טיוטה:מסורת באכילת עופות ובהמות

בס"ד

פרשת נח: האם מותר לאכול ג'ירפה (מסורת באכילת עופות ובהמות)

פתיחה

בפרשת השבוע, מצווה נח על ידי הקב"ה להכניס את החיות והבהמות לתיבה, כדי שיוכלו לפרות ולרבות מחדש אחרי המבול ולקיים שוב את העולם. מהבהמות, העופות והחיות הטהורות הכניס נח שבע לתיבה, ואילו מהבהמות הטמאות, הכניס נח רק שתיים לתיבה. על מנת שנח יידע איזו חיה ולהכניס ואיזו לא, היה עליו לבדוק האם יש לה סימני כשרות.

האם נח קיים מצווה כאשר הוא בדק את סימני החיות והעופות? נחלקו הראשונים בשאלה זו. הרמב"ם בפתיחת מאכלות אסורות (א, א, וכן בספר המצוות קמט - קנב) פסק, שיש מצווה לדעת את הסימנים שמבדילים בין החיות הטמאות לכשרות. דין זה למד הרמב"ם מכך שהתורה כותבת 'והבדלתם בין החיה ובהמה', משמע שיש מצווה בעצם ידיעת ההבדל, ובלשונו:

"מצות עשה לידע הסימנין שמבדילין בהן בין בהמה וחיה ועוף ודגים וחגבים שמותר לאכלן ובין שאין מותר לאכלן שנאמר והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה ובין העוף הטמא לטהור, ונאמר להבדיל בין הטמא ובין הטהור ובין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל."

הרמב"ן בהשגותיו לשורשי המצוות (השורש השישי) חלק עליו. הוא טען, שאין עניין לדעת את ההבדל בין הטמא ולטהור, ומטרת ידיעת סימני הכשרות היא אך ורק שלא ייכשלו באכילת טריפות. ממילא לפי הרמב"ן אין למנות דין זה כמצווה, מכיוון שפעולה של הרחקה מאיסור לא מהווה מצווה.

בעקבות נח ובדיקת סימני החיות, נעסוק הפעם בסימני העופות ובהמות ובעיקר בשאלות: כיצד מבדילים בין עוף כשר לטמא, ובין בהמה כשרה לטמאה. כפי שנראה, חלק מהראשונים סברו שידיעת סימני הכשרות לא תמיד מספיקה כדי לקבוע שחיה מותרת באכילה, והם הצריכו שתהיה מסורת שאכלו את הבהמה בעבר - דין שמשפיע בין השאר על השאלה האם מותר לאכול ג'ירפה.

1. סימנים

התורה בפרשת שמיני (יא, ג), מונה שלושה סימני כשרות הנדרשים כדי שבהמה תחשב כשרה: מפריסת פרסה, שוסעת שסע ומעלה גרה. בניגוד לסימני הבהמה, סימני הכשרות של העוף לא נזכרו כלל בתורה, ונאמר רק 'כל ציפור טהורה תאכלו' בתוספת רשימה של עשרים וארבעה עופות שנאסרו באכילה.

מתוך עיון ברשימת העופות שנתנה התורה, חילקו חז"ל (חולין נט ע"א) את העופות למספר קטגוריות, וקבעו כללים כיצד אפשר להבחין איזה עוף כשר לאכילה. למשל, כל עוף דורס, דהיינו שאוכל חיות ונבלות - טמא ופסול לאכילה . וכן, כל עוף שיש לו אצבע יתירה מאחורי שאר האצבעות, ויש לו כיס שהאוכל מתקבץ לתוכו (זפק) - כשר, ובלשון הגמרא:

"סימני בהמה וחיה נאמרו מן התורה, וסימני העוף לא נאמרו, אבל אמרו חכמים: כל עוף הדורס - טמא (עיין הערה), כל שיש לו אצבע יתירה, וזפק, וקורקבנו נקלף - טהור, ר' אלעזר בר' צדוק אומר: כל עוף החולק את רגליו - טמא."

לכאורה, כאשר ידוע שלעוף יש סימני כשרות הוא כשר, אך למעשה יש שסברו שלא כך. הגמרא ממשיכה לספר (סב ע"ב) על תרנגולת האגם, שבהתחלה סברו שהיא כשרה, אך לבסוף התברר שהיא דורסת, וממילא נחשבת כטמאה. לאחר מכן מביאה הגמרא את דברי רבי יצחק (סג ע"ב) האומר: "שעוף טהור נאכל במסורת". נחלקו הראשונים כיצד להבין את דבריו:

א. הרשב"א בתורת הבית (הקצר, בית ג' שער א') הבין, שבעקבות המקרה של תרנגולת האגם שהתבררה כטריפה, פסק ר' יצחק שאי אפשר יותר להסתמך על סימני הכשרות בלבד, ובשביל שיהיה מותר לאכול עוף מסויים צריך (בנוסף לסימני הכשרות) שתהיה עדות שאכן אכלו אותו בעבר והוא מוחזק ככשר, וכך פסק המהרי"ל (סי' צה) בעקבות רש"י.

ב. הרמב"ם (מאכלות אסורות א, טו – טז) לעומת זאת הבין, שר' יצחק לא בא להחמיר וכהבנת הרשב"א, אלא אדרבה - להקל. לשיטתו, כוונת ר' יצחק לומר, שבמידה ויש מסורת על כשרותו של העוף, לא צריכים אפילו לבדוק את סימניו בשביל לוודא שאכן הוא כשר, אלא אפשר להסתמך על המסורת בלבד.

להלכה

להלכה נחלקו השולחן ערוך והרמ"א (יו"ד פב, ב – ג). השולחן ערוך פסק כדעת הרמב"ם, שאפשר לסמוך על סימני טהרה גם ללא מסורת ברורה. הרמ"א לעומת זאת חשש לדעת הרשב"א, ולשיטתו צריך מסורת בנוסף לסימני הכשרות, ובלשונם:

"יש אומרים שכל עוף שחרטומו רחב וכף רגלו רחבה כשל אווז, בידוע שאינו דורס, ומותר באכילה אם יש לו שלשה סימנים בגופו. הגה (= רמ"א): ויש אומרים שאין לסמוך אפילו על זה, ואין לאכול שום עוף אלא במסורת שקבלו בו שהוא טהור (בארוך כלל נ"ו ובתא"ו נט"ו), וכן נוהגין ואין לשנות."

גם לאחר השולחן ערוך והרמ"א נחלקו בשאלה זו: הפרי חדש (ט) והכנסת הגדולה (אות לד) הסכימו לדעת השולחן ערוך, שאין חובה במסורת. כף החיים (שם, כט) בעקבות הזבחי צדק פסק, שצריך לחשוש לדעת הרמ"א, (ומשום כך לא האריך בסימני העופות, כי אין בכך טעם).

יש להוסיף, שגם לדעת המחמירים ומצריכים מסורת, לא כל עוף חדש צריך: הדרכי תשובה (ס"ק כד) הביא בשם ערוגת הבושם, שבמידה ומוצאים עוף חדש שדומה למצוי בידינו, אין צורך במסורת, מכיוון שהמסורת על אכילת העוף המצוי ביננו מספיקה לאכילת העוף החדש.

בעבר, היה פולמוס גדול על כשרותו של תרנגול ההודו: השואל ומשיב (ח"א סי' סט) טען שהוא כשר, כי תרנגול ההודו בסך הכל דומה לתרנגול רגיל. הדרכי תשובה (ס"ק כד) חלק על השוואתו וסבר, שרק אם מדובר באותו עוף רק בגודל אחר אפשר לאכול אותו בלי מסורת, אבל אם יש אפילו איבר אחד שונה, זה כבר נחשב שינוי שמצריך מסורת.

מי נאמן?

אם כן כפי שראינו, לכל השיטות יש מעלה במסורת. לדעת השולחן ערוך, המסורת נותנת אפשרות להכשיר עוף מבלי להסתכל בסימניו, ולדעת הרמ"א כדי להכשיר את העוף בנוסף לסימנים. האם כל אדם נחשב כנאמן להעיד על כשרות העוף?

א. הגמרא אומרת (חולין שם), שמכיוון שבאיסורים (כמו בשר בחלב, נדה וכו') עד אחד נאמן, לכן גם צייד עופות שאינו יודע בעצמו איזה סימנים מכשירים עוף, נאמן לומר שרבו או אדם כשר שידוע כאדם שיודע סימני כשרות העיד לו על עוף מסויים שיש עליו מסורת, והוא כשר, וכן פסק השולחן ערוך (יו"ד פב, ב).

ב. המהרי"ל (סי' צה) צמצם בהרבה את דברי הגמרא. הוא הסכים שבמידה ומעידים בשם אדם גדול ובקי שעוף מסויים כשר - הוא כשר, אלא שהוא טען שכיום אי אפשר למצוא כלל אדם שבקי בדינים אלו, ולכן יש להסתמך רק על מסורות שקיימות מהעבר, וכך פסקו הפרי חדש (שם, א) והחכמת אדם (כלל לו, ט), ובלשונו:

"ואם בא לפנינו עוף שאין אנו מכירין אותו כלל, לא שייך בו מנהגי מדינה, ואם עד אחד מעיד עליו שהוא מקובל מפי נאמן שעוף זה טהור הוא נאמן דעד אחד נאמן באיסורין, אך בזמן הזה אין לסמוך כלל על שום אדם ואסור לאכול רק מה שהוא פשוט וידוע שהוא טהור."

2. מסורת באכילת בהמות

עד כה עסקנו בשאלה האם צריך מסורת בעופות. בפשטות, בבהמות וחיות אין צורך במסורת, שהרי גם לדעת הרשב"א והרמ"א שפסקו בעקבות ר' יצחק שצריך מסורת - ברור שהוא דיבר רק על עופות. למעשה בכל זאת התעוררה בכך מחלוקת אחרונים בעקבת דברי הש"ך (יו"ד פ, א).

לאחר שהביא השולחן ערוך בסימן פ' את סימני הבהמות והחיות, העיר הש"ך: "ולפי שאין לנו עתה אלא מה שקבלנו במסורת וכדלקמן סימן פ"ב גבי סימני העוף - קיצרתי". נחלקו האחרונים מה כוונת הש"ך:

א. חלק מהאחרונים כמו הפרי מגדים (שם) וכף החיים (שם, ס"ק ה) סברו, שאין כוונת הש"ך לומר שצריך מסורת בבהמות כמו בעופות, שהרי דין זה לא נזכר בשום מקום לפניו. הם טענו שכוונת הש"ך לומר, שבשביל להבדיל בין חיה שמותר לאכול את החֵלֶב שלה לבין בהמה שאסור - צריך מסורת. כך פסקו, ובלשונו של כף החיים:

"והא דצריך קבלה ומסורת היינו דווקא לעניין חלב, אבל לעניין בשר אין צריך בקיאות, דהא ניכר במעלה גרה ומפריס פרסה, וכן כתב הבית יצחק בעמודי זהב, וכן משמע מדברי השולחן ערוך שכתב, ואם חסר אחד מאלו השלשה סימנין חלבה אסור, אבל בשרה מותר."

ב. לעומתם, החכמת אדם (כלל לו, א), ערוך השולחן (יו"ד פ, י) והחזון איש (יו"ד יא, ד) הבינו את דברי הש"ך כפשוטם - מותר לאכול רק בהמות וחיות שיש עליהן מסורת, ממש כמו עוף. משום כך, כאשר התעוררה מחלוקת בדינו של פר הבופלו, בפשטות הם ינקטו לאסור מכיוון שאין מסורת באכילתו (ועיין שבט הלוי י, קיד).

אכילת ג'ירפה

מה דינה של הג'ירפה? האם היא כשרה באכילה? יש טענה נפוצה, שאי אפשר לאכול ג'ירפה מכיוון שלא יודעים מהיכן לשחוט אותה. כמובן שהדבר אינו נכון, שהרי השולחן ערוך פסק (יו"ד כ, א) בעקבות הגמרא בחולין (יט ע"ב) שכל הצוואר כשר לשחיטה, אז דווקא ג'ירפה קל יותר לשחוט, שהרי יש לה צוואר ארוך (ויש לה את כל שאר הסימנים, מפריסה פרסה, מעלה גרה וכו').

השאלה שכן מתעוררת בדינה של הג'ירפה היא, האם יש מסורת שאכלו אותה במהלך הדורות. במידה ויש מסורת, אז כמובן שהיא מותרת באכילה לכולי עלמא, אך במידה ואין, שאלת אכילתה מוטלת במחלוקת האחרונים שראינו לעיל, לדעת הפרי מגדים וכף החיים היא תהיה מותרת באכילה, ולדעת החיי אדם וערוך השולחן - לא.

האם יש מסורת? התורה בפרשת ראה (יד, ד – ה), מונה מספר חיות שאפשר לאכול אותן, כאשר אחת מהחיות היא 'זמר'. מה הכוונה זמר?

א. רש"י במקום, ביאר מה כוונת התורה כאשר היא אמרה את שאר החיות בפסוק, אבל דווקא את המילה 'זמר' לא פירש, מכיוון שהוא לא ידע (כך רש"י כותב בעצמו, וכן האבן עזרא). יש שנקטו שזמר הכוונה אנטילופה, או כבש הבר ('חי וצומח בתורה'). הרוקח בפירושו כתב, שקוראים לעוף זמר, כי מזמרים לפניו כשתופסים אותו, ולפירושם לדעת החזון איש אסור לאכול ג'ירפה.

ב. אמנם, יש שאכן ביארו שהמילה זמר מתייחסת לחיה ג'ירפה. כך למשל ביארו הרס"ג והרד"ק (ערך 'זמר'). ולשיטתם כולם יודו שאפשר לאכול גם בזמן הזה ג'ירפה, ובלשון הרשב"ץ 'ביבין שמועה' (הל' טריפות ה, ב):

"הרבה העידו לי על חיה גדולה, שהוא בלשון התורה זמר... ותרגמה רבי סעדיה גאון - אלזראפא, שצווארה ארוך וגופה גדול מאד, עד שכשהיא בתוך החומה, פושטת צווארה חוץ לחומה. והעידו לי כי ראו אותה בפאס."