טיוטה:מלאכת דש

פתיחה

נבאר מהי מלאכת דש. במסכת שבת (דף עג, א) אומרת המשנה: אבות מלאכות ארבעים חסר אחת: הזורע והחורש והקוצר והמעמר והדש והזורה הבורר הטוחן...

הגדרת מלאכת דש היא פירוק התבואה מהשיבולים. מקור המלאכה במשכן, שם חבטו על שיבולים כדי לפרק מהם את גרעיני החיטים, לצורך הסממנים , הדרך לעשיית המלאכה הייתה הטחת אלומות התבואה בקרקע, או על ידי העברת בעלי חיים שדרכו על התבואה.

במבט שטחי, מלאכת הברירה ומלאכת הדישה זהות, שכן בשתיהן תכלית הפעולה היא הוצאת הדבר הרצוי מתוך הדבר הלא רצוי. לכן, יש לבאר מהו ההבדל בין שתי מלאכות אלו. ניתן למנות שלושה הבדלים משמעותיים בין שתי המלאכות:

א. דש היא מלאכה הנעשית בחוץ, בשדה, ואילו בורר היא מלאכה הנעשית בבית ("אגלי טל" דש א, סק"ג)

ב. במלאכת דש האוכל כנוס בתוך הפסולת, ובמלאכת הברירה האוכל והפסולת מעורבבים יחד ("אגלי טל", שם.)

ג. דישה נ עשית במין פירות

גדר המלאכה

גם במלאכה זו אנו נפגשים עם הפרדת פסולת ואוכל ונשאלת השאלה מאי שנא מלאכה זו ממלאכת בורר.

סתירה בשיטת רש"י

ברש"י מצאנו התבטאויות שונות שנראות סותרות:

א. עג: ד"ה מפרק- תולדה דדש שמפרק התבואה משבליה לשון פורק מן החמור ד"ה המנפט- צמר גפן.. דדש שמפרק גרעינין ממנו.

משני לשונות אלו לומדים אנו שהמאפיין של מלאכת דש היא הפרדה של דבר שמחובר למשהו ולא כמו במלאכת בורר שצריך שהפריטים יהיו אחד ליד השני אך לא מחוברים.

אך ישנם עוד שני מקומות שאנו נפגשים בגדר נוסף ברש"י- ב. עד. ד"ה כותש" אלא לאו משום דדמיא לדש לא חשיב לה דה אנמי מיפרקה מלבוש היא. וכן בדף צה. ד"ה מפרק מצינו כלשון הזה-" כמו מפרק משאוי שפורק אוכל ממקום שנתכסה בו והוי תולדת דש.

רואים אנו שרשי מצריך תנאי נוסף בגדר מלאכת דש, צריך שהדבר שאני דש יהיה מכוסה בפסולת, א"כ לא די בניתוק מחיבור אלא צריך שזה יהיה גם טמון, להוציא אוכל שטמון בתוך פסולת, ואיך הדברים מתיישבים?

יישוב שיטת רש"י

נ"ל להסביר כך- מתוך עיון במחשבה להבין מה ההבדל בין האב למלאכה עלה לי שלרש"י בשביל להגדיר אב דש צריך שני תנאים גם לנתק מחובר וגם שהדבר יהיה מכונס, והתולדה היא קיום של תנאי אחד, כלומר אם יש לי תנאי אחד או ניתוק ממחובר(כהסרת תמר ממכבדה), או הסרה מטמון שאינו מחובר(כהסרת מוץ מחיטה- כותש). ועתה יקשה לנו מהגמ' בביצה למה שם מצינו שדביתהו של רב קילפה לו כוסות כוסות של חיטים והרי לפי הבנתינו בשיטת רש"י קילוף חיטה משבולת היא בגדר תולדה וחייב חטאת על קילופה. הקושיה לא תתקיים בשיטת תוס' כפי שנראה לקמן גדר דש דורש שני תנאים מחובר וטמון אם חסר אחד התנאים אין זה דישה כלל, ופה חסר גדר המחובר, הקושיה תהיה מה ההבדל בין הקילוף המותר של אשת רב לבין כותש שאסור, אבל זו שאלה שצריכה להשאל לכל.

שיטת תוס'

גדר האב של מלאכת דש היא הוצאת דבר מדבר הטמון בו והמחובר בו , ובביצה(ד"ה ואם קילף) הם הסבירו את מעשה אשתו של רב שקילפה את החיטה בעודה תלושה שאז אין איסור כלל תוס' מסבירים שבמלאכת דש צריך שני תנאים גם מחובר וגם טמון(להוציא חיטה משיבולת גם מחוברת וגם טמונה), ואם יש תנאי אחד: טמון בלי מחובר(כקליפה של חיטה תלושה) או מחובר ולא טמון(תמר ממכבדה)- אין זה שם מלאכה כלל. א"כ לדעת תוס' מה ההבדל בין אב לתולדה? לכאורא ניתן לומר שגדר האב זה פירוק משיבולת אך צורה של מכבדה ולהסיר קליפת התמר מהתמר שתפוס במכבדה זה יוצר את השוני בין האב לתולדה. וצ"ע בתוס' איך הם מבינים כותש אומנם זה טמון אבל זה תלוש? ונתייחס לזה בהמשך.

שיטת ר"ח (דף עד.)

"הדש הוא המפרק הפסולת המחוברת באוכל ומכינתן לברירה או בזריה".

בשיטתו נראה לי לדייק ששני גדרים יש למלאכת דש א- שיהיה מחובר לאפוקי מעורב. ב- שזה יהיה מלאכה תהליכית היינו שלמלאכת דש יש עניין שזה בתהליך האפיה כלומר אם אני דש לאכול אין בעיה.

סיכום השיטות:

רשי"- מצריך מחובר וטמון לאב ותנאי אחד לתולדה. תוס'- מצריך שני גדרים למלאכה טמון ומחובר. ור"ח מצריך שהפסולת תהיה מחוברת באוכל, וכן שזה יהיה בתהליך.

איך מובן הירושלמי שאסור לפרק שומים? מפרק-

התולדה של מלאכת דש היא מפרק- מקור גמ' עג:- "אמר רב פפא האי מאן דשדא פיסא לדיקלא ואתר תמרי חייב שתים, אחת משום תולש ואחת משום מפרק. רב אשי אמר אין דרך תלישה בכך ואין דרך פריקה בכך".

בבאור איסור מפרק האמור כאן נחלקו הראשונים:

רשי מבאר (ד"ה מפרק)-"תולדה דדש שמפרק תבואה משבליה לשון פורק מן החמור ואף זה מפרק תמרים מן המכבדות.

תוס' ד"ה ואחת משום) הביאו פירושו ודחו פירושו והסביר ר' שמואל שזה להסיר את הקליפה העוטפת את התמר. הריטב"א הקשה על רשי שאין זה דומה לדש שנוטל החטים מהקליפות וכן מאירי ויכול שזה גם שאלת התוס' שאומרים שאין נראים דברי רש"י. אז ביישוב שיטת רשי כבר כתבתי לעייל שהתולדה של האב זה רק הפירוק בלי תנאי הטמון אז לא קשה מידי.

• והקשה הרמב"ן על רש"י מה א"כ המיוחד בתמר למה לא נכתב כן גם כן על בוצר ענבים? המנחת חינוך מוסך השבת אות ה והשפת אמת נקטו שבאמת לפרוש זה החיוב לא רק בתמרים. והקשה המנחת חינוך שאם כן אז גם התולש מענף תלוש יתחייב משום מפרק והרי מצינו בשל"ו ברמא ס"ח שמותר בשם הר ירוחם שהובא בדרכ"מ . • המנחת חינוך נקט שאה"נ ר' ירוחם חולק על רשי שכיון שאינו טמון לא הוי דש ולהלכה יש להחמיר כרש"י וכן כתב פרמ"ג שם משבז ח, ובאשל אברהם פתיחה לשכ אות ה' שהטעם שהתיר רמא זה שאינו טמון כראשונים ולא כרשי.

• אך אולי ניתן לתת כיוון שונה- שיש הבדל גדול בין ענף שנפשח לבין גדידת תמרים ממכבדה. שבענף שנפשח זה בטעות ובחוסר כוונה אין דרך קטיף הפירות ע"י זה שאני כורת ענף ואח"כ מוריד ממנו את הפרי אבל בתמרים שדרך המלאכה כך היא לפרק התמרים מהמכבדות במפעל אז זה אסור. וכן ראיתי להאגל"ט(דש ב אות ה, אות ו) ושביתת השבת פתיחה לדש אות ה שמבאר כך. ואפי' ענבים שיש להם גם אשכולות זה מותר כי זה דרך אכילה ולא דרך דישה, דאל"כ יהיה אסור לשבור קלפי אגוזין והרי מפורש קכב שנינו שמותר לפצע אגוזים בקרדום. ובעצם השאלה נהיית מציאותית אם הדרך בענבים לתולשם וממתינים איתם כך לסחיטת היין לדוגמא אז יהיה אסור כי כבר זה נהיה דרך דישה מלילת קטניות-

הסתירה בין הגמרות-

הראשונים הקשו סתירה בין סוגיות שדנות בקילוף פסולת מעל אוכל בידים בשבת. ביצה יב: המולל מלילו מערב שבת למחר מנפח מיד ליד ואוכל ... ומבואר בגמ' שאף שכתוב בבריתא שמלל מערב יוט מכ"מ מותר למלול גם ביוט אלא שכיון שלעניין שבת הוצרכה הברייתא לומר שמלל בע"ש שהרי בשבת אסור למלול אגב זה נקטו שגם ביוט שהמלילה הייתה בעיוט ומבואר שבשבת אסור למלול .

ומאידך אומרת הגמ' בדף יג: שאם מקלף חיטים אחת אחת אין איסור דישה אבל מקלף ונותן לתוך ידו יש בזה איסור דישה והגמ' הקשתה על זה מאשתו של רב שהייתה קולפת לו כוסות כוסות ולכן מסקנת הגמ' שגם כאשר אוסף את החיטים אין בזה איסור דש כלל. וקשה א"כ מהגמ' לעייל. ועוד הקשו ממה ששנינו בשבת קכח. חבילי סיאה אזוב וקורנית הכניסן למאכל בהמה..ומולל ואוכל ובלבד שלא ימלול בכלי הרבה דברי ר"י וחכמים אומרים מולל בראשי אצבעותיו ואוכל ובלבד שלא ימלול בידו הרבה כדרך שעושה בחול. משמע א"כ שמותר למלול בשבת תירוץ הראשונים-

הריף(נא) בשבת תירץ שבגמ' בשבת ההיתר הוא בשינוי ובביצה האיסור זה בלא שינוי. מאור- חולק ואוסר למלול בשינוי וההיתר זה למאכל בהמה בלבד. ר"ן בשם אחרים, מרדכי ביצה תרסא- החילוק הוא בין לרכך שמותר בשינוי לפרק שאסור. התוס' ביצה יג: ד"ה ואם קלף)- כתב ליישב שלתלוש מהשבולים אסור בשבת כי הוא מפרק תולדה דדש אך אם נתלש מע"ש מהשבולים והם עדיין בקלפתן החיצונה מותר לקלף אותם והמג"א שיט ח פסקם. מקשה הרעק"א על תירוץ התוס' והרי בעד. הקשו למה כותש לא נשנה בתור אב ופרש רשי כותש שזה כותש במכתשת להסיר הקליפה שעליהם ומבואר שאפי' התפרקו החיטים מהשבולים מ"מ במה שמשיר עכשיו את הקליפה ע"י הכתישה הוא נחשב למפרק. והמשנ"ב (שכא יט באוהל ד"ה לאלתר שרי) כתב שיש לתרץ בפשיטות שכל מה שהתירו למלול זה רק ביד אבל לכתוש בכלי - אסור . והוסיף שכל הפטור של קולף כי לעניין שבת צריך מלאכת מחשבת כמו במשכן וכיון שבכלי עשו כן במשכן ודאי שיש לחייבו משום כותש שההרי כך היה במשכן וסיים שלא האמין שיצא זה מרעק"א רק מתלמיד טועה . וכך גם כתב בשביתת השבת (ו) ליישב את המג"א שההיתר הוא שאין הדרך לקלוף כך ולהכניס לאוצר או לטוחנם וכיון שהדרך הוא רק בכלי ולא ביד אז מותר לכתחילה. ועוד כתב שהקולף בדר"כ זה כדי לטחון אבל כוסס חיים הדרך זה עם הקליפה ולכן מי שקולף ואוכל הוא מתכון רק להכשיר אכילה והאגל"ט (דש ו אות ב) כתב ליישב את הקושיה של רעק"א על התוס' וחילק שיש חילוק בין חיטים לשעורים וכל דברי תוס' שהתירו לקלוף זה דוקא בשעורים אבל בחיטים מודים התוס' שאסור לקלפם וזה הכותש שנאמר בגמ' שזה תולדה של דש, ובטעם החילוק כתב שאוכל שיש עליו שתי קליפות אם פרק את הקליפה החיצונה ועדין נשאר קליפה פנימית שלא חפץ בה אין בקילוף החיצונה משום דש, והמציאות בחיטה שבפיקור החיצונה כבר החיטה מוכשרת להטמנה באוצר אך בשעורה אף אם נושרת הקליפה החיצונית ועדין יש עוד קליפה פנימית לא חייב משום דש אלא עד שישרו שתי הקליפות וזה טעם התוספות שאין לחייב במלילת שעורים כיון שעדין יש עליהם עוד קליפה נוספת. ומטעם זה כתב האגל"ט(דש יא) לחלוק על המג"א שפסק את דברי התוס' גם לגבי הקילוף חיטים, וסובר האגל"ט שבחיטים בוודאי אסור לקלוף ודווקא בשעורין מותר אם קילף הקליפה החיצונית בלבד. וביסוד תירוץ זה עומד העיקרון שיש הבדל בין הדישה בשדה לבית וזה מתבטא ב2 קליפות. יישוב הר"ח- הר"ח בפשטות יכול לתרץ לשיטתו שכל עוד שמלאכת הדישה היא לא חלק מתהליך ארוך של הכנה משמעותית כמו אפיה שבלי דש א"א להתקדם להמשך התהליך, אך אם הדישה היא נפסקת מיד דש ואוכל זה לא נחשב דישה כלל. ולכן אשתו של רב קילפה לו כסי כסי כיון שהיעוד של הקילוף לא היה לשם תהליך.

ולפי הבנתי בתוס' אני רוצה להסביר את התרוץ על התוס' שהרי הסברתי לפי תוס' בשביל להתחייב בדש צריך לקיים שני תנאים גם מחובר למקור[לא לקרקע] במציאות זה להוציא את החיטה מהשיבולת, אך מה שאשתו של רב עשתה זה אחרי שהתנתקה החיטה עם המוץ שעליה מהשבולת היא קילפה את הקליפה החיצונית הזאת וממילא יש פה רק טמון ולא חיבור לשיבולת ולא חייבת כלל. וכלפי שאלת רעק"א למה כותש אסור אני עונה שצריך להבין מהי הכתישה כלפי הדישה. תהליך הדישה כך הוא- שמים כמות חיטים ומעבירים עליהם מורג חרוץ ומפעולה הזו מופרדים החיטים מהשיבולת ישיר, והם עוברים עם בלל הפסולת להמשך התהליך שזוהי הזריה שזה מפריד את החיטים מהמוץ והקשים ואחר כך החיטים שנופלים למטה מעורבים עם עפר וצרורות וצריך לבררם וזוהי מלאכת בורר. אך פעמים שהמורג לא מפריד את החיטה ישיר מהשיבולת אלא עם המוץ והשערה עליה והיא תפוסה אז כדי להשיר הקליפה הזו לוקחים את כל החיטים האלו וכותשים אותם להסיר הקליפה הזו. ומעתה לשיטת תוס' אה"נ גם כותש אמור להיות מותר כי זו הוצאה מטמון וחסר התנאי של החיבור בשיבולת, ובכל אופן אסור כי זה נעשה באופן אומנותי בתוך תהליך הדישה אז התהליך תופס את זה למלאכה , ולא מחויבים להכנס לחלק בין כלי ליד שכלי יוצר לי מלאכה. ואח"כ ראיתי שכעין זה כותב במנחת אשר שבת (סימן סה אות ב)

ההשלכה של הבנתי בתוס להלכה- המג"א (ח) כותב: "אבל לפרק הדגן מתוך השבולים הוי תולדה דדש ואסור, אבל כשנתפרקו הדגן מן השבלים מע"ש מותר לקלפו לע"כ כדאיתא בגמ' וב"י בשם התוס'" מכיון שהמג"א מביא את תוס' ופוסקו, א"כ לפי הבנתי בתוס' מותר לקלף את הקליפה החיצונית של החיטה מעל החיטה, כהבנתי לעיל. והרב יעקב חלק על הבנתי בתוס' וממילא נחרץ להלכה שהבנה בתוס' היא שמה שאשתו של רב קילפה לו זה מדובר על הקליפה החומה הדקה המחוברת לחיטה ולקליפה עם השערה העוטפת את החיטה הוא מגדיר בתור שיבולת וזה אסור לפי תוס'. אבל אני טוען שהבנה זו מוטעית כי שיבולת זה הגוף הארוך של החיטה ולא הקליפה היחידית של החיטה, דבר זה מוכח מדבריהם "אבל עוד הן בקליפתן החיצונה". א"כ נקודת ההבדל ביננו בעיקר היא על הבנת מציאות שיבולת. אך מ"מ לפסק הלכה מסופק אני, ולא בשופי אפסוק להקל לקלף חיטין מהמוץ המחובר להם, אבל מצד אחר, מצד פסק הסוגיה. שסוגיתינו אינה סוגיה רגילה שישנה מחלוקת פוסקים ושו"ע מכריע כאחד השיטות, אלא הפסיקה היא דוגמאות מהסוגיה. וא"כ זה נראה שאנו אמורים לחשוש לשיטות הראשונים שמחמירים, א"כ לפי הבנתינו ברשי שאוסר כל כל הוצאה מטמון אסור להסיר הקליפה הזו החיצונית של החיטה שהרי ראינו לעייל שהוא מחייב גם משום טמון וגם משום מחובר למקורו [לא המושג של מחובר לקרקע]. . אם כן גם פה דעתי נוטה לומר שנחוש לשיטת רש"י שכל דבר טמון יהיה אסור בקילוף, אם כן חיטה זו טמונה היא ואסור מדאו' שהרי טמון זה תולדת דש, וסגנון פסיקה זה ראינו לעיל שהמנחת חינוך סבר להחמיר נגד הרמא שהתיר לקטוף פרי מענף שנפשח, וכל זה לפי שיטת רש"י, וכך הורה המנחת חינוך להלכה.

סוחט- ההמשנה קמג: "אין סוחטין את הפירות להוציא מהן משקין" ופרש רשי שהטעם משום דהוה ליה מפרק דהוא תולדה דדישה. לאחר מכן יש מח' במשקין שזבו מעצמן ת"ק- אסור. ר"י- מחלק אם לאוכלין היוצא מותר אם למשקין היוצא אסורין. הגמ' דנה בדין המשקים שזבו מן הפירות, ונחלקו האמוראים ביחס בין ר"י לרבנן. רב יהודה בשם שמואל- ר"י מודה לרבנן בזיתים וענבים שאסור בכל אופן כי עומדים למשקה נותן דעתו עליהם. רבה מוסיף על דבריו- ואומר ששמואל מוסיף, שכמו שרי מודה לרבנן בזיתים וענבים הם מודים לו בשאר פירות כי חושב עליהם לאכילה ולא למשקה היוצא מהם מותר. רב לעומתם סובר- שר"י חולק על רבנן גם בזיתים וענבים. כלפי ההוספה של רבה בדברי שמואל שואל ר' ירמיא במה חולקים? ומיישבת הגמ' שיש סוג שלישי מעין פירות בינים העומדים בין זיתים וענבים לשאר פירות והם תותים ורימונים- המיוחד בהם מסביר רש"י שיש רוצים למשקים לכן משווים חכמים אותם כזיתים וענבים ור"י חולק אבל שאר פירות אין מי שרוצה למשקין לכן מותר לכו"ע. ומביאה הגמ' שתי ברייתות להוכיח כדברי שמואל בהוספת רבה. סיכום הדברים- זיתים וענבים- סחיטתן אסור מהתורה מדאו' תולדת דש, לכוע. תותים ורימונים- אסורים בסחיטה מדרבנן ובנוגע ליוצא מהם מחלוקת ר"י ורבנן. ופוסקים כר"י שריו"ח פסק כר"י. שאר פירות- מותר לסחוט לכתחילה לכו"ע. מה מהות החילוק בין שאר פירות לזיתים וענבים? מסביר רש"י- שהטעם להיתר "דלאו אורחיהו בהכי ואין כאן משום דש" רשי חוזר כמה פעמים בסוגיא על המשפט לאו אורחיהו בהכי. ר"ן סא. ד"ה כבשין- מפרש ששאר פירות היוצא מהן לא חשיב משקה להתחייב עליו. איך שאני מבין ברן זה שרק אם המשקה הוא חשוב לעמוד בפני עצמו הפרדתו מהפרי נחשבת דש. וישנם שתי אפשרויות להבין. ניתן להבין שהם חולקים וכך מבין הפרמ"ג בהקדמה לשכ וניתן לומר שלא וכך מבין האגלי טל שאם זה נעשה שלא כדרך אז אינו בכלל שם משקה וכך כותב הרשבא "משום דלו אורחיהו לא משקה הוא. ומזכיר את התוס' ריד שסוחט שאר פירות זה כלאחר יד. אם כן למה תותים ורימונים נאסרו ויצאו מכלל שאר פירות? עונה הרמב"ם (כא יב) שאסור לסוחטם כי מקצת אנשים סוחטים אותם ושמא יבוא לסחוט זיתים וענבים. מה הדין סחיטת שאר פירות לצורך משקה? "סוחטים בפגעין ובפרישים ובעוזרדים פרש רשי וכן תוס' ד"ה שעתה- בהו"א מבינה הגמ' שדברי הביתא אמורים כלפי אדם הסוחט לצורך שתיה וההיתר הוא גמור דאפי' לכתחילה שרי. לאחר מכן כאשר הגמ' עוברת לדון בפסיקת רב נחמן חוזרת הגמ' מהבנה זו .ונסביר- רב נחמן פסק כתנא דבי מנשיא שאסור לסחוט רימונים שמזה שתנא דבי מנשה היה סוחטים ברימונים משמע שהם בני סחיטה. ושואלו רבא וכי הוא תנא ששייך לפסוק כמותו? ואם תאמר שכן וכי הוא רובא לעלמא שמטעם שהוא מחשיב תותים ורימונים בחול תאסר לכל העולם בשבת? ועונה הגמ' בתחילה- כן! אנו מתחשבים בדעת יחיד כמו שמצינו בכלאים שמשום שבערביא מקיימים קוצים בשדה לגמליהם אוסר ר"א את התבואה שנזרעת יחד עם הקוצים האלו, אך דוחה הגמ' שלא ניתן להביא ראיה מאתרא. אתרא זה משמעותי כלפי אדם יחידי!! עונה הגמ'- ר"נ פסק כתנא זה כי ס"ל כר"ח שאמר בדיני מקווה שגם אדם שסחט שאר פירות למקוה ושינה את מראה המקוה פסלו. ואע"ג שפירות אלו לא ראוים לסחיטה כיון שהוא החשיבם למשקין הוה ליה משקה. ופה ממשיכים רשי ותוס' לשיטתם ואומרים מטעם זה של אחשבינהו ר"נ אוסר כם שאר פירות שהרי בסוחטו אותם הוא מחשיבם והוה לדידיה משקה. ורשי מוסיף שאף מחייב את הסוחט דאו'. ורשי ותוס יסבירו את הבריתא לעיל שהתירה סחיטה בשאר פירות "סוחטים בפגיעין וכו'" משמדברת היכא דמתכוין בסחיטתו למתק את הפרי ואף זה לא הותר אלא בשאר פירות אבל לא בתותים ורימונים שאף למתק אסור כי מצינו כאלו שסוחטים למשקה וחוששים אנו שמא אתה תעשה כמותו, ולאחר הספר בפיסקת רב נחמן מביאה הגמ' את טעמו של ר' פפא שחולק על ר"ח בדיני מקוואות והטעם לאסירת המקווה שלא עושים מנוסל זה מקווה לכתחילה ולכן נפסל בשינוי מראה . אם נעמוד על שורש התירוץ בדברי ר"ח לשיטת רשי ותוס- שאם הפריע לנו שיחידי משפיע על דרך העולם אז לא. ישנם סוגי פירות יש שאר פירות שמותר לסוחטם בשביל למתקן אך להוציא מהם משקה אסור כי זה עיקר גדר סחיטה, וגדר סחיטה הוא עניין עצמי שלא תלוי בחברה אלא אינדוידואלי אם אני צריך את הסחיטה למשקה זה מפרק!.

אך אני מרשה לך לסחוט בשביל למתק כי זה רחוק ממחשבה שתרצה לסחוט את זה למשקה. אך ישנם פירות שאנו רואים במציאות כאלו שסוחטים אותם לשם משקה לכן אנו חזל מחמירים עליך שאפי' למתק אל תסחט כי גם אתה יכול להתבלבל.

עד כאן. רשי קצת מוקשה מהבריתא בקמה. "תנא דבי מנשה דבר תורה לא חייב אלא על דריסת זיתים וענבים בלבד!" והרי זו בריתא מפורשת, ושיטת רשי שחייב דאו' אף המוציא למשקה בשאר פירות יוצאת רק מתוך רב חיסדא בהבנת דברי המשנה. וכמו שנראה להלן יש ביאור אחר בראשונים לרב חסדא. ולכן אני רוצה לחדש הבנה בשיטת רשי. אם נתבונן בפרוש רשי בטעם שפטר רב את הסוחט כבשים לצורך מימהם- משום שהמשקים אתו מעלמא ולא גדלו בתוכן והרי הוא יכול להסביר כפרוש התוס' שהטעם שרב אזיל לשיטתיה בסוף העמוד שדבר תורה חייב רק על זיתים וענבים בלבד! וכן לא מובן מה עושה עם הבריתא של תניא דבי מנשה. אכן ניתן לומר שהם חולקים והוא סובר שהתנא דבי מנשה תניא דחויה היא ולכן מעדיף את דברי רב חסדא היוצאים מתוך הבנתו במשנה במקוואות. אלא שאני רוצה להסביר את שיטת רשי באופן אחר-

אני טוען  שרשי מסביר מתחילת הסוגיה שכל עניין הסחיטה הוא תלוי בדרך בני אדם ולא דרך בני אדם, ד"ה ובעוזרדים, אבל לא ברמונים, כלומר מה טעם הפטור אם אני סוחט בשאר פירות? אומר רשי זה לא דרך המלאכה זה מזכיר לנו את מה שהביא האגלי טל בשם התורי"ד ששאר פירות מותר לסחוט כי זה לאחר יד. ממש כך אני רוצה להבין ברשי, זה שזה לא כדרך בני אדם זה נהיה לא כדרכו. וכן הוא יסביר את הבריתא של תנא דבי מנשה שמה שכתוב שלא חייב אלאל דריסת זיתים וענבים בלבד זה לא דוגמא אלא עיקרון, ואסביר-

מה שהביאו דוגמא של זיתים וענבים זה לא שנבין איזה מין פירות מותרים ואלו אסורים אלא הדוגמא של זיתים וענבים באה ללמד לא על מין הפרי אלא על דרך סחיטה, שאתה חייב רק על מין כזה שפועל כמו זיתים וענבים, כלומר לכול"ע זיתים וענבים עניינם המובהק הוא למשקה וודאי המשקה שבו הוא מאד דומיננטי ולכן אני יתחייב עליו משום מפרק. תולדת דש אך זה לא בא לאפוקי שאר סוגי פירות אלא פירות שהם לא בדרך זיתים וענבים ואכן יש מצב ששאר פירות הם יהיו כזיתים וענבים במהות ולכן רשי לא מסביר סתם כרב לשיטתו שפטור בכבשים שסחטן למימהן אלא כל פעם הוא צריך לדון בדרך סחיטה או לא כי אולי השלקות הם יהיו במהות כמו זיתים וענבים ולכן צריך לתת הסבר בדרך סחיטה ולא סתם לקטלג לסוגי פירות אלא למהותם. וניתן להוכיח זה גם מאיך שרשי מסביר את תנא דבי מנשה- "דבר תורה- כלומר אסרה תורה מלאכה ודריכת זיתים וענבים הוא דהויא מלאכה אבל שאר דריכות לאו אורחייהו בהכי ולאו מלאכה נינהו. רואים אנו שגם בזיתים וענבים הנק' היא דרך סחיטה.

שיטת רוב הראשונים- רוב הראשונים לא סוברים כך הריך כותב "ושאר פירות כגון פגעין ופרשין ועוזרדים סוחטים אותם לכתחילה בשבת לדברי הכל. וכן רמבם וראש. וכן טור. הב"י מביא ראשונים אלו וכן פוסק בשוע ולאחר מכן מציב מולם את דעת רשי ותוס ומסכם בקיצור את המהלך של הגמ' לשיטותיהם. ומקשה הבי שהמהלך במפורש נוטה אחר פירוש רשי שהרי מועמדת הבריתא כרב חסדא שתלה את חשיבות המשקה באדם שמחשיב את הפרי ויוצא שכל אדם שסוחט פרי כל שהו למימיו כיון דאחשביה הוה לי המשקה ואסור וא"כ איך יפרשו הראשונים את דברי הגמ'? שהעמידה כר"ח? אומר ב"י ששאר ראשונים הבינו שרב פפא מתקבל ולא ר"ח לא מטעם אחשביה אלא מטעם שינוי מראה, וא"כ חזרנו שלב אחורה לקושית הגמ' וכי מנשא הווא רובא דעלמא?? ועלינו לתרץ שהכוונה לא ליחיד אלא לרבים מקביל לאתרא וא"כ בית מנשיא נלקח כדוגמא לאנשים רבים שסוחטים פירות אלו בחול מעיר הב"י בתוך דבריו שאולי גם רשי ותוס מסכימים עם שאר הראשונים וכתבו רק את ההוא לפרש כרב חסדא אך יודו שנדחה.

ונחלקו השוע נחלקו האם מותר לסחוט שאר פירות להכנת משקה טז- אסור שכל היתר שוע זה רק סוחט סתם ולמתק אך למשקה אסור שמבין שכל הראשונים סוברים כרשי ותוס. אך מג"א ומשנב- מותר ואף אם חושב למשקה בטלה דעתו אצל כל אדם והראיה לא כטז מביא בה"ל שהרי השוע ו התיר לסחוט לימונים ועוד המעיין בראשונים יראה שמפורש התירו פירות למשקה.