כניסה להר הבית בטומאה

מקורות
משנה:	כלים א ח
בבלי:	פסחים סז א-ב
רמב"ם:	ביאת מקדש ג ג-ד

אם מותר להיכנס להר הבית בטומאה. אם ידוע לנו מקום המקדש וטענות נוספות. סיכום הפולמוס בדור האחרון.

אילו טמאים אסורים בכניסה להר הבית

במשנה (כלים א ח) מבואר שלהר הבית (שהוא כנגד מחנה לויה שהיה במדבר), מותר לגויים וטמאי מתים להיכנס, אך אסור לזבים ולזבות לנדות וליולדות להיכנס לשם. לעומת זאת לחיל אף גויים וטמאי מתים אסורים להיכנס.

וכן בגמרא (פסחים סז א) מבואר שלא רק טמא מת, אלא אפילו מת עצמו מותר להיכנס למחנה לויה, שנאמר (שמות יג יט): "ויקח משה את עצמות יוסף עמו", והרי משה לוי היה.
וכן פסק הרמב"ם (ביאת מקדש ג ד) שאף שטמאי מתים אסורים להיכנס לבית המקדש והעזרות (למן החיל המקיף אותם), לשאר הר הבית מותר לטמא מת ואפילו למת עצמו להיכנס, מה שאין כן זבים וזבות נידות ויולדות שאסורים להיכנס אף להר הבית.

בעל קרי

בענין בעל קרי ^{[דרושה הרחבה]}, בגמרא (פסחים סז ב) מבואר שהוא אסור בכניסה להר הבית, וכן פסקו רוב הראשונים, ובכללם בעל ספר היראים (שצא), והר"ש משאנץ (זבים ה יא). כן משמע גם מדברי הרמב"ם בספר המצוות (לא תעשה עח), אך במשנה תורה השמיט דין זה, והאחרונים נסתפקו בדעתו^{[דרוש מקור]}.

אם ידוע לנו מקום המקדש

הרדב"ז (א תרצא) כתב שהדבר ברור בלי ספק שהסלע הנמצא תחת כיפת הזהב, המכונה בפי הערבים 'אלסכרא', הוא אבן השתיה. על בסיס זה התיר הרדב"ז להתקרב אליו עד המרחק שבו היתה העזרה. את דברי הרדב"ז הביאו להלכה גם החיד"א (ברכי יוסף תקסא ג) , השערי תשובה (אורח חיים תקסא ג) , וכף החיים (אורח חיים תקסא ח).

האם יש חולקים על הרזב"ז?

'דרך הקדש'

עד לפני כ-90 שנה איש לא הזכיר את תשובת הרדב"ז בכוונה לחלוק עליה, והיא אף נפסקה בספרי הפסיקה. אך הציץ אליעזר (י א ס א) מציין שניים מהאחרונים שפקפקו בדבר מקומה של אבן השתיה בלא להזכיר את הרדב"ז. הראשון הוא ר' חיים אלפנדרי (דרך הקדש עמ' כד ב) שכתב שאיננו יודעים כיצד אבן השתיה עומדת, כי הגויים אומרים שהיא תלויה באויר וזה הפך התלמוד. הציץ אליעזר הבין שכוונתו לפקפק בדבר מקום אבן השתיה.
אך הרב קורן (חצרות בית ה' עמ' 305) סובר שאין כוונתו של 'דרך הקדש' לחלוק על הרדב"ז. הרב אלפנדרי רק אומר שלא ידענו צורת עמידתה של אבן השתיה, אם עומדת באוויר כדברי הישמעאלים, כמו שמפורש בדבריו: "כיצד היא עומדת". ואדרבה מדבריו משמע שברור לו שהאבן שתחת הכיפה היא אבן השתיה ולכן תמה על דברי הישמעאלים שאמרו שהיא תלויה באוויר.
מעניין לציין כי את אותו ספר מביאים החיד"א (ברכי יוסף תקסא ג) והשערי תשובה (אורח חיים תקסא ג) דווקא בתור סיוע לרדב"ז, כיון שהוא פוסק בעמ' ו-ז שמותר להיכנס להר הבית לאחר טבילה כהלכה, אלא שהוא אומר שמי שנהג שלא להיכנס בשוק הכותנה - לא יבטל מנהגו.

'עבודה תמה'

האחרון השני שמביא ה'ציץ אליעזר' כחולק על הרדב"ז הוא הרב חיים נאטנזון בספר עבודה תמה(בנעילת שערים דף קיא). זה ספר שיוצא נגד הרב צבי הירש קלישר שרצה לחדש את עבודת הקרבנות.
הרב נאטנזון מזכיר שהרב קלישר מביא בשם הרב של גרידיץ שאפשר לחשב את מקום המזבח על פי מקומה של אבן השתיה. העבודה תמה יוצא כנגדו ואומר שכדי לפסוק הלכה על פי מקומה של אבן השתיה צריך על כך מסורת ברורה איש מפי איש. וכיון שהרבה שנים הישמעאלים לא מניחים ליהודים להיכנס אין מסורת כזו.

ועל כך כתב הרב קורן (מעלין בקדש ד) שנראין הדברים, שמעיני הרב נאטנזון נתעלמה העובדה שמדובר בקביעה הלכתית של הרדב"ז, והיה נדמה לו שהרב קלישר החליט מדעתו כי ניתן לסמוך על זיהוי הצכרה כאבן השתייה משום ש"רבים אומרים" שהיא אבן השתייה (הביטוי "רבים אומרים" נמצא גם בספר דרישת ציון וגם בספר עבודה תמה בציטוט מדרישת ציון); וכנגד קביעה הלכתית זו, שייחס אותה לרב קלישר, טען הרב נאטנזון מה שטען, ולא העלה כלל על דעתו עם מי באמת יש לו עסק, וכי הרדב"ז הוא זה שקבע להלכה כי הדבר ברור בלי ספק.
ראיה נוספת לכך שלא ראה את תשובת הרדב"ז היא, העובדה שהוא מתיחס לאבן שתחת הכיפה כגבוהה ג' אצבעות בלבד, ואם היה רואה את תשובת הרדב"ז היה יודע שהיא גבוהה כיום ג' קומות , כמו שמביא הרדב"ז בפתיחת דבריו.

סתירה בדברי הרדב"ז

ה'מנחת יצחק' (ה א ח) טען כנגד הרדב"ז שדבריו סותרים זה את זה. בתוך התשובה הרדב"ז כותב שכותל העזרה הדרומי קיים עד היום. מהפינה שלו ניתן לראות שמתחיל עמק יהושפט, אבני היסוד הם אבנים גדולות והכותל נמצא בקו אחד עם בנין הנקרא מדרש שלמה. עד לא מזמן מסגד אל אקצא הנמצא בכותל הדרומי של הר הבית היה נקרא מדרש שלמה, ולכן הבין ה'מנחת יצחק' שהרדב"ז מדבר על הכותל הדרומי של הר הבית ואומר שהוא כותל העזרה. במקום אחר בתשובה הרדב"ז מודד מכותל מערבי של העזרה וקורא לו כותל מערבי סתם, גם שם הבינו שקורא לכותל המערבי של הר הבית כותל העזרה. זיהויים אלו לא מסתדרים עם זיהויה של אבן השתיה תחת כיפת הסלע, כיון שכתלים אלה רחוקים ממנה מאד, יותר מפי עשר ממה שצריכים להיות כותלי העזרה סמוכים לאבן השתיה.

מספר תשובות נאמרו לטענה זו. היו שאמרו (מעלין בקדש לא עמ' 15) כי אם מצאנו סתירה כה גדולה באחד מגדולי הפוסקים כרדב"ז, כנראה שהבעיה היא בנו שלא הבנו את כוונתו, אך לא מחמת זה נדחה את פסקו בענין היתר העליה. יש להעיר שפסקו זה נפסק גם על ידי הפוסקים אחריו, החיד"א, השערי תשובה, וכף החיים.

היו שתירצו את הסתירה בהסבירם שמדובר על כותל שהיה בזמנו בצד דרום של הכיפה, או אולי אף על כותל הכיפה עצמו. ניתן להביא שתי עובדות שיקרבו אל הדעת הסבר זה. הראשונה היא שנראה מאיורים מזמן הרדב"ז (מעלין בקדש ל עמ' 45 ועמ' 70) שגובה הרמה שמסביב לכיפת הסלע היה נמוך יותר. הכיפה מאוירת מוקפת צמוד לה בשלוש מדרגות רחבות בשונה מהיום, כך שיכול להיות שאז נראו שם יסודות עתיקים של כותל העזרה. עובדה נוספת היא עדות כמאתיים וחמישים שנה לאחר הרדב"ז(גנזי ישראל עמ' 49), בה מסופר שהמחכמה נקראת 'מדרש שלמה' ויש בדרום מערב בית המקדש בעזרה את המקום בו היה מדרש שלמה הקודם. משמע שהיה בסמיכות לכיפת הסלע בנין שנקרא מדרש שלמה (כזכור, הרדב"ז מקשר את הכותל הדרומי עם 'מדרש שלמה').

גישה נוספת, בה נוקטים הרב קורן (חצרות בית ה' עמ' 251) והרב עובדיה (יביע אומר ה יו"ד כז ג וגם ט יו"ד יא א) , היא העדפת דבריו בענין אבן השתיה עליה כתב 'ברור' ו'בלי ספק', על דבריו בענין כתלי הר הבית. הרב עובדיה התיר לטמאים להתקרב לכותל המערבי מכח קביעתו של הרדב"ז בענין אבן השתיה, השוללת את האפשרות כי הכותל הוא כותל העזרה.

קושיות על הרדב"ז מכתלי הר הבית

המרחק מכתלי הר הבית

בשנת תר"ץ יצא קונטרס בשם 'אבן השתיה או אבן הטועין'. קונטרס זה נכתב כנגד קביעת הרדב"ז בדבר מקום אבן השתיה על ידי הרב מיכאל בראוור.בחצרות בית ה' (עמ' 274) מביא בשמו שתי קושיות על מיקומה של אבן השתיה תחת כיפת הסלע. האחת, בנויה על כותלי הר הבית הדרומי והמערבי. כתלים אלה הינם עתיקים ולכן הוא מודד מהכותל הדרומי חמש מאות אמה כדי להגיע לכותל הצפוני של הר הבית. על פי מדידות אלו יוצא כי כיפת הסלע נמצאת סמוך מאד לכותל הצפוני של הר הבית. דבר זה סותר את המשנה כיון שבמשנה (מידות ב א) מובא שהמרחק הקטן ביותר בין המקדש לכותל הר הבית נמצא בצד המערבי ולא בצפוני, ועל כן הסיק שלא יכול להיות שכיפת הסלע היא מקום המקדש.

על טענה זו השיב הרב טוקצ'ינסקי (עיר הקדש והמקדש עמ' יא). שטח הר הבית כיום הוא הרבה יותר גדול משיעור ת"ק על ת"ק אמה הנזכר במשנה. לדוגמא, אורכו של הכותל המערבי הוא כ- 480 מטר. על כרחנו שבשלב כלשהו הוא הורחב. הרב טוקצ'ינסקי מסתייע בדברי יוסף בן מתתיהו הכותב שהורדוס הגדיל את שטח הר הבית פי שניים, ובדברי הארכיאולוגים המצביעים על שינוי בסגנון הבניה בקצה הכותל המזרחי. לכן, קבע הרב טוקצ'ינסקי כי כתלי הר הבית של היום נבנו על ידי הורדוס מסביב לשטח נרחב יותר מהשטח המקודש של הר הבית. ממילא אין כל משמעות למדידת חמש מאות אמה מהכותל הדרומי, ובטלה קושייתו של ר' מיכאל בראוור.

ניתן לסייע לדברי הרב טוקצ'ינסקי מכמה מקורות נוספים. בפסקי תוספות על מסכת מידות (ה) כתוב שהר הבית היה גדול הרבה מת"ק על ת"ק אלא שלא היה קדוש אלא ת"ק על ת"ק.
גם הציץ אליעזר (י א עט) מביא ספר משכנות לאביר יעקב בשם המהרי"ל דיסקין , שלדעתו כותלי הר הבית נבנו בזמן שבנו ישראל את המקדש מחוץ לת"ק אמה.
אשר גרוסברג בתחומין (טז עמ' 468) מביא ראיה נוספת לכך שהכתלים הם מימי הורדוס ממספר השערים בכותל המערבי. במשנה (מידות א ג) מוזכר שער אחד בלבד בכותל המערבי, בעוד כיום לאחר שחשפו את גובהו של הכותל המערבי נמצאו בו ארבעה שערים עתיקים, בדיוק כמסופר על ידי יוסף בן מתתיהו.

שער המזרח

קושייתו השניה של ר' מיכאל בראוור היא מדברי הכפתור ופרח (ו) המעיד כי הוא רואה את השער המזרחי המקורי של הר הבית והוא סגור אבני גזית. הכפתור ופרח מעיד כי הוא נמצא בשליש הדרומי של הכותל המזרחי.
שער שושן הוא מול בית המקדש , ואם כן בית המקדש צריך להיות בשליש הדרומי של ההר, דבר הנוגד את מיקומה של כיפת הסלע.

בתירוץ קושיה זו כתב הרב קורן (מעלין בקדש ל עמ' 120) שאולי הכפתור ופרח מחלק לשלוש את כל החומה הנראית מצד מזרח, כיון שחומת הר הבית המזרחית ממשיכה הרבה מעבר למתחם הר הבית, ואז באמת כיפת הסלע נמצאת בשליש הדרומי. הרב קורן מביא ראיה לכך שזו כוונתו של הכפתור ופרח מדבריו. הכפתור ופרח אומר שכמטחוי קשת מצפון לשער שושן נמצאים שערי רחמים. בפרק יא משתמש הכפתור ופרח שוב במידה זו, ואומר שהמרחק בין מערת המכפלה לקבר אבנר בן נר הוא 'כמטחוי קשת'. בפועל יש ביניהם כ-70 מטר. אכן כשמודדים 70 מ' דרומה משער הרחמים מגיעים אל מול כיפת הסלע (בין שער הרחמים לקצה השליש הדרומי של חומת הר הבית המזרחי יש 240 מטר). ניתן להוסיף ולחזק שיטה זו על ידי תיאור ערבי מלפני כ-500 שנה המובא באנציקלופדיה לעניני המשכן והמקדש (ז עמ' 208). מתואר שם שער נאה סתום באבנים מדרום לשער הרחמים, מול כיפת הזהב. הרי שהשער הסתום באבנים עליו מדבר הכפתור ופרח אכן נמצא מול כיפת הזהב.

זיהוי מקום המקדש ע"פ אמות חזון איש

הרב גורן ('הר הבית' עמ' 207) הקשה גם הוא על דברי הרדב"ז. הוא מצא (בעמ' 177) את המרחק שבין הכותל המערבי לכותל המזרחי של הר הבית (דרך כיפת הסלע) תואם לחמש מאות אמה על פי אמות החזון איש (58 ס"מ). הרב גורן ראה זאת כראיה ברורה שאין אחריה עוררין לצדקת אמת החזון איש. כשמדד הרב גורן (בעמ' 207) את מידות בית המקדש מאבן השתיה על פי אמת החזון איש, הוא גלש אל מחוץ להר, דבר שכמובן לא יתכן. מכיוון שהיה ברור לו שהטעות איננה בשיעור האמה דחה הרב גורן את דברי הרדב"ז.

כפי שראינו, חומות הר הבית מקיפות שטח הרבה יותר גדול מת"ק על ת"ק אמה, כיוון שהורדוס הרחיב את ההר (כמו שכתב הרב גורן עצמו בספרו), ואם כן אין שום ראיה מהמרחק בין הכתלים. אשר גרוסברג (תחומין טז עמ' 464) מעיר על כך שסגנון הבניה בחומה המזרחית שונה משאר הכתלים האחרים, וסגנון הבניה של החומות המערבית והדרומית זהה (והחומה הצפונית המצויה כיום מאוחרת יותר מכולם, ונבנתה אחרי ימי הבית, אחר שכנראה נחרבה.) כלומר, אם החומה הדרומית נבנתה על ידי הורדוס, גם המערבית כך דבר זה תואם את דברי יוסף בן מתתיהו והשאילת יעב"ץ האומרים שהכותל המזרחי עומד במקום בו היה גם בימי שלמה, ולא נהרס על ידי הורדוס.

אמת החזון איש מבוססת על גודל האגודל הממוצע על פי מדידתם של כמה מגדולי האחרונים. שיעור האמה הזה סותר מדדים אחרים לגודל האמה, כגון גודל הביצים, משקל גרעיני החרוב והשעורה, מלא לוגמיו, שיעור הרמב"ם לרביעית ועוד. החזון איש (אורח חיים לט) בכל זאת הולך אחר האגודלים, ומאריך לבאר שאין זה משנה מה היה שיעור האמה בעבר, כיוון שהשיעורים נקבעים לפי פסיקת חכמי הדור לפי ראות עיניהם בענין האגודל ועוד. סברא זו טובה בענין רוב השיעורים שבתורה, אך בענין התחומים המקודשים בהר הבית עלינו לדעת היכן בפועל היה המקדש, ורק שטח זה אסור בטמא מת. אין זה משנה מה האמה הנקבעת בדורנו, כיון שהאמות הם רק סימן למקום המקדש ולא מסתבר להשתמש באמות החזון איש הסותרות את שיעור האמה המקובל מקודם לכן.

טענות הנוגעות לצורת העליה בימינו

עד כאן עסקנו בשאלות הנוגעות לכניסה למקום המקדש והעזרות. כעת נביא טענות צדדיות יותר שנאמרו כנגד העליה להר הבית.

חשש לזיבה

היה מי שחשש לזיבה (מנחת יצחק ה א ו), וזב צריך למנות שבעה נקיים ולאחריהם לטבול במים חיים, דבר שהעולים כיום לא עושים.

על כך הביא הרב ברנד מקורות המוכיחים שלא חוששים לזיבה בגברים. אחד מהם הוא המשנה (טהרות ז ו) שנפסקה להלכה על ידי הרמב"ם (מטמאי משכב ומושב יב יג). המשנה אומרת שאם גנבים נכנסו לבית, לא חוששים שהיו טמאים בזיבה, אבל אם היתה איתם אשה חוששים שהיתה זבה ונוהגים טומאה גם בכלי החרס הסגורים וכו'. התוספות יום טוב מדגיש את העולה מהמשנה ומסביר שלא חוששים שהגנבים זבים כיון שלא מצויה אצל גברים זיבות.

מה שיעור החיל

טענה נוספת נאמרה בענין החיל. החיל אסור בכניסה לטמאי מת מדרבנן. במשנה (מידות ב ג) מובא: "החיל עשר אמות". מפרשים רבים פירשו שהכוונה לרחבו של השטח הנקרא חיל, אך יש מפרשים שפירשו שהכוונה לגובה החומה הנקראת חיל. אם כן שטח החיל לא ידוע, ולא ניתן לעלות להר הבית מחשש כניסה לחיל.

בתשובת הרדב"ז בענין העליה הוא אינו מחשב את עזרת הנשים והחיל בתור מקומות האסורים בכניסה, ולכן נראה שלדעתו אין איסור להיכנס אליהם בזמן הזה, (אלא למחנה שכינה בלבד). אם כן יש לפנינו ספק ספק ספיקא באיסור דרבנן: ספק הלכה כרדב"ז שאין איסור בחיל בזמן הזה, ספק שמא הלכה כמפרשים שרוחבו הוא עשר אמות, וספק מה הוא רוחבו של החיל לפי הרמב"ם. אם כן אין לחוש לזה.

שלא יכנסו למקומות האסורים

טענה נוספת כנגד העליה העלה הרב עובדיה יוסף (יביע אומר ה יו"ד כו).אם נתיר לעלות להר הבית אפילו לאחר טבילה, יבואו ההמון לפרוץ ולהכנס בטומאה לשטח העזרות וההיכל. הרב עובדיה אף מסביר שזה היה הטעם של הרבנים הראשיים בזמן מלחמת ששת הימים לפרסם שאסור להיכנס להר הבית.
יש להדגיש שתשובה זו נכתבה חמישה ימים לאחר כיבוש המקום, ואכן המוני ישראל הסתובבו בכל שטח הר הבית ואף נכנסו לכיפת הסלע עצמה. הרבנים היו מוכרחים לגדור גדר ולהבהיר את איסור הכניסה בטומאה למקדש. אך כיום האיסור מפורסם והחידוש בעיני הציבור הוא היתר הכניסה למקום שאינו מקום המקדש עצמו. מה עוד שהמשטרה מקיפה את העולים ואינה נותנת לחרוג מהמסלול הקבוע העובר במקומות המותרים בלבד. בנוסף אומרים המתירים שמאד קל לזהות היכן מותר ואסור להיכנס, כיון שמקום המקדש נמצא על הרמה העומדת באמצע ההר, ואם לא עולים אליה לא נכנסים למקום המקדש.

תשובה נוספת בענין החשש שאנשים יעלו שלא לפי כללי ההלכה היא המשקל העומד כנגד זה: אם יהודים לא יעלו להר הבית, השליטה בו תימסר לידי הערבים באופן זה או אחר. כמובן שאין זה היתר לעלות בטומאה, אך אין צורך לחשוש שמא העליה בטהרה תביא לתקלות אצל עמי הארץ. ראיה לכך שדבר זה עומד בפני חששות לתקלה היא הגמרא (שבועות טז א). הגמרא אומרת שקראו לחלק מהר הזיתים בשם ירושלים, למרות שבאמת לא היתה לו קדושת ירושלים. דבר זה גרם לעמי הארץ לאכול שם קדשים קלים בניגוד להלכה. למרות זאת המשיכו החכמים לקרוא למקום בשם ירושלים כיון שהיה זה מקום אסטרטגי והיה חשש שאם יוצא מירושלים היא תיכבש בקלות משם. כמו שאמר שם התוספות (ד"ה 'אלא בבני גולה') שלמרות שאי הכרזה על שטח זה כמחוץ לירושלים גרם תקלות, השאירו את המצב על כנו כדי שימסרו נפשם במלחמה על חלק זה יותר כשנחשב קדוש בקדושת ירושלים.

כמובן, טענה זו כנגד העליה אינה יוצרת איסור הלכתי לעלות להר, כיוון שבזמננו לא מחדשים גזירות.(אמנם הרב אברהם אלקנא כהנא שפירא זצ"ל בדרשתו בישיבת מרכז הרב בציון 40 שנה למלחמת ששת הימים אמר שיש "גזירה" של הרבנים (והרבנות הראשית) שלא לעלות, אך יש לעיין אם כוונתו לגזירה כעין גזירה של חז"ל שיש בה כוח של גזירה, או שכוונתו שהרבנים אסרו-ובלשון מושאלת "גזרו") היא מהווה חלק משיקול הדעת האם לפרסם את היתר העליה ברבים.