טיוטה:סוף זמן קריאת שמע של ערבית

אגרות משה אורח חיים ד נ

קיימת שאלה אם באמת "ובשכבך" מתייחס לזמן שאנשים ישנים אז גם "ובקומך" אמור להיות מזמן שאנשים ערים שזה כל היום. אז למה אם כן אי אפשר לקרוא קריאת שמע של שחרית עד צאת הכוכבים (או אולי אפילו עד סוף האשמורה הראשונה)? על מנת לתרץ זאת הכסף משנה כתב בהלכות קריאת שמע פרק א הלכה י שאין הכי נמי. כלומר, באמת זמן קריאת שמע של שחרית הוא כל היום, אלא שכדי להסמיך אותה לתפילה שחובתה עד ארבע שעות (כי זה סוף זמן קרבן התמיד של שחרית ותפילות כנגד תמידין תיקנום), קבעו חכמים שאפשר לקרוא קריאת שמע עד שלוש שעות. הכסף משנה הביא ראיה לדבריו מזה שאפשר לקרוא את קריאת שמע אחר זמנה עם הברכות, כלומר זה לא דבר דפיניטיבי ומוחלט.

אולם, המגן אברהם והט"ז דחו הסבר זה על הסף מפאת הקושיות הבאות:

1. ניתן לקרוא קריאת שמע עד סוף שעה רביעית, אך אם באמת מצוותה עד סוף היום, אז היה חובה לקרוא אותה עד הלילה אם לא קרא אותה קודם.
2. הקשה המגן אברהם שברכות קריאת שמע תוקנו כחלק מהתפילה וזה כלל לא קשור לקריאת שמע ובאמת זמנם עד שעה רביעית אז זה לא ראיה.
3. לפי זה יוצא שקריאת שמע היא לא זמנית אלא זמנה לא נגמר, ואינה מצוות עשה שהזמן גרמה. אך זה קשה שהרי כתוב בגמרא במפורש שהיא כן מצוות עשה שהזמן גרמה (ניתן לתרץ זאת שקריאת שמע של ערבית לחוד הוא כן מצוות עשה שהזמן גרמה שמצוותה רק בלילה, וכן קריאת שמע של שחרית לחוד היא מצוות עשה שהזמן גרמה, ולא שייך לצרפם יחד. אך תירוץ זה לא נראה שהרי הרמב"ם הכליל את שניהם כמצווה אחת במניין המצוות).

בעקבות קושיות אלו הסבירו שלא שייך להשוות זמן שכיבה וזמן קימה, כי לשונית זמן שכיבה הכוונה כל הזמן שאתה שוכב שזה גם בזמן שאתה ישן. לעומת זאת המילה "קימה" משמעותה רק תהליך ההתעוררות, ואם רצו לומר שזה כל הזמן ביום שאנשים ערים היו אומרים זמן ישיבה או זמן עמידה או משהו כזה.

התקשה בדברי המשנה, שהרי מדברי המשנה לא משמע משם שכפרה לא מעכבת באכילת תרומה כדברי הגמרא, שהרי יכול להיות שהיא מעכבת אלא שצריך עוד פעם הערב שמש אחר הכפרה כמו שהדין הוא לגבי קדשים, ובנוסף לא מוכח מדברי המשנה מהי זמן קריאת שמע של ערבית או השעה שהכוהנים נכנסים לאכול בתרומתן, שהרי לא כתוב בכלל שזה בצאת הכוכבים.

על מנת לתרץ זאת הוא...

...אך יש לברר כעת את שיטת רבי אליעזר לפי כל אחד מהשיטות בברייתות. רבי אליעזר אומר במשנתנו שסוף זמן שכיבה זה בסוף האשמורה הראשונה. כלומר, הוא סובר שזמן שכיבה פירושו זמן התחלת תהליך השכיבה. זמן התהליך נגמר באשמורה הראשונה שאז כבר הרוב המוחלט של בני אדם הלכו לישון.

בדף ג' קיימים שני תירוצים לשיטת רבי אליעזר במשנה. אחד אומר שהוא סובר שרק מצאת הכוכבים מתחיל זמן שכיבה ואחד אומר שכבר מהשקיעה (מחלוקת זו מופיעה כשני תירוצים המנסים לסדר בין שיטת רבי אליעזר בברייתא השלישית בדף ב עמוד ב). לפי הברייתא הראשונה שסוברת שתהליך הקימה הוא כבר מעלות השחר, לרבי אליעזר שסובר שגם זמן שכיבה זה התהליך זה יתחיל מהשקיעה שכבר אז הולכים לישון ולא קמים אם מתעוררים וזה תחילת התהליך כמו השיטה השנייה שמה. לעומת זאת לפי הברייתא השנייה הסוברת שזמן קימה רק מהנץ, זה מצאת הכוכבים כמו השיטה הראשונה שמה כי הולכים אחר הרוב.  

יוצא אם כן שלשתי הברייתות המשנה שלנו מדברת על צאת הכוכבים. לפי הברייתא הראשונה חכמים סוברים שזה מצאת הכוכבים, ולפי הברייתא השנייה רבי אליעזר סובר מצאת הכוכבים אז חייב להיות שהמשנה מדברת על צאת הכוכבים וממילא המשנה לא צריכה לומר בפירוש על מה היא דיברה כי ניתן להסיק זאת בעצמנו כפי שעשינו.

האם זמן שכיבה היא חופפת לזמן הלילה או שלא

בשולחן ערוך (סימן רל"ה סעיף א) דנים בשאלה אם הסתפק האם קרא. לכאורה הדין הוא שספק דאורייתא לחומרא. מצד שני, אם יודע בוודאות שקרא קריאת שמע אך הוא בבין השמשות יש לראות מה הדין במקרה כזה. לכאורה בין השמשות הוא ספק יום ספק לילה אך אם אומרים שזה תלוי בזמן שכיבה אז זה לא ספק. למאן דאמר שזמן שכיבה כבר מתחיל מאז אז הוא בוודאי פטור, ולמאן דאמר שלא הוא בוודאי חייב לחזור שהרי הוא לא קרא אותה בזמנה.

הפרי מגדים הסתפק מה הדין אם יודע שקרא אך לא יודע אם זה היה בבין השמשות. לכאורה זה תלוי בפסק אם קרא בלילה אחרי צאת הכוכבים או לא, ואם קרא לפני בין השמשות – האם בין השמשות זה ספק יום ספק לילה ואז לכאורה זה ספק ספיקא. כל זה אם זה תלוי בלילה, אך אם זה תלוי בזמן שכיבה אז זה רק ספק.

בירושלמי (ברכות פרק א הלכה א) כתוב שאם ספק בירך ברהמ"ז חוזר כי זה דאורייתא. הוא מסתפק האם זה מדאורייתא או מדרבנן. הגמרא מדמה זאת לקרא בבין השמשות שצריך לחזור. אך קשה, הרי אם זה בזמן שכיבה אז מה שייך לדמות בין המקרים? הרי זה לא מדבר על ספק בכלל. אלא צריך לומר שהירושלמי הבין שזה באמת תלוי בלילה. לכן לפי הירושלמי הוא לא יחזור בהסתפקות של הפרי מגדים מפני שזה ספק ספיקא.

הגר"א כתב על השולחן ערוך לעיל שבספק באמת צריך לחזור ופשט זאת מהירושלמי. כלומר הגר"א זיהה שהשולחן ערוך סובר כמו הירושלמי הנ"ל וסובר שזה תלוי בזמן הלילה.

בגמרא (ברכות ב' עמוד ב) נשאלת השאלה מדוע המשנה כתבה את זה שהכוהנים נכנסים לאכול בתרומתן זה זמן קריאת שמע ולא פשוט כתבה צאת הכוכבים. הגמרא ענתה שהיא רק כתבה את זה כדי ללמד אותנו על הדרך שכוהנים גם כן אוכלים משעת צאת הכוכבים. תירוץ זה הוא לכאורה קשה הרי אם כן למה היא כתבה את השאלה בתשובה ולא הפוך? כלומר המידע שנמסר לנו הוא בשאלה. אנחנו יודעים שזמן קריאת שמע הוא בצאת הכוכבים, וזה בא ללמד  שגם כוהנים אז אוכלים. אם כן, היה ראוי לכתוב? מאימתי כוהנים נכנסין לאכול בתרומתן? משעה שקורין קריאת שמע בערבין.

הגר"א באמרי נעם (עמ' ט על ב עמוד ב) מביא עוד הסבר. הוא מסביר שבגלל שהפסוק שמלמד אותנו שזה מצאת הכוכבים מדבר על אכילת הכוהנים, שבפרשיה זו נאמר "ובא השמש" שפירושו מצאת הכוכבים, המשנה השתמשה בה עבור קריאת שמע כדי להורות שזה גם כן מתחיל מהשעה הזאת. כלומר, הגר"א הבין שלא מדובר פה בקשר אקראי, אלא בקשר ממש עקרוני ומהותי ששניהם מתחילים מהלילה.

באמרי נעם כתוב שבאמת זה רק לשיטת הירושלמי הסוברים שזה משעת הלילה, אך לשיטת הבבלי שזה משעת שכיבה וזה לא בהכרח חופף לזמן הלילה, ובאקראי בעלמא זה יצא כך לדעת המשנה, לא שייך לעשות את הדימוי שהרי לא לומדים את זה מהפסוק הזה בכלל בקריאת שמע. לכן הבבלי היה מוכרח להביא תירוץ אחר כי לפיו לא שייך לדמות את השניים. לפי זה, הירושלמי סוברים שכבר מעלות השחר אסור לקרוא קריאת שמע שהרי נגמר אז הלילה. לעומת זאת, בבבלי כתוב שאפשר כי עדיין הרוב ישנים אז לפי אחת השיטות. יוצא אם כן שהבבלי הולך לשיטתו שזה באמת לא תלוי בלילה בהכרח.

רב האי גאון המובא ברשב"א סובר שזה מחלוקת התנאים בתוך הבבלי. מי שאומר שזה בצאת הכוכבים או בבין השמשות סובר שזה באמת תלוי בגדר לילה, וחולקים מתי מתחיל הלילה. מי שאומר שזה בין השמשות הבין ש"ובא השמש" זה טהר גברא כלומר הזמן שטובלים ונטהרים שזה עד השקיעה, ומי שאומר שזה בצאת הכוכבים סובר שפירושו טהר יומא – כלומר נגמר היום והאור לגמרי שזה בצאת הכוכבים.[1] לעומת זאת רבי חנינא סובר שזה תלוי בזמן שכיבה ולא בלילה ממש, ולכן תלה את זה בזמן שאיננו משהו מיוחד (שקיעה או צאת הכוכבים).