי לא חילקו בגזירה (רמב"ן רשב"א ור"ן בחולין קכג.) ולפי הסוברים שחששו לכל הטעמים תמיד יש חשש שמא לא ינקוב את הכלי בכדי טהרתו. לכאורה לפי אביי ורבא היה די לגזור שכלי שיטהר בשבירה יצטרך הערב שמש ויטהר. והובאו על זה שני תירוצים: המהרש"א (שבת שם) תירץ שלגזור הערב שמש ללא טבילה זו חוכא ואיטלולא. והקשה בסד"ט (קטו:) שתירוץ זה מתאים לרש"י בטעם חשש 'טבילה בת יומה', אך לפי הרמב"ם למה זו חוכא ואיטלולא? הרי כל הגזירה היא משום החשש שידמו שבירה לטבילה ולכן הגיוני להשוות ביניהם. ותירץ שמה שתיקנו תיקנו בתורת דאורייתא וכשיש חלות טומאה על הדבר אינה פוקעת ללא מעשה טהרה. התוספת יום-טוב (כלים י"א א') תירץ שגזרו טומאה ישנה גם משום גדר מי חטאת (כך שיטתו) ובגלל שבטומאת מת צריך הזאת שלישי ושביעי טבילה והערב שמש, השוו את שאר הטומאות לטומאת מת וגם בהן לא מספיק הערב שמש ושבירה וצריך גם טבילה. במרכבת המשנה הקשה שלפי זה אין בין אביי לרבא מחלוקת "ברצפינהו מרצף" שהרי בטומאת מת הכלי חוזר לטומאתו משום גדר מי חטאת ויש להשוות בין הטומאות כמו שהשווינו בהערב שמש. ותירץ שכונת התוספת יום-טוב שבמקום בו גזרו טומאה השוו לטומאת מת אבל במקום בו לא גזרו בשאר טומאות לא השוו לטומאת מת. האיכא בינייהו והמסתעף בפירוש מי המטהר ומי המטמא ברצפינהו הובאו שני פירושים (להלן לשונות)- בלשון רש"י: "שמא לא יקבנו ליכא ושמא יאמרו איכא ואיכא דאמרי שמא לא יקבנו איכא שמא יאמרו כו' ליכא דהא מינכר עשייה שנתחדש כולו" כלומר ללשון ראשון ברצפינהו מרצף לרבא הכלי יחזור לטומאתו הישנה כי החשש שמא יאמרו קיים אך לאביי הכלי טהור כי כיוון שרק כשמרצפו חוזר לטומאתו אין חשש שמא לא ינקבנו מספיק (כי רק בשבירה מסוימת נטהר). לעומת זאת ללשון שני לאביי הכלי טמא כי תמיד קיים חשש שמא לא ישברהו מספיק כדי לטהרו אך לרבא הכלי טהור כי כיוון שריצפו הכלי חדש לגמרי ואין חשש שמא יאמרו. הר"ן והערוך לא הכריעו בין הפירושים. רש"י והריטב"א כתבו על לשון שני שהוא הנראה בעיניהם וכן השיב רשב"ם לראב"ן (בתשובה המצוינת לעיל) והוא הפירוש המובא ברבנו חננאל ובפירוש הגאונים (שם). לשיטתם כלי מתכת טמא שנרצף גם כשתיקנו יהיה טהור ולא יחזור לטומאתו הישנה. על פי זה נראה מדעתם שקל וחומר שכלי שהותך והכינו ממנו כלי חדש יהיה טהור ולא נחשוש בו לטומאה ישנה. המאירי (בית הבחירה שם) מפרש בדומה לפירוש הראשון ברש"י והעלה להלכה שגם כלי שנרצף כשתוקן הרי הוא חוזר לטומאתו. הרמב"ם לא הזכיר בדבריו (כלים י"ב א-ב, שם פסק את דעת רבא) שוני בדין אם הכלי רוצף ואף כשעשה כלי אחר גזרו עליו טומאה ישנה. על פי זה כתב המשנה למלך בדעת הרמב"ם שהוא מפרש כפירוש הראשון שברש"י. במרכבת המשנה (וכן באילת אהבים שבת טז:) השיג עליו וכתב שלפי פירוש הרמב"ם בטעם הגזרה- חשש שיטעו שטבילה לא צריכה הערב שמש כשבירה- אין מקום כלל לפירוש השני ברש"י כי החשש הזה תמיד קיים. בדומה למרכה"מ הסבירו רבים (עיין אחרונים לשבת טז:) שהמחלוקת בפירוש האיכא בינייהו תלויה במחלוקת בפירוש טעמו של רבא ועל פיו פירשו את האיכא בינייהו. אמנם קשה מדעת רבנו חננאל והגאונים פירשו בטעם רבא כרמב"ם אך ב'רצפינהו מירצף' פירשו כלשון שני. במרכה"מ (כלים י"ב ב') ומשנ"א (כלים י"א ג') תלו במחלוקת רש"י והרמב"ם בביאור טעם רבא את השאלה אם כשעשה משברי הכלי הטמא כלי שונה הוא חוזר לטומאתו, שלרש"י (לשון שני) הכלי חוזר לטומאתו ולרמב"ם אינו חוזר לטומאתו. לעומתם במי נפתוח (פרפר מ"ב ג'. עיין שם שדייק מהרמב"ם (כלים פי" ה"ב, כקול סופר להלן עמוד 8) כן אך ממקומות רבים מדויק להפך) חלק וסובר שכשעשה כלי שונה אינו חוזר לטומאתו, והביא ראיה שאם אנו חוששים שידמו שבירה לטבילה גם כשהשבירה שינתה את הכלי יש לטמאו גם לפני תיקונו, שהרי אז הוא שונה. לפי שיטתו קשה מאוד מההוכחות שלהלן לכל השיטות (שלשיטתו מוסכם על הראשונים שאם עשה כלי שונה אינו חוזר לטומאתו). ראיות וקושיות לדברי הראשונים על פי הגמרא בשבת עלה שיש דעה שמטהרת ברצפינהו ונראה שהוא קל וחומר להתכה או שבירה מוחלטת, על כל פנים לפחות כשעשה מהשברים כלי שונה. ממקורות רבים משמע שלא כך, אלא שבכל שבירה ובכל תיקון, הכלי חוזר לטומאתו: מהמשנה שהיא המקור לטומאת ישנה (פי"א מ"א) משמע שמדובר גם כשעשה כלים שונים: "כלי מתכות...נשברו טהרו חזר ועשה מהן כלים חזרו לטומאתן הישנה". ודייקו בקול סופר ושושנים לדוד שגם כשעשה כלים שונים ממה שהיו לפני שבירתם הכלים חוזרים לטומאתם הישנה. המשנה (שם ג'): "העושה כלים מן העשת, ומן החררה, ומן הסובב של גלגל, ומן הטסין, ומן הציפויין, מכני כלים, ומאוגני כלים, מאזני כלים, מן השחולת, ומן הגרודות, טהורין. רבי יוחנן בן נורי אומר אף מן הקצוצות. משברי כלים, מן הגרוטים, ומן המסמרות שידוע שנעשו מכלים, טמאין. מן המסמרות (סתם, שלא ידוע אם נעשו מכלים או מעשת), בית שמאי מטמאין, ובית הלל מטהרין". הר"ש הרא"ש הרע"ב (שם) והראב"ד (הל' כלים ח' ב') פירשו שם שטהורים מטומאה ישנה מפני שחומרים אלו "לא נראו מעולם לקבל טומאה" ודווקא בגלל שהחומרים לא קיבלו טומאה קודם אבל אם היו מקבלים טומאה חוששים שמא היו טמאים ולכן טמאים בטומאה ישנה ומדובר שעשה מהם כלים אחרים. המשנה (שם ד' ומכשירין ב' ג'): "ברזל טמא שבללו עם ברזל טהור, אם רוב מן הטמא, טמא ואם רוב מן הטהור, טהור מחצה למחצה, טמא". מהלשון משמע שמדובר שעשה מהמתכת הנוזלית כלי ודוחק גדול מאוד יהיה לומר שהמשנה עוסקת במקרה שהתיך את הכלי ועשה כלי זהה. הראשונים הסבירו שמדובר ש"טרפן זה בזה" ובפירוש הרמב"ם מפורש שערבבן בשעת ההתכה. במעשה שבעקבותיו גזרו על טומאה ישנה (שבת טז:) סופר על של ציון שנטמאו כל כליה לפני משתה שעשתה "ושברתן ונתנתן לצורף וריתכן ועשה מהם כלים חדשים". וודאי אין המלך אוכל בכלים שבורים אלא שהתיכום לגמרי ועוד מבואר מהלשון "כלים חדשים" שהכלי חוזר לטומאתו אף כשנהפך לכלי אחר. בשבת (טז.) למדנו שגזרו על כלי זכוכית שיקבלו טומאה ודימום לכלי מתכות כיוון שאת שניהם ניתן לתקן לאחר שבירתם (רש"י- "להתיכן ולחזור ולעשותן כלים"). בגמרא שם הקשו שאם דיניהם דומים כלי זכוכית צריכים לחזור לטומאתם הישנה, והרי משנה מפורשת היא שאין הדבר כך (כלים ב' א'). התירוץ המובא שם הוא שכיוון שכלי זכוכית טמאים רק מדרבנן, וטומאה ישנה מדרבנן גזרו רק בדבר שטמא מדאורייתא ולא בטמא דרבנן. הרי מבואר שאם כלי זכוכית היו טמאים מדאורייתא היו חוזרים לטומאתם הישנה אף על פי שהדרך היחידה לתקנם היא על ידי התכה והכנה של כלים חדשים. בתוספתא (כלים בבא קמא פ"ז הלכות ט"ו- י"ז הובאה בר"ש פ"י מ"ד) דנו אודות כלי חרס ואמרו: "קרדסן שפן (החליקן שלא יפצעו את הידיים) ועשאן כלים… מקבלים טומאה מכאן ולהבא...שברי כלי מתכות (שקרדסן שפן וכו') חזרו לטומאתן הישנה" והרי השתנו. עוד בתוספתא: "כלים הטהורין שאנכן באנך הטמא טהורין, העושה כלים מן האנך הטמא טמאין. קרדום שעשאו מן הטמא ועשפו (ראש חד שמשמש לנגרים לחתוך עצים) מן הטהור טהור, עשאו מן הטהור ועשפו מן הטמא טמא, הכל הולך אחר עושה מלאכה. עשאו מן הטהור אף על פי שחסומיתו (מתכת חזקה ששמים בפי הקרדום אך היא רק מסייעת למלאכת הכלי) מן הטמא טהור. קיתון שעשאו מן הטמא ושוליו מן הטהור טהור, עשאו מן הטהור ושוליו מן הטמא טמא הכל הולך אחר המקבל". בלי להאריך עולה מכאן שטומאה ישנה שייכת גם בכלי חדש ושונה. תירוצי הקושיות על הקושיה הראשונה, קושית השושנים לדוד והקול סןפר, יש להקדים שאין זו קושיא גדולה אלא רק משמע. בקול סופר (שם) תירץ שגם רשב"ג הסובר שגזרו רק בטומאת מת, וגם חכמים ע"פ רבא שחוששים לטבילה בת יומא חששו גם לטעמו של אביי, שמא לא יקבנו בכדי טהרתו. אמנם לא היו גוזרים רק משום טעם זה, אבל כיוון שגזרו חששו גם לטעמו של אביי. ומפרש בדעת אביי כלשון שני ברש"י. לעניות דעתי אפשר לדחוק ולא לדייק כך כיוון שהמשנה מקבילה למשנה בכלים (ב' א'): "כלי עץ וכלי עור וכלי עצם וכלי זכוכית פשוטיהן טהורים ומקבליהן טמאים. נשברו טהרו חזר ועשה מהן כלים מקבלין טומאה מכאן ולהבא". ואגב המשנה הזו נקטנו גם כאן לשון זו אף שאיננה מדויקת. יש להשיב על קושיה זו שאפשר לפרש את המשנה כפירוש הרמב"ם. וארחיב בזה יותר בהמשך המאמר. הרמב"ם פירש משנה זו לענין קבלת טומאה להבא ומפרש שהכלים הנעשים מחומרים אלו הנם גולמי מתכות שאינם מקבלים טומאה. ואכן כתב בחידושי הגר"י (שבת טז:) שהרמב"ם הסביר כך כי אחרת קשה על המטהר ברצפינהו (ומה שמשמע ממנו שהרמב"ם סובר כלשון שני ברש"י קשה מאוד). וראה גם בתירוצי הקושיה הבאה. אכן זו קושיא קשה ביותר, ופה אין לנו גם מקום להיתלות ברמב"ם שכן גם הוא פירש את המשנה משום טומאה ישנה. לאחר סוף התירוצים יבואו התירוצים בזה, כיוון שהם כלליים יותר ויכולים לענות על קושיות נוספות. הסד"ט (שם) "הוא מותיב לה והוא מפרק לה" תירץ שמדובר שנטמאו הכלים שם בטומאת מת וכן פירש שם רש"י (ד"ה "כל כליה") ואביי ורבא מודים וחוששים לטעם גדר מי חטאת. יש עוד להעיר שרש"י (שם ד"ה "וריתכן") פירש שם שמדובר שבמקום שבו הכלי ניקב הדביקו מתכת כדי לסתום את הנקב ועל שיטתו הקושיה היא שלא משמע כך. בסד"ט (שם) כתב לתרץ לרש"י (לשון שני) את שיטת רבא שבכלי מתכת שהותך ותוקן ניכר שאינו חדש ורבא לא גזר בזה כי הרואה יודע ורואה שהכלי הותך אבל בכלי זכוכית אין היכר בין חדש לישן ולכן גם כשמתיך אותם הרואה סובר שהטבילן. אמנם לפי זה יוצא שכלי מתכות חדשים אף על פי שהותכו חזרו לטומאתן (שהרי יסוד הדין לפי זה הוא מתי ניכרת ההתכה וגם בהתכה אם אינה ניכרת הכלי חוזר לטומאתו כמו שכלי זכוכית היו ראויים לחזור לטומאתן) ויוצא שאין שיעור קבוע מתי חוזר לטומאתו ומתי לא. אך לרמב"ם (ולשון שני ברש"י) בשיטת אביי קשה. ויש לומר (וזה בדומה לצל"ח שבת טז. שכתב כך בענין שונה עיין שם) שבאמת לא שייכים החששות בכלי זכוכית אלא שגזרו כדי שתתקיים הגזרה בכלי מתכות. במי נפתוח (פרפר מ"ב ג') המובא לעיל (שאין טומאה ישנה בכלי שנעשה שונה) הסביר שהתוספתא מדברת שעשה מכלי גדול כלי קטן ובגלל שאחרי הקרדוס והשיפה לא ניכרת השבירה יש לגזור בזה טומאה ישנה. בערוך (ערך 'אנך') הסביר שאנך הוא השוהם, אבן טובה מאבני האפוד שבבגדי כהן גדול, ובדומה רש"י (ע"ז ח:) הסביר שהוא הנופך (גם כן אבן חן). לפי פירושים אלו אין אפשרות שהתוספתא כאן עוסקת בטומאה ישנה. אפשר גם לומר שכיוון שגרסת התוספתא כאן משובשת ויש בה שלוש גרסאות סותרות לא סומכים עליה. ועל המשך התוספתא אין תשובה וראה בתירוצים הכוללים בסמוך. עתה נביא את התירוצים לקושיה השלישית, והם מתרצים גם קושיות נוספות: א. בתי"ט (כלים י"א ג') על המשנה שם "העושה כלים מן העשת...טהורים. רבי יוחנן בן נורי אומר אף מן הקצוצת" פירש שרבי יוחנן בן נורי סובר כאביי, שטעם הגזירה הוא שמא לא ינקוב את הכלי בכדי טהרתו (והולך כדרכו כרמב"ם ולשון ראשון ברש"י. וללשון שני יש לפרש בדומה שריב"נ סובר כרבא). אמנם התי"ט לא כתב שפירש כן כדי לתרץ את הקושיה אבל על כל פנים לפירוש זה לכל אמורא יש תנא שסובר כמותו ולא קשה מהמשניות. אמנם דבריו של התי"ט קשים, שאין לומר שאמוראים נחלקו במחלוקת תנאים ואף אם נאמר זאת קשה מאוד למה אביי או רבא בחרו להסביר כדעת ריב"נ אף על פי שהוא יחיד ותנא קמא חולק עליו, וכן הקשו הרבה אחרונים (עיין משנ"א ומים טהורים במשנה וחזו"א סי' י"ד ועוד). ב. בדומה לדברי החזון איש (סי' י"ד ג') אפשר לומר שיתכן שהעושה כלים חדשים ושונים משברי כלים אינם חוזר לטומאתו מן הדין והטעם, אלא מחשש שאם לא יחזור לטומאתו יבואו להקל בעיקר דין טומאה ישנה. ויש לעיין שלכאורה זו היא גזרה לגזרה. ונראה שרצה לומר שהכל נגזר בבת אחת (דלא נראה שגזרו וחזרו וגזרו כי היה דבר מצוי ורגיל, שבמקרה כזה גוזרים לעיתים גזירה לגזירה). ולא הבנתי לגמרי למה לולא זה הגזרה לא היתה עומדת. בכל אופן זה אמנם קצת קשה אבל ראינו כמה מקומות בטומאה ישנה שנראה שגזרו גזירה לגזירה. ג. הסד"ט (קטז. ד"ה (בעמוד הקודם) 'איכא') פירש על פי רש"י בזבחים (צה.) שרצפינהו הוא תיקון על ידי הכאה בקורנס על מקום השבר והוא תיקון ניכר. והגזירה היא רק בכלי מתכות כיוון שרק אותם ניתן לתקן בצורה שלא ניכר שנשברו (שהרי אפשר לנקותם ולחדשם גם בדרכים שלא מטהרות אותם). על פי זה הסביר את ה'איכא בינייהו'- לאביי הכלי חוזר לטומאתו כיוון שיש לגזור בכל שבירה שמא לא ישברהו בשבירה המטהרת, ולרבא הכלי טהור כיוון שהתיקון ניכר ואין חשש שמא יאמרו וכו'. הסד"ט הסתייע מדברי התוספות בזבחים שם (צה. ד"ה (בעמוד הקודם) 'לא שנו'): "אין לפרש ('דרציף מירציף' שהוזכר שם) כמו רצפינהו מרציף דפרק קמא בשבת פירוש שיתקן הפחיתה שמכה עליו בקורנס ומחברו וחזר שם כלי עליו". הצאן קדשים שם הגיה בתוספות שכך צריך לומר "...רצפינהו מירצף דפרק קמא דשבת ולא כמו שפירש רש"י דפירש שיתקן...". לפי זה אין כאן ראיה. בבארות המים הוכיח שלתוספות כאן לא היה את רש"י שלפנינו וממילא אין להגיה כצאן קדשים (וביאר שם את הגירסא שלפנינו ואיני יודע כיצד כיוון שאינו בידי). גם בשיטה מקובצת גורס כלפנינו (מלבד שינוי קטן בדברי תוספות שאינו משנה לענייננו). לפי פירוש זה הקושיות שהובאו מתורצות שהן עוסקות במקרים שתיקן את הכלי ולא ניכר תיקונו, ולכן חוזר לטומאתו. ולעניות דעתי תיקון עם קורנס אינו ניכר כיוון שאין הכונה שמתקנו בקורנס בתחיבת מסמרים אלא שמרדד את המתכת עד שמתפשטת וסותמת את הנקב שבכלי (עיין רש"י ומאירי ע"ז נב.), וממילא אי אפשר לומר כדבריו. ד. הסוברים שחוששים גם לטעם גדר מי חטאת מתרצים שהמשנה כאן (וכן בקושיות השניה והשלישית) מדברת בטומאת מת. ויש שכתבו שגם מספק אנו חוששים לטומאת מת (וראה בהמשך המאמר). עם זאת זה תמוה שהרי הרמב"ם לא הזכיר זאת להלכה ולא הזכירו זאת כלל הראשונים. אמנם מדברי הר"ש והרא"ש (שהובאו בביאור שיטת רבא) משמע כן. בחזון איש (סי' י"ד סעיף א') כתב כן אך הקשה מהתוספות בשבת (טז: ד"ה הניחא) על פי הסבר רבי עקיבא איגר (בתוספותיו לכלים אות ל"ב) שהטעם "גדר מי חטאת" נדחה גם לרשב"ג כמובא לעיל, והניח את הדבר בצריך עיון גדול. אמנם יש שהסבירו את דברי בתוספות באופן אחר כמובא שם. וזה נראה התירוץ העיקרי. למעשה תירוצים אלו לא הוזכרו כלל בראשונים. וצריך עיון רב בכל הנושא הזה. סיכום והכרעה נחלקו הראשונים בכלי שנשבר שבירה גדולה האם חוזר לטומאתו. לרש"י וסיעתו אינו חוזר ונראה שקל וחומר להתכה לא יחזור לטומאתו. ברמב"ם ועוד ראשונים נראה שבכל מקרה הכלי יחזור לטומאתו. מהמשניות והתוספתות במסכת כלים מוכח כשיטה המטמאת. לשיטה השנייה נאלץ לדחוק מאוד את המקורות או לחדש חילוקים שלא הוזכרו אף בראשונים הסוברים כן. נראה שאף שטומאה ישנה היא דרבנן ויש לומר "ספק דרבנן לקולא" מחמת שמוכח כדלעיל כשיטת הרמב"ם כך יש לפסוק. מהמקורות ומהראשונים נראה שגם כשעשה כלי שונה הכלי חוזר לטומאתו, וכן כתבו אחרונים. טומאה ישנה בטומאת ספק בכלים שנינו (פי"א מ"ג, והובא לעיל): "העושה כלים מן העשת, ומן החררה... טהורין. משברי כלים... ומן המסמרות שידוע שנעשו מכלים טמאין" לפי רוב הראשונים (ר"ש רא"ש ורע"ב שם וראב"ד בהשגות על הרמב"ם כלים פ"ח ה"ב) המשנה מלמדת שכלים הנעשים ממתכת שהייתה בעבר כלי שקיבל טומאה אף שלא ידוע לנו אם היה טמא או טהור חוששים שמא היה טמא והכלי הנעשה טמא גם הוא. ונראה בפשטות שזה מתקשר לגזירת כלים הנמצאים, ששנינו בטהרות (פ"ד מ"ה): "על ששה ספקות שורפים את התרומה... ועל ספק כלים הנמצאין". ולשון התפארת ישראל שם: "חכמים גזרו על כל כלים הנמצאים שיטמאו במגע גם לאדם וכלים, שמא הכלי שנמצא נטמא במת", ופסק הרמב"ם: "גזרו חכמים על הכלים הנמצאים בשווקים וברחובות אפילו במדברות שיהיו בחזקת טומאה שמא בזב או במת נטמאו". כאמור הרמב"ם פירש משנה זאת לענין גלמי כלים ולא לענין טומאה ישנה וכן פסק בהלכות כלים (פ"ח ה"ב). יש הרבה מה לדון ולדייק בפירושים השונים למשנה, איזה מתאים יותר ללשונה וכדומה. לא אעשה זאת אלא אתמקד במשמעות למעשה. ונחלקו האחרונים בדעת הרמב"ם: ערוה"ש (שם י"ב) חזון נחום משנת חכמים (שניהם בכלים י"א ג') וחזו"א (כלים י"ד ה') הסבירו שהרמב"ם סובר שהעושה כלים מכלים שאין ידוע שנטמאו לא חוששים שמא היו טמאים ולכן הכלים החדשים טהורים (החזו"א אף הוסיף לבאר שלכל טעמי הגזרה חששו רק בשובר כלי לטהרו ולא בעושה כלים מכלים שונים). והטעם הוא שכיוון שטומאה ישנה היא מדרבנן לא שייך לגזור בה כל כך ועוד שזהו ספק דרבנן, ודינו לקולא. ובסד"ט (קיח. ד"ה (בעמוד הקודם) 'העושה') כתב גם הוא כך, וסייג את המחלוקת בין הרמב"ם לשאר הראשונים שהיא רק בעשה כלים משברי כלים שמצא או לקח מעם הארץ (שאם מקור השברים מחבר ודאי שטהורים) כי אם השברים היו כלים ביד עם הארץ ודאי שחוזרים לטומאתם משום גזירת כלים הנמצאים. ונחלקו הראשונים בזה, שלרמב"ם אומרים את הכלל (טהרות פ"ג מ"ה) "כל הטומאות כשעת מציאתן" מחמת שזוהי חזקתן והכלים החדשים טהורים. לשאר הראשונים אין אומרים כך כיוון שיש חזקה נגדית של "כאן נמצאו כאן היו", שכיוון שהכלים היו במקום בו הם טמאים גם כשנשברו תולים שקודם לכן נטמאו ולכן כלים שיעשו מהם טמאים. במים טהורים (פי"א מ"ג) הסביר בשיטת הרמב"ם שישנו חילוק בדין זה- אם עשה כלי משברי כלים הכלי חוזר לטומאתו אבל כשנשאלים על שבר כלי תולים שבא מכלי טהור ולכן גם אם יתקנו יישאר טהור. לשיטת הכסף משנה (על הרמב"ם שם) נראה שגם הרמב"ם מודה לפירוש שאר הראשונים בענין טומאה ישנה אלא שהסביר לענין טומאה להבא אף שדין זה נכון גם לטומאה ישנה שבטמאים חוזרת ובטהורים אינה חוזרת. דבריו צריכים עיון שלא משמע כן ברמב"ם כלל, וכן הקשו עליו האחרונים ולא הסכימו עמו. מכל מקום שיטת הכסף משנה שהרמב"ם מודה שכלים הנעשים מסתם שברי כלים טמאים. בחסדי דוד (תוספתא בלים מציעא פ"א ה"א) הסביר שהרמב"ם פירש במשנה שלא לענין טומאה ישנה כיוון שהטומאה מספק היא טומאת "כלים הנמצאין" שהיא גזירה מדרבנן, והרי בעבודה זרה (נב. ונדון בגמרא הזו בהרחבה להלן) הסתפקו האם גזרו טומאה ישנה בטומאה דרבנן ולא יתכן שיהיה מפורש במשנה שגזרו בטומאה דרבנן, כי אז למה לא פשטו את הספק מהמשנה? והסביר בשיטת הראשונים שפירשו שהמשנה עוסקת בטומאה ישנה שלשיטתם לא קשה מהסוגייה בע"ז כיוון שטומאת כלים הנמצאים היא למעשה ספק דאורייתא שדינו לחומרא, יש לומר שהסוגייה בע"ז הסתפקה רק בטומאות שעיקרן מדרבנן ולא בספקות שקשורים לטומאות דאורייתא. והסביר עוד שיסוד המחלוקת הוא השאלה האם "ספק דאורייתא לחומרא" מדאורייתא או מדרבנן. שלראשונים שפירשו במשנה טומאה ישנה ספק דאורייתא לחומרא מדאורייתא ולכן אם נאמר שגזרו בזה זה לא קשה על הגמרא בע"ז, אבל לרמב"ם ספק דאורייתא לחומרא מדרבנן (כן כתב בהלכות טומאת מת פ"ט הי"ב והלכות כלאיים פ"י הכ"ז) ולכן אם נאמר שגזרו בספק דאורייתא זה אומר שגזרו בטומאה דרבנן וזה סותר לגמרא בע"ז. דבריו מאירים, אך קצת מוקשים- מה שכתב שגזירת כלים הנמצאים היא ספק דאורייתא- כן כתב בתפארת ישראל (טהרות פ"ד מ"ה), וביאר שם שלולא הגזירה הגם שזהו ספק דאורייתא, אם נגע הכלי בטהרות ברשות הרבים דינן היה להיות טהורות מטעם "ספק רשות הרבים טהור" (טהרות פ"ו מ"ו ואכמ"ל בביאור כלל יסודי זה, והאריכו הרבה האחרונים) ומטעם הגזירה טמא. אם כן נראה שאין לדון בזה בפשטות "ספק דאורייתא לחומרא" שהרי לא בכל מקרה ספק זה דינו לחומרא (לולא הגזירה המיוחדת). עוד קשה שכתב שהראשונים שמפרשים שהמשנה עוסקת בטומאה ישנה סוברים שספק דאורייתא לחומרא מן התורה ולא נראה כן כמבואר בהערה. ובטהרת הכלים (פי"ב א-ג כלי דבש ל"ב) תירץ את הקושיה מפירוש המשנה לענין טומאה ישנה על הגמרא בע"ז שכיוון ששורפים את התרומה על טומאת כלים הנמצאים ועשאוה כוודאי טומאה מחמירים בזה ככל טומאה דאורייתא. סיכום והכרעה במשנה "העושה כלים מן העשת" לפירוש רוב הראשונים מוכח שגזרו טומאה ישנה אף בעושה כלים מכלים שלא ידוע אם נטמאו או לא. בדעת הרמב"ם נחלקו האחרונים ולדעת רובם הוא מטהר. למרות ש'ספק דרבנן לקולא' הרי רוב הראשונים מטמאים, ולכן ברור שאין להקל בזה. בפשטות הכלים חוזרים לטומאה של 'כלים הנמצאין' ויש לברר בדיוק מהות הטומאה בגזירה זו ולא יבואר כאן, אך נראה שלכל הפחות יש לחשוש לטומאה בדרגת אב הטומאה. טומאה ישנה בטומאה דרבנן

בגמרא בעבודה זרה (דף נב.) הביאו את ספקו של רב המנונא במקרה שריתך כלי לעבודה זרה מה דינו. לאחר בירור הגמרא אומרת שהספק הוא בטומאה ישנה:

"מאי איריא דקא מיבעיא ליה ריתך כלי תיבעי ליה עשה! (אלא) רב המנונא משום טומאה ישנה קמיבעיא ליה, דתנן: כלי מתכות פשוטיהן ומקבליהן טמאין. נשתברו טהרו חזר ועשאן כלים יחזרו (הגהת הב"ח- חזרו) לטומאה ישנה. והכי קמיבעיא ליה כי הדרא טומאה, הני מילי לטומאה דאורייתא אבל טומאה דרבנן לא, או דלמא לא שנא? ותיבעי ליה שאר טומאות דרבנן! חדא מגו חדא קמיבעיא ליה, טומאה דרבנן מי הדרא או לא הדרא? אם תמצי לומר לא הדרא, טומאה דעבודה זרה משום חומרא דעבודה זרה מי שויוה רבנן כטומאה דאורייתא או לא? תיקו". כלומר למסקנה רב המנונא מסתפק אם גזרו טומאה ישנה בטומאה דרבנן ולפי הצד שלא גזרו יש להסתפק האם משום חומרת טומאת עבודה זרה משאר טומאות דרבנן גזרו בה בכל זאת או לא. רש"י (ד"ה 'שאר') ומאירי (בית הבחירה שם) פירשו שסתם טומאה דרבנן המוזכרת היא כגון כלים שנטמאו במשקים וכן הסכים התוספות (ד"ה 'תבעי') ויש שפירשו כך ברמב"ם (ראה להלן). והאחרונים (מרכה"מ כלים פי"ב ה"ט, סד"ט קטז: ד"ה 'והכי', מנ"פ פרפר מ"ב ד') כתבו שלא שייך בהם הטעם של 'טבילה בת יומא', וצריך לומר שחוששים שמא לא ינקוב את הכלי בכדי טהרתו. והסדרי טהרות הקשה שזו גזירה לגזירה ותירץ (וכן כתב במי נפתוח שם) שזו גזירה אחת שהושוותה בכל הטומאות (לפי הצד בספק שגזרו בטומאה דרבנן. וראה עוד בשיטתו להלן). ומרכה"מ הקשה שבחולין (קכג:) אמרו שבטלית קרועה גזרו טומאה שמא לא יקרע רובה רק בטומאה דאורייתא ולא בדרבנן. והרי החשש שמא לא יקרע רובה מקביל לחשש שמא לא ינקוב בשיעור המטהר ואמרו שאין לחשוש בדרבנן. ותירץ שיש חילוק בין המקרים שבשבירה יש לחוש יותר שמא יחוס על הכלי ולא ישברהו בשיעור המטהרו (עיין שם שהביא ראיה מתוספות שם). ובמי נפתוח כתב שאין לדמות את המקרים שבכלי מתכות היתה גזירה מיוחדת של טומאה ישנה כיוון שהדרך לשברם ולכן יש מקום להסתפק אם גזרו גם בטומאה דרבנן. לעומת זאת בטלית אמנם חששו שמא לא יקרענה מספיק כדי לטהרה אך אינה בכלל תקנת טומאה ישנה ולכן חששו בה רק בטומאות דאורייתא. ובטהרת הכלים (פי"ב א-ג כלי מעשה ג' וכלי דבש ח') כתב בפשטות שגם לטעם 'טבילה בת יומא' צריך לומר שלא חילקו בין הטומאות וגזרו בכולן, והראיה שטומאת ע"ז אין טהרתה במקווה אלא בשבירה וביטול והטעם לטהרה (לצד שטהורה) אינו שלא שייך בה הטעם אלא שהיא טומאה מדרבנן. ויש לברר מהי "טומאה דעבודה זרה"- דעת רש"י שהיא רק במשמשי ע"ז, אבל כלים שנטמאו בע"ז ואינם משמשיה הרי הם כשאר טומאות דרבנן, וכן משמע בריטב"א (בסוגיה כאן. ועיין ריטב"א לשבת טז. ואינו סותר). ולרמב"ם בפירוש אינו כן כמבואר מלשונו שהובאה להלן במאמר (וכן נראה שדעת המאירי, שכתב "כגון משמשי עבודה זרה" ומשמע שיש עוד טומאות בע"ז שדינם שווה לזה). ולא ראיתי לאחרונים שעמדו בזה. ועל פי זה מתבאר יותר המושג "חומרא דעבודה זרה" שבפשטות זוהי חומרתה הכללית של ע"ז שמופיעה בכמה עניינים (ראה לדוגמה בע"ז עג:) ושייכת גם בטומאתה, והסבר זה מתאים לרמב"ם, שאף שעכשיו הכלי כבר אינו קשור דווקא לע"ז החומרה בו נמשכת. לעומת זאת לרש"י לא נראה לומר כן ומפרש שחומרתה של ע"ז היא בדברים שהם קשורים עדיין אליה- משמשיה שטומאתם מחמת הקשר אליה (וראה להלן הערה 80). פסיקת ההלכה לפי שיטת הגאונים (ועיין הערה 82) כל אם תמצי לומר הוא פסיקת הלכה (למעט מקרים מסוימים) וכן סובר הרמב"ם. לפי זה ההלכה היא שבכל הטומאות מדרבנן כלי שנטמא בהן נשבר ותוקן לא יחזור לטומאתו ובטומאת ע"ז הדבר בספק וכן פסק המאירי (ע"ז נב.), ונראה לי שכך דעת הריטב"א והר"ן (שבת טז.). ותמוה שפשט לשון הרמב"ם אינו כן. וזה לשונו (כלים י"ב ט): "כלי מתכת שנטמא בטומאה שהיא מדברי סופרים, כגון שנטמא בעבודה זרה וכיוצא בה, ונשבר, והתיכו וחזר ועשה ממנו כלי אחר- הרי זה ספק אם חזר לטומאתו הישנה או לא חזר". הקול בן לוי (והביא לשונו והסכים עמו רבי עקיבא איגר בגיליון הרמב"ם שם) והשדי חמד הסבירו שכיוון שהאת"ל לא מפורש בדברי רב המנונא אין הלכה כמותו, ולכן הרמב"ם פסק שהספק הוא בכל הטומאות מדרבנן. ובשער המלך (אישות פ"ג ה"י) הקשה שמדברי הר"ן והכסף משנה (שהביא שם) מוכח שאין לומר כן ותירץ שני תירוצים אחרים: א. במקום שאומרים "חדא מגו חדא קמיבעיא ליה" אין האם תמצי לומר פשיטת הספק. ב. הביא דברי ספר הליכות אלי (כלל שס"ו אות ח'. ואינו בידי) שהוכיח שאין האם תמצי לומר אצלנו על דרך פשיטת הספק אלא על דרך "בעא מיניה חדא דשמעינן מיניה תרתי", כלומר שאם נפשוט את הספק בטומאת ע"ז נדע גם מה הדין בשאר טומאות דרבנן, וכיוון שלא נפשט הספק בטומאת ע"ז, נשארנו בספק לגבי כל הטומאות. ובחזון נחום (כלים י"א א') ומי נפתוח (פרפר מ"ב ד') תירצו שמהסבר הגמרא בדברי רב המנונא מוכח שגם למסקנה בכל הטומאות יש להסתפק שהרי היתה יכולה הגמרא לומר שפשוט שטומאות דרבנן לא חוזרות ורב המנונא מסתפק בטומאת ע"ז משום חומרתה ומכך שלא תירצה כך מוכח כאמור. והסביר המי נפתוח (שם) שמה שכתב הרמב"ם "כגון ע"ז וכיוצא בה" התכוון בכך למעט כלי זכוכית (וקצת תמוה למה הוצרך הרמב"ם לזה שהרי בהלכה הבאה כתב כך במפורש). לפי שיטתם נראה בפשטות שבכל הטומאות מדרבנן נשאר הספק, מכך שלא כתבו אחרת. ובמי נפתוח כתב כן במפורש. והוסיף וכתב שכוונת הרמב"ם ב"נטמא בע"ז וכיוצא בה" למעט כלי זכוכית, שכיוון שאינו חוזר לטומאה ישנה אין להסתפק בו. מרכה"מ (כלים י"ב ט') כתב בדעת הרמב"ם שהספק שהסתפק רב המנונא אינו כולל כלל טומאת משקין (ועל פי זה נחלץ מכל הקושיות לעיל עמוד 17), והספק הוא רק בטומאות שצריכות הערב שמש, וממילא פסיקת הרמב"ם שהדין ספק אינה כוללת כלל טומאת משקין. ודייק כך מלשון הרמב"ם "כגון שנטמא בע"ז וכיוצא בה" והכוונה טומאות שצריכות הערב שמש. וגם לפי שיטתו נזדקק לתירוצים למה לא נפשט הספק באם תמצי לומר. הסד"ט (קטז: ד"ה 'והכי') הסביר בדעת הרי"ד והרמב"ם (עיין לעיל הערה 71) שחומרתה של ע"ז היא שצריכה הערב שמש, וכן דין שאר טומאות דרבנן שצריכות הערב שמש. והספק הוא כך- האם גזרו טומאה ישנה בטומאת משקין, ואם לא גזרו אולי בע"ז ושאר טומאות שצריכות הערב שמש גזרו. ועל פי זה ביאר שרמב"ם אכן פסק כ'אם תמצי לומר'. למסקנה סובר בדומה למרכה"מ, שבטומאת משקים הכלי לא חוזר לטומאתו ובשאר טומאות ישנו ספק. גם בדעת התוספות פירש כך כיוון שהתקשו מהגמרא בשבת לכאן- והרי אמרנו כאן אם תמצי לומר שלא גזרו ונפשט הספק שלא גזרו בשאר טומאות דרבנן ולמה התקשו? ומוכרח שסוברים כמו שפירש ברמב"ם שלמסקנה הספק קיים בכל הטומאות שצריכות הערב שמש (ועל פי זה ממילא כל אלו שהקשו כך סוברים כן, ראה הערה 72). בדעת רש"י בזה הסתפק (עיין שם ואכמ"ל) ונטה להשוות את דעות הראשונים. לענ"ד דבריו בפירוש שאר הראשונים (חוץ מהרמב"ם) מוקשים בכמה נקודות: א. בגמרא הלשון היא 'שאר טומאות דרבנן' וקשה לומר שמדובר רק בטומאת משקין וכו קשה בלשון רש"י ותוספות שם- 'כגון טומאת משקין'. ב. הסד"ט נוקט בפשיטות שהכלל שהלכה כאם תמצי לומר מוסכם על כל הראשונים, ואין הדבר כן. לדוגמא בשיטת רש"י נחלקו אחרונים. ונראה לי לדייק ברמב"ם שבטומאת משקין הכלי איננו חוזר לטומאתו. הזכרתי לשונו בהלכה ט': "נטמא בע"ז וכיוצא בה", ובהלכה י' כתב שבכלי זכוכית לא גזרו טומאה ישנה "לפי שעיקר טומאתן מדברי סופרים". לגבי טומאת משקין הרמב"ם כותב (שאר אבות הטומאות פ"ט ה"א) "...וכן כלים שנטמאו במשקין כיוון שמטבילן- טהרו ואין צריכין הערב שמש מפני שטומאות אלו (עיין שם אלו עוד) עיקרן מדבריהן (של חכמים, היינו מדרבנן)". הרי הלשון מקבילה ללמדנו שטומאת משקין איננה בכלל הספק, והתמעטה מהלשון 'כיוצא בה'. ערוך השולחן (סי' ר"ו סעיף ב') הסביר שכונת הרמב"ם בפסיקתו היא באמת רק לטומאת ע"ז אבל בשאר טומאות דרבנן סובר שהכלים חוזרים לטומאתם, מחמת שנפשט הספק כשאמרו 'אם תמצי לומר'. וכתב שמה שכתב הרמב"ם "כיוצא בה (בעבודה זרה)" הכוונה לטומאה חמורה כטומאת ע"ז ולא בירר מהי ונראה אולי שכוונתו לטומאת משמשי ע"ז. לכאורה היה ניתן להקל בספק (לשיטות השונות במה הוא) כיוון שהוא ספק דרבנן. ולמה כתב הרמב"ם שהוא ספק? ומה דינו של הספק? מצאנו לזה כמה התייחסויות בדברי האחרונים: המעשה רוקח (שאר אבות הטומאות פ"ו ה"ז וברמב"ם שהבאתי למעלה) תירץ שני תירוצים: א. יש פה "ליתא דאורייתא" (תירץ את זה בשאר אבות הטומאות פ"ו ה"ז) ולא הבנתי דבריו. ב. משום חומרת ע"ז לא רצה להקל להדיא, ומשמע שאכן למעשה טהור (ובספר חיים ומלך שם כתב בדומה אך אפשר להבין גם שלדעתו גם למעשה יש להחמיר). ולעניות דעתי גם בזה יש לעיין, ומצינו מקרים רבים בהם כתב הרמב"ם ספק בדיני דרבנן אף שאינם קשורים בע"ז. ביבקש דעת אות מ' כתב בשם המשנה למלך (שאר אבות הטומאות פ"ו ה"ד) שבספק זה אף שהוא ספק דרבנן מחמירים. ולהבנתי במשנה למלך אינו מוכרח (שעיקר דבריו הם שגם כשהוזכר בגמרא ספק בדין דרבנן הרמב"ם לא יפסוק לקולא אלא יכתוב שזהו ספק, ואפשר לומר שדינו של הספק לקולא). ובארעא דרבנן (מערכת הכ"ף אות שי"ב) התקשה למה פסק הרמב"ם כאן שזהו ספק ואילו בהלכות שאר אבות הטומאות (פ"ו ה"ד) בדין שגם בו היה ספק דרבנן בטומאת ע"ז פסק לקולא. כיוצא בזה גם בראש יוסף (שבת טז:) התקשה למה לא פסק הרמב"ם לקולא כיוון שהדין הוא ספק בדרבנן. ובטהרת הכלים (שם ט-י כלי מעשה י"ז) כתב שבכל הספקות שהוזכרו לא התברר כיצד יש לנהוג, ונראה שכונתו היא שעלינו להחמיר כיוון שאיננו יודעים את הדין. ברמב"ם לעם (על הרמב"ם שם) כתב שכיוון שגזרו גם בספק טומאה הרמב"ם סובר שגם בספק בגמרא יש להחמיר ולכן כתב כאן ספק. ודבריו תמוהים, שהמקור שהביא שגזרו בספק טומאה הוא מהמשנה בכלים (י"א ג'), והרמב"ם פירשה ופסקה לענין אחר (עיין לעיל עמודים 14-16). סיכום והכרעה בגמרא בעבודה זרה ישנו ספק האם גזרו טומאה ישנה בטומאה דרבנן. לצד שלא גזרו הסתפקו האם בטומאת ע"ז גזרו בכל זאת מפני חומרתה. המאירי פסק על פי הכלל ש'אם תמצי לומר' הוא פשיטת הספק ולכן להלכה בטומאה דרבנן לא גזרו טומאה ישנה ובטומאת עבודה זרה נשאר הספק, וכן נראה דעת הריטב"א והר"ן. בדעת הרמב"ם נחלקו האחרונים. לשיטת המי נפתוח לרמב"ם בכל טומאה דרבנן ישנו ספק אם גזרו טומאה ישנה, וכן משמע בהרבה אחרונים. לדעת מרכבת המשנה וסדרי טהרות הרמב"ם סובר שהספק הוא בכל הטומאות מדרבנן למעט טומאת משקין, בה הכלי לא חוזר לטומאתו, ולדעת ערוך השולחן העתיד רק בטומאת עבודה זרה נשאר הספק. לדעתי נראה להכריע שבטומאת משקין הכלי ודאי לא יחזור לטומאתו, ואף אולי בכל הטומאות שאינן צריכות הערב שמש כיוון שזו מחלוקת ראשונים האם קיים ספק דרבנן או טהרה גמורה, ויש אף שיטה הסוברת שאין מחלוקת וטהור לכל השיטות, ואף אם יש ספק לא ברור שיש להחמיר בו.