לפני עיוור לא תתן מכשול

"לפני עיוור לא תתן מכשול" הוא איסור הנאמר בתורה, וממנו למדנו שאסור לתת עצה רעה לפני סומא בדבר, שאסור להכשיל אדם אחר בעבירה, ובפשטות יש בפסוק זה גם איסור שלא להכשיל סומא ממש.
מלבד האיסור דאורייתא של "לפני עיוור לא תתן מכשול" כשמכשיל אחר בעבירה, יש איסור נוסף מדרבנן מצד "מסייע ידי עוברי עבירה", ופרטים רבים נאמרו בגדרי איסורים אלו.

מקורות
משנה:	בבא מציעא ה יא, שביעית ה ו
בבלי:	נדרים סב:, עבודה זרה ו:
רמב"ם:	הלכות רוצח ושמירת הנפש (יב יד), ספר המצוות (ל"ת רצט)
שולחן ערוך:	או"ח קסג, או"ח קסט, יו"ד קיט, יו"ד קנא

יסודות איסור לפני עיוור לא תיתן מכשול

תוכן עניינים

פרקים מרכזיים יסודות האיסור "חד עברא דנהרא" גדרי האיסור נידונים נוספים בגדרי האיסור אקטואליה

יסודות איסור לפני עיוור לא תיתן מכשול מקור האיסור פירושו וגדרו מכשול פיזי לעיוור ממש נתן מכשול ולא נכשלו חיוב מלקות איסור עצמי או סניף לכל עבירה בנכשל שוגג או מזיד כשהמכשיל לא מצווה

"חד עברא דנהרא" מסייע ידי עוברי עבירה איסור עצמי או סניף לכל עבירה נידונים בחד עברא כשיכל לעבור ע"י אחר כשהנכשל שוגג באיסור דרבנן מסייע לפני שעת העבירה

נידונים בגדרי האיסור באיסור דרבנן באיסור לכתחילה באנוס מחמיר המכשיל את המיקל לפני עיוור ומסייע בגוי לפני עיוור ומסייע באשה לפני דלפני במושיט דבר היתר בספק יעבור כשרק מוסיף או מגדיל עבירה כשמציל מאיסור גדול יותר כשהמכשיל שוגג בשב ואל תעשה

נידונים נוספים נתינת או מכירת מאכל לחוטא

אקטואליה

מקור האיסור פירושו וגדרו

כתוב בתורה "ולפני עור לא תתן מכשול" (ויקרא יט יד), ומפסוק זה נלמדו כמה איסורים בהכשלת האחר:

• עצה רעה: איתא בספרא (ב יד) "ולפני עור לא תתן מכשול - לפני סומא בדבר. היה נוטל ממך עצה אל תתן לו עצה שאינה הוגנת לו, אל יאמר אדם לחברו מכור שדך וקח חמור והוא עוקף עליו ונוטלה ממנו".

• פיתוי לעבירה: בברייתא (ע"ז ו:) נאמר: "מנין שלא יושיט אדם כוס יין לנזיר, ואבר מן החי לבן נח, שנאמר ולפני עיוור לא תיתן מכשול". ובטעם הדבר כתב החינוך (מצוה רלב) "שהוא מביא אותו שיתפתה בזולת זה לעבור פעמים אחרים עוד".

ובשערי תשובה לרבינו יונה (ג נב) מוסיף, שנכלל בלאו זה שלא יורה שלא כדת. (ובספר החינוך (עח) כתב שחכם שהורה שלא כדין העבירה עליו ולא עלינו, (וכעי"ז מובא להלן בשם רש"י), ויש מקום לדון לפי זה מדוע הוי לפנ"ע כשמורה שלא כדין הרי העבירה חלה רק עליו. וכנראה שיש איזושהי חלות עבירה גם על העושה, אולי ברמה של אונס, ולכן הוי לפנ"ע).

• הכשלת עיוור: על אף שבפשטות התורה בפסוק זה גם אסרה את הפעולה של נתינת מכשול פיזי בדרכו של העיוור, יש אומרים שפסוק זה בא ללמד רק את המשמעות של הכשלה בעבירה או בעצה רעה, ונפרט:

נתינת מכשול פיזי לפני עיוור ממש

כתב הרמב"ם בספר המצוות (ל"ת רצט): "הזהיר מהכשיל קצתנו את קצתנו. והוא שאם ישאלך אדם עצה בדבר נפתה בו, ובאה האזהרה מלרמותו ומהכשילו... ולאו זה כולל ג"כ מי שיעזור על עבירה או יסבב אותה... ודברים רבים מאד מזה הסוג יאמרו בהן עובר משום ולפני עור לא תתן מכשול. ופשטיה דקרא - כמו שזכרנו תחלה". ובפשטות משמע שהפסוק כולל רק עצה רעה או פיתוי לעבירה (וכן משמע מדבריו בפיהמ"ש, מובא לקמן בפסקא "בנכשל שוגג או מזיד").

כך גם מדייקים את שיטת הראב"ד: ברמב"ם כתב שעל 24 דברים בית דין מנדים את מי שעושה אותם, ואחד מהם הוא "המכשיל את העיוור". הראב"ד טרח להגיה "כגון המכה את בנו הגדול" (מבואר בגמ' (מו"ק יז.) שזו הכשלה בעבירה, כי הבן עלול לבזות או להכות את אביו בחזרה), ומשמע שהבין שהמכשיל עיוור ממש, אינו כלול בפסוק זה.

גם בספר החינוך (מצוה רלב) משמע שהפסוק כלל לא מדבר על המכשיל עיוור. "שם המצוה" שהעניק בעל החינוך לדין זה: "שלא להכשיל תם בדרך", הלשון "תם" משתמעת שמדובר רק על עני בדעת ולא על סומא. במנחת חינוך (רלב ה) מדייק גם כן ממה שכתב החינוך דלפנ"ע הוי לאו "שאין בו מעשה". וכמובן שנתינת מכשול פיזי הרי זה מעשה גמור.

מאידך, ספר חסידים (אות תרע"ג) אוסר למוכה שחין לרחוץ במרחץ דרבים משום לפנ"ע, ובמשך חכמה ובתורה תמימה (ויקרא יט יד) כתבו ש"אין מקרא יוצא מידי פשוטו" (שבת סג.), ועל כן שיטתם דודאי שפס' זה כולל גם את איסור נתינת מכשול פיזי לפני עיוור.

ובגמ' (ע"ז ט"ו) איתא שאסור למכור לגויים כלי זיין משום לפנ"ע, וכ"פ הרמב"ם (רוצח יב), ובפשטות זה כמו שימת מכשול פיזי לפני עור. גם בתוס' (ע"ז כא. ד"ה אלפני, בתי' השני) שכתב: "א"נ, כיון דאיסור שכונה (הוא כדי) שלא יבוא היזק לישראל, קרי ליה מכשול לפני עור", משמע שיש לפנ"ע בכפשוטו. .

אם כי לגופה של טענה שהרי "אין מקרא יוצא מדי פשוטו", אחרים כתבו דכיון שבפס' נאמר "לא תקלל חרש, ולפני עיוור לא תיתן מכשול, ויראת מאלוקיך אני ה'", למדנו שהוקשו עיוור וחרש, וכמו שחרש לאו דוקא, כך גם עיוור. ועוד, מהלשון "ויראת מאלוקיך" משמע שזה איסור המסור ללב. יש גם שכתבו דהלשון "תתן" מוכיח שאין הכוונה למכשול פיזי לפני עיוור, כי אז היה צריך לכתוב "לפני עיוור לא תניח מכשול".

אולם לגופו של ענין, ודאי שאסור מדאו' להניח מכשול לפני עיוור, והנידון הוא רק האם זה כלול באיסור המיוחד של "לפני עיוור לא תיתן מכשול". במנחת חינוך כתב שפסוק "ארור משגה עור בדרך", כן מדבר על מכשיל ממש, (אם כי יש לציין שהמשנה למלך (מלו"ל ד ו, ד"ה כתב הרב) אומר שאולי גם פסוק זה מדבר רק על עצה רעה או הכשלה באיסור). ובספר המצוות לרמב"ם (ל"ת רצח) כתב: "הזהירנו מהניח המוקשים והמכשולות בארצנו ובבתינו... ולא תשים דמים בביתך...", וכן כתב בחלק העשין (קפ"ד) במצוות מעקה: "הוא שציוונו להסיר המכשולים והסכנות מכל מושבותינו... ועשית מעקה לגגך...", ואם צריך להסיר, כ"ש שלא לשים. אולם יש להבדיל בין איסור לפני עיוור, לאיסור "לא תשים דמים בביתך" ו"ועשית מעקה לגגך".

עוד יש לציין בענין זה, לאיסור מזיק, שנאמר בתורה רק חיובי התשלומים של המזיק, אולם לא נתבאר במפורש מהו האיסור בעצם פעולת ההזקה. ועמדו בזה רבותינו, ובחידושי הרמ"ה (על בבא בתרא, ב קז) כתב שמקור האיסור להזיק הוא מלאו דלפני עיוור, וא"כ ודאי פירש שפס' זה כולל גם את מכשול כפשוטו.

נתן מכשול ולא נכשלו

מלשון הפסוק "ולפני עיוור לא תיתן מכשול", ניתן קצת לדייק שהנותן מכשול לפני עיוור (כוס יין לנזיר וכד') עובר מיד בשעת נתינת המכשול - גם אם העיוור לא נכשל בזה, אולם הגרי"פ פערלא (על הרס"ג ל"ת נה) תולה זאת במחלוקת הראשונים:

לשון הרמב"ם בפירוש המשנה (תרומות ו ג) היא: "...עובר על הכתוב שאמר ולפנ"ע וגו' אם היה הוא סיבה לעבור העבירה, או עובר על הכתוב שאמר אל תשת ידך עם רשע אם סייעו לאותו עובר". ומשמע דווקא אם באמת עבר את העבירה. כך גם משמע מהלכותיו (הל' רוצח ושמיה"נ יב יד) שכתב "כל המכשיל עור בדבר", ולא כתב "הנותן מכשול", וגם רס"ג והחינוך נקטו "המכשיל" ולא "הנותן מכשול".

גם בריטב"א (קידושין (דף מב:) וב"מ י: בשטמ"ק) שכתב שאין לפנ"ע בקידושי גרושה לכהן, כי אין איסור עד דבעיל, מוכח שאין לפנ"ע עד שנכשל. כשיטה זו כ"כ גם בשו"ת פני יהושע (חו"מ ט), ובשו"ת פרי יצחק (ב מט).

אולם בה"ג ר"א הזקן ר"י אלברגלוני ר"ש אבן גבירול סמ"ג (ל"ת קס"ח) וסמ"ק (קע"ב), נקטו לשון של 'נתינת המכשול' ולא 'כשלון'. וכצד זה כך נקטו יד מלאכי (כלל שסז), שעובר מיד בנתינת המכשול, וכך ס"ל גם לחזון איש ולגרח"ע בשו"ת אחיעזר (ג פא א ו).

בגמ' (מו"ק יז.) "אמתא דבי רבי חזיתיה לההוא גברא דהוה מחי לבנו גדול גאמרה ליהוי ההוא גברא בשמתא, דקעבר משום ולפני עור לא תתן מכשול". ואפשר לדייק שעובר מיד בלפנ"ע דאל"ה מדוע צעקה על התלמיד, וב(קידושין לב.) אפשר לדייק הפוך: "רבה בר רב הונא דרב הונא קרע שיראי באנפי רבה בריה אמר איזול איחזי אי רתח אי לא רתח", והגמ' שואלת "ודלמא רתח וקעבר אלפני עור לא תתן מכשול?", ומשמע שעובר רק אם הוא באמת יכעס.

והגרי"פ פערלא מוכיח עוד מהגמ' (ב"מ עה:) שאסור להלוות בלי עדים משום לפנ"ע, וקשה שעשה (דהלוואה) דוחה לא תעשה (דלפנ"ע), אלא ע"כ שלא עובר עד שנכשל ואז אין את העשה ולכן אסור.

בשו"ת ציץ אליעזר לגרא"י וולדינברג (טו סו"ס נג), כתב לתלות זאת בנידון האם לפנ"ע הוי לאו עצמי או שמא סניף לעבירת המכשול, ראה להלן.

ואולי יתכן לחלק בזה בין עצה רעה לבין מכשיל בעבירה, במקרה שהנכשל שוגג (כמובן שאין עצ"ר במזיד), שבעצה עבר מיד משום בין אדם לחברו. אם כי י"ל להיפך - שדווקא בעבירה יש רעה גם במחשבתו לעשות מעשה אף אם לא עשה.

חיוב מלקות

ישנם כמה סיבות לפטור את העובר על לפני עיוור, מחיוב מלקות. ספר החינוך (רלב) כתב שלא לוקים על איסור "לפני עיוור", כי הוי "לאו שאין בו מעשה". וברמב"ם בפירוש המשנה (תרומות ו ג) גם כן כתב שלא לוקים על "לפני עיוור", ובספר המצוות (שורש ט) כתב דלפני עיוור הוי "לאו שבכללות", וזו סיבה נוספת שלא ילקו על לאו זה, וכ"כ הריטב"א (יבמות פד:) שלא לוקים על לפנ"ע כי הוי לאו שבכללות. סיבה נוספת יש לומר עפ"י שו"ת יד יצחק (ב פ), שכתב בדעת הרמב"ם שלא לוקים על דבר שלא נתבאר בתורה בפירוש, אף אם איסורו מה"ת.

ולגבי הסיבה לפטור ממלקות כי הוי לאו שאין בו מעשה, יש לדון לדעות שהלאו כולל גם מקרה ששם מכשול פיזי, האם איסור זה כן נחשב כלאו שיש בו מעשה. ולשיטות אלו, גם במקרה שהכשיל אדם בעצה רעה או בעבירה, אפשר לומר שנחשב כלאו שיש בו מעשה כיוון ש"אפשר לעבור" בלאו זה ע"י מעשה, וכפי שכתב במנחת חינוך (יא כ) שדעת החינוך (רמא, שמה, ועוד) שלאו שיש אפשרות לעבור עליו עם מעשה, נחשב כשלאו שיש בו מעשה תמיד.

ובאמת, מכך דייק המנחת חינוך דלעיל שלדעת החינוך אין לאו במכשול כפשוטו. והגרי"פ פערלא (ל"ת נ"ה) ועוד אמרו, שאין לפנ"ע אם הנכשל לא נכשל בפועל, ולכן מקרי אין בו מעשה. והגרי"פ פערלא (ח"ב עמ' 106 ב') כתב שלדעות שעובר בלפנ"ע מיד בנתינת המכשול (כפי שהתבאר לעיל), ילקה על לאו זה, כי מקרי לאו שיש בו מעשה. וכן לרבי יהודה דס"ל שלוקים על לאו שאין בו מעשה, ילקו על לפנ"ע. ודבריו הם לטעם הפטור משום דאין בו מעשה, אך לטעמים האחרים (לאו שבכללות ולא מפורש) לא ילקו גם לדעות אלו.

האם לפנ"ע הוא איסור בפני עצמו, או סניף של העבירה בה מכשיל

כתב הרמב"ן (מלחמות ה' סנהדרין סופ"ח עד: לגבי איסור מכירת קוואקי ודימוניקי לגויים, שאסור משום לפנ"ע שמכשיל אותם בעבודה זרה), שמצד איסור ההכשלה אין דין של 'יהרג ואל יעבור', כי זה לאו בעלמא ולא עבירת "עבודה זרה" שדינה ביהרג ואל יעבור. אולם בעל המאור שם חולק ואומר שזה מותר רק בגלל שלהנאתו מכוון.

בקובץ הערות (מ"ח ט' בהשמטה), שו"ת ציץ אליעזר (טו סו"ס נג) ובמנחת אשר (ויקרא ל"ח ב'), כתבו שמחלוקת הרמב"ן ובעה"מ היא האם "לפני עיוור" הוא איסור בפני עצמו, או שהאיסור הוא הרחבה של כל איסור ואיסור. שלרמב"ן זה לאו בעלמא, וכמ"ש בעצמו, ועל לאו זה לא נאמר "יהרג ואל יעבור". אך לבעה"מ איסור לפני עיוור הוא סניף לעבירת המכשול, וממילא דינה כדין העבירה ובע"ז יהרג ואל יעבור.

ובמנחת אשר תלה בזה מחלוקת ראשונים נוספת: בגמרא מבואר שאסור להפריש תרומות ומעשרות שלא מן המוקף. ומבואר שחזקה על חבר שאינו מוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן. ומבואר שחבר שנתן לעם הארץ דבר שאינו מעושר, החבר יפריש על מה שביד העם הארץ, אף שיש איסור להפריש שלא מן המוקף, כי ניחא ליה לעשות איסור קטן (של הפרשה שלא מן המוקף) כדי שהעם הארץ לא יעשה איסור גדול (של אכילת טבל). אמנם בגמ' (שבת ד.) יש ספק אם מותר לעבור על איסור קטן כדי להציל אחר מאיסור גדול. וכתבו הראשונים שזה שונה מחבר שמפריש שלא מן המוקף, כי שם החבר הוא זה שגרם לע"ה שיעבור על האיסור, ולכן הוא מעדיף לעשות איסור קטן כדי להצילו. ובראשונים יש ניסוחים שונים לחילוק זה. תוס' (שבת ד) כתב בסתם, שהאיסור נעשה על ידו. אך בתוס' רא"ש כתב "דהתם היינו טעמא כיוון דהוא ספי ליה איסורא, דאמר ליה מלא לך כלכלה תאנים, אם יאכל עם הארץ טבל על ידו הוי כאילו הוא אוכלו". ובדברי המאירי הדברים מוצגים כמחלוקת "חכמי הצרפתים" עם "חכמי הדורות": שהמאירי כתב בשם חכמי הצרפתים, דניחא ליה לחבר לעבור על איסור קטן של הפרשה שלא מן המוקף כדי שהעם הארץ לא יעבור על איסור חמור של אכילת טבל, "שאם יחטא עם הארץ נמצא חבר גורם לו", "וחכמי הדורות מוסיפים בתי' זה, שאף החבר אילו חטא עם הארץ נמצא הוא נותן מכשול ויש לו חלק בעבירה". וצ"ב מה באו להוסיף. ולהנ"ל נראה דפליגי אם הלאו דלפנ"ע הוי לאו בפני עצמו או סניף מעבירת המכשול.

ומקור לשיטה שהמכשיל עובר איסור כמו הנכשל, איתא גם ברש"י עה"ת (במדבר ל טז) "ונשא את עוונה - הוא נכנס תחתיה. למדנו מכאן שהגורם תקלה לחברו הוא נכנס תחתיו לכל עונשין". גם בגמ' (נדרים מח:) איתא "ויהא עוון תלוי בראשו", ומשמע שאם בגללו חטאו ה"ז עולה לחובתו.

ובשו"ת נודע ביהודה (קמא אה"ע פא א) כתב השואל, שכהן המקדש אשה גרושה לא עבר משום לפנ"ע, משום ששניהם מצווים באותו ציווי ועוברים ע"ז יחדיו. (ובהגהות מקור חסד על ספר חסידים (סי' תתרפ"א אות ג'), הקשה ע"ז מהלוואת ריבית ששניהם עוברים בלפנ"ע, ומסיים 'וי"ל'. ואולי כוונתו ששם זה ב' עבירות שונות, לא תשיך ואל תקח). ואם נאמר שלפנ"ע הינו סניף לעבירת המכשול, יובן יותר חידוש השואל הנ"ל.

בקובץ אהל מרדכי (מאמר לפני עור), כתב הרב מפוניבז' שיש בלפנ"ע את ב' הענינים, א' שעובר באיסור מכשול, ב' שעובר באיסור עליו עבר הנכשל. כעין זה כתב גם הגר"ש פישר בספר בית ישי (י), וראו בענין זה גם בקונטרסי שיעורים (ב"ק כג ו).

כשהנכשל שוגג או כשהוא מזיד

יש לדון האם כשמכשיל אחר בעבירה, עובר על איסור לפני עיוור במקרה שהנכשל היה שוגג בעבירה, או כשהנכשל היה מזיד. ובפשטות דברי הפוסקים מוכח שיש איסור גם אם הנכשל היה שוגג, וגם אם הנכשל היה מזיד, (אם כי לגבי איסור "מסייע ידי עוברי עבירה", דהיינו הכשלה בעבירה ב"חד עברא דנהרא", ראו להלן שיש אומרים שאין איסור להכשיל את העבריין המזיד).

בגמ' (ב"מ עה:) אמר רב יהודה אמר רב, כל מי שיש לו מעות ומלוה אותן שלא בעדים עובר משום ולפנ"ע וכו'. וברש"י: "שעולה על רוחו של לוה לכפור". ובריטב"א כתב: שמא ישכח. ויש שלמדו מהכא שאיסור לפנ"ע נאמר בין בנכשל שוגג (כפירוש הריטב"א), בין במזיד (כפירוש רש"י).

גם בתוס' (ע"ז ו:) שכתב שיש לפנ"ע בנזיר "שמא ישכח", משמע שיש לפנ"ע בנכשל שוגג, וכך גם הביא רבי אשר וייס מהריטב"א (סוכה י:) רמב"ם (נזירות ה כ) רדב"ז (כלאים י לא), רמ"א (יו"ד קיט ז) וש"ך שם (סק"ה). וכך גם משמע מרבנו יונה בשערי תשובה (ג נב) שהובא לעיל, שכתב שהמורה שלא כדין עובר משום ולפני עיוור לא תתן מכשול, וכ"כ להוכיח בשו"ת אגרות משה (יו"ד ח"א ג) מהגמ' בחולין, שיש לפנ"ע בנכשל שוגג.

ובתוס' (ע"ז ו:) איתא להדיא שאסור להכשיל אפילו מומר, ואף דבר ששייך למקבל אסור להושיט, וכך פסק גם במגן אברהם (שמז סק"ד). וברמב"ם (כלאים י לא) כתוב שהמלביש חברו כלאים והלובש מזיד, המלביש עובר משום ולפני עור, וכן בספר המצוות (ל"ת רצט) משמע שיש גם במזיד ממשכ"ש גבי לוה בריבית, ובפירוש המשנה (שביעית ה ו) כתב: "לפנ"ע לא תתן מכשול, רצה לומר מי שסגרה עיניו התאוה ויצה"ר, אל תעזור אותו להוסיף בעוורונו ותוסיף להרחיקו מן היושר. ומפני זה אסור לעזור עוברי עבירה וכו'", ומשמע ג"כ שאסור אפילו במזיד. גם מדברי המנחת חינוך (רלב ג בקומץ מנחה), רואים שיש לפנ"ע במכשיל גוי שהגוי מזיד, וכן בחזון איש (יו"ד סב ז) כותב בפשיטות שיש לפנ"ע כשהנכשל מזיד. ובשו"ת אחיעזר (ג סה ט) חילק בין משיא עצה שאינה הוגנת שאסור רק בנכשל שוגג, לבין מכשיל בעבירה ששם גם בנכשל מזיד יש איסור וזהו דין מיוחד במכשיל בעבירה. ושם ר"ל שאולי משום ש"אין אדם חוטא אא"כ נכנסה בו רוח שטות", לכן כלפי עבירה חשיב תמיד כשוגג. וכעי"ז כתב הגרי"פ פערלא סוף ל"ת נ"ה על לשון הרס"ג שם "להכשיל מטרף", שכל חוטא ה"ז מתוך טירוף הדעת. ועל פי דברים אלו מובן מדוע יש לפנ"ע במזיד בעבירה אף שבפס' איתא לפני "עיוור", וזה לשון הרמב"ם (רוצח יב יד): "וכן כל המכשיל עור בדבר והשיאו עצה שאינה הוגנת או שחיזק ידי עוברי עבירה שהוא עור ואינו רואה דרך האמת מפני תאות לבו".

אמנם במכשיל גוי כשהגוי שוגג, אין בזה לפנ"ע כיוון שאין לגוי איסור כשעובר בשוגג (רמב"ם מלכים י). כ"כ מנחת חינוך (רלב ג בקומץ מנחה). ולפי זה, אם יש לפנ"ע בהכשלת גוי, ראו להלן, מוכח שיש לפנ"ע כשהנכשל מזיד. כעין זה גם באיסור דרבנן כשהנכשל שוגג, לדעות שאין איסור בדרבנן אם הוא שוגג, ראו להלן, גם כמובן שאין איסור לפנ"ע.

כשהמכשיל אינו מצווה בזה

כשהמכשיל לא מצווה והנכשל כן, כתב הפרי חדש (יו"ד סב סק"ג) מספר אמונת שמואל (יד), שלא עובר, וכך כתב גם מהר"י אסאד (בשו"ת יהודא יעלה או"ח ד). ובשו"ת אחיעזר (ג פא ז) אומר שחילוק זה שייך רק בנכשל מזיד, אך בנכשל שוגג לא שייך, דלא גרע ממשיא עצה שאינה הוגנת.

ובמנחת חינוך (רלב), ובהגהות מעשה חשב על שער המלך (אישות ט טז), מקשים מתוס' (בחגיגה י"ג), שם מבואר שישראל המלמד תורה לעכו"ם עובר בלפנ"ע (אף שלישראל ודאי שרי ללמוד תורה), וכך גם הקשה משם בספר שושנת העמקים לפרי מגדים (סי' י'), ומקשים עוד מתוס' (ב"מ י:) (שישראל המקדש גרושה לכהן עובר בלפנ"ע), ובמנחת חינוך מביא (וכ"כ בשו"ת בית הלוי ח"א יג) שיש שחילקו בין אם הוא משתתף ממש בעבירה או רק מאפשר את עשייתה, כגון אם מקדש אשה גרושה לכהן או מקיף ראש או מלמד תורה, שם אסור אף כשאינו בר חיובא, אך אם רק מושיט דבר למישהו שיכל לקחתו לעצמו לבד, אין לפנ"ע כשהוא לא מצווה. וכ"כ גם בשו"ת טוב טעם ודעת (ג ב לב). (וראו מנחת אשר (ויקרא לט ו) מה שתמה).

ובגמ' (חולין לג) לכאורה רואים שיש איסור, כי כתוב שאסור לזמן נכרי על בני מעיים אף שישראל לא מצווה על זה, אמנם בשו"ת אגרות משה (יו"ד ח"א ג) כתב דשאני התם שאת איסור אבר מן החי יש גם לישראל, אלא שבמקרה זה של בני מעיים לגוי זה נכלל באיסור ולישראל לא. ויש לדון עוד, ומ"מ גם בשו"ת טוב טעם ודעת (ג ב לב) כתב כן, ושם כתב גם על חגיגה י"ג ששייך איסור בישראל כבגוי כשמלמד לבתו תורה, וכן על ב"מ י: תירץ ששייך איסור בישראל כבכהן בשאר חייבי לאווין, א"נ דחשיב בר חיובא כיוון שמצווה על קידוש הכהן משום "וקדשתו".

ולכאורה מהברייתא "המושיט כוס יין לנזיר" שעובר בלפני עיוור, לכאורה מוכח שעובר בלפנ"ע גם כשאינו ב"ח, כי הרי המושיט אינו נזיר. ובפרי מגדים בפתיחה כוללת (ה ד) כתב על זה: "ומיהו י"ל, כל ששייך בזה איסורא כמו נזיר אילו היה נזיר, וי"ל דווקא באותו עניין ממש והבן".

וראו עוד בענין זה בשדי חמד (כללים ו כו טו), פליתי (כז סק"ב), ומנחת אשר (ויקרא לח ב).

"חד עברא דנהרא"

תוכן עניינים

פרקים מרכזיים יסודות האיסור "חד עברא דנהרא" גדרי האיסור נידונים נוספים בגדרי האיסור אקטואליה

יסודות איסור לפני עיוור לא תיתן מכשול מקור האיסור פירושו וגדרו מכשול פיזי לעיוור ממש נתן מכשול ולא נכשלו חיוב מלקות איסור עצמי או סניף לכל עבירה בנכשל שוגג או מזיד כשהמכשיל לא מצווה

"חד עברא דנהרא" מסייע ידי עוברי עבירה איסור עצמי או סניף לכל עבירה נידונים בחד עברא כשיכל לעבור ע"י אחר כשהנכשל שוגג באיסור דרבנן מסייע לפני שעת העבירה

נידונים בגדרי האיסור באיסור דרבנן באיסור לכתחילה באנוס מחמיר המכשיל את המיקל לפני עיוור ומסייע בגוי לפני עיוור ומסייע באשה לפני דלפני במושיט דבר היתר בספק יעבור כשרק מוסיף או מגדיל עבירה כשמציל מאיסור גדול יותר כשהמכשיל שוגג בשב ואל תעשה

נידונים נוספים נתינת או מכירת מאכל לחוטא

אקטואליה

בגמ' (ע"ז ו.:) איתא, "...והתניא, אמר רבי נתן: מנין שלא יושיט אדם כוס של יין לנזיר ואבר מן החי לבני נח, תלמוד לומר "ולפני עור לא תתן מכשול" ... הכא במאי עסקינן - דקאי בתרי עברי דנהרא" וברש"י: "דאי לא יהיב ליה לא מצי שקיל". וכך כתבו גם ברי"ף, רא"ש, סמ"ג (ל"ת קסח) וריטב"א (שם, וכתב 'וכן הלכה').

אולם הרמב"ם לא הביא לחילוק זה (הל' רוצח ושמיה"נ י"ב י"ד וספר המצוות (רצט) ובעוד מקומות רבים בס' היד), וכבר עמד ע"כ במנחת חינוך (רלב ג ד"ה וכעת). ובהג' הגרי"פ פערלא על הרס"ג (ח"ג דף ר"ח) מביא שגם הבה"ג בהל' אבר מן החי לא חילק בין חד עברא לתר"ע. וכתב שם הגרי"פ שס"ל לרמב"ם ובה"ג שסוגיא דגמ' בב"מ (ה:) חולקת על חילוק זה דע"ז ו', והלכה כבב"מ, וכעי"ז כתב בשו"ת מטה לוי (ח"ב יח) דס"ל לרמב"ם שסוגיא דגמ' בסנהדרין (נה) פליגא. (יש לציין לרדב"ז (נזירות ה כ, וכעי"ז בהלכות אבל ג ה) שכן כתב על הרמב"ם שם "היינו דקאי בתרי עברי דנהרא").

ובהגהות מהר"צ חיות על הש"ס (שבת ג) כתב בדעת הרמב"ם, דס"ל שיש איסור דאורייתא דלפנ"ע אף בחד עברא מדין הוכח תוכיח. אמנם בשדי חמד (כללים ו כו ג) כתב על דבריו דלכו"ע יש חיוב תוכחה, אלא שכשאין מצד זה אז נחלקו האם יש איסור מסייע. (גם בשער הציון (שמז סק"ח) כתב דמיירי באין יכול למונעו). וראו עוד בשדי חמד שם (אות יז).

להלכה, ברמ"א (יו"ד קנא א) מביא מחלוקת כשמכשיל גוי, דיש אומרים שמותר לגמרי בכה"ג, ובמג"א (שמז סק"ד) כתב שאין לפנ"ע בחד עברא (אך יש איסור דרבנן, כדלהלן).

ובגדרי חד עברא, בשו"ת חוות יאיר (קפה) כתב שאם יכול להשיג רק ע"י טרחה לא חשיב חד עברא, ורק אם "ישנו במציאות לרוב איך שיבוקש ובלי טורח" אז חשיב ח"ע, ולכן אוסר למכור איסור למומר בהקפה. וכגדר זה כתב גם ביד מלאכי (כלל שסג) מהפרי חדש (או"ח תצו דיני מנהגי איסור כלל כג), ובשו"ת כתב סופר (יו"ד פג ד"ה ומ"ש).

איסור "מסייע לדבר עבירה"

אמנם, אף שבחד עברא דנהרא מבואר בגמ' שאין איסור לפני עיוור וכנ"ל, יש מהראשונים שכתבו שיש איסור אחר של "מסייע ידי עוברי עבירה".

בתוס' (שבת ג. ד"ה בבא) איתא: "ואפי' מיירי שהיה יכול ליטלו ...דלא עבר משום לפנ"ע ...איסור דרבנן מיהא איכא שחייב להפרישו מאיסור". וכ"כ הרא"ש (שם) והר"ן (שם ובע"ז ו) והריטב"א (ב"מ ה:), וכך ס"ל לתשב"ץ (בשו"ת ח"ג קלג). וברדב"ז (נזירות ה כ): "נהי דמסייע ידי עוברי עבירה אבל לא עבר אלפנ"ע לא תתן מכשול". וגם במג"א (שמ"ז סק"ד) משמע שפסק כרא"ש.

אמנם ברי"ף בע"ז משמע שמותר לגמרי (ע"ש בר"ן), וכן בתוס' (ע"ז ו) משמע כך (כ"כ הש"ך יו"ד קנא סק"ו), וכן כתב רמ"א בשם המרדכי רפ"ק דע"ז (ולפנינו לכאו' לא נמצא, וראו שו"ת כתב סופר (יו"ד פג ד"ה והנה תוס'), מ"ש מהדרכי משה), וכן ברמב"ן (שהובא בר"ן סופ"ק דע"ז), ובסמ"ג (לאוין קסח), וברבינו ירוחם (נתיב יד ריש חלק ז), ובשו"ת הרדב"ז (ח"ג תקלה, וח"ה רטו. אם כי שם מיירי באיסור דר', ע"ש) ואין זה כהל' נזירות דלעיל, (וראו עוד בלשון הרדב"ז בהל' אבל (ג ה) שכתב "ואין כאן אלא מסייע ידי עו"ע ואין בו ממש". ויל"ד אם ריש דבריו העיקר או סופם), וכ"כ בבית יהודא (עייאש יו"ד יז). וראו גם בתוס' (קידושין נו.) שמשמע שאין איסור.

והרמ"א (שם סו"ס א') כתב שיש אומרים שאם יכולים לקנות במקום אחר ליכא לפנ"ע, ויש מחמירין, ונהגו להקל כסברא ראשונה וכל בעל נפש יחמיר לעצמו. (ובשו"ת חוות יאיר (קפה) כתב שמלשונו "ויש מחמירין", משמע דס"ל לדידיה לקולא מדלא כתב "ויש אוסרין"). ובש"ך (ס"ק ו) הקשה סתירה ברי"ו וכו' ע"ש, והוכיח מזה שאין מחלוקת כלל אלא המתירים דיברו בישראל והאוסרים בגוי ומומר, (וכ"כ במג"א הנ"ל, אך יש חולקים בזה כדלהלן). ובשו"ת ציץ אליעזר (חי"ט לג ז-ט) כתב שאין צריך להפסיד כל ממונו משום איסור מסייע.

ובפירוש המשנה לרמב"ם (תרומות ו ג) כתב: "עובר על הכתוב שאמר ולפנ"ע וגו' אם היה הוא סיבה לעבור העבירה, או עובר על הכתוב שאמר אל תשת ידך עם רשע אם סייעו לאותו עובר". ויש לבאר מה שכתב "אם סייעו", דהרי הרמב"ם לא חילק בין חד עברא לתר"ע. (וראו גם בהל' שבת (ה טז) שכתב שמסייע פטור אם השני יכל לעשות בלעדיו, אך שם זה לגבי שיקרא ממש עושה מלאכה ופה אנו דנים רק לאיסור דרבנן).

ויש שחילקו בין אם הוא משתתף ממש בעבירה או רק מאפשר את עשייתה, שאם מקדש אשה גרושה לכהן או מקיף ראש, שם אסור אף בח"ע משום מסייע, אך אם רק מושיט דבר למישהו שיכל לקחתו לעצמו לבד, אין בזה שום איסור. ובטורי אבן (חגיגה יג באבני מלואים) כתב שאם העבירה מזומנת לפניו לעשותה באין מוחה ומעכב, אין אפילו איסור דרבנן כי אם לא היה נותן לו היה לוקח מעצמו ומה עשה. ובגמ' (ב"מ עה:) איתא, שערב ועדים בהלוואת ריבית עוברים משום וכו', ולא כתוב שעוברים משום לפנ"ע. ואומר שם התוס', דזמנין דעברי אלפנ"ע כגון אם לא היה מלוה בלעדיהם, וזה לא כתוב בגמ' משום דלא פסיקא ליה. ורואים שמלוה ולוה (שכן כתובים בגמ') עוברים על לפנ"ע תמיד, ולכאו' צ"ב מאי שנא מעדים. ולחילוק הנ"ל אתי שפיר, כי המלוה והלוה הינם ממש חלק ממעשה העבירה. וכחילוק זה כתב גם ביד מלאכי (כלל שסה), וכתב שם שאמירה לצדוקי שיעשה מלאכה ביו"ט חשיב כעצם האיסור כיוון שאי אפשר לעשות את המלאכה בעל כרחו של בעה"ב. אמנם בשו"ת דברי מלכיאל (ח"א חו"מ קג) כתב שבמשתתף במעשה יש איסור דאורייתא דלפנ"ע גם בחד עברא, וכך גם מסביר את הרמב"ם דלעיל. ואי"ז כנ"ל שאמרו שיש איסור דר'.

איסור בפני עצמו, או סניף של העבירה בה מכשיל

כמו באיסור לפני עיוור, גם בגדר איסור זה של מסייע ידי עוברי עבירה, ישנה חקירה האם הוי סניף מאיסור לפנ"ע, או שמא איסור אחר. ולדעת החתם סופר (יו"ד יט ד"ה ומעתה), האיסור מדין ערבות. ובאגרות משה (אה"ע ח"ד סא ב) ג"כ מסתפק בזה, ומוכיח ממה שיש הבדל בין מזיד לשוגג, שזה מדין תוכחה, שמשום הכי אין איסור בשעה שעובר כי ודאי שלא ישמע אז.

ובריטב"א (ע"ז ו:) שכתב "שאנו חייבין למחות בידו דכל ישראל ערבין זה לזה וכ"ש שאסור להם לגרום להם לעשות שום איסור או להרבות באיסור כלל" יש במשמע שזה מדין ערבות, (וראו לעיל ממהרצ"ח, אך מכל מקום רואים שזהו מקור דין מסייע"ע), וכך גם דייק בשו"ת ציץ אליעזר (חי"א סא). וכן מהדגול מרבבה (על הש"ך יו"ד קנא סק"ו) ניתן לדייק שזה מדין ערבות, שלכן אין מסייע במזיד, ע"ש בלשונו. ואולי מהגמ' (ב"מ ה:) ניתן לדייק להיפך מהא דיש לפני עיוור במכשיל את הרועה.

ובשערי תשובה לרבינו יונה (ג נ) כתב: "לא תהיה אחרי רבים לרעות, - הוזהרנו בזה שלא לחזק ידי עוברי עבירה בדברים, ושלא להתחבר אל המסכימים אל העול, וכעניין שנאמר לא תאמרון קשר וגו'". וא"כ יש עוד מקור לאיסור זה, וכן מפירוש המשנה לרמב"ם דלעיל, יש עוד מקור מ"אל תשת ידך עם רשע".

ונפק"מ בנידון זה למקרים שאין דין ערבות, כגון גוי (ראו להלן) אשה (ראו להלן הדעות בזה) וגר (כתבו רש"י ותוס' בנדה יג: ויבמות מז: שאין כלפיהם ערבות), וכן בדינים דרבנן (בשו"ת זרע אברהם (או"ח יב) שהובא בברכי יוסף (או"ח קכד סק"ג), וכן בצל"ח (ברכות מח.) כתבו שאין בזה דין ערבות, וראו שו"ת סמא דחיי (או"ח יג ויד) שהובא בפרי מגדים בפתיחה כוללת (ח"ב אות ט"ז), וע"ש עוד בפרי מגדים).

נידונים שונים ב"חד עברא"

האם כשיכל לעבור ע"י ישראל אחר מקרי חד עברא

כתבו האחרונים, שאם הכשיל אדם בעבירה, והנכשל יכל לעבור את עבירה זו על ידי ישראל אחר שיגיש לו אותה, מקרי חד עברא, כיון שעכ"פ יכול היה לעבור על האיסור בלי המסייע. כך כתבו כנסת הגדולה (הגהת הטור, יו"ד קנט יג, וחו"מ לד לו) בשם מהר"א ששון בכת"י, שו"ת פני משה (ב קה), שו"ת מחנה חיים (או"ח ב' י"ח), שו"ת כתב סופר (יו"ד פג), מהר"ש קלוגר בשו"ת טוב טעם ודעת (תליתאה ב לא), ושו"ת בית יצחק (או"ח כט וקיז).

אולם במשנה למלך (מלו"ל ד ב) חולק ואומר שדווקא אם הנכשל יכל לעבור על האיסור בלי שיהא איזה אדם שהכשילו ועבר על לפנ"ע, רק אז המכשיל לא עבר על לאו זה. אך בקמרה שיכל לעבור רק אם אי מי יכשילו ויעבור על הלאו דלפנ"ע, אין זה נקרא "חד עברא". ומוכיח כך מתוס' ב"מ עה: ד"ה ערב, שכתב שלווה עובר תמיד בלפנ"ע, וכן מתוס' בחגיגה יג., וכתב עוד, שתמיד יש חשש שהאחר יחזור בו ולא ירצה לעשות איסור, ואם כן אין ודאות שיכל להיכשל בלעדיו - ולא חשיב כחד עברא. ובשו"ת כתב סופר (יו"ד פג) תמה על טעמו הראשון מאי שנא, ועל טעמו השני אומר שבאמת הפני משה גם כן מיירי רק כשאין חשש זה, וכגון שיש לוה שרגיל ללוות בריבית וידוע שלא יחזור בו, או שיש לוה שוגג שידוע שלא ישמע לנו. ומ"מ כשיטה זו כך סוברים גם המנחת חינוך (רלב ג, וגם הוא הוכיח מהתוס' בחגיגה יג.), חוות דעת (יו"ד קס ביאורים א) החיד"א בברכי יוסף (חו"מ ט סק"ג), וע"ע בספרו יעיר אוזן (מערכת ל יג). (ובמשנה למלך עצמו בהל' מלו"ל (ה ב) כתב לכאורה כשיטת הפני משה, וראו מה שתירץ בשו"ת יד אלעזר (ח), הובא בשדי חמד (כללים ו כו יא ד"ה ולפי)).

ואם המכשיל נותן מתנה כוס יין לנזיר, והנזיר יכל להשיג יין אחר רק בקניה בכסף, ברמ"א (יו"ד קנא א) כתב (מהמרדכי ע"ז ו:) שגם זה נחשב "חד עברא", אולם בפתחי תשובה שם מביא אמונת שמואל (יד) שחולק. (וראו עוד בשו"ת כתב סופר (יו"ד פג) ד"ה ומ"ש וד"ה והנה תוס'). ובתוס' (קידושין נו. ד"ה אבל) שואל על רש"י שהרי אין לפנ"ע כשמוכר דבר איסור אם יכל לקנות את זה ממוכר אחר, וזה כרמ"א, ובאמת בספר המקנה שם ביאר שדעת רש"י כשיטת האמונת שמואל. (וראו שו"ת יחוה דעת ג סז הערה ב). ובמשנה ברורה (שמז סק"ז) דייק ממה שהמגן אברהם הביא את התוס' בקידושין, דס"ל דחשיב ח"ע גם ביכול רק ע"י קניה, "אמנם בביאור הגר"א שם משמע דס"ל להלכה דאפילו היכא שהגוי יכול לקנות במקום אחר, גם כן אסור, וכן פסק בפת"ש בשם שו"ת אמונת שמואל, וכן מצדד בברכי יוסף שם".

וכשקונה מגוי, בתוס' בקידושין שם אומר על מקרה כזה דמקרי חד עברא, וכן פסק המשנ"ב (שמז סק"ז, ראו שם בשער הציון סק"י).

כשהנכשל שוגג

בשו"ת הרדב"ז (הביאו ביד מלאכי (כלל שסו)) כתב חידוש, שגם בחד עברא, אם הנכשל שוגג, המכשיל עובר בלפנ"ע דאורייתא, והטעם משום שודאי שהנכשל יעבור ע"ז. ובשדי חמד (כללים ו כו ד) מביא שמהרלנ"ח (רס"י קכ"א) חולק ע"ז וס"ל שלא שנא מכל ח"ע.

ולכאו' מדברי הדגול מרבבה (על ש"ך קנ"ט סק"ו) שס"ל שבח"ע בנכשל מזיד אין כל איסור, יש לדייק ג"כ דס"ל לא כרדב"ז (וממילא גם שהרדב"ז לא ס"ל כמוהו), כי אם בנכשל שוגג יש לפנ"ע גם בח"ע, ובמזיד אין כלל איסור, מתי דיבר התוס' בשבת ג. שאומר שיש איסור מסייע"ע? וניתן היה לומר שישנה דרגה אמצעית, שמצד אחד אין הנכשל שוגג, אך מצד שני אי"ז ודאי שיעבור. אולם מלשונו של הדגול מרבבה משמע שכל איסור מסייע הוא מדין הפרשה ובמזיד אין הפרשה אלא רק בשוגג, וא"כ גם כשלא ודאי שיעבור אין איסור מסייע כיון שהוא מזיד, וא"כ ע"כ שבשוגג יש.

ובספר חמדת שלמה (יבמות מז:), ר"ל בכל לפנ"ע, שאם הנכשל שוגג זה חמור יותר וחשיב כאילו המכשיל עשה את העבירה, אך חזר בו.

חד עברא באיסור דרבנן

ראו להלן הנידון במכשיל (בתרי עברי דנהרא) באיסור דרבנן. ולגבי איסור 'סיוע' בחד עברא באיסור דרבנן: במג"א (קס"ג סק"ב) מסתפק בזה, ולביאור המחצה"ש שם פשיטא ליה שיש איסור (והספק רק משום שמונע מהנכשל איסור יותר גדול), וכך גם ס"ל למהרש"ם (בשו"ת ח"ב סי' צ"ג), וכ"כ בלב שומע (מערכה ל' אות ל"ט).

ומהרש"ק בשו"ת טוב טעם ודעת (תליתאה ב לא) כתב, "לא גזרינן בדרבנן, דהוי גזירה לגזירה, וגם אף אם בדרבנן הוי מסייע ידי עוברי עבירה, י"ל היינו רק בוודאי איסור דרבנן ולא בספק וכו'".

ולפרי מגדים (שם, באשל אברהם) ס"ל שאין איסור מסייע בעבירה דר', וכ"כ בשו"ת הרדב"ז ח"ה סי רט"ו (אם כי משמע דס"ל שם שכלל אין לאיסור מסייע), ובית יהודה (עייאש) ח"א יו"ד סי' י"ז, ואגרות משה (אה"ע ח"ד סו"ס ס"א) מהכסף משנה (הל' מעשר סופ"י), ואומר שם דמ"מ אסור לתת לתוך פיו. וראו גם שו"ת דברי מלכיאל (ח"א סי' ק"ג אות ד').

האם יש חילוק בין מסייע בשעת העבירה ללפניה

במשנה (מעשרות ה' ג') מותר למכור שדה לחשוד על המעשרות קודם שתגיע עונה"מ, ובחזון איש (שביעית יב ט) ביאר שזה משום שאם נחמיר בכך זה יהא ג"כ מכשול.

הנצי"ב בשו"ת משיב דבר (ח"ב סי' ל"א), ג"כ מחלק בין שעת עבירה ללפניה ומיישב בזה את שני התוס' שהובאו לעיל, וכ"כ בשו"ת בנין ציון לבעל הערל"נ (סי' ט"ו) לישב את שני התוס', .

והגאון נצי"ב שם תולה זאת במחלוקת רש"י ותוס' בגיטין סוף פרק הניזקין, שלתוס', גמ' דידן כירושלמי שהובא להלן ורק בשעת עבירה יש איסור, ואם יש דרכי שלום ותליה מועטת, או תליה חשובה אף בלי דרכי"ש, שרי. ולרש"י מיירי בגמ' שם אפי' בוודאי יעבור, ולכן צ"ל דמיירי לפני שעת העבירה, וכתוב דשרי משום דרכי שלום, וא"כ משמע שבלי זה אסור, וכן בשעת עבירה יהא איסור אף אם יהא משום דרכי"ש. ומסיים שם שאף לרש"י, י"ל שבמסייע לפני שעת עבירה אין איסור אא"כ גורם הקדמה כל שהיא, כמו במושיט מאכל למומר, אך אם למשל מוכר למשרתו של המומר, שאם לא ימכור לו אז הוא יקח מאחר ויגיע לאדון באותו זמן, אין זה מסייע אף לרש"י כיוון שאי"ז בשעת העבירה. (ומוסיף שם עוד, וכ"כ בסי' ל"ב, שבמשאיל נפה וכד' ה"ז כמו בשעת מעשה, כיון שיכול תמיד לחזור בו מההשאלה, אא"כ שאל בשביל מלאכה מסויימת שאז לא יכול לקחת ממנו עד שיגמור, וכ"כ כעי"ז המהרש"ם בח"ב סי' צ"ג לגבי השכרת שדה לכותי בע"ז כב. שבמהר"ם שיק מצוה רל"ג ז' תמה שיש לפנ"ע אף שאי"ז בשעת עבירה, ותי' המהרש"ם די"ל שבשכירות הוי כל יום בפנ"ע. והביא שיש שתירצו דזמן ממילא קאתי, אך דחאם). ובסי' ל"ב מוסיף, שבנותן תמורת שכר, הרי זה כמו דרכי שלום, ומביא שכ"כ הרמב"ם בהל' תרומות (י"ב ו') ובהל' ביכורים (ח' י"ג), וכך איתא בגיטין (סב.) שהתירו משום כדי חייו של גבל ובדד.

ובריטב"א (קידושין מב: ובשיטמ"ק ב"מ י:) (הובא לעיל "נתן מכשול ולא נכשלו") , רואים לכאורה שאף לפנ"ע דאורייתא אין במכשיל לפני שעת עבירה.

בשו"ת כתב סופר (יו"ד פג), מחלק כנ"ל בין אם המכשיל מסייע בשעת 'אתחלתא דעבירה או גמרה', כגון שמגביה חפץ ונותן למישהו שיוציאו בשבת מרשות לרשות, לבין אם מסייע לפני זה, כגון מושיט כוס יין לנזיר ואח"כ הנזיר שותה. ומדמה זאת לרש"י סו"פ הניזקין (ולא כנצי"ב שאמר שרש"י ותוס' שם נחלקו), ואומר שלפני שעת עבירה מותר אף בלי בעיה של דרכי שלום, ודווקא שם הצריכו זאת משום דמיירי בכלי אכילה שאי אפשר בלעדיהם, ואף שזה חד עברא, מ"מ זה סיוע 'שיש בו ממש', משא"כ במושיט לו את שלו.

נידונים בגדרי איסור "לפני עור"

תוכן עניינים

פרקים מרכזיים יסודות האיסור "חד עברא דנהרא" גדרי האיסור נידונים נוספים בגדרי האיסור אקטואליה

יסודות איסור לפני עיוור לא תיתן מכשול מקור האיסור פירושו וגדרו מכשול פיזי לעיוור ממש נתן מכשול ולא נכשלו חיוב מלקות איסור עצמי או סניף לכל עבירה בנכשל שוגג או מזיד כשהמכשיל לא מצווה

"חד עברא דנהרא" מסייע ידי עוברי עבירה איסור עצמי או סניף לכל עבירה נידונים בחד עברא כשיכל לעבור ע"י אחר כשהנכשל שוגג באיסור דרבנן מסייע לפני שעת העבירה

נידונים בגדרי האיסור באיסור דרבנן באיסור לכתחילה באנוס מחמיר המכשיל את המיקל לפני עיוור ומסייע בגוי לפני עיוור ומסייע באשה לפני דלפני במושיט דבר היתר בספק יעבור כשרק מוסיף או מגדיל עבירה כשמציל מאיסור גדול יותר כשהמכשיל שוגג בשב ואל תעשה

נידונים נוספים נתינת או מכירת מאכל לחוטא

אקטואליה

באיסור דרבנן

בשו"ת פני יהושע (חו"מ ט) מסתפק אם יש בזה איסור לפנ"ע דאורייתא, וכן במנחת חינוך(רל"ב, וראו במצוה שכ"ג). ומביאים מתוס' (ע"ז דף כב.) שאומר להדיא שיש איסור דאו', דלא גרע ממשיא עצה שאינה הוגנת . וכך גם הביא בספר קובץ הערות (עה ב), וכ"כ בכנסת הגדולה (יו"ד נה הגהת ב"י פט) לדעת רשב"א ור"ן. אמנם תוס' בחגיגה י"ח (ד"ה חולו), רמב"ן (ע"ז כב.), וריטב"א (ריש מו"ק), חולקים, ובחגיגה י"ג מחלק תוס' בין אם יש אסמכתא חזקה ללא (ראו מנחת חינוך). והגרמ"פ בשו"ת אגרות משה (יו"ד ח"א ג) ובספר דברות משה (שבת סי' ב' ענף ב') כתב שאולי התוס' בע"ז מיירי באיסור דרבנן, עיי"ש, (וכ"כ גם בחידושי הר"ן שם), ולתוס' ב"מ י: יהא איסור דאו'. ובשו"ת אחיעזר (ג סה ט) אומר שיש דין מיוחד במכשיל בעבירה שאסור גם בנכשל מזיד ודלא כבמכשיל בעצה רעה, והובא לעיל, ואומר שם שלפי"ד ה(תוס' שהובא ב)פני יהושע שלא גרע ממשיא עצה שאינה הוגנת, א"כ בנכשל מזיד ומכשילו באיסור דרבנן לא יהא לפנ"ע דאורייתא כי גם במשיא עצה אין איסור. ומסיים שאולי באיסורים תמיד חשיב כשוגג, וכנ"ל. וראו עוד בשדי חמד (כללים (כללים ו כו כא), ובקונט' דברי חכמים כרך ה' עמ' 341 סי' ל"ו), ובספר בית ישי (לגר"ש פישר, סי' י'). ובשו"ת הרדב"ז (לשונות הרמב"ם - חלק ה' סי' רט"ו (אלף תקע"ט)) כתב שאין בזה איסור, ורק ר' עיליש דגברא רבה הוא היה נזהר בזה (ולפי"ז יש עניין מסויים לא לעשות זאת). ובשו"ת יהודא יעלה (למהר"י אסאד, או"ח ד) הביא מתוספתא (דמאי סופ"ב) שמשמע שיש איסור, אך שם יש טעמים מיוחדים של סכנה שאני ושאין מאכילין טהרות לעם הארץ. והמגי"ה שם מביא שמהגמ' ב"מ (דף י) יש להוכיח שיש איסור לפנ"ע, כי קידושי גרושה לכהן בלי ביאה הוי איסור דרבנן ולא דאו'. ומהר"י כותב שם לבסוף, שצ"ל שתוס' בחגיגה י"ח שאומר שאין איסור הוא רק להו"א של רבה בע"ז ט"ו, וקי"ל שאסור, ואומר שכן פסק הרמ"א (או"ח קסג).

באיסור לכתחילה

בשו"ת אחיעזר (ח"ג כו) כתב סברא שאולי אין איסור לפנ"ע בדבר שהינו רק לכתחילה, כגון "לא תנשא ואם נישאת לא תצא".

ובדבר שאינו איסור ממש, כגון לגבי 'נתכוון לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה', שאיתא בגמ' (נזיר כג.) שצריך ע"ז כפרה משום מחשבתו הרעה, הנה יש לדון האם במכשיל חברו בזה יעבור בלפנ"ע. ובספר חפץ חיים (הל' לשה"ר ד יא במ"ח מו), הוכיח מדברי התוס' בקידושין לב. שעובר על לפנ"ע. וכ"כ בשו"ת תורה לשמה (לבעל 'בן איש חי') סו"ס ת"ז, וכ"כ בספר מנחת אשר (ויקרא ל"ח ה').

ובמנחת אשר שם אומר, דלפי"ז יהא אסור להלוות בלא עדים אף אם מכוון שימחול על ההלוואה אם הלווה יכפור, אולם לדעה שהחשש ההוא שמא ישכח, יהא מותר כי גם מחשבת עבירה אין. והגרשז"א בשו"ת מנחת שלמה (קמא לה ד) כתב שאם מארח מישהו והלה היה צריך לשאול על הכשרות ולא שאל, מחובת המארח להודיעו שהאוכל כשר כדי להצילו ממחשבה רעה, וכן אם מתייחד עם אשה בהיתר כגון שבעלה בעיר, והיא לא יודעת, צריך להודיעה. אמנם במנח"א שם חולק על זה וס"ל שאין בעיה ב'מחשבה רעה' כזו, כיוון שאין פה מחשבה לעבור על איסור אלא רק לעשות דבר שיש בו חשש לאיסור, וכן לגבי ייחוד דן שם. ובמנחת אשר (שם לט ד), מביא עוד מהריטב"א (מו"ק יז.) שמשמע שיש לפנ"ע במכשיל את הקטן, וגם מזה רואים שיש לפנ"ע בדבר שאינו ממש איסור.

ולכאו' מהגמ' (קידושין מא.) יש ללמוד שאין לפנ"ע בדבר שאינו ממש איסור, דאיתא שם שמצוה לקדש אשה בו יותר מבשלוחו... א"נ איסורא נמי אית בה ד'אסור לקדש את האשה עד שיראנה'. ולכאורה קשה אם כן למה כתבה המשנה שאפשר לקדש 'בשלוחו' אם הדבר אסור, ועוד קשה דא"כ הקידושין הוו מצוה הבאה בעבירה, ועוד קשה שזה שליח לדבר עבירה ולא מהני שליחותו, ועוד שלכאורה האשה עברה על לפנ"ע. ובתוס' שם כתב בסוד"ה אסור, שאנו מקדשין אפי' קטנות וכו', כי אם יש סיפק לאדם לתת לבתו נדוניא שמא אח"כ לא יהא לו ותשב בתו עגונה לעולם. וגם בזה יל"ד האם מפני חשש ברמה זו הותר לעבור על איסורים דרבנן? ומכל זה נראה פשוט, שאין זה איסור ממש אלא רק 'עניין גדול' לא לנהוג כך . וראו ברש"י שם ד"ה דו, שלאיש יש איסור כשמקדש, ולאשה אין, וכל העניין שלא תעשה שליח הוא רק משום מביו"מ, ולכאורה קשה שאם האיש עובר על איסור גם האשה עוברת בלפנ"ע? ולהנ"ל שאי"ז ממש איסור, יש לומר שלא שייך בזה לפנ"ע אלא רק באיסור ממש. אך הדבר צ"ע מסברא. ויתכן לדחות שכיוון שהמקדש מזיד, אין לפנ"ע כיון שאין זה איסור דאורייתא, וכמ"ש בשו"ת אחיעזר (הובא לעיל) שבמזיד לא שייך 'לא גרע ממשיא עצה שאינה הוגנת'. ועוד י"ל, שכיוון שהדבר רק ספק וכמ"ש בגמ' 'שמא יראה בה דבר מגונה ותתגנה עליו ורחמנא אמר ואהבת לרעך כמוך', א"כ אין בזה לפנ"ע.

עוד אפשר להוכיח לגבי נידון זה, מהגמ' בחולין (דף ז), שמשמע שיש לפנ"ע ב'עניינים'. דאיתא שם בגמ' שר' פנחס בן יאיר אמר לרבי שלא רוצה לאכול אצלו משום שיש לו פרידות שכרעיהם לבנות וכו', ורבי אמר שימכרם ורפב"י אמר שלפנ"ע לא תתן מכשול. ע"כ. והיה נ"ל שאיסור זה של פרידות לא הוי איסור ממש, כי לא מסתבר שרבי היה עובר ע"ז ועוד שאם זה היה איסור גמור מסתמא לא היה איסור בל תשחית שם בגמ' בהריגתם, וכבב"ק טו: ברש"י, וא"כ משמע שיש לפנ"ע גם בכזה איסור. אך אפשר לדחות, שגם איסור זה של לפנ"ע שכתוב שם אינו 'איסור' אלא עניין משום הפס', וכמו האיסור להשהות הפרידות.

עוד אפשר להוכיח מהגמ' (עבודה זרה טו) שמכירת בהמה דקה לכותי תלוי במנהג המקום (שאולי אסור כי שמא ימכור לגוי), ונראה שטעם מנהגים אלו נובע מהמשנה בפסחים (נג.) "מקום שנהגו למכור בהמה דקה לגויים מוכרין ושלא למכור אין מוכרין", שאלו שנהגו לא למכור לגוי הם אלו שנהגו לא למכור לכותי כי שמא ימכור לגוי, ורש"י אומר שיש שנהגו שלא למכור "דהחמירו על עצמם משום גסה", ובע"ז שם מבואר שאסור למכור לכותי משום לפנ"ע שמכשילו שימכור לגוי ויעבור על איסור, וא"כ רואים לכאורה שיש לפנ"ע גם בדבר שרק החמירו על עצמם. אמנם י"ל שאולי שאני שם שכיוון שנהגו לאסור מכירה לגוי זה איסור ממש וכמו נדר. ועוד, שרש"י שם (ד"ה אלמא) כתב שהראיה לא מהמקום שנהגו לאסור בדקה אלא מדיוקא שבהמה גסה בכל מקום אסור, וא"כ אין ראיה, כי בהמה גסה אי"ז רק מנהג.

באנוס

ברמ"א (יו"ד קפה ד) איתא שא"צ ע"ז כפרה, ולא כבשגגה, וכדברי הרמב"ם (שגגות ה ו), ומ"מ כתב בשו"ת אגרות משה (יו"ד ח"א סי' ג') שיש בזה לפנ"ע אם הכשיל מישהו לאנסו, כי לפנ"ע הוי בין אדם למקום ולמעשה הוא גרם שיהא עבירה. וראו גם בקובץ שיעורים עמ"ס כתובות (אות י"ב).

ובשו"ת כתב סופר (יו"ד פג ד"ה ויש) כתב שהלווה בריבית משום פיקוח נפש דשרי כמו שכתבו הב"י והרמ"א (יו"ד קס), אף שודאי שיש למלוה איסור ריבית, מ"מ לא עבר (המלוה) גם בלפנ"ע. ואי"ז כנ"ל. ויל"ד בגדרי אונס דפיקוח נפש, וראו שו"ת אגרות משה או"ח ד' ע"ט, ואולי כוונת הכתב סופר רק כלפי לפנ"ע דאורייתא.

מחמיר המכשיל את שאינו מחמיר

בשער המלך (הל' אישות פ"ט הט"ז) כתב להוכיח שיש לפנ"ע בשויא אנפשיה חתיכה דאיסורא ומאכיל לאחר שמותר לו, (מהא דסוף נדרים, שהאומרת שהיא גרושה, מותרת לכהן, וכתב בשטמ"ק כ"י שאין איסור לפנ"ע כי זה בע"כ, ומשמע שבשאר מקרים יש לפנ"ע. וראו מש"כ ע"ד בשו"ת פרי יצחק ב' ל"ח), ומדמה זאת גם לטבח שאמר שהשחיטה פסולה, שיהא לו איסור להאכיל לאחר משום לפנ"ע. ואומר שיש ללמוד מזה לגבי אותם המחמירים מלהדליק הטוטי"ן (סיגר) בנר של חלב, שאסורים לתת לאחרים משום לפנ"ע. ומביא שיש אומרים ששויא אנפשיה חתיכה דאיסורא אסור משום נדר, ולפיהם פשוט שאין בזה לפנ"ע. ובהגהות מעשה חשב שם, דן ע"ד שאין ראיה מדברי השטמ"ק לגבי אשה ששאחד"א שהיא גרושה, לגבי טבח שאמר ששחט לא טוב, כי דווקא באשה שאין לה שום נפק"מ מזה אלא לעניין שאסורה לכהן, ממילא י"ל שזה גופא מה ששאחד"א - שתהא אסורה להכשילו בזה מדין לפנ"ע, (ויל"ד מסברא אם שייך שויא אנפשיה חתיכה דאיסורא כזה), אך לא בטבח שנפק"מ לעניין שאסור לו עצמו לאוכלו. ועוד דן שם שאין דמיון בין אשה וטבח שזה איסור גמור לפי"ד האוסר, לבין מי שמחמיר ע"ע לא להדליק מנר של חלב כי לא רוצה להנות מעשן שנוצר עי"ז, ששם יודע שאי"ז איסור אלא שמחמיר ע"ע וכמו נדר. וראו בשו"ת אגרות משה (אה"ע ד' ס"א ב') לגבי איסור מסייע, שאין את איסור זה כשהאוסר דבר מסויים נותנו למתיר, ומוציא זאת ממשכ"ש שאיסור מסייע הוא מדין תוכחה ואין תוכחה כשודאי לא ישמע וכשסובר שמותר הרי זה ודאי שלא ישמע. ובשם הגרש"ז אויערבאך שמעתי שהורה שאין למחמיר איסור לתת למיקל. (ויש לשים לב דמ"מ בשבת יהא למחמיר איסור להנות מהמלאכה מצד 'מעשה שבת'). והחזון איש הורה שהנוהג איסור בשנת שמיטה בפירות נכרי, אסור לקנותם ממי שלא נוהג כך משום שמכשילו באיסור סחורה בפירות שביעית. ותמהים ע"ז וראו בספרים דרך אמונה וחוט שני מש"כ להסבירו, וראו מנחת אשר ויקרא ל"ט ו' ושביעית סי' ז'. וע"ע בקובץ שיעורים ביצה (אות סז) ומ"ש שם מהריטב"א (סופ"ק דיבמות), שאף שאסור למיספי בידיים למתיר, מ"מ א"צ להפרישו, וכמו לגבי קטן.

"לפני עיוור" ו"מסייע ידי עוברי עבירה" בגוי

מפשטות הגמרא והפוסקים, יש איסור "לפני עיוור" גם אם מכשיל גוי.

אמנם ברמב"ם (סהמ"צ רצט) כתב, הוזהרנו שלא נכשיל "קצתנו את קצתנו", ואת הברייתא בע"ז ו: לא פסק, ראו בעין משפט שם ובפסחים כב:, וכן ראו בלשונו בהל' רוצח פי"ב הי"ב עד י"ד, ורק בהי"ד כתב 'ומכשילו' ושם מיירי בישראל ובהל' לפני"ז דמיירי בגוי לא כתב כן, ויל"ד בכ"ז. ובמשל"מ (כלאים א' ו') כתב בדעת ברמב"ם שיש איסור לפנ"ע בגוי. ויש שאמרו, שמש"כ הרמב"ם בסה"מ מיירי בעצה רעה, ואיסור זה נאמר רק כלפי ישראל ולא לעכו"ם. ויל"ד. ולעצם הדין, כ"כ בחינוך (רלב) שאיסור עצ"ר לא נאמר כלפי גוי. וע"ש במנחת חינוךאות א', ובמש"כ ע"ד בקוב"ש בפסחים (אות צ"ה) ובחזון איש (יו"ד סב) שבעצה רעה האיסור הוא מדיני בין אדם לחברו ולכן אי"ז שייך בגוי.

(ובשו"ת פני יהושע ח"א יו"ד סי' ג' כתב לחדש, שאחר מתן תורה אין לפנ"ע דאורייתא בגוי מאחר דחשבינן להו 'אינן מצווים' בב"ק לח., וראו באמרי בינה יו"ד טריפות סי' ז' שתמה עליו דמ"מ לא גרע מעצ"ר, ולפמש"כ לעיל יל"ע בזה. ובמנחת אשר ויקרא ל"ט ג' אומר, שממה שיש עונש בז' מצוות מוכח שאין זה מותר, וא"כ יהא לפנ"ע).

ולגבי איסור "מסייע" בגוי: בתוס' ע"ז ו: משמע שאין, ובתוס' בשבת ג. כותב (באופן כללי ולא על גוי) שיש איסור מסייע. וברמ"א הביא את ב' התוס' הללו כמחלוקת, וכתב (יו"ד קנ"א סוס"ע א') שי"א שאין לפנ"ע לגויים אם יכולים לקנות במק"א וכו' וי"א שיש איסור ובעל נפש יחמיר עיי"ש, והיינו משום דס"ל דפליגי, אך הש"ך "מזרע דאהרן קאתי, עביד עובדא דאהרן לעשות שלום בין הראשונים דלא פליגו", אלא שהאוסרים מיירו בישראל והמתירים בגוי או בישראל מומר שאין חיוב להפרישם. וכ"כ בספר חסידים (ת"מ) שאין מסייע בגוי.

ומרש"י (ע"ז נה. בסוה"ע, ונה: סוד"ה וישראל) משמע לכאו' שיש איסור מסייע בגוי, כי כתב שם "ומשום מסייע ידי עוברי עבירה ליכא שהעכו"ם לא נצטווה על כך", ומשמע שבע"ז וכד' שגם גוי מצווה, יש לאיסור מסייע, ואכן כך דייק מרש"י במג"א (שם). אמנם בשו"ת טוב טעם ודעת לגר"ש קלוגר (ג ב לב), הסביר בדברי המג"א שלא ר"ל דפליגי בזה, ולכן לא כתב את דברי רש"י מיד לאחר שהביא את התוס', אלא ר"ל שאם עושה עם הנכרי בשעת העבירה ממש יהא איסור מדין שאין להחזיק את ידיהם, וכגיטין ס"ב., ובשו"ת כתב סופר (יו"ד פג), כן פירש שהמג"א מביא שרש"י חולק, אך כתב שם מדנפשיה שי"ל שגם רש"י מיירי דווקא בשעת עבירה או בסיוע שיש בו ממש.

ובשו"ת אגרות משה (או"ח ח"ג סו"ס כ"ז) כתב "דאף שיש חולקים עלייהו אף בעכו"ם, עי' בביאור הגר"א שם סק"ח, מ"מ כיון שהיא פלוגתא דרבוואתא באיסור דר', יש להקל במקום הפסד גדול כזה וצורך הגדול כזה להמעות, להורות כהש"ך והדגול מרבבה". (אולי הגר"א חולק רק בקניה ולא בכל מסייע, וצריך עיון בלשונו). וראו גם בשו"ת משיב דבר (ח"ב סי' ל"א).

גם ביד מלאכי (כלל שסא), מסביר את הגמ' (בנדרים סב:) לגבי מסייע, וא"כ לפירושו יש איסור מסייע בגוי.

האם יש לגוי איסור להכשיל אחרים

הפמ"ג בספרו גינת ורדים (מ"ג) אוסר, ובשדי חמד (כללים ו כו כג) חולק, וכמו שרואים מתוס' ע"ז טו:, ואולי זה תלוי בנידון האם לפנ"ע הוא איסור עצמי או סניף לעבירה בה מכשיל.

"לפני עיוור" ו"מסייע ידי עוברי עבירה" באשה

בספר החינוך (רלב) איתא שנוהגת בזכרים ונקבות, וכ"כ בדרישה (יו"ד א).

וברמב"ן (יבמות פד:) כתב, דבלאו שאינו שוה בכל, נשים אינן עוברות משום לפנ"ע, כך ביאר דבריו במחזיק ברכה לחיד"א (סי' ס"ב), וע"ע בהג' מעשה חשב על שער המלך אישות ט' ט"ז. (ובשדי חמד הקשה מכאן על רעק"א יו"ד קפ"א שדן בלפנ"ע באשה). ובשו"ת חתם סופר (חו"מ ר"ב) כתב שיש שהבין מהרמב"ן שגם איש לא עבר בלפנ"ע בלאו כזה, ובחתם סופר שם תמה על זה דלא גרע מעצה רעה, ולכן מסביר דמיירי רק על נשים וכנ"ל, ומביא דכ"כ הריטב"א.

והנה, מהפרי מגדים בפתיחה כוללת (ב יד) מתעורר צד נוסף לעניין חיוב נשים בלאו דלפנ"ע, שהרי אין בלאו זה מלקות (בפשטות, וראו לעיל), וא"כ יתכן שאינן מחוייבות בכך. דהנה כתיב (במדבר ה' ו') 'איש או אשה כי יעשו' וגו', ורש"י בקידושין (לה.) כתב, שהשווה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה "ולאווין עונש מלקות", וכ"כ ביבמות (פד: ד"ה עונשין) - "לאו וכרת", ומשמע מכל הנ"ל שנשים פטורות מלאו שאין בו מעשה, אמנם מביא הפמ"ג שם שמהרמב"ם (עכו"ם י"ב ג') משמע לא כך. (וראו בשדי חמד (כללים ו כו יא ד"ה ושם), שהביא בשם מהרימ"ט שנשים פטורות מלאו שאין בו"מ ושבשו"ת בית יצחק נחלק עליו וכו' ועוד ס"ל שם שלאו שבכללות שאני. ומ"מ יל"ד ממש"כ מהפרי מגדים לעיל).

ולגבי איסור מסייע ידי עוברי עבירה

דעת הרא"ש (ברכות ג יג) שאשה אינה בדין ערבות, וכ"כ רבינו יונה שם בשם ר"י, ובדגול מרבבה (או"ח רע"א) מסופק אם אנשים בכלל ערבות לנשים. וכתב בשו"ת יד רמה (פוקס) יו"ד ק"א, שלפי הצד שמקור איסור מסייע הוא מדין ערבות, א"כ להנ"ל אין לאשה ובאשה את איסור זה. וכדעת הרא"ש ור"י, כך גם ס"ל לצל"ח (ברכות כ'), וראו בענין זה בשו"ת ציץ אליעזר חט"ו ריש סי' ל"ב, וכתב שם שאף שאין דין ערבות יש דין תוכחה, (שו"ת הלכות קטנות ח"א סי' קל"ב), וא"כ יל"ד לכאו' לגבי מסייע, אך בשדי חמד ושער הציון כתבו דמיירי באין יכול להוכיח, אך א"כ יל"ד גם על דין ערבות אם שייך. וע"ע בציץ אליעזר שם שיש אומרים שאשתו של אדם כן ערבה עליו כי בידה להוכיחו.

ומ"מ, בשדי חמד (כללים מ' מ"ב) ס"ל שיש איסור מסייע לאשה, וכ"כ גם בספר נשמת כל חי לגר"ח פלאג'י (א יו"ד לה), ובלשון הרשב"ם בב"ב (נא:) כתב שסיבת האיסור לקבל פקדונות מהאשה הוא מחשש שמא היא גנבה מבעלה "ואסור לסייע בידי עוברי עבירה".

"לפני דלפני"

ישנו נידון בהלכה האם יש איסור לפני עיוור כשמביא דבר איסור לאדם שלא יעבור בזה בעצמו על איסור, אלא יכשיל עם זה מישהו אחר שיעשה את האיסור. ויש חילוק בענין זה בין ישראל לגוי, כלהלן:

בישראל שימכור לישראל או לגוי:

מבואר בגמ' (ע"ז טו:) שיש איסור לפני עיוור בישראל שימכור לישראל או לגוי. ובתוס' מסביר שם שהאיסור משום שהכשיל את הישראל באיסור 'לפנ"ע', (וביתר ביאור כתבו בתוס' ר' אלחנן בריטב"א ובר"ן).

אולם לגבי גוי שימכור לגוי:

מבואר בגמ' שם ד'אלפני דפני' לא מפקדינן בגוי, ולכן מותר למכור דבר איסור לגוי שלא יעבור בזה עבירה אלא ימכור לגוי אחר. ואפילו כשוודאי ימכור לגוי שיעשה בזה עבירה אין איסור לישראל הראשון שמוכר לו, כ"כ בשו"ת אגרות משה (יו"ד א' ע"ב) משו"ע אה"ע סו"ס ה'. וראו ש"ך סי' קל"ט. ובשו"ת כתב סופר (יו"ד פג) כתב, שאם מוכר לשמש של עבודה זרה הרי זה 'לפני' ממש ולא 'לפני דלפני', כיוון שהכומר שלחו

ובטעם הדבר, לתוס' הסברא היא שכיוון שהגוי לא מצווה לא להכשיל ממילא אין לנותן לו איסור לפנ"ע.

ולגבי גוי שימכור לישראל:

לפי סברת התוס' שכיוון שהגוי לא מצווה לא להכשיל ממילא אין לנותן לו איסור לפנ"ע, א"כ יהא מותר אף בימכור לישראל, אמנם בתוספתא (כלאיים ה' י"א) חולין (צג:) פסחים (מ:) סמ"ג (קס"ח), ושו"ע (יו"ד ס"ה י"א, ש"א ח', ואו"ח תס"ז א'), מבואר שיש איסור, וכתב במנחת חינוך שהטעם משום שרבנן החמירו כדי שלא יכשל ישראל בעבירה בלי ידיעתו. ומשמע שבימכור לישראל מזיד אין בעיה, וכ"כ בשו"ת אגרות משה שם. אמנם עי' בחוות יאיר (קפ"ה) שכתב לגבי מכירת טריפות לגוי שיאכילם למומרת דחשיב לפני דלפני, וסיים שם "כי נראה לי שבעל נפש יחוש לעצמו דמכל מקום באה על ידו תקלה לאדם".

אמנם ברא"ש (ע"ז פ"א סי' י"ד) משמע שלגוי שימכור לישראל יש איסור לפנ"ע ממש, ובמנחת חינוך בקומץ מנחה באמת תמה ע"ז. ועמש"כ ע"ז הפרי מגדים בפתיחה כוללת (ח"ה אות ח'). ויש שאמרו שהרא"ש לשיטתו, ותלוי בנידון אם המכשיל חברו הרי הוא כעובר בעצמו על האיסור, ראו לעיל, ובתוס' רא"ש שבת דף ד' כתב (על משכ"ש דניחא ליה לחבר דליעבד איסורא זוטא ולא ליעבד עם הארץ איסורא רבה), "דהתם היינו טעמא כיוון דהוא ספי ליה איסורא, דאמר ליה מלא לך כלכלה תאנים, אם יאכל עם הארץ טבל על ידו הוי כאילו הוא אוכלו, לפיכך וכו'". ומקור לזה איתא ברש"י עה"ת (במדבר ל' ט"ז) "ונשא את עוונה - הוא נכנס תחתיה. למדנו מכאן שהגורם תקלה לחברו הוא נכנס תחתיו לכל עונשין" . וא"כ אפ"ל שדין זה שנכנס תחתיו, נאמר דווקא בישראל ולא בגוי, וזה יהא פשרו של החילוק בין מוכר לגוי לישראל למוכר לגוי לגוי לדעת הרא"ש, כיוון שאם ישראל יעבור בסוף עבירה הרי זה מתייחס לראשון כאילו הוא חטא, ולא שיש לו בעיה רק מצד איסור לפנ"ע שאז לא תהא בעיה בלפני דלפני. ועוד הוסיפו שלכן צריך פסוק ('לא ישמע על פיך') לאסור שיתוף עם העכו"ם משום שמשביעם בשם ע"ז, עי' סנהדרין סג:, דלכאו' צ"ע דתיפוק ליה מדין לפנ"ע, ולהנ"ל א"ש כי קמ"ל שעובר על איסור כאילו הוא זה שנשבע בשם הע"ז. (ומהר"ם שם הקשה כן ותי' דאין לפנ"ע כיוון שזה ספק. וע"ע בהגהות הגרי"פ פערלא לרס"ג (ח"ב עמ' 106 ב') שג"כ הקשה דתיפוק ליה מלפנ"ע, והובא לעיל בסוף הפתיחה עיי"ש).

במושיט 'דבר היתר'

במנחת אשר (ויקרא ל"ח ח') כתב שדבר שעיקרו זכות לא שייך בו איסור משום לפנ"ע, ולכן אומר שם שמותר לומר דברי תורה למי שלא בירך ברכת התורה, וכן דן לגבי המגייר מי שלא ישמור המצות כדינם, דבמנחת שלמה (ל"ה) כתב הגרשז"א שעובר בלפנ"ע, והגרא"ו אומר לפי הנ"ל שייתכן שאין, משום שזה זכות ולא שייך בזה 'מכשול'. ומ"מ אומר שאם הנכשל שוגג יש לומר דלא גרע ממשיא עצה שאינה הוגנת.

ובשו"ת אגרות משה (יו"ד א' ע"ב) מצינו עוד כלל דומה, שדבר שעיקרו למעשה היתר, ככלי וכאולם לסעודת חתונה, מותר ואין מסייע"ע, ואולי אף לפנ"ע אין. (ולכאו' זה כריטב"א ע"ז סג. דלעיל). ובמהרש"ם (ב' קפ"ד) כתב שבלפנ"ע אסור ורק במסייע שרי, וראו בספר פרי השדה (ג' צ"ז) ונטע שורק (או"ח י"ט). וכדברים אלו כ"כ גם הגרשז"א בשו"ת מנח"ש (ל"ה ב'), ולכן התיר למכור בתים, ולתת אוכל לשאינו מברך, וליסע במוצ"ש עם שאינו מבדיל וכן לתת לו אוכל. ואומר שמש"כ בע"ז כב. שאסרו למכור שדה לכותי, אולי שאני כי עובר עבירה ממש בגוף השדה. ועפ"י כלל זה מסביר את דברי הריטב"א שהובאו לעיל.

ובשו"ת תורה לשמה (סי' קל"ג), מוכיח (משבת צ: ועוד) שדבר שיהא עוד מעט אסור מקרי 'דבר איסור' ויש בו לפנ"ע.

כשיש ספק אם יעבור עבירה

במשנה (שביעית ה' ו') איתא (גבי מכירה לחשוד על השביעית): "זה הכלל, כל שהוא מיוחד לעבירה, אסור, לאיסור ולהיתר מותר". ובגמ' (ע"ז טו:) איתא "אלא אמר רב אשי, כל היכא דאיכא למתלי תלינן ואע"ג דמצווה (וא"ו שרוקה), וכל היכא דליכא למתלי לא תלינן ואע"ג דאינו מצווה". וא"כ רואים שאין איסור לפנ"ע נוהג מתי שאפשר לומר שלקח זאת לשימוש מותר, וכ"פ ברמב"ם (שמיטה ויובל ח ב והלאה).

ובריטב"א כתב: "ליכא לפנ"ע אלא כשנותנו למי שיעשה בו עבירה ודאי, ורבנן אסרו אפי' סתמו היכא שיש רגליים לדבר לחוש שיעבור בו זה עבירה ועשו סתמו כפירושו, וכל היכא דאיכא למתלי לקולא דלאו לעבירה בעי ליה, אוקמוה רבנן אדינא והתירוהו". ובדף סג. כתב הריטב"א: "יש לומר דמהכא שמעינן (שנותן כסף לפועליו עמי הארץ שיקחו בזה אוכל, ושמא יקנו איסור) דכל שאין אנו נותנים לו האיסור עצמו והדבר ספק אם יקח איסור או לאו אין בו משום לפנ"ע אפי' גבי ישראל".

וכ"כ ר"ת (גיטין סא. תוד"ה משאלת) דכל היכא דאיכא למתלי תלינן ומותר אפי' בלי הטעם של דרכי שלום, ומביא מהירושלמי (על המשנה של משאלת אשה לחברתה החשודה על השביעית נפה וכברה וכו', ובסיפא מפרש משום דרכי שלום) "שאני אומר נפה לספור בה מעות, כברה לכבר בו חול וכו'" וכתב ע"ז שאי"ז 'תליה גמורה' כמו פרה לשחיטה (משנה שביעית ה' ח'), דא"כ היה מותר גם בלי דרכי שלום. ורואים ג"כ שאם איכא למתלי ברמה של 'פרה לשחיטה' ה"ז מותר ואם רק ברמה יותר פחותה אז מותר רק בצירוף של דרכי שלום. (ויל"ד אם לבבלי מותר משום דרכי שלום גם בלי הטעם של תליה מועטת זו, ונראה שלא, ויל"ד בסדר הדברים בתוס' שם, והנצי"ב בשו"ת משיב דבר (ב לא) כתב דלרש"י מותר אף אם ודאי יעבור איסור, משום דאי"ז בשעת העבירה וגם שיש דרכי"ש).

וכך פסקו תבואות שור (טז כג) שו"ת חוות יאיר (קפה), ט"ז (יו"ד קנ"א סק"א), שו"ת מחנה חיים (ח"א מ"ה, מ"ז), תורת חיים על שו"ע או"ח (קס"ט סק"ג), שו"ת חתם סופר (יו"ד י"ט, ד"ה ועוד וד"ה מיהו וד"ה ועדיין), ושו"ת כתב סופר (יו"ד פג), ובספר כנסת הגדולה (על הכסף משנה בהל' רוצח פי"ב) בשם תשו' הרדב"ז, ושו"ת אגרות משה (או"ח ח"ג סו"ס מ"ג, אם כי שם כתב 'חששא בעלמא'), וראו גם שדי חמד (כללים ו כו ו).

ועפי"ז מסביר מהר"ם (לובלין, סנהדרין סג:) שאין לפנ"ע בעושה שותפות עם העכו"ם אף שאולי ישבע בשם עבודה זרה, (אלא האיסור רק בגלל 'לא ישמע על פיך'), כי הישראל לא משביעו אלא שעושה עמו שותפות ושמא יבוא לישבע, וכיוון שזה ספק אז אין איסור.

ובטעם הדבר: בשו"ת פני יהושע (יו"ד סי' ג') כתב דלפנ"ע קל משאר איסורין וספקו שרי, וכ"כ הגר"מ פיינשטיין (בשו"ת אגרות משה יו"ד א' ע"ב, ובדברות משה עמ"ס שבת סי' ב'), וכתב שם שזה נלמד מדין 'לפני דלפני' שמותר, ובמשנה ראשונה (שביעית ה' ו') מסביר שבספק אי"ז קרוי 'מכשול'. ובחזון איש (שביעית יב ט ד"ה ונראה) כתב שודאי שאסור לשים ספק מכשול לפני עור, ומה שהתירו פה בספק זהו משום שאם נחמיר בספיקות יהא זה גם כן מכשול כי אנו מצווים להחיות ולהיטיב עם כל ישראל ולא טוב למנוע מהם חסד ודרכי חיים ושלום. ועוד מוסיף שיכשלו בלא תשנא אם נחמיר בזה כל כך, ושגם לגוי יש אזהרה על השלום עם ישראל. ובשו"ת תורה לשמה (סי' ת"ז) כתב ג"כ כעי"ז, שיש חזקת כשרות וסומכין ע"ז דאי לאו הכי לא שבקת חיי לכל בריה. ועל"ק.

אמנם בתוס' ע"ז ו: ד"ה מנין, וברש"י שם, (דכתבו 'שמא'), רואים שגם בספק אסור. וכך דייק בשו"ת טוב טעם ודעת (ג ב לב): "ומה דנסתפק אם לאו דלפנ"ע הוי רק אם בודאי יאכל או אף בספק, הנה אין כאן מקום ספק, דעי' ע"ז ו' רש"י... ובתוס' מפורש הדברים, ובש"ס שם מפורש דגזרו לא לישא וליתן עמהם והרי אינו ודאי רק ספק. יע"ש".

ובשו"ת אגרות משה (יו"ד ח"א סי' ע"ג) כתב חילוק יסודי, שדווקא בספק שמא לוקח לצורך היתר אז מותר, אך בלוקח לאיסור אלא שספק שמא לא יצא לו לעבור, אסור ככל ספיקא דאורייתא שדינו לחומרא, (וכלשון 'תליה'). (ולכן אסור למכור בהמה לחשוד שימכור לגוי אף שלכאו' זה ספק, כי הלוקח לקח בוודאות גם בשביל מכירה לגוי, אם יבואו לקנות ממנו, אלא שהספק שמא לא יזדמן לו, וספק כזה לא מתיר. וכנ"ל).

כעי"ז כתב גם בשו"ת תורה לשמה (סי' קל"ג), שבמוכר חמץ לחשוד ויש חשד שמא יחכה לאחר זמן איסור חמץ, אסור למכור לו, ואף שזה ספק. וזה מתאים לפי"ד האגרות משה הנ"ל.

וע"ע בשו"ת בית יצחק (כ"ט ג') מה שהביא משו"ת פני יהושע שמסתפק אם יש לפנ"ע בספק, וראו במש"כ ע"ד בספר נפש חיה להגר"ר מרגליות (קס"ט סעיף ב').

ויל"ד בגדר המצב המאפשר תליה, ובריטב"א הנ"ל כתב שכשיש 'רגליים לדבר' שיעשה איסור, אסור, ומדר'. ובשו"ת מחנה חיים (שם סי' מ"ז) כתב שאם יש רוב שלא יעבור, או אפי' מחצה, תלינן לקולא. ובתוס' אנשי שם עמס' שביעית (ה' ז') כתב, שתולים בהיתר רק כשהצדדים שקולים. ולכאו' מהריטב"א הנ"ל משמע לא כדבריהם. ובמג"א (שמ"ז סק"ד) כתב שאם יש לתלות בהיתר אז מותר, אך דווקא בדבר המצוי, ואל"ה אסור אא"כ איכא משום דרכי שלום. וזה כדברי ר"ת דלעיל. (ויל"ע בלשון הריטב"א בע"ז ו: ואולי אפשר ללמוד שלגבי חד עברא אסור רק כשתובע בפי' לאיסור. ולשון הריטב"א שם לגבי דאו' ודרבנן קצת תמוה). וע"ע בשו"ת אגרות משה (או"ח ח"ג סו"ס ל"ה) שכתב שאם המקבל התנה והבטיח שלא יעשה איסור, אפשר שלא עבר בלפנ"ע יותר כי החזיקוהו שלא יעבור על תנאו.

ובגמ' בנדרים (סב) מו"ק (יז) וקידושין (לב), רואים לכאורה שיש לפנ"ע בספק יעבור. ובשו"ת מחנ"ח שם תי' דמיירי באיסור דר' (וכנראה שיש רגל"ד), וכ"כ ביד מלאכי (כלל שסא). ובשו"ת בנין ציון לערל"נ (סי' ט"ו) חולק ע"ז, כי ס"ל שלפני שעת עבירה אין אפי' איסור דר', ומתרץ שאולי מיירי שלא יכלו לקנות במקום אחר. ע"ש. ובחפץ חיים (הל' לשה"ר ריש כלל ט' בהגהה) כתב, שבגמ' הנ"ל "הדבר קרוב לודאי שיחטא על ידו" ולכן כתוב שעובר בלפנ"ע, (ולא כב'אל יספר טובתו של חברו שמא יבוא לידי גנותו' שאין שם לפנ"ע כיוון שאי"ז קרוב כ"כ שיחטא). ובשו"ת יחוה דעת (ח"ג, בהערה בסו"ס ס"ז), כתב לגבי הגמ' בנדרים שכתוב שצריך רוב לקולא כדי לתלות בהיתר, ששאני שם שיש בעובדי האש רוב שקונים עצים לע"ז ולכן צריך רוב אחר לקולא, (ומביא שכ"כ הגרי"א ספקטור בשו"ת עין יצחק או"ח י"ג, וראו בקרן אורה על הגמ' שם).

ובשו"ת ציץ אליעזר (ח"ד סי' ה' פרק ד') כתב לחלק מסברא, שאם נותן חפץ לאדם שספק אם יעבור על איסור, אז אין לפנ"ע בספק. אך אם גורם לו לרצות לעבור עבירה, שכך מיירי בגמ' הנ"ל, גם בספק יש איסור לפנ"ע כי כשנעשתה העבירה יש לו שייכות לזה. (כלומר, אם רק נתן חפץ, צריך שיהא 'שם מכשול' כבר בנתינתו, ו'שם' זה שייך רק אם זה ודאי שיעבור בו איסור). ובעצם, יסוד חילוק זה הוא קצת כעין מש"כ לעיל, וכעי"ז חילק גם בשו"ת אגרות משה (או"ח א' צ"ט), וכתב שאם גורם לאחר לעבור על איסור שלא חשב עליו מעצמו ה"ז כמסית, וגרוע יותר מסתם לפנ"ע, וע"ע בציץ אליעזר חי"א (רס"י ל"ד) ג"כ כעי"ז, וכן בח"ח (סי' ל"ג אות ד' ד"ה והנה) שאם הוא היוזם אז אסור. ובשו"ת תורה לשמה (סי' ת"ז) אסר להניח פתיון לגנב מדין לפנ"ע ואף שזה ספק, ומוכיח שם שאיסור זה הינו אף בספק, ולכאורה נסתרים דבריו מכל הנ"ל. אמנם לפי"ד הציץ אליעזר הנ"ל א"ש, ועיי"ש בכל ראיותיו דלא מיירי כלל במושיט חפץ אלא ביוזם מקרה, ולכן כל נידונו הוא האם צריך לחשוש שבאמת תארע תקלה ע"י אך לא דן מצד שאין לפנ"ע בספק, ולכן מוכיח גם מדין חצי שיעור ומדין אכילת תרומה (כשנתן גט שיחול שעה אחת קודם מיתה).

ובגמ' (ב"מ עה:) איתא שאסור להלוות בלא עדים, לכאו' רואים שיש לפנ"ע אף בספק, כי אי"ז ודאי שיכפור, אמנם ידועים דברי הריטב"א (מגילה כח:) שאי"ז איסור ממש אלא רק מידת חסידות בעלמא, וכ"כ בשו"ת מהרש"ג (ח"ב סי' ק'). וע"ע לגבי איסור זה בשו"ת ציץ אליעזר (ח"ז סי' מ"ז).

כשרק גורם שיוסיף בעבירה, או כשבלעדיו היה עובר על איסור אחר

בריטב"א ע"ז ו: כותב שאין איסור לפני עיוור אם יכל לעבור על האיסור בלעדי המכשיל, אף אם הכשיל אותו באיסור גדול יותר. ויש רק איסור משום מסייע ידי עוברי עבירה. וזה לשונו: "כל היכא דמצי עביד איסורא שלא על ידינו ליתא משום ולפנ"ע ואע"פ שאפשר שהוא מרבה באיסור על ידינו לא חיישינן, אבל מ"מ אי תבע ליה בפירוש לאיסורא נהי דמשום ולפנ"ע ליתא אכתי איסורא במלתא משום מסייע ידי עוברי עבירה כל שאנו גורמין לו לעשות איסור או להרבות באיסור, וכדקי"ל וכו', ולא עוד אלא שאנו חייבים למחות בידו דכל ישראל ערבים זל"ז, וכ"ש שאסור לגרום להם לעשות שום איסור או להרבות באיסור וכדאמרינן בב"מ ה:".

ובגמ' ב"מ (הנ"ל) איתא, שרועה חשוד לרעות בשדות אחרים רק את בהמותיו ולא בהמות אחרים, דאי לא תימא הכי 'אנן חיותא לרועה היכי מסרינן והכתיב ולפנ"ע לא תתן מכשול', והרי שם יהא לו את בהמותיו שלו תמיד ועל כרחך שגם לגרום להוסיף בעבירה אסור. ומעניין הדבר שנקטו שם בגמ' את הפסוק של לפנ"ע, אף שבריטב"א מבואר שהאיסור הוא רק מסייע"ע, ובאמת בריטב"א (ב"מ ה: הוצאת מוסד הרב קוק) כתב להדיא "דמסייע ידי עו"ע איכא, והכא נקטינן קרא לרווחא דמילתא". (והגרשז"א דייק מדכתב 'והא כתיב' ולא 'והא קעבר'). ולעיל הובאו דברי הגרי"פ פערלא שפירש את דברי הריטב"א שאם תובע לאיסור אז יש איסור דאורייתא מדין ערבות.

ויל"ד האם ניתן ללמוד מכאן לגבי מקורו וטעמו של איסור מסייע"ע, ראו לעיל, ויש שאמרו סברא, שבמוסיף באיסור, איכא מסייע גם מדין לפנ"ע אף שבעיקרו הינו מדין ערבות, כי בתוספת זו חשיב כבתר"ע לעניין שיהא איסור דר' של מסייע אף שאין דין ערבות.

ובאגרות משה (או"ח ח"ב פ') כתב דס"ל לריטב"א הנ"ל ולמאירי שם שאין לפנ"ע כשמוסיף בעבירה בגללינו, ותמה שם מ"ש מאם ידוע שעבר באותו היום על איזה איסור, ואומר שאולי כיוון שעושה הכל במעשה אחד, שאני, וכן בב"מ ה: מדובר שרועה בבת אחת את בהמותיו ואת בהמות אחרים, ואף שבכל שוה פרוטה ושו"פ יש איסור, כיוון שעושה הכל יחד אין לפנ"ע דאורייתא. (ומסביר בסו"ד את הריטב"א הנ"ל בב"מ, שזה איסור דרבנן, ולא כגרי"פ פערלא).

וכדברי האגרות משה, כ"כ מהרש"ק בשו"ת טוב טעם ודעת (ג ב לב), והגרשז"א בשו"ת מנחת שלמה (קמא ל"ה ב') כתב, שכיוון שאין העיזים 'חפצא דאיסורא', ראו להלן, אין לפנ"ע, אלא שאם מוסר בלא שיהא שם עוד בהמות, יש לפנ"ע כי מחיל על המקבל שם 'רועה' אשר מביטים עליו כגזלן, ואומר שאולי גם אז זה רק איסור דרבנן, וכמ"ש בגמ' 'והא כתיב' ולא 'והא קעבר' וכנ"ל.

כשבלעדיו היה עובר על איסור אחר

בשו"ת טוב טעם ודעת (א קעח) כתב שאין בזה איסור, (ומדין "הלעיטהו"), וכ"כ בפשיטות בשו"ת אגרות משה (או"ח ד עט).

כשמכשיל באיסור קטן כדי שלא יעבור על גדול

בגליון רעק"א על שו"ע יו"ד (קפ"א ו'), כתב שאולי כו"ע מודים שאין לאשה איסור לפנ"ע בהקפת איש, (אם כי לחד מ"ד עוברת משום מקיף), כי מצילתו מאיסור מקיף לו היה מקיף את עצמו (שהיה עובר משום מקיף וניקף). ובשדי חמד (כללים ו כו יא) משיג ע"ד (ע"ש בד"ה ולפי וד"ה וכן, ועל"ק אות כ'), וראו במה שביאר בשו"ת ציץ אליעזר (חט"ו סי' י"ט) דמיירי דווקא באשה שאין לדין ערבות.

ובמחצה"ש (או"ח קסג סק"ב) מבואר שהמג"א שם הסתפק בזה (וכתב ש'אפשר' שיש איסור דר'). והגרשז"א במנחת שלמה (קמא לה) ובספר הליכות שלמה (תפילה פ"ב הע' 80) הקל מטעם זה באופן מסויים, וכ"כ בשם החזון איש, (וכ"כ החזון איש בשביעית (יב ט ד"ה ונראה)), (לאו להלן בשאלות אקטואליות). ובמרדכי (הלכות קטנות אות תתקנ"ז) כתב שאם קונה ס"ת שאינו מוגה מחבירו, ה"ז מצילו מעבירה של משהה ספר שאינו מוגה. ורואים לכאורה שאין לפנ"ע במכשיל באיסור קטן כדי להציל מגדול, ואולי הפירוש שאין למוכר איסור במכירה משום שניצל עי"ז, ויל"ד ודוק.

ובשו"ת אגרות משה (יו"ד ע"ב) מתיר משום הכי באיסור מסייע.

ובאגרות משה (יו"ד נ"ג) כתב, לגבי נתינת הכשר לקצבים רק לעניין שאי"ז טריפה, כשלעניין ניקור והדחה קודם ג' ימים לא יוכלו להשגיח, שאם ע"י שיתלה שם תעודת כשרות יהיו כאלו שיקנו שם בלי לקרוא מה כתוב בתעודה, והם אנשים שלא יקנו אם אין כלל תעודה, אז אסור לתת הכשר משום שמכשיל את קונים אלו באיסור, ואף שעי"ז יציל אחרים מאיסור טריפה שהוא יותר גדול.

כשהמכשיל שוגג

אך שבכל התורה שגגת לאו בעי כפרה, בשו"ת שערי דעה ח"א סי' קפ"ח (מובא בשו"ת ציץ אליעזר חכ"א סו"ס י"ד) כתב לחדש שאיסור זה שונה וכל מהותו רק כשמזיד במעשיו (והגרי"פ פערלא בל"ת נ"ה רצה לחדש שאף בידע שעלול להכשיל אלא שלא מכוון לכך יהא מותר, אך חזר בו), (וכאיסור דרבנן בשוגג, עי' נתיה"מ חו"מ רל"ד ואתוון דאורייתא סי' י', ואכ"מ). ויל"ד אם בכל איסור ה'מסור ללב' נגיד כך, ואי"ז נראה, ועוד יל"ד בזה רבות מסברא.

ובספר החינוך כתב בסוף המצוה, שמשיא עצה רעה 'לדעת', עבר על האיסור, ולא לוקה כי אין בו מעשה. והנה, ממש"כ 'לדעת', משמע שכל האיסור הוא רק אז, וראו ברחבי ספר החינוך, שכתב 'מזיד' בסוף המצוה (בקטע המתחיל 'ונוהגת מצוה זו') רק אם יש עונש, שאז צ"ל זאת כי זה תנאי בשביל הענישה, משא"כ כשאין עונש לא כתב כן (עי' לדוגמא במצוות רכ"ד עד רל"א), וא"כ פה שאין מלקות לכאורה כתב כך כדי לומר שבשוגג אין כלל איסור, וכשערי דעה.

ואולי המושג 'עצה', לא יתכן שיקרא 'רע' אם אי"ז במזיד, כי אם הוא שוגג הרי 'עצה' משמעה אמירת מה שהמייעץ חושב לטובה, ולא אמירת הטובה, ואם פה חשב שכך טוב, הרי עצתו הינה עצה טובה אף שיתכן שהמייעץ טועה, ורק במזיד שהוא עצמו חושב כי רע הדבר, אז חשיב עצה רעה.

ובשערי תשובה לר' יונה (ג' נ"ב) משמע שיש לפנ"ע גם בשוגג, כי כתב שם שבכלל לפנ"ע הוא שלא יהא נמהר להורות... ושגגת תלמוד... ותלמיד שלא הגיע להוראה... עיי"ש, ומלשונות אלו משמע שהורה דין לא נכון בטעות. אך יש שאמרו דשאני פה דחשיב כמזיד, וכלשון המשנה 'ששגגת תלמוד עולה זדון', וזה משום דהו"ל ללמוד. (וראו כעי"ז בהגהות הגרי"פ ח"ג דף ר"ז ד"ה ומיהו, שאונס מחמת שלא למד אי"ז אונס. ואם כי שם חשיב כשוגג, דיין שאני וחשיב כמזיד, עי' אבות ד' י"ב ובפיהמ"ש לריו"נ שם. וע"ע כעי"ז במשנ"ב סי' ר"ו ס"ק ד' שלא אומרים במי שלא למד ש'על כולם אם אמר שהכל וכו' יצא').

ובהגהות מעשה חשב על שער המלך (אישות פ"ט הט"ז אות רע"א), כתב כעי"ז לגבי אנוס, (וכעי"ז (להיפך) לגבי 'מכנה שם לחברו' בגמ' ב"מ נח: שכתוב שם "אע"ג דדשו בשמיה", וביאר רש"י ש'הוא לגנותו נתכוון', וכן לעניין לשון הרע כ"כ בחפץ חיים הל' לשה"ר כלל ד' סו"ס י"א ובבמ"ח שם).

בשב ואל תעשה

הפרי מגדים (או"ח תמ"ג א"א ה') ציין למשנה למלך (כלאים א' ו') שאומר בדעת הרמב"ם שיש איסור גם בשוא"ת (במניח לנכרי להרכיב כלאים בשדהו), אמנם בפ"ח מהל' כלאים ה"ב משמע שאסור דווקא במעשה, דכתב שם הרמב"ם "אסור לישראל ליתן בהמתו לגוי להרביעה לו", (וכך דייק גם בפרישה יו"ד רצ"ז). והרדב"ז (בשו"ת, סי' אלף קס"ד) כתב על הרמב"ם בפ"א דמיירי במרמז לגוי להרכיב ולא בשוא"ת.

ובשדי חמד (כללים ו כו כה) כתב דלכו"ע לא עבר מדאורייתא בשוא"ת כשהוי כחד עברא, ורק לגבי איסור דרבנן של מסייע יל"ד, אמנם בתר"ע כגון במומר שלוקח בשבת מישראל ועושה מלאכה וכל כה"ג, אז נחלקו הנ"ל. (ובהכי מיירי הפרי מגדים). ובשו"ת כתב סופר (יו"ד פג ד"ה וזאת תורת) כתב שהמסייע בשעת עבירה עובר משום מסייע"ע אף אם הוי בשוא"ת משום 'דאיכא מצוה להפרישו'.

בשו"ת מנחת יצחק (ח"ג סי' צ"ג בשולי התשובה) תולה זאת במחלוקת הרמב"ם והטור, ואומר שלכן הרמב"ם בהל' ת"ת (ה' ד') כתב שחכם שהגיע להוראה ולא מורה ה"ז מונע תורה 'ונותן מכשולות לפני עוורים', ובטור כתב 'לפני רבים'. ועוד כתב, שכשבא להתייעץ עמו ולא מייעצו חשיב כמעשה. (ונשאר בצ"ע למה לא כתב לפנ"ע גם בלא הגיע להוראה ומורה, וכר' יונה לעיל). (ועיין בספר חסידים (קל"ד) שכתב 'תן עצה לכל שיבוא', ובמפרש שם שכתב שזה מדין לפנ"ע).

ובשדי חמד (שם) מביא שיש שהוכיח מהגמ' (מו"ק ה) שיש איסור בשוא"ת ואמר שאולי זה מח' אמוראים שם, והשדי חמד חולק משום דהוי ח"ע, ועוד תמה עמש"כ שזה מחלוקת, שתוס' שם אומר שלא אומרים בסתמא שאמוראים נחלקו אם לא מצינו כן בפירוש. וע"ע במה שכתב ע"ז בספר נפש חיה (מרגליות, קס"ט ב'). ובשדי חמד מוכיח עוד מדברי השיטה לא נודע למי (קידושין י"ח) שאין איסור בשוא"ת. וע"ע בספר דברות משה (שבת סי' ב' ענף ו') שאומר שאין, ובספר המקנה (לא: ד"ה עוד) שאומר שיש.

נידונים נוספים בגדרי איסור "לפני עור"

תוכן עניינים

פרקים מרכזיים יסודות האיסור "חד עברא דנהרא" גדרי האיסור נידונים נוספים בגדרי האיסור אקטואליה

יסודות איסור לפני עיוור לא תיתן מכשול מקור האיסור פירושו וגדרו מכשול פיזי לעיוור ממש נתן מכשול ולא נכשלו חיוב מלקות איסור עצמי או סניף לכל עבירה בנכשל שוגג או מזיד כשהמכשיל לא מצווה

"חד עברא דנהרא" מסייע ידי עוברי עבירה איסור עצמי או סניף לכל עבירה נידונים בחד עברא כשיכל לעבור ע"י אחר כשהנכשל שוגג באיסור דרבנן מסייע לפני שעת העבירה

נידונים בגדרי האיסור באיסור דרבנן באיסור לכתחילה באנוס מחמיר המכשיל את המיקל לפני עיוור ומסייע בגוי לפני עיוור ומסייע באשה לפני דלפני במושיט דבר היתר בספק יעבור כשרק מוסיף או מגדיל עבירה כשמציל מאיסור גדול יותר כשהמכשיל שוגג בשב ואל תעשה

נידונים נוספים נתינת או מכירת מאכל לחוטא

אקטואליה

• לפני עור כשמכשיל את עצמו (כגון נזיר האוחז בכוס יין)

בחזון איש (יו"ד סב כה) מסתפק בזה, ובמנחת אשר (ויקרא ל"ח ז') אומר שלא עובר, כי א"כ כל העובר על איסור דרבנן יעבור על איסור מדאורייתא משום שיש לפנ"ע כלפי עצמו כיוון שמצוות אלו (חלקם) הם סייג לתורה.

ובשו"ת בית אפרים (יו"ד נ"ד) כתב, שהנשבע לבטל את המצוה עובר משום לפנ"ע, שהכשיל את עצמו. ומקשה מאו"ח סי' רמ"ח גבי נסיעה בספינה קודם שבת, שלכאורה כל מכניס עצמו לאונס יהא אסור מצד לפנ"ע ולמה שם מקילים בנכנס קודם ג' ימים משבת, ומתרץ שאולי פיקו"נ דשבת שאני דהוי כהותרה. (וראו אגרות משה (או"ח ד עט). עוד יל"ע דהרי מכניס עצמו לאונס הוי מחלוקת רמב"ן ורשב"א לגבי מילה בשבת).

ובקונטרסי שיעורים להגרי"ז גוסטמאן זצ"ל (מס' ב"ב סוגיא ט' שיעור א' אות ד'), כתב להסביר את הרמ"ה (הובא לעיל) שאומר שיש לפנ"ע כששם מכשול ברה"ר, דהיינו לפנ"ע כלפי עצמו שאם מישהו יכשל בזה אז יעבור על איסור מזיק.

ובשו"ת הר צבי (או"ח קס"א) כתב לגבי נזיר המקדש בליל שבת שאין בזה משום לפנ"ע כיוון שיודע בעצמו שיזהר.

ולכו"ע יש את העניין דאיתא בגמ' של 'לך לך אמרינן נזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב' (פסחים מ:), וכן 'הרחק מן הכיעור' (חולין מד:), וכן מש"כ (בב"ב נז:) 'אי דאיכא דרכא אחריתי רשע הוא', וראו אבות דר' נתן (פרק ב') ומסילת ישרים (שער הפרישות), וע"ע חפץ חיים הל' לשה"ר כלל ט' (סוף אות א').

• האם הנכשל הכשיל המכשיל בלפנ"ע

תוס' בע"ז טו: אומר שיש לפנ"ע במכשיל ישראל בלפנ"ע, אך שם השני מכשיל שלישי. ולכאו' אם מכשיל את הראשון ה"ז דומה לנובי"ק אה"ע פ"א שהובא לעיל, שאין לפנ"ע.

והגרי"פ פערלא (בח"ב עמ' 105 106) כתב שפשוט שכן עובר, ומוכיח כך מהתוס' הנ"ל, ומביא שכדברי התוס' כ"כ בתוס' ר' אלחנן בע"ז שם, ובריטב"א, ובר"ן, ובשו"ת חוו"י סי' קפ"ה.

ובמנחת אשר (ל"ח ט') כתב, שאם עובר על לפנ"ע מיד כששם המכשול, עי' לעיל, י"ל דלא עבר בלפנ"ע כי זה בשוא"ת, עי' לעיל, וגם אם המכשיל עבר בעת עשיית הנכשל את האיסור, מ"מ פשוט לו שם שלא עובר, כי אם כן עובר אז שוב יעבור הראשון משום שהכשיל את השני גם בלפנ"ע ושוב יעבור השני וכו' וכו' עד סוף כל הדורות, "והרי הדבר מביא לידי גיחוך", ואומר שם בטעמו של דבר, שי"ל שאין לפנ"ע משום שעבר על עצם העבירה ולא שייך אז לדון מצד לפנ"ע. ולכאו' זה ממש תלוי בנידון האם לפנ"ע הוא ענף של העבירה בה מכשיל.

• לפני עור כשמכשיל את חברו במדות רעות

בשו"ת תורה לשמה (סי' ש"ע), מוכיח מקידושין לב. שאין בזה לפנ"ע, דאל"ה מה עוזרת מחילת האב הרי מכשיל הבן באיסור כעס. ובברכ"י (יו"ד ר"מ סקי"ג) דחה ראייתו, ואומר שייתכן שיש גדר של כעס שמותר מצד איסור כעס ואסור מצד כבוד או"א. ובארחות צדיקים (בשער הקנאה באמצעו), כתב לא ללכת בבגדים שהכל מביטים בהם וכו', כי יבואו לקנא בו, 'והתורה אמרה ולפנ"ע לא תתן מכשול'. אמנם י"ל שזה משום לפנ"ע ולא ממש איסור (ואולי קצת משמע מהלשון 'והתורה אמרה', שלא כתב 'ועובר עמש"כ בתורה').

ויל"ד בעצם האיסור, מה האיסור בזה, ראו רמב"ם בספר המצוות (עשה ו ועשה ח), סמ"ג (עשין ז'), ולשון הרמב"ם בהל' דעות (פ"ו), וראו גמ' שבת (קלג)) וסוטה (יד.) ולכאורה כל זה רק במידות שיש בהם תועלת לאחרים. ובשם הגר"י סלנטר אומרים כי האיסור במידות הוא אף כשלא נכשל בהם בפועל, ולפי זה אתי שפיר שאין בזה לפנ"ע - כי בעל מידות רעות 'עובר' על זה גם בלי הביטוי בפועל שהכשילו אותו. וראו גם שו"ת הרדב"ז תחילת חלק ח' (מכת"י) מה שכתב שם לגבי מקור האיסור במידות רעות. (ויל"ד בנדון זה מהנידון לעיל לגבי מחשבה רעה).

• במבטל חברו ממצות עשה

בתוס' ד"ה מצת, בגיטין י., משמע שיש, וראו שדי חמד (כללים ו כו כו) בשם ספר למודי ה' (לימוד ז).

• האם דבר שהושג עם איסור לפנ"ע נאסר לשימוש

בשו"ת אגרות משה (או"ח ג' ל"ה) כתב, ד'לא מצינו שאסרו בדיעבד מלדור שם בשביל לפנ"ע'. (ויל"ע בגמ' ב"מ (צ:) שקנסו שם את המכשיל גוי בסירוס).

נתינת או מכירת מאכל לאדם שלא יברך או שלא יטול ידיו

הרמ"א בשו"ע או"ח קס"ג כתב: "ואסור להאכיל למי שלא נטל ידיו משום לפנ"ע לת"מ". ומקורו מדברי רבינו יונה. וכתב שם בביאור הלכה, שדווקא כשיאכל מיד אז אסור, וכלשון 'להאכיל', אך בנוטל לביתו מותר כי מי יודע איך יאכלנו שם. וכ"כ במשנ"ב שם סקי"א שבספק שמא לא יטול ידיו מותר.

ובשו"ע קס"ט א' כתב המחבר: "ואסור ליתן לו פרוסת פת אא"כ יודע בו שנטל ידיו", ומיירי בשמש הסעודה, ומקורו מהגמ' בחולין (קז:). ומשמע שבספק נטל ידיו ג"כ אסור. וכתב המג"א שם, שדווקא בשמש נאמר דין זה כי חוששים שמא מתוך טרדתו ישכח ליטול ידיו, אך בשאר אנשים מותר לתת. ומביא שלדעת רבינו יונה אסור גם בשאר אנשים. ובפרי מגדים כתב, שבשמש חסיד מותר לתת כשזה רק ספק שמא לא נטל.

ובשו"ע שם סעיף ב' איתא: "לא יתן לאכול אלא למי שיודע בו שיברך", וכתב ע"ז הרמ"א "ויש מקילים אם נותן לעני בתורת צדקה". וגם פה משמע שבספק יברך ג"כ אסור, ומקור דין זה הוא מתלמידי ר' יונה (על הרי"ף חולין קז:) שאמרו שכמו שכתוב בגמ' חולין גבי נט"י, ה"ה גבי ברכה, ואומרים שם שבצדקה יש להקל.

א"כ לסיכום: במקור א' (קס"ג) איתא שאסור רק בוודאי לא נטל, וזה משום דמיירי בשאר אדם, ובמקור ב' (קס"ט א') איתא שאסור בלא נט"י ואפי' בספק, וזה משום דמיירי בשמש, ובמקור ג' (קס"ט ב') איתא לגבי ברכה (ולא נט"י), שלא יתן למי שלא יברך ואפי' בספק, ומשום צדקה מותר, וזה דווקא פה שזה ספק ולעניין הברכה, אך בודאי או בספק בנט"י יהא אסור.

ומקור דין ג' הוא מתלמידי ר' יונה, ובבית יוסף פסק כמותם אמנם הב"ח חולק, ומ"מ גם הב"י כתב בשו"ע לשון של 'לא יתן' ולא כתב 'אסור' כדלעיל. (ובשו"ת ציץ אליעזר חכ"ב סי' ג' מדייק מזה שמשמע דבדיעבד אפשר להקל בלא יברך).

ולפי תלמידי ר"י, במקור א' הדין אמור להיות שאסור אף בספק, כי לומדים מוודאי לא נטל כמו שלומדים לעניין לא יברך מלא נטל, ומ"מ המשנ"ב הנ"ל כתב לא כך, וכך משמע מהרמ"א שם, וזה משום שפסקו לא כתר"י לענין זה, ובשער הציון סקי"א (בסי' קס"ג) הביא שגם החיי אדם פסק שבספק מותר (בשאר אדם), ושברמב"ם (ברכות ו' י"ט) משמע שכלל לא אסר בספק ואפי' בשמש, כי העתיק רק את הברייתא שאוסרת בודאי לא נטל ואת הברייתא של שמש שאסור בספק לא כתב. ואומר שם המשנ"ב, שגם לתר"י שמחמירים בסתם אדם בספק נט"י, מ"מ בצדקה וודאי שאין להחמיר, וזה משום שגם לתר"י יש קולא מסויימת בצדקה, לגבי ספק יברך. וכנ"ל.

ובמקור ג', המג"א כתב כמ"ש לעיל שדווקא בספק התירו משום צדקה, אמנם עי' במחצה"ש שם שאם ידוע שלא יברך אך זה משום שאינו יודע ולא משום רשעות, יהא מותר לתת לו בצדקה אף שוודאי לא יברך. והב"ח כתב, שלא רק שיש את 'היתר הצדקה' דווקא בספק ברכה ולא בוודאי, אלא שגם בספק, דווקא בספק ברכה הקילו ולא בספק נט"י. ובעצם אלו דברי התר"י, אלא שהב"ח הוא זה שפסק כמוהם. וזה כנ"ל. (ובט"ז סק"ג מסביר את דברי הרמ"א שיש להקל בצדקה, שזה משום שוודאי דמצות צדקה גובר על ספק האיסור של אי ברכה או אי נט"י. ורואים שפי' דלא כב"ח, אלא דס"ל שהמקילים בספק יברך משום צדקה, מקילים כמו"כ בספק בנט"י).

ובביאור דעת הב"ח (התר"י) דחלוק דין ברכה מנט"י, לכאורה יש לומר שלאכול לחם בלא נט"י הרי זה 'מעשה איסור', משא"כ כשאוכל בלי ברכה, המעשה מותר אלא שביטל מצות עשה דרבנן כשלא בירך. ויסוד לחילוק זה מצינו בפת"ש (יו"ד שמ"א סק"ד) לגבי אונן שפטור ממצוות עשה וחייב בל"ת, שכתב שם בשו"ע שאוכל ללא ברכה, ובפת"ש מביא מחלוקת אם הוא הדין בלא נט"י, או שמא נט"י שאני וחייב כיוון שזה לאו ולא כברכה שזה עשה, (וא"כ יכול להיות עוד חילוק, שבביטול עשה אין לפנ"ע, אך עמש"כ לעיל). וא"כ אפ"ל שבנותן חפץ שיעבור עי"ז בלאו, ה"ז 'חפץ אסור', ויש לפנ"ע, אך בנותן חפץ שעי"ז יתחייב בעשה, אי"ז חפץ אסור אלא חפץ שגורם לחיוב, ושאני לעניין לפנ"ע, ולכן מקילינן בצדקה.

ועוי"ל, עפי"ד הריטב"א (בחולין ק"ו) (הובא בשע"ת או"ח קנ"ח סק"א, וראו שדי חמד מע' ברכות א' כ"ט, בן איש חי שמיני אות א', ובספר וזאת הברכה פ"ב הע' 3) שאומר שאם נט"י ובירך ואח"כ נמלך לא לאכול לחם, אי"ז ברכה לבטלה כיוון שכשנטל ידיו חשב שיאכל והיה חייב אז בנטילה. ואפ"ל שכל דברי הריטב"א דווקא בחיוב נט"י, דס"ל שחיוב זה חל על האדם ברגע שמתכנן לאכול, וחיוב זה נובע מהמצב בו הוא שרוי - שמתכנן לאכול לחם, ואף אם אח"כ המצב ישתנה - שלא יאכל, מ"מ החיוב היה עליו כשנטל, וממילא ברכתו אז לא היתה לבטלה. ולפי"ז, אם בירך 'המוציא' ונמלך לא לאכול, בירר למפרע שברכתו היתה לבטלה כיוון שבסוף לא אכל, ואי"ז כמ"ש הריטב"א בנט"י. כלומר: י"ל שהריטב"א לא דיבר בברכות הנהנין ורק בחיוב הספציפי של נט"י לרוצה לאכול אז שייכים דבריו.

ולפי"ז, יתכן לומר שהנותן אוכל למי שלא יטול, ובביאור הלכה הנ"ל במקור א' כתב שזה דווקא שרוצה לאכול לאלתר, יש איסור לפנ"ע כיוון שיש על המקבל כבר עכשיו חיוב של נט"י, משא"כ אם לא יברך, אי"ז חיוב שיש עליו אלא שאחרי שאכל בלא ברכה מתברר שהוא במצב אסור כי הוא אחרי אכילה ללא שהיתה לפניה ברכה. (וחיוב האדם הוא 'לא להכניס עצמו לאונס' - למצב של 'אכול' בלי ברכה). ולשון הב"ח לגבי ברכה: "בשעה שנותנו לו אינו עובר, ואם אח"כ לא יברך מה עלינו לעשות", משמע כנ"ל. (ובבאה"ט שבשו"ע מהדורת פריעדמאן של מכון י-ם, יש תוספת ש'שאר דברים' דינם כמו אי ברכה. וזה כנ"ל). וחילוק זה מבוסס גם על מש"כ לעיל לחלק בין מכשיל בשעת העבירה או לפניה. וראו בשו"ת מהרש"ם (ב' צ"ג) שביאר בב"ח שמותר כיון שאין הנתינה בשעת עבירה.

ולגבי מכירה, יש שכתבו דשאני מסתם נתינה, כ"כ בשו"ת מהרש"ג (ב' ק') וציין גם לשו"ת מהרש"ם, וראו בנצי"ב (ל"ב) לעיל לגבי מכשיל לפני שעת העבירה, וכ"כ גם בחוו"י (קפ"ה) בתור צירוף להקל משום שמכירה שאני, ואומר שלכן נהגו להקל בכמה דברים במכירה לגוי. ובספר מאמר מרדכי (על שו"ע או"ח קס"ט), כתב שבזמננו אין נוהגים ליזהר באיסורי הנתינה הללו, וסיים שה' הטוב יכפר. ובספר תורת חסד (או"ח ה') מאריך בטעם ההיתר למכור בחנות לשאינם מברכים, וכותב שאי"ז 'דבר אסור' ושלא נותן בידיים ושהוי חד עברא וכו', וכ"כ בטעם ההיתר גם בשו"ת מהרש"ם (או"ח ח"ו סי' י"ז) בקצרה, ובשו"ת בית ישראל (או"ח כ"ח). ובפת"ש (יו"ד קי"ז ס"ק ס"ה) מקל במוכר איסור דרבנן, וע"ע בשו"ת ציץ אליעזר (חלק כ"ב סי' ג'). (אמנם בתוס' גיטין סא. משמע לא כך, אך ברמב"ן ע"ז טו: ורשב"א ריטב"א ור"ן שם מחלקים בין מכר לשאלה, ומ"מ זה היתר רק כשאפשר לתלות בהיתר. ועיי"ש בכ"ז).

ולעניין נתינה כשיש חשש שאם לא יתן הלה ישנאנו, הנה ודאי שבעקרון אין שיקול זה מתיר לעבור על איסור, אלא שאם ישנא את כל הנושא הקרוי 'דת' בגלל אי הנתינה הזו, א"כ יש עניין לתת לו את האוכל כדי להצילו מאיסור חמור זה, ונתינה זו אינה מכונה בשם 'הכשלה' אלא בשם 'הצלה'. ראו שו"ת מנחת שלמה (קמא ל"ה) שפסק כך לגבי מארח חילוני בביתו וכד', וביאר את סברתו במנחת אשר (ויקרא ל"ח ו'). ובשם החזון איש (שביעית (יב ט ד"ה ונראה), הובא לעיל גבי ספק יכשל) מביאים שרק בספק יעבור שרי משום הנ"ל, אמנם במנח"א ביאר שודאי גם החזון איש יודה במקרה שמארח עבריין בביתו, אלא שבאופן כללי אמר שאין להקל משו"ה אלא בספק. וכגרשז"א, כ"כ גם בשו"ת אגרות משה (או"ח ח"ה סי' י"ג) ושבט הלוי (ד' י"ז) ותשובות והנהגות (א' תפ"ג).

ובספר פאר הדור על החזון איש (ח"ג עמ' קצ"ה), מסופר שהתיר בכל גווני כדי שלא יכשל ב'לא תשנא', אולם הגרשז"א אמר ע"ז שודאי שלא אמר כך בדיוק, דאי"ז היתר אלא בחשש לשנאה כללית.

ומ"מ אומר הגרשז"א, שכל זה ביחיד המגיש, אבל אין היתר לתת בפרהסיה אוכל לכאלו משום שמא ישנאו וכו', וכמ"ש המהרש"ם (בהגהות לספר אורחות חיים החדש סי' תקנ"א אות ל'), שאין למכור בשר בימים שבין ר"ח אב לט' באב כדי להציל את הקונים מאיסור טריפה, כי אין לבטל בשבילם אפילו רק מנהג בעלמא שאוסר למכור אז בשר. וכן יהא אסור לפי"ז למכור להם סתם יינם כדי להצילם באיסור יין ערלה וכד', (אמנם עי' בשו"ת מנחת פתים (יו"ד קנא, הוזכר גם לקמן) שהקל בלאו הכי למכור להם סתם יינם. ומ"מ נפק"מ למכור למי שאינו מחלל שבת בפרהסיה). וע"ע בספר הליכות שלמה (תפילה פ"ב הע' 80), ושו"ת ציץ אליעזר (חי"א סי' נ"ה).

מראי מקומות לנידונים הלכתיים אקטואליים

• הושטת יין למחלל שבת בפרהסיה

בשו"ת מנחת פתים לגר"מ אריק (יו"ד קנ"א) מתיר, ואומר שאפי' בסתם יינם נהגו להקל. וראו שו"ת חלקת יעקב (א' ע"ז), ושו"ת ציץ אליעזר (ח"ח י"ח, וחכ"ב ג'). ובשו"ת חתם סופר (יו"ד ק"כ) כתב שאין להחמיר בזה כ"כ כי אי"ז משום חתנות אלא משום קנס, (וע"ע בית ישראל או"ח ס"א, חלקת יעקב א' ע"ז, ושארית ישראל אה"ע ז').

• עישון ומכירת סיגריות

עי' בשו"ת ציץ אליעזר (ט"ו ל"ט, כ"א י"ד) שאוסר את העישון ואת הסיוע לו, (וראו בשו"ת אגרות משה יו"ד ב' מ"ט, אך כיום ידוע אחרת וכו', עי' שו"ת ציץ אליעזר חט"ו ושו"ת שבט הלוי י' רצ"ה), וע"ע שו"ת עמודי אור (כ"ט), שו"ת תשובות והנהגות (ג' שנ"ד), שו"ת יחוה דעת (עמ' קפ"א בהערות), ולקוטי אמרים לחפץ חיים (פי"ג). וע"ע בקובץ 'מבקשי תורה' חשון תשנ"ט (עמ' קע"ד) במה שכתב בשם הגרי"ש אלישיב, ושוב יל"ד כיום.

• להראות לנהג השואל בשבת את הדרך הקצרה

בשו"ת ציץ אליעזר (חט"ו סי' י"ח י"ט), דן בזה, וס"ל שלא יראה, דאין חיוב הפרשה מאיסור כיוון דקי"ל 'הלעיטהו', ועוד שאי"ז מסייע אלא רק 'שב ואל תעשה', ועוד משום מש"כ לעיל שאין איסור כשבלעדיו היה עובר על איסור אחר, ע"ש, ועוד משום מש"כ שו"ת יד יצחק (ב' צ"ה, הובא בדרכ"ת ס"ק י"ז) שעזרה כזו מתפרשת כחיזוק ידיו. ע"ש.

• ליסע במוצ"ש עם נהג שלא מבדיל

בשו"ת מנח"ש (קמא ל"ה ב') מתיר, הובא לעיל, וראו בשו"ת ציץ אליעזר (חי"א סי' ל"ד) היתר מטעם אחר, וע"ע שם בחי"ב (סי' ל"ח). וכתב שם גם את סברת הגרשז"א, וכ"כ בספר תורת חסד (או"ח ה') שהובא לעיל.

• למכור ולהשכיר בתים ובתי עסק לחשודים על חילול שבת

חוות יאיר (קפ"ה), מהרש"ם (ב' קפ"ג), כתב סופר (יו"ד ע"ז), אגרות משה (יו"ד א' ע"ב ואו"ח ב' ס"ו ופ'), שרידי אש (ב' י"ט), מנחת שלמה (ל"ה). ועיין שו"ת ציץ אליעזר (חי"ג סי' ל"ט) שאסור להשכיר חנות שתיפתח בשבת, ע"ש ובמה שכתב משו"ת ערוגת הבושם (או"ח נ"ד) שאסור מדין 'הרחק משכן רע'. וראו בשו"ת מטה לוי (ח"ב סי' י"ח) שכתב שאם יש לו חלק בבעלות חנות המחללת שבת, יסיר שמו ממנה, אך את הכסף שיש לו שם א"צ ליטול אם יכולים להתקיים גם בלעדיו, ואם תאמר שצריך אז כל עבריין יעשה כך לשותפו. ע"ש.

• חתונת חילונים, סידור קידושין והשכרת האולם

עי' שו"ת שרידי אש (ג' כ"ח), שו"ת אגרות משה (אה"ע ח"ד, יו"ד ח"א ע"ב, או"ח ח"ד ל"ה), וחכמת אדם (קכ"ו ט"ו), שו"ת מלמד להועיל (יו"ד ע"ט), שו"ת שארית ישראל (ז'), שו"ת תשובות והנהגות (ב' תרמ"א), שו"ת שאלת יצחק (ס"ב), ובספר ישמח לב (ח"א אות קס"א). וע"ע לגבי התר נישואין לחילוני, בשו"ת יבי"א (ח"ב אה"ע כ"א). (ובשו"ת משיב דבר ב' ל"ב שהובא לעיל, אומר שאם זה בח"ע, כיוון שזה לפני שעת עבירה, לתוס' ורא"ש שרי, ולרש"י ורמב"ם שרי אם פרנסתו בכך דאז חשיב כדרכי שלום). וע"ע בשו"ת מהר"י אסאד (ח"ד סי' ק"מ) גבי גרושה לכהן המאיים להתנצר.

• נתינת הכשר למקום המגיש בשר וחלב

בשו"ת יבי"א (ו' יו"ד ג' ג') מתיר, ודלא כציץ אליעזר (י"א נ"ה). ובשו"ת אגרות משה (יו"ד א' נ"ב) מתיר גם כן, כי ההכשר על האוכל ולא על המוכר, ואם אדם קונה דבר האסור לו מצד עצמו, אי"ז עניין ההשגחה. (הציץ אליעזר מיירי כשהמשגיח צריך לעמוד שם ולא למחות, עיי"ש, ואי"ז אותו מקרה כמו באגרות משה).