כותל בחצר השותפים שנפל
| בבלי: | בבא בתרא ב א; ד א-ב |
| שולחן ערוך: | הלכות שכנים ב יח |
כותל בחצר השותפים שנפל, יבאר הדין במקרה זה, שיטת תוספות והמחלוקת עם הרמב"ן, שיטת הר"י מיגש – ר"ח – הרי"ף והרמב"ם.
כותל בחצר השותפים שנפל[עריכה | עריכת קוד מקור]
המשנה (ב"ב ב א) אומרת ששותפים שבנו כותל באמצע חצרם בכדי למנוע היזק ראיה, היות ובנו שניהם ביחד, לכן אם נפל הכותל – המקום שעליו עמד הכותל ואבני הכותל מתחלקים ביניהם בשווה.<br\> בסוגיה נדון מה החידוש של המשנה ומה תוקפו של חידוש זה.
הקדמה – דברי הגמרא[עריכה | עריכת קוד מקור]
המשנה בתחילת מסכת בבא בתרא (דף ב ע"א) אומרת שבחצר ששני אנשים שותפים בה, אם אחד מהשותפים החליט לבנות כותל בינו לבין שותפו במטרה למנוע היזק ראייה – בונים את הכותל אף אם השותף השני לא מעוניין בכך. <br\> דין נוסף שאומרת המשנה שאת הכותל המפריד בונים באמצע החצר, כך שכל שותף נותן מקום שווה משטחו למען בניית הכותל.
משני הדינים הללו מסיקה המשנה "לפיכך אם נפל הכותל – המקום והאבנים של שניהם" - אם נפל הכותל אז השותפים מתחלקים במקום שעליו עמד הכותל ובאבני הכותל.
בבקעה הדין קצת שונה כי בבקעה אי-אפשר לכפות את השני לבנות מחיצה היות ובקעה זה מקום שלא נהגו לגדור. אך גם בבקעה, אם שניהם הסכימו לעשות כותל בין שדותיהם בכדי למנוע היזק ראיה, ושמו היכר על הכותל, 'חזית', כדי לסמן ששניהם בנו יחד, לכן אם נפל הכותל – המקום והאבנים של שניהם.
הגמרא (ד ע"א) שואלת על הדין בחצר, שמה שהמשנה אמרה שהיות וכופים את השני לבנות לכן חולקים את הכותל במקרה שנפל– שזה פשיטא! <br\> עונה הגמרא שהמשנה באה להשמיע לנו שאפילו במקרה שנפל כל הכותל לצד של אחד השותפים או שאחד השותפים פינה את האבנים לרשותו, גם במקרה כזה חולקים, ומוציאים מהשותף את האבנים שברשותו.
בהמשך שואלת הגמרא (ד ע"ב) לגבי בקעה – מדוע אם שניהם בנו בהסכמה משותפת הם צריכים לעשות חזית משני צדדי הכותל? הרי מספיק שלא יעשו חזית כלל וזה סימן שבנו שניהם! <br\> עונה הגמרא שהחזית נצרכת למקרה שאחד יקדים ויעשה חזית מצדו ויטען שבנה את הכותל לבדו, לכן מראש אמרה המשנה שיעשו חזית משני הצדדים, ובכך מנעה כל אפשרות של אחד מהשותפים לרמות, כי גם אם יסיר את החזית מאחד הצדדים הדבר יהיה ניכר.
שיטת הראשונים[עריכה | עריכת קוד מקור]
הראשונים ( רש"י ד ע"א ד"ה "פשיטא", רמב"ן ורשב"א ב ע"א ד"ה "לפיכך") מסבירים את שאלת הגמרא 'פשיטא' באופן שונה מהסברה כפי שמופיעה במקומות אחרים בש"ס. <br\> פה אין הכוונה שדין זה פשוט והמשנה לא הייתה צריכה לומר אותו, אלא הכוונה שגם לולא דין המשנה שאפשר לכפות את הבניה על השותף השני, היינו חולקים את האבנים ביניהם במקרה שנפלו בצורה שווה בין שני השותפים, וא"כ לא מובן מדוע המשנה נקטה בלשון של 'לפיכך', שלכאורה אומר שהדין נגזר משני דיניה הקודמים של המשנה- שבונים את הכותל באמצע ואפשר לכפות על בנייתו.
לפי הסבר זה לשאלה, עונה הגמ' שהמשנה נקטה בלשון זו למקרה שהכותל נפל כולו לרשותו של אחד מהשותפים שהו"א שנשאיר את האבנים אצלו היות והם ברשותו, קמ"ל שהיות והשותפים יכולים לכפות אחד את השני על בניית הכותל, לכן אנן סהדי שכך עשו ושניהם בנו יחד את הכותל ולכך אף שנפל לחלקו של אחד - מוציאים ממנו וחולקים.
בעצם הטענה של המחזיק היא טענה טובה, אך יש כנגדה טענה חזקה יותר של אנן סהדי שהוא לא בנה לבד ולכן מוציאים ממנו.
לגבי שאלת הגמרא בדף ד ע"ב מדוע צריך בבקעה חזית משני הצדדים ואין להסתפק בכותל ללא חזית בתור סימן לבנייה משותפת של הכותל, מעירים הראשונים (רש"י ד ע"ב ד"ה "ולא יעשו" רשב"א ד"ה "ולא יעשה") שבאמת כותל ללא חזית זה ראיה טובה לכך ששניהם בנו את הכותל, עובדה שהגמ' מעלה אפשרות שלא יעשו חזית כלל ובכל זאת יחלקו את האבנים אף שהכל נפל לצד אחד, אלא הסיבה שצריך לעשות חזית משני הצדדים זה רק משום חשש של רמאות.
לפי שתי הגמרות הללו רואים שאדם שנפל הכותל לרשותו הוא מוחזק באבנים וכדי להוציא ממנו צריך ראיה ששניהם בנו יחד את הכותל. ראיה זו יכולה להיות או הדין של 'לפיכך' בחצר או כותל ללא חזית בבקעה (לולא שהיה בעיה של רמאים שכעת נצרכת חזית כדי להוציא).
העמקה בדבריהם – תפיסה בספק[עריכה | עריכת קוד מקור]
מדוע צריך ראיה כדי להוציא מהמחזיק?
בשיטת הרמב"ן אפשר לומר שזה הרמב"ן לשיטתו בסוגיית 'תקפו כהן' (ב"מ ו ע"א. רמב"ן שם בתוך ד"ה "אביי אמר"-"וכן בדין המטלטלין... קרנין ליה", "אבל בממון המוטל בספק... תיקו שבתלמוד") שתפיסה של אחד משני הצדדים בדבר שהתעורר לגביו ספק למי הוא שייך מועילה לאחר שנולד הספק. אך אצלנו תפיסה זו לא מועילה מול דין ה'לפיכך' של המשנה, והראיה של אנן סהדי שבנו את הכותל ביחד היות והייתה לו אפשרות לכפות את השני לבנות עמו היא חזקה יותר מתפיסתו ולכן מוציאים ממנו.
לרשב"א צריך ראיה להוציא מהמחזיק לא בגלל שתפיסה לאחר שנולד הספק מועילה, כי לשיטתו אם תפס מפקינן מיניה, אלא בגלל שבכותל זה נחשב תפיסה לפני שנולד הספק, ותפיסה לפני שנולד הספק מועילה כי 'סוף דינא כתחילת דינא' (הרשב"א ד ע"א ד"ה "לא צריכא"). <br\> [הרשב"א (שם בד"ה "לא צריכא"-"ואכתי קשיא לי") ממשיך להקשות שעדיין בלי ה'לפיכך' הייתי יודע שחולקים שהרי המקום שייך לשניהם ולכן גם האבנים שבו מוחזקים לשניהם ולכן זה כמו שנפל חפץ מחצר של ראובן לחצר של שמעון שאין לשמעון בעלות עליהם! עונה הרשב"א שגם המקום לא בברור שייך לו שיהיה לו חזקה באבנים, אלא זה שלו רק בגלל ספק].
סוגייתנו היא מקור מיוחד לדעת הרמב"ן שרואים שלא הפריע לו שלגמרא הייתה הו"א שאם הכל יפול לצד אחד הוא יהיה מוחזק בזה אף שהכותל הוא בספק וזה תפיסה לאחר הספק, כי לדעת הרמב"ן באמת תפיסה לאחר הספק היא מועילה. <br\> רק הרשב"א (ד ע"א בד"ה "לא צריכא"-"ואיכא למידק") התעורר לשאול על כך מדוע שיהיה מוחזק, והיה מוכרח לחלק בין סוגיית "תקפה אחד בפנינו" (ב"מ ז ע"א) ששם אמרנו שדבר שהיה בספק ואחד תקף אז מוציאים ממנו, לעומת המקרה שלנו שהוא תקף דבר שבספק ויש הו"א שישאר אצלו, והיה מוכרח הרשב"א לומר שפה זה תפיסה לפני שנולד הספק.
שיטת תוס'[עריכה | עריכת קוד מקור]
תוס' (ב ע"א ד"ה "לפיכך") שואל על המשנה, מדוע היא צריכה לומר שבגלל הדין של הכפייה חולקים את אבני הכותל שנפל? הלא גם בלי דין זה היינו חולקים משום שאין חזית לכותל, והרי לגבי בקעה הגמרא בדף ד ע"ב הציעה לא לעשות חזית לכותל ובכ"ז אם הכותל יפול הם יחלקו, גם אם הכל נפל לרשות של אחד השותפים [כי אם הדין היה שמי שנפל לרשותו זוכה אז ברור למה צריך לעשות חזית] לכן מוכח שגם בלי חזית חולקים ולא צריך את הדין של 'לפיכך'!<br\> עונה תוס' שזאת בדיוק שאלת הגמרא בדף ד ע"א- פשיטא: גם בלי דין המשנה שהם כופים אחד על השני את הבנייה היינו חולקים את האבנים אף שנפלו לרשות של אחד מהם. ועונה הגמרא לפי תוס' שהו"א שאם האבנים יפלו לרשות של אחד מהם, וישהו אצלו הרבה זמן עד שיוכל לטעון שהוא בנה את הכותל לבד, מיגו שיכול לומר 'לקחתים' אז נאמין לו (אם האבנים שהו אצלו מעט זמן אין לו מיגו כי שותפים לא קפדי הדדי וזה שזה אצלו זה לא ראיה שקנה אותם) לכן יש לנו את דין המשנה של 'לפיכך' שאנן סהדי שלא בנה אחד לבדו ולכן נוציא ממנו, אף שיש לו מיגו.
משמע מתוס' שתפיסה בספק לא מועילה, שהרי תוס' העמיד את הגמרא בדף ד ע"ב שזה שאין חזית זה לא ראיה ששניהם עשו את הכותל, אלא זה רק חוסר ראיה שאחד לבדו בנה, והכותל עצמו בספק. ולכן בניגוד למחליף פרה בחמור (ב"מ ק ע"א) ולא ידוע ברשות מי הפרה ילדה ששם אומרים 'המוציא מחברו עליו הראיה', בכותל הדין הוא 'יחלוקו' משום ששם הדין היה מבורר מתחילה ברשות מי הפרה וברשות אחד מהם נולד הספק, אך בכותל מתחילה הוא בספק שהרי אין לאחד מהם חזקה יותר מלשני, וגם אם היו באים לחלוק אותו כשעודו עומד הם היו חולקים מספק, לכן גם כשנפל יש חלוקה מספק. וגם אם הכל נפל לרשות של אחד מהם, כלומר הוא תפס בספק, אז מוציאים ממנו וחולקים, כי תפיסה בספק לא מועילה. <br\> ובאמת מובן למה תפיסה בספק לא מועילה: ברור לנו איך האבנים הגיעו לרשותו, ולפני זה היה הדין שיחלקו ועכשיו אף שהכל נפל לרשות של אחד מהם זה לא מוכיח שזה באמת שלו.<br\> אמנם הוא יכול לתפוס בספק אם יהיה לו מיגו, כמו שמציע תוס' במקרה שהאבנים שהו ברשותו הרבה זמן, שיכול לטעון שבנה לבד את הכותל מיגו שהיה טוען על האבנים שקנה אותם. אבל ה'אנן סהדי' של המשנה שהם בנו שניהם את הכותל חזק מהמיגו שלו. <br\> ובאמת, במקום שלא יהיה אנן סהדי, כמו בבקעה שאין דין כפיה ולכן לא ברור שבנו שניהם, אז יש לו מיגו שהוא לבדו בנה שהיה יכול לטעון לקחתים, ולכן זה ישאר אצלו.
שיטת תוס' קשה בפשט הגמרא משני פנים: לא הוזכר בשאלת ה'פשיטא' שמדובר שהכל נפל לצד אחד, ולפי תוס' הפשיטא זה על מקרה שהכל נפל לצד אחד ומוציאים ממנו כי תפס בספק. וקשה עוד יותר, שלא הוזכר בתשובת הגמרא, ב'מהו דתימא', שזה שהה ברשותו הרבה עד שיש לו מיגו.
אבל גם אם נסביר כשיטת רש"י, שבהו"א מדובר שהאבנים נפלו בדיוק חצי-חצי, זה קשה לומר שזאת ההו"א, ויותר מסתדר תוס' שלא משנה איך נפל אין לאף אחד חזקה כי תפיסה לאחר הספק לא מועילה. <br\> וכך באמת שואל הרשב"א (ד ע"א בד"ה "לא צריכא"-"והא דאקשינן...") על רש"י, שבאמת לא מסתבר לומר שנפל בדיוק חצי-חצי, ואומר שאה"נ ורק בא להשמיע לנו את הדין בדרך של קושיא ותירוץ שאף שאחד טוען שהם ברשותו והם שלו, לא שומעים לו כי אנן סהדי שבנו שניהם.
דברים אלו של התוס' דומים למה שראינו ברשב"א, שתפיסה לפני שנולד הספק מועילה, אך לאחר שנולד הספק התפיסה לא תועיל. התוס' והרשב"א רק חולקים מתי נולד הספק, כשלדעת התוס' הספק בכותל נולד ברגע בנייתו ולכן תפיסה בכותל לעולם לא תועיל.
תוס' מוכרח לומר שהספק נולד בבניית הכותל כי הוא שואל (ב ע"א ד"ה "לפיכך") מדוע הדין בכותל הוא לא 'כל דאלים גבר' ועונה שבכותל יש דררא דממונא ולכן אי-אפשר לעשות כדא"ג, וכדי לומר שיש דררא דממונא צריך לומר שהכותל הוא בספק.
שאלת הקצות על תוס'[עריכה | עריכת קוד מקור]
דברים אלו צריכים ביאור, שהרי התוס' בב"מ (ב ע"א ד"ה "ויחלוקו") לגבי שניים אחוזים בטלית שואל אותה שאלה ולא עונה שבטלית יש דררא דממונא אלא שבטלית הם אחוזים בה ולכן צריך לחלוק ולא לעשות כדא"ג.<br\> ושואל קצות החושן (קנ"ז ס"ק ג) שלדעת התוס' דררא דממונא זה מצב שיש לב"ד ספק אמיתי גם ללא טענותיהם, ובטלית ובכותל כל הספק זה רק בגלל טענותיהם, ומדוע התוס' אומר שבכותל זה דררא דממונא? היה לתוס' לומר כמו שתירץ בב"מ שפה הם נחשבים מוחזקים כי הם בצדדי הכותל! <br\> הקצות נשאר בצ"ע. <br\> אפשר לענות על שאלתו שבטלית אין משהו שקושר את הטוען לטלית, אלא רק טענותיו. לעומת זאת בכותל ההיזק ראיה קושר את הטוען לכותל כי יש לו סיבה טובה מדוע הוא בנה את הכותל – שהרי הם שותפים ויש ביניהם היזק ראיה.
ביאור מחלוקת תוס'-רמב"ן[עריכה | עריכת קוד מקור]
הגמרא בכתובות (כ ע"א) מביאה מקרה של 'תרי ותרי' – שטר שחתומים עליו שני עדים, ובאים שני עדים נוספים ואומרים שהעדים החתומים על השטר פסולים. אומרת הגמרא לפי רש"י (ד"ה "ואוקי ממונא") שלא גובים ע"פ השטר אלא שומרים אותו למקרה שאם אחד יתפוס אי-אפשר יהיה להוציא ממנו כי יש בידו את השטר.<br\> תוס' (ד"ה "ואוקי ממונא") מקשה על כך מדין תקפו כהן מוציאים ממנו" (ו ע"ב) כלומר, תפיסה בספק לא מועילה, וא"כ גם כשתפס ויש בידו שטר נוציא ממנו! ענה תוס' שבמקרה בכתובות זה מועיל כי הוא טוען ברי.
שואל קונטרס הספקות (כלל ב' אות ז') על תוס' – איך תפיסה בברי מועילה, והרי בכותל ראינו שהוא תופס וטוען ברי שבנה את הכותל לבד, ובכל זאת אומר תוס' שמוציאים ממנו! <br\> עונה קונה"ס שיש לחלק בין תפיסה מאדם אחד שמחזיק מדין המוציא-מחברו-עליו-הראיה, לבין תוקף משהו שהוא בדין 'יחלוקו': אם תפס מאחד זה מועיל, אבל ממצב של יחלוקו התפיסה לא מועילה.
הרמב"ן (ב"מ ו ע"א ד"ה "אביי אמר") אומר בדיוק הפוך: תפיסה ממצב של יחלוקו תועיל, אבל שתקף מאחד לא יועיל אפילו שטוען ברי, הראיה שבתרי ותרי הרמב"ן לא תירץ כתוס' אלא אמר (שם "...אבל י"ל") שתרי ותרי זה דאורייתא ותקיפה לא תועיל בדין דאורייתא.
כלומר יש פה מחלוקת כפולה: בתקיפה מאדם אחד לרמב"ן זה לעולם לא מועיל אפילו שטוען ברי ולתוס' בברי זה מועיל, ותקיפה ממצב של יחלוקו לדעת הרמב"ן מועיל אפילו בלי ברי ולדעת תוס' לא מועיל אפילו עם ברי.
אפשר להבין את סברת מחלוקתם באופן הבא: תוס' והרמב"ן חלקו מה הכוח של חזקה, האם היא ראיה חיובית או ראיה שלילית. כלומר האם המע"ה יוצר מצב של הסתלקות של ב"ד מן הדין או שזו הכרעה של ב"ד שאי-אפשר להוציא מאדם שמוחזק. <br\> תוס' אומר שב"ד הסתלק ולכן אם השארנו את זה אצל אדם א' זה בגלל שלא היה לנו ראיות מה לעשות ולכן ב"ד הקפיא את המצב והסתלק, לכן אדם שני שבא עם ברי ויתפוס אז עדיין ב"ד לא יתערב ויישאר אצלו. אבל אם ב"ד עשה יחלוקו, זה גם מחוסר ידיעה של ב"ד, אבל ב"ד התערב והכריע לחלק ולכן א"א להתערב אחרי שב"ד התערב, לולא שיש לנו ראיה להוציא ממה שב"ד קבע. <br\> לדעת הרמב"ן זה בדיוק הפוך: המע"ה זה הכרעה שמי שמחזיק זה נשאר אצלו אפילו שאין לו ראיה שישאר אצלו, אבל כך ב"ד קבע וא"א שאדם יבוא ויתערב. אבל ביחלוקו ב"ד לא פסק מתוך וודאות אלא מתוך פשרה ועדיף וודאות של אחד שתופס ומוחזק וזה ודאות שזה שלו.
כלומר לפי שניהם יחלוקו זה פשרה, השאלה אם מוחזק עדיף על זה (רמב"ן) או לא (תוס').
יש שאלה על הרמב"ן משניים אוחזים בטלית שהתקיפה לא מועילה, אף שזה מצב של יחלוקו, ולפי דברינו בתקיפה מיחלוקו אומר הרמב"ן שלא מוציאים ממנו. צריך לתרץ ולומר לדעת הרמב"ן שבטלית זה נחשב כאילו כל אחד מחזיק חצי ממש ולא מדין ספק, ואז ברור שא"א להוציא ע"י המע"ה.
שיטת הר"י מיגש – ר"ח – הרי"ף[עריכה | עריכת קוד מקור]
עד כה ראינו שכל הראשונים מסבירים את שאלת הגמרא 'פשיטא' לא כדרך כל פשיטא בגמרא, אלא אומרים שגם לולא דין המשנה היינו חולקים.
הר"י מיגש (ד ע"א ד"ה "לפיכך") מסביר את שאלת הגמרא 'פשיטא' כמו שאנחנו רגילים: ברור שאם כופין זא"ז לבנות את הכותל אז אם נפל הכותל אז חולקים. כלומר אם האבנים נפלו באופן שווה והמשנה אומרת שכופין זא"ז לבנות אז יחלקו את האבנים!
עונה הגמרא לפי הר"י מיגש שאם כל האבנים נפלו לחצר של אחד מהם או שה וא פינה לרשותו וטוען שהכל שלו, אז אפילו 'אנן סהדי' שהם בנו ביחד את הכותל לא יועיל כנגד התפיסה שלו. לכן זה לא כזה פשיטא שחולקים, אלא קמ"ל ששותפים לא קפדי הדדי ואין לאחד מהם חזקה. לפי הר"י מיגש רואים דבר שלא ראינו בראשונים עד עכשיו. לפי דבריו ה'אנן סהדי' של המשנה הוא חלש ולא ראיה כ"כ טובה, ולכן אם אחד יהיה מוחזק באבנים אין לנו ראיה טובה להוציא ממנו, ללא הדין שאין מוחזקות בשותפים היות והם לא קפדי הדדי.
עדיין קשה על הר"י מיגש: מי אמר שהם שותפים בכותל? אם נאמר ש'שותפים לא קפדי הדדי' זה לאו דווקא שותפים אלא גם שכנים, או שנאמר שלא צריך שיהיו שותפים דווקא בכותל אלא גם בדברים אחרים אז מובן מדוע אין לו חזקה. אבל אם נאמר שדווקא שותפים בכותל לא קפדי הדדי יהיה קשה.
כדי לענות על כך נביא קודם את דברי הרמב"ם שהוא שיטה נוספת בסוגיה.
שיטת הרמב"ם[עריכה | עריכת קוד מקור]
הרמב"ם (הלכות שכנים פרק ב הלכה יח) כותב את דין ה'לפיכך' של המשנה באופן קצת אחר. הוא אומר "והואיל ומקום הכותל משל שניהם, אם נפל הכותל הרי המקום והאבנים של שניהם". כלומר הם חולקים את הכותל שנפל לא בגלל שכופין זא"ז לבנות ואנן סהדי שבנו יחד, אלא בגלל שכל אחד נתן משטחו אז ברור שהאבנים של שניהם.
לדעת הרמב"ם, ה'אנן סהדי' לא יכול להועיל כדי להוציא את האבנים מהמוחזק, כמו שראינו בר"י מיגש, אלא אנחנו מוכרחים, לדעת הרמב"ם, להיעזר ב'אנן סהדי' שיש על מקום הכותל כדי להוציא את האבנים.
הדבר צריך ביאור. הרי לחזקה שיש על המקום הגענו רק בגלל 'אנן סהדי', דבר שלא מועיל ישירות להוציא את האבנים, אז למה שבאופן עקיף הוא יצליח להוציא את האבנים? כך מתקשה ר"ש רוזובסקי (שיעורי ר' שמואל אות א-ג).
לכן צריך לומר שיש הבדל בין מוחזקות של 'אנן סהדי' שכל מטרתה זה לברר מה היה, לעומת מוחזקות שהוא מצביע מה יש כעת במציאות. לומר שפעם הם בנו את האבנים ביחד זה לא טענה טובה כדי להוציא ממוחזקת, אבל לאחר שביררנו שהמקום הוא משותף לשניהם, זה כעת יוצר מוחזקות על האבנים כי כעת במציאות האבנים הם בשטח שלו וזה מוחזק.
כך גם נסביר את הר"י מיגש: "שותפים לא קפדי הדדי" זה לא ראיה טובה שעוזרת לנו להוציא ממוחזק כי הראיה היא חלשה היות ויכול להיות שהשותפים מקפידים והשני כן מוחזק, אלא רק בירור, מעין 'אנן סהדי', שבא לומר שמי שהאבנים ברשותו לא מוחזק, לא מתחילה פה בכלל המוחזקות.
כלומר, 'לפיכך' בא לומר שאין בכלל חזקה (לפי הר"י מיגש) או שזה יוצר מוחזקות במקום (לפי הרמב"ם).