מותר השמן מן החנוכיה

א. בירור איסור השימוש איתא בגמרא בשבת (כב.): "אמר רב יהודה אמר רב אסי (אמר רב): אסור להרצות מעות כנגד נר חנוכה. כי אמריתה קמיה דשמואל, אמר לי: וכי נר קדושה יש בה מתקיף לה רב יוסף: וכי דם קדושה יש בו?! דתניא ושפך וכסה - במה ששפך יכסה, שלא יכסנו ברגל, שלא יהו מצות בזויות עליו. הכא נמי - שלא יהו מצות בזויות עליו. בעו מיניה מרבי יהושע בן לוי: מהו להסתפק מנויי סוכה כל שבעה? אמר להו: הרי אמרו אסור להרצות מעות כנגד נר חנוכה. אמר רב יוסף: מריה דאברהם! תלי תניא בדלא תניא. סוכה – תניא, חנוכה - לא תניא. דתניא סככה כהלכתה, ועיטרה בקרמים ובסדינין המצויירין, ותלה בה אגוזים אפרסקין שקדים ורמונים ופרכילי ענבים, ועטרות של שבלים, יינות (של) שמנים וסלתות - אסור להסתפק מהן עד מוצאי יום טוב האחרון של חג, ואם התנה עליהן- הכל לפי תנאו אלא אמר רב יוסף: אבוהון דכולהו דם". ניתן להשוות את איסור ספירת מעות לאור נרות חנוכה לשימוש במותר שמן נרות חנוכה. שטעם איסור ספירת מעות לאור נרות חנוכה משום ביזוי מצוה. וכן בשימוש מותר השמן יש לחשוש לביזוי מצוה. על פניו, יוצא מגמרא זו שישנו אופן בו מותר להשתמש במותר השמן וישנו אופן שאסור: בכל ימי חנוכה אין להשתמש במותר השמן, וכדין פירות הסוכה שאסורים במשך החג, אך לעומת זאת לאחר החג כדין קישוטי הסוכה ניתן להשתמש בהם.

ב. איסור השימוש בתוך ימי החג תוספות על גמרתנו: התוס' בגמרתנו דן בנידון זה: "סוכה תניא - משמע דטעמא דנויי סוכה משום ביזוי מצוה. וקשה לרי בפרק כירה, (לקמן דף מה.) ושם משמע דטעמא משום מיגו דאיתקצי למצותה. - מקדים התוס' ואומר, שמשמע מהגמרא שלנו שטעם איסור השימוש בפירות המקשטים את הסוכה הוא משום ביזוי מצוה, וכיוון שהשווינו את איסור ספירת מעות לאור נרות חנוכה לפירות הסוכה בגמרתנו. א"כ, קשה, מדוע נאמר בהמשך הגמ' שטעם איסור השימוש בפירות הוא משום שהם מוקצים? והרי סותר את הגמרא שלנו! ותירץ, דצריכי לתרווייהו, דמשום דאיתקצי למצותה לא הוה אסרינן בחולו של מועד דלא שייך מוקצה אלא (בנפל) בשבת וביוט. ומשום ביזוי מצוה לא הוה אסרינן להו היכא דנפלו, אבל השתא דאמרי' דאיתקצי וביזוי מצוה - אסרינן אפילו נפלו ואפילו בחול המועד. - ותירץ ר"י שאכן שני הטעמים נכונים, וכל אחד חשוב במניעת האדם להשתמש בפירות במשך חג סוכות: במשך ימי חוה"מ סוכות אדם מתחייב משום ביזוי מצוה, שאם לא כן, והיה מתחייב רק משום מוקצה – הרי אין מוקצה אלא בשבת ויו"ט – והיה מותר. ואם ירצה להשתמש בהם בשבת יתחייב משום מוקצה. וכן ישנה נפקא מינא מכך לעניין סוכה שנפלה בשבת, שאין אנו יכולים לחייבו משום ביזוי מצוה כשמשתמש בפירות, אלא רק משום מוקצה. וקשה לרי, כיון דנויי סוכה אסורין משום ביזוי, אכ מאי פריך בביצה בפ' המביא (דף ל:) מנויי סוכה אעצי סוכה? דקאמר וסוכת החג לא מהני בה תנאה, והתנינן: סככה כהלכתה כו'. ומאי קושיא? דילמא עצי סוכה לא מהני ביה תנאה דמקרא נפקא כדדריש התם: מניין לעצי סוכה שאסורין כל שבעה תל חג הסוכות ז' ימים וגו'. ודרשה גמורה היא כדמוכח בפרק קמא דסוכה (דף ט.) דבש פסלי מהאי קרא סוכה ישנה ובה מכשירין דההוא מיבעי ליה לעצי סוכה שאסורין כל שבעה, אבל נויי סוכה דלא אסירי אלא משום ביזוי מהני בהו תנאה. - ועוד קשה לר"י, אם הנחת היסוד שלנו היא שנויי סוכה הם משום ביזוי ומוקצה, מדוע הקשו במסכת ביצה מנויי סוכה, שאם אדם עשה בהם תנאי רשאי להשתמש בהם, ונמצא שיש דרך היתר להשתמש בסוכה שלא לצורך מצוה, לעצי סוכה שלא ניתן כלל להשתמש בהם: "(נאמר בברייתא:) ושוין בסוכת החג שהיא אסורה, ואם התנה עליה הכל לפי תנאו. ומי מהני בה תנאי? (-וכי מותר לעשות בהם תנאי?!) וה(רי) אמר רב ששת משום (-בשם) רבי עקיבא: מנין לעצי סוכה שאסורין כל שבעה - שנאמר חג הסכות שבעת ימים לה' (-ומשמע מכאן שאסור להשתמש כלל בסוכה, וכיצד יש היתר להתנאות תנאי?). ותניא, רבי יהודה בן בתירא אומר: מנין שכשם שחל שם שמים על (קרבן) החגיגה, כך חל שם שמים על הסוכה - תלמוד לומר, חג הסכות שבעת ימים לה', מה חג לה' - אף סוכה לה'. - אמר רב מנשיא בריה (-בנו) דרבא: סיפא אתאן לסוכה דעלמא (-הסיפא שמסבירה שניתן להתנאות מדברת על סוכה בכל ימות השנה ולא בסוכות.). אבל סוכה דמצוה (-שהיא בסוכות) - לא מהני בה תנאה (-לא ניתן לעשות בה תנאי). - וסוכה דמצוה לא? (-וכי סוכה בימי חג הסוכות אסורה ואפילו כשמתנא עליה?) והתניא: (-והרי שנינו:) סככה כהלכתה, ועטרה בקרמים ובסדינין המצויירין, ותלה בה אגוזים, שקדים, אפרסקים, ורמונים, ופרכילי ענבים, יינות, שמנים, וסלתות, ועטרות שבלים - אסור להסתפק מהן עד מוצאי יום טוב האחרון של חג. ואם התנה עליהם - הכל לפי תנאו! (-ומשמע מברייתא זו שניתן להתנאות על הסוכה, ובאופן זה תהיה מותר אפילו בתוך ימי סוכות עצמם, ומדוע סבר רב מנשיא שסוכה בחג עצמו אסורה ואפילו בכשמתנא עליה?)- אביי ורבא (מתרצים שאלה זו,) דאמרי תרוייהו (-שאמרו שניהם): (התנאי שמועיל בסוכה, יכול להועיל רק לנוי הסוכה, ולא לסכך ולדפנות, והברייתא מדברת) באומר איני בודל מהם כל בין השמשות, דלא חלה קדושה עלייהו (-שלא חלה עליהם באופן זה קדושת סוכה). אבל עצי סוכה (בניגוד לנויי סוכה) דחלה קדושה עלייהו (-שחלה קדושה עליהם ומדאורייתא, מהפסוק: "...שבעת ימים לה'") – (ממילא) אתקצאי (-מוקצים) לשבעה (ימים). וממילא השאלה היא מה היתה ההוא אמינא של הגמ' להשוות בין עצי סוכה לנויי סוכה? והרי נויי סוכה הם משום ביזוי מצוה, וממילא תנאי – יתיר שימוש בהם בחג, ואילו עצי סוכה הם מהמקרא ודינם דין דאורייתא, ומובן שלא ניתן להתנאות על דין דאורייתא. וכן מצינו שנחלקו בדין זה ב"ש וב"ה במסכת סוכה (דף ט.). ועוד בפרק כירה (לקמן דף מה.) משמע בהדיא דעצי סוכה לא אסור אלא משום דאיתקצאי למצותה. - ועוד קשה לר"י, והרי נאמר בהמשך מסכת שבת, בפרק כירה, שעצי סוכה בכלל אסורים משום מוקצה, ובכלל סותר לנו את הגמרא בחגיגה שלומדת את איסור שימוש בעצי הסוכה מפסוקי המקרא. והשיב רת דבין נויי סוכה ובין עצי סוכה היתרים על הכשר סוכה לא אסירי אלא משום ביזוי או משום הואיל והוקצה למצותו, ולא אסירי מקרא אלא דווקא כדי הכשר סוכה. והמקשה דפריך בביצה (דף ל:) מנויי סוכה אעצי סוכה לא ידע שיש חילוק בין יותר מכדי הכשר סוכה לכדי הכשר סוכה, ומשני באומר איני בודל מהם כל בין השמשות דלא חיילא קדושה על נויי סוכה וכן על עצים היתרין על הכשר סוכה מהני בה תנאה, אבל עצי סוכה כדי הכשר חיילא קדושה עלייהו על כרחו דבר תורה כל שבעה, ולא מהני תנאה. והא דקאמר התם ואם התנה עליהן הכל לפי תנאו ופריך למימרא דמהני בה תנאה כו' ומשני סיפא אתאן לסוכה דעלמא ובתר הכי פריך וסוכת החג לא מהני בה תנאה והתניא סככה כו' לא בעי לשנויי הכל לפי תנאו על יתרות מכדי הכשר סוכה דהכל לפי תנאו משמע בכל הסוכה במותר השמן בימי חנוכה". - מתרץ ר"ת את כל הקושיות של ר"י ע"י חילוק פשוט: גוף הסוכה המינימלי שהינו לשם הכשר הסוכה – הינו מדין דאורייתא, אך כל הדברים היתרים על הכשר הסוכה (כגון דפנות לא הכרחיות להכשר הסוכה, נויי סוכה ועצי סוכה היתרים על כמות העצים המינימלית) – הינם מדין דרבנן, ובכללם איסור ביזוי מצווה ומוקצה.

ועל דרך זה ניתן לתרץ את שתי הקושיות: תירוץ קושיא ב: המקשה שהקשה בפרק כירה בהמשך הגמ' במסכת שבת אינו ידע חילוק זה בין גוף הסוכה המינימלי שאסור מדאורייתא, לבין דברים היתרים על הכשר הסוכה שדינם דרבנן. ומשום כך טעה והקשה מנויי סוכה שהם דברים היתרים על הכשר הסוכה ומותר להתנאות עליהם, על הכשר הסוכה שעליה לא ניתן להתנאות.

תירוץ קושיא א: והמקשה שהקשה בגמ' בחגיגה מנויי סוכה על עצי סוכה, שנמצא שניתן להתנאות על הסוכה, לא ידע החילוק בין הכשר גוף הסוכה המינימלי ותוספת. וכוונת הגמ' שם באומרה את לשון התנאי "איני בודל מהם", כוונתה היתה לכך שמותר להתנאות תוספת על מצוות סוכה והם הדברים היתרים על הכשירה. אבל על בבסיס הסוכה לא ניתן להתנאות, כי הוא-הוא הכשר הסוכה ודינו מדאורייתא. ע"כ.

משמע מהתוספות שאיסור שימוש בנר חנוכה ובכללו איסור שימוש מותר השמן, הוא משום ביזוי מצוה ומשום שהשמן הוקצה למצוותו לשמונת ימי החג, ונלמד מנויי סוכה ששייך בהם גם ביזוי מצווה וגם מוקצה. עד כה הוכחנו שישנו איסור שימוש במותר השמן בתוך החג עצמו, אך כעת ניגש לברר האם איסור שימוש במותר תקף גם לאחר החג:

ג. דין מותר השמן לאחר החג מדרש תנחומא : "ילמדנו רבינו נר חנוכה שהותיר בה שמן ביום ראשון מהו להדליק בה בשני, כך שנו רבותינו נר חנוכה שהותיר בה שמן ביום ראשון מוסיף עליו כל שהוא ומדליקו ביום שני, ואם הותיר ביום שני מוסיף עליו ביום השלישי ומדליקו, וכן בשאר הימים, אבל הותיר ביום שמיני עושה לו מדורה בפני עצמו, למה כיון שהוקצה למצוה אסור להשתמש ממנו, לא יאמר אדם איני מקיים מצות זקנים הואיל ואינן מן התורה, אמר להם הקדוש ברוך הוא בני אין אתם רשאין לומר כך אלא כל מה שגוזרים עליכם תהיו מקיימין שנא' (דברים י) ועשית על פי התורה אשר יורוך, למה שאף על דבריהם אני מסכים שנאמר (איוב כב) ותגזר אומר ויקם לך...".

שיטת התוס' : "ואחר השבת מותר אפי' לר' יהודה וה"נ תניא לקמן גבי נויי סוכה אסור להסתפק מהן עד מוצאי י"ט האחרון אבל בתר הכי שרי וקשה לר"י דמ"ש מנר חנוכה דתניא כבה ליל ראשון מוסיף עליו בליל ב' ומדליק בו, כבה ליל ח' עושה לו מדורה בפני עצמו מפני שהוקצה למצותו ואומר ר"י דנר חנוכה עיקרו לא להנאתו בא אלא לפרסומי ניסא ומשום חביבותא דנס אינו מצפה שיכבה אלא מקצה לגמרי למצוה אבל נר שבת להנאתו בא יושב ומצפה שיכבה ולכך מותר...".

דברי הראש : "שאילתות דרב אחאי נר חנוכה שהותיר בו שמן מהו צריך לעשות בו. תא שמע דתנו רבנן נר חנוכה שהותיר בו שמן ביום ראשון מוסיף עליו ומדליקו ביום השני. ביום השני מוסיף עליו ומדליקו ביום השלישי וכן בשאר הימים. אבל אם הותיר ביום השמיני עושה לו מדורה ושורפו בפני עצמו לפי שהוקצה למצוה אסור להשתמש ממנו" .

שאילתות דרב אחאי : "שאילתות דרב אחאי פרשת וישלח שאילתא כו : שאילתא דמחייבין דבית ישראל לאדלוקי שרגא דחנוכה מאימתי היא מצותה כך שנו חכמי' משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק אם כבתה והותיר שמנה מוסיף עליו יום שני ומדליקו ואם הותיר ליום שני מוסיף עליו ליום שלישי ומדליקו וכן שאר הימים הותיר ליום שמיני עושה מדורה ומדליקו בפני עצמו דכיון דהוקצה למצוה אסור להסתפק ממנו".

משמע מכל מקורות אלו שלאחר חנוכה יש לשרוף את מותר השמן מנרות חנוכה, כיוון שהוקצה למצותו. ועוד מוסיף התוס' טעם, שמשום שנר חנוכה הוא אינו להנאתו של האדם אלא לפרסום נס חנוכה ומשום שהמצוה חביבה עליו, לא יצפה שיכבה הנר שישאר לו מהשמן, ובכך מקצה השמן לגמרי למצוה. אך נראה מדברי הרי"ף שחולק על מקורות אלה באופן חזיתי:

שיטת הריף: "אר זירא (אמר רב מתנה) אמר רב פתילות ושמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהן בשבת מדליקין בהן בחנוכה בין בחול בין בשבת מדקאמר מדליקין בהם בחנוכה בשבת שמ אסור להשתמש לאורה, דכיון דאסור להשתמש לאורה לא אתי לאטויי ותו מדמדליקין בהן בחנוכה בשבת מכלל דאי כביא לא מזדקיק לה, שמ כבתה אין זקוק לה. והא דתניא מצותה משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק לאו דאי כביא הדר מדליק לה אלא דאי לא אדליק מדליק אנ לשיעורא (כלומר שצריך ליתן שמן לתוכו כדי שתהא דולק והולך עד השיעור הזה) היתה דולקת והולכת עד השיעור הזה ורצה לכבותה או להשתמש לאורה הרשות בידו: עד שתכלה רגל מן השוק עד כמה אר יוחנן עד דכליא רגלא דתרמודאי פי' עצים ידועים אצלם ונקראים תרמודא ובני אדם המביאין אותם נקראין תרמודאי ומתעכבין עד אחר שקיעת החמה".

משמע לשיטתו שמותר באופן גורף להשתמש בשמן לאחר שתם שיעור זמן דליקת החנוכיה. ולפיכך, יש לישב סתירה זו בין השאילתות והאחרים לרי"ף.

ונחלצו ראשונים לתירוץ סתירה זו: הסבר הר"ן : "אי נמי לשיעורא. פירש הרב אלפסי זל שאם היתה דולקת והולכת עד כשיעור הזה ורצה לכבותה או להשתמש לאורה הרשות בידו. ונראה מדבריו שאם כבתה שמותר להסתפק מן השמן וכל שכן הוא וטעמא דמילתא לפי שלא הקצה אותה אלא למצותה דהיינו כל זמן שדולקת והולכת בתוך זמן מצותה הא כבתה מותר דומיא דעצי סוכה ונוייה שמותרין לאחר החג. אבל מקצת מן הגאונים זל אמרו דאם כבתה ונשאר שמן בנר ביום ראשון מוסיף עליו ומדליק ביום שני וכן בשאר הימים ואם נשאר בה ביום אחרון עושה לו מדורה ושורפו במקומו שהרי הוקצה למצותו ולפי דבריהם יש לחלק בין זה לעצי סוכה ונוייה דהתם לא מקצה להו אלא לימי החג לפי שעשויין להשאר אחר החג ולא מקצה להו למצותן לגמרי אבל שמן ופתילה שעשויים להתבער לגמרי כי יהיב להו בנר לגמרי מקצה אותן למצותן, דאין אדם מצפה אימתי תכבה נרו. ואם נשתיירו הרי הן אסורין שהרי הקצה אותן לגמרי למצותן, ודומה לעצי סוכה ונוייה שנפלו בחג שאסורין כדמוכח במסכת ביצה פרק המביא (דף ל עמוד ב) ולא דמי לנר של שבת שעשוי להיות כולה למצותה ואפילו הכי נהנין אחר השבת מן השמן ומן הפתילה משום דהתם אף בעודו דולק למצותו נהנין ממנו, מה שאין כן בנר חנוכה. ורשי זל פירש לשיעורא שצריך שיתן בה שמן כשיעור הזה".

ואכן מדברי הר"ן מוסבר למה אמר הרי"ף שמותר להשתמש במותר השמן והשאילתות פסק שאסור: הרי"ף שפסק שאסור להשתמש במותר השמן, הוא משום שלפי שיטתו יש להקצות השמן לפני הדלקת הנרות לשם מצווה, וכאשר עשה הקצאה זו רשאי הוא להשתמש במותר השמן. אך לעומת זאת לא נפסק שיש להקצות השמן בשאילתות, וממילא כיוון שלא הקצה השמן אינו רשאי להשתמש במותרו.

תירוץ המרדכי: "אנ לשיעורא - לתת בהן שמן שתדליק כשיעור זה. ומצאתי פי' אחר לשיעורא שאם היתה דולקת כשיעור ורצה לכבותה או להשתמש לאורה שפיר דמי. וקשה לי אני מרדכי דהא אמרינן בפסיקתא רבתי ביום השמיני נשיא, ילמדנו רבינו נר חנוכה שהותיר שמן ביום ראשון מוסיף עליו ומדליק ביום שני, וכן כל הימים, הותיר ביום ח' עושה לו מדורה בפני עצמו ושורפה, לפי, שמאחר שהוקצה למצותו הוקצה לאיסורו ואסור להשתמש בו. ומהרם תירץ דהתם מיירי כשלא נתן בו שמן אלא כשיעור".

נמצא, שישנו הבדל בכוונת הרי"ף לשאילתות: מה שהרי"ף אמר שמותר להשתמש בשמן הוא דווקא במקרה שהאדם שם יותר בנר יותר משיעור השמן הנצרך עמ"נ שידלוק כדי הזמן שצריך לדלוק (והוא שלושים דקות), שמשום שדלק כבר כשיעור הזמן הנצרך רשאי להשתמש בשמן הנותר. אך לעומת זאת השאילתות דיברו על אופן שונה, והוא במקרה שהאדם שם בנר שמן בדיוק כשיעור זמן ההדלקה הנצרך, וממילא באופן כזה יש לומר שהדין שונה ואינו רשאי להשתמש בשמן.

הסתירה בשיטת הרא"ש: איתא בסימן ט ברא"ש, פרק שני דשבת, כך: "שאילתות דרב אחאי נר חנוכה שהותיר בו שמן מהו צריך לעשות בו. תא שמע, דתנו רבנן נר חנוכה שהותיר בו שמן ביום ראשון מוסיף עליו ומדליקו ביום השני. ביום השני מוסיף עליו ומדליקו ביום השלישי וכן בשאר הימים. אבל אם הותיר ביום השמיני עושה לו מדורה ושורפו בפני עצמו לפי שהוקצה למצוה אסור להשתמש ממנו".

ואילו לפני, בסימן ג שם: ז"ל: "אי נמי לשיעורא שיש ליתן שמן בנר שיהא דולק כשיעור הזה. אי נמי: אם אחר שדלקה כשיעור הזה רצה לכבותה או להשתמש לאורה הרשות בידו".

מצד אחד נוקט הרא"ש כשיטת השאילתות וסובר שאסור להשתמש במותר השמן משום שהוקצה למצוותו, ואילו מצד שני לפני פירושו זה כתב שמותר לכבות הנר לאחר שדלק כשיעור הזמן הנצרך ואף להשתמש לאורו, וכהרי"ף שכותב שהרשות בידו לעשות כן, וסתירה זו היא בעצם כמו הסתירה המרכזית, בין השאילתות לרי"ף, ויש לישב. וכן אותה סתירה ישנה בטו"ר בהלכות חנוכה : סי' תרעב: "מצותה מסוף שקיעת החמה עד חצי שעה מן הלילה שאז העם עוברין ושבין ורואין בביתם ואיכא פירסומי ניסא. הילכך, צריך ליתן בה שמן כזה השיעור. ואם נתן בה יותר יכול לכבות לאחר שיעבור זה הזמן וכן יכול להשתמש לאורה לאחר זה הזמן, שעבר עיקר מצותה...".

סי' תרעז: "...הנותר מן השמן והפתילות בליל ראשון מוסיף עליו ומדליק בליל ב' נותר בליל ב' מוסיף עליו ומדליק בג' וכן בכל הלילות. נותר ממנו בליל ח' עושה לו מדורה ושורפו בפ"ע שהרי הוקצה למצותו...".

תירוץ הבית יוסף והבנתו בסוגיא: "הנותר מן השמן והפתילות בליל ראשון מוסיף עליו ומדליק בליל שני וכו' עד שהרי הוקצה למצותו. כן כתב הראש בפרק במה מדליקין (סי' ט) בשם שאילתות דרב אחאי (סי' כו שאילתא ב) והמרדכי בשם ילמדנו ופסיקתא רבתי. ואת והרי כתב רבינו בסימן תרעב צריך ליתן בה שמן כזה השיעור ואם נתן בה יותר יכול לכבותה לאחר שעבר זה הזמן וכן יכול להשתמש לאורה לאחר זה הזמן שעבר עיקר מצותה וגם הריף (ט.) והראש (סי' ג) כתבו כן בפרק הנזכר ודברים אלו סותרים זה את זה וכן כתב הרן (ט. דה אי נמי) שהגאונים שאומרים שאם כבתה ונשאר שמן ביום הראשון מוסיף עליו ומדליק ביום שני וכו' נשאר בה ביום אחרון עושה לו מדורה ושורפו במקומו שהרי הוקצה למצותו, הם חולקים על מה שכתב הריף שאם היתה דולקת והולכת עד כשיעור הזה ורצה לכבותה או להשתמש לאורה הרשות בידו. אבל אין נראה כן מדברי הראש שאף על פי שכתב סברא זו דעושה לו מדורה בשם השאילתות אם איתא שהיה סובר שהיא חולקת על הסברא הראשונה הל לכתבן סמוכות זו לזו. ורבינו פשוט הוא שסובר שאינן חולקות, שהרי כתב לשתיהן סתם. ומצאתי כתוב בשם מהרי אבוהב זל: 'שיש לחלק ביניהם שכשנתן השמן בנר ולא הקצהו אלא לשיעור זמן הדלקה יכול אחר כך להסתפק ממנו אם ירצה אבל כשנתן השמן בנר בסתם אז הוקצה למצות נר חנוכה וצריך לעשות לו זה התיקון' עכל. ולי נראה לחלק ביניהם בענין אחר שמה שכתב בסימן תרעב מיירי שנתן בה שמן יותר מכשיעור ואחר שדלק כשיעור מותר ליהנות ממנו דלא הוקצה למצוה אלא כדי שיעור הצריך בלבד ומה שכתב בסימן זה מיירי בשנותר מהשמן הצריך לשיעור הדלקה הוא הוקצה למצותו ולפיכך צריך לעשות לו מדורה דכיון דמשיעור הדלקה הוא הוקצה למצותו ואסור ליהנות ממנו וכן כתוב בהגהות מיימוניות (פד אות ד)".

מקדים השו"ע ואומר: יש להניח קודם כל הנחת יסוד שהרא"ש אינו סובר שהשיטות האלה חלוקות זו בזו, אלא, שאם היה סבור שחלוקות היה סומך סעיפים אלו זה לזה. וכן הטו"ר (המכונה "רבינו") אינו סבור שחלוקות, כיוון ששנה ההלכה בלא שם אומרה, ("סתם"). ויש לישב כך את הסתירה: והביא את תירוץ מהר"י אבוהב שחילק חילוק פשוט: מה שאמרו הרא"ש והטו"ר בסעיף אחד שמותר להשתמש במותר השמן לאחר שיעור זמן הדלקתו, הוא דווקא במקרה שייחד השמן לשיעור זמן ההדלקה המינימלית, אך מה שאמרו בסעיף אחר שאסור להשתמש ממנו הוא דווקא במקרה שהדליקו בסתם ובכך הוקצה למצוותו וצריך לשורפו. וכן תירץ תירוץ משל עצמו: מה שאמרו הרא"ש והטו"ר בסעיף אחד שמותר להשתמש במותר השמן הוא דווקא במקרה שהאדם שם יותר משיעור השמן המספיק לשיעור הזמן המינימלי לדליקת החנוכייה, ומאידך מה שכתבו בסעיף אחר שאסור להשתמש במותר השמן הוא במקרה ששם בדיוק כשיעור המספיק, ובכך הקצה השמן למצוותו, וכל דבר שהוקצה למצוותו אסור להינות ממנו. ולמסקנא משיטתו יש להעמיד את שיטת השאילתות במקרה ששם בדיוק כשיעור השמן הנצרך ובכך הקצה אותו למצוותו. ואילו העמיד את שיטת הרי"ף במקרה ששם יותר משיעור זמן הדליקה.

הסתירה בשולחן ערוך והמשנה ברורה המבארו: תרעב סעיף ב: "שכח או הזיד ולא הדליק עם שקיעת החמה, מדליק והולך עד שתכלה רגל מן השוק, שהוא כמו חצי שעה שאז העם עוברים ושבים ואיכא פרסומי ניסא; הלכך צריך ליתן בה שמן כזה השיעור, ואם נתן בה יותר יכול לכבותה לאחר שעבר זה הזמן, וכן יכול להשתמש לאורה לאחר זה הזמן".

המשנה במקום: "יכול לכבותה וכו' - שאינו מקצה השמן רק מה שצריך לשיעור חצי שעה למצותו ועכ מותר לכבותו ולהנות ממנו וממ הסכימו כמה אחרונים דלכתחלה טוב להתנות שאינו מקצה השמן אלא לשיעור הדלקה משום דיש מן הפוסקים שסוברים דאם נתן בסתם הקצה למצותה הכל. להשתמש לאורה וכו' - ויש מחמירין שבעוד שהנרות דולקין אין להשתמש לאורן משום הרואה שלא ידע לחלק בין תוך זמן שיעורו לאחר זה הזמן".

שו"ע או"ח תרעז סעיף ד: "הנותר ביום השמיני מן השמן הצריך לשיעור הדלקה, עושה לו מדורה ושורפו בפני עצמו שהרי הוקצה למצותו; ואם נתערב בשמן אחר ואין ששים לבטלו, יש מי שאומר שאין להוסיף עליו כדי לבטלו".

המשנה ברורה במקום: "הנותר ביום השמיני וכו' - דבלילות הקודמין אם נותר יכול להשתמש בהן למצות הדלקה בלילות שאחריהן ואם נתערב בשמן אחר דינו כדלקמיה. מן השמן הצריך וכו' - היינו שלא נתן תחלה רק כשיעור הדלקה ונכבה באמצע ונותר ולכן אסור דהוקצה למצותו ואסור להנות הימנו אבל אם נתן הרבה בנר ונותר מותר להשתמש בו לכתחלה וכמו שכתב לעיל בסימן תרעב סב. ודע דיש פוסקים שסוברין דאם נתן השמן בסתם הוקצה כל השמן אם לא דהתנה לכתחלה שלא יאסור אלא כשיעור ועיין לעיל בסימן תרעב במב סקז. ושורפו בפני עצמו - דלהניחו לשנה הבאה לנח אסור דחיישינן לתקלה, ואפילו להניחו בכלי מאוס דודאי לא יבוא לאכלו גכ אסור, דחיישינן שמא יבוא לדלוק ולהנות הימנו".

שוב אותה סתירה פוגשת אותנו גם בשו"ע, אך מתרץ המשנה ברורה ומחלק את החילוק שהובא לעייל בב"י. וכן מחדש לנו המשנה ברורה שלא ניתן לשמור את מותר השמן בכלי מסויים עד שנה הבאה עמ"נ להדליק בו את הנרות. וכיוון שאנו חוששים שיאכלו בטעות, ואפילו בכלי מאוס אינו יכול, וכיוון שעדיין אנו חוששים שיבוא להנות ממנו בהדלקתו.

ד. דין מותר השמן להלכה ולמעשה: להלכה: ראינו שבתוך החג עצמו אין שום היתר להשתמש בשמן שלא לצורך הדלקת הנרות בלבד, אך לאחר החג ישנם חילוקים באיזה אופנים יהיה מותר. למעשה: כתב הרב מרדכי אליהו זצוק"ל בספר 'מאמר מרדכי' דיש לשרוף את השמן הנותר מהיום השמיני, וכלל לא הוסיף חילוקים שבהם ניתן להשתמש בו ומכיוון שהוקצה למצוותו. ומנהג בית ישראל כיום לשרוף את מותר שמן נרות חנוכה מהיום השמיני.