מזיק באמצעות הרוח

מקורות
בבלי:	בבא בתרא כה ב-כו א
רמב"ם:	שכנים יא א, נזקי ממון יד ז

דברי הגמרא

הגמרא (בבא בתרא כו א) מספרת על אנשי בר מריון שהיו מנפצים כותנה, פעולת הניפוץ הייתה ע"י הפרדת הפסולת (רתקא) מן הפשתן, לאחר שהרקתא הופרדה מן הפשתן הגיע רוח מצויה והעיפה את הרקתא על האנשים הנמצאים ברה"ר והזיקה להם.

הגמרא דנה האם אנשי בר מריון צריכים להרחיק את מלאכת הניפוץ למקום שההיזק לא יזיק לאנשים ברה"ר.

דעת רבינא- מדובר כאן במציאות שהיא לא גיריה דליה (חצים שלו), מכיוון שההיזק לא מזיק מכוח האדם אלא מכוח הרוח, לכן, לפי שיטת ר' יוסי אין צורך בהרחקה, לעומת זאת חכמים סוברים שיש חובת הרחקה אפילו במקום שאין גירי דיליה., ומכיוון שההלכה היא כדעת ר' יוסי אנשי בני מריון לא צריכים להרחיק את הנזק.

דעת מר בר רב אשי ואמימר- מציאות דברי הגמרא דומה למלאכה זורה ורוח מסייעתו בשבת, נקודת השוואה בין המציאויות היא שפעולת האדם והרוח רואים אותה כפעולה אחת.

ע"פ זה יש לדון האם נחייב בתשלומים או שלכל הפחות צריך להרחיק. ראינו דיון זה בראשונים,

שיטת התוספות

"מאי שנא מזורה ורוח מסייעתו. ורבינא לא חשיב לה פירכא דסבר כי היכי דלא גמרינן משבת לענין תשלומין כדמפרש רב אשי בהכונס (ב''ק דף ס. ושם) דגבי שבת מלאכת מחשבת אסרה תורה אבל הכא גרמא הוא וגרמא בנזקין פטור הכי נמי לא גמרינן מהתם שיהא חייב להרחיק ומר בר רב אשי סבר נהי דחיוב תשלומין לא גמרי' לענין הרחקה דליחשב גירי דיליה גמרינן שפיר כיון דגרמא בנזקין אסור." 

לרבינא הסיבה שלא משווים בין שבת לנזיקין לגבי תשלומין כי בשבת מלאכת מחשבת אסרה תורה אבל ברקתא ההיזק נעשה בגרמא, וגרמא בנזיקין פטור. ולכן לא לומדים מעניין שבת לעניין לנזיקין שיהיה חייב להרחיק שעושה את הדבר בגרמא.

ואילו למר בר רב אשי לגבי תשלומים לא משווים בין נזיקין לשבת, אבל לעניין הרחקה צריך להרחיק כי גרמא בניזיקין אסור.

שיטת התוספות רי"ד

לכולי עלמא המציאות של רקתא היא מציאות של אש, ואם הזיק חייב לשלם וכל הדיון בין רבינא לרב אשי האם האש היא חיציו וצריך להרחיק?

מר בר רב אשי- הרקתא היא חציו וצריך להרחיק.

לרבינא- האש הרקתא היא לא חיציו כי הרוח מוליכה אותו ולכן לא צריך להרחיק.

יוצא משיטתם

• גרמא בנזיקין אסור רק מתי שהאדם שותף ליצירת הנזק ואילו כאשר האדם שותף לעשיית הנזק אז יהיה פטור.

• באש האדם יוצר את הנזק ואילו לא עושה אותו, כי ברוח האי זו שמוליכה אותו, לכן פטור, ואילו ברקתא האדם והרוח ביחד עושים את הנזק לכן חייב בתשלומים.

קושיית הראשונים

שואלים כל הראשונים למה הגמרא דנה כאן בדיני הרחקות, הרי לכאורה הנזק של הרקתא, זהו נזק של אש, כמו אבנו סכינו ומשאו, ונצטרך לחייב תשלומים.

ישנם שלוש דרכים בראשונים להסביר את הקושיה,

שיטת תוספות

"ואומר רי דלא דמי לאש דאין חייב משום אש אלא כשעשה האדם את האש לבדו כדכתיב המבעיר את הבערה בלא סיוע הרוח ואחכ הולכת על ידי רוח מצויה אבל הכא אין עושה לבדו כל עיקר אלא עי הרוח דאי לאו רוח לא הוה רקתא אזלא כל עיקר"

ההבדל בין רקתא לאש, שהאש, ואבנו סכינו ומשאו, גם בלי כוח הרוח הם מסוגלים להזיק, וכוח הרוח רק מוסיף, ואילו לגבי רקתא לולי כוח הרוח אין ביכולת הרקתא להזיק לבד. הרב סולייביציק מסביר שהכוונה של תוס' זה שעצם הדבר עצמו מזיק, זה כבר אש, לעומת הרקתא שעצם הדבר לא מזיק אלא הרוח הופכת את הרקתא לחפצא דמזיק.

שיטת הרשב"א

"פירש מורי הרב ז"ל ושאני התם דממונו ממש הוא דמזיק שהאש היא שמזקת ששורפת וכן כובד האבן והסכין הם שמזיקים והלכך כוח אחר מעורב חייב שממונו הוא דאזיק אבל הכא הרקתא בעצמה אינה מזקת אלא שהרוח הוא שמסער אותה ומכה בה על פני העוברים" ההבדל בין רקתא לאש, זה שהאש היא עצמה זאת שמזיקה וכן כובד האבן הוא זה שמזיק ואילו הרקתא בעצמה אינה מזיקת וכתוצאה מכוח הרוח היא הולכת ומזיקת.

החילוק בין הרשב"א לתוספות

תוס'- עיקר החילוק בין אש לרקתא, מה היה ללא הרוח. כלומר האם ללא הרוח היה הנזק או לא היה הנזק.

רשב"א- עיקר החילוק איך נעשה הנזק, האם בשיתוף הרוח או ע"י.

שיטת הרמב"ן

ההבדל בין רקתא לאש, שבאש הרוח היא עוזרת לאש, כלומר היא בכיוון התנועה של האש. ואילו ברקתא הרוח היא נגד פעולת הרקתא, שהרקתא הולכת למטה ואילו הרוח מעיפה את הרקתא כנגד הכיוון שהאדם פועל. ולכן, הרוח לא מתייחסת אליו, ויהיה פטור.

שיטת ננתיבות המשפט

הנתיבות סובר שבאמת רקתא זה אש, אבל עדיין לא דנים בו דיני הרחקה, כי הוא שונה מכל נזקי אש שאפשר לשמור עליהם, כאן כדי לשמור על הרקתא צריך להתבטל לגמרי מן השימוש. והתורה לא חייבה שמירה במקום שהתבטל השימוש למרות שזה מן ארבע אבות נזיקין שאם יהיה נזק האדם יתחייב בתשלומים.

היחס בין רקתא לנמייה

לכאורה אנחנו רואים אליבא דרבינא שרקתא לא צריך להרחיק לפי ר' יוסי כי זה לא גיריה דיליה, כי הרקתא לא באה מכוחו אלא מכוח הרוח. ואילו בסולם חייב להרחיק. מה ההבדל? א- רבינא סובר שהמשנה לגבי סולם היא רק אליבא דחכמים ולא אליבא דר' יוסי. ב- בסולם, משעת העמדת הסולם מגיע כבר הנזק, ואז מייחסים את זה יותר לאדם. כלומר לפי זה צריך לעשות שיקול כל הזמן עד כמה זה ביחס לאדם שנחייב.

היחס בין רקתא לעורבים

מהגמרא לגבי עורבים (דף כ"ג) רואים שאפילו שגרמא בנזיקין פטור עדין צריך להרחיק, אז איך אצלנו רבינא אומר שלא צריך להרחיק? א- הגמרא שבמקרה של עורבים לא סוברת את דעת רבינא. ב- מה שבעלי חיים עושים זה יותר משויך לאדם מאשר מה שהרוח עושה, ולכן, במקרה של עורבים צריך להרחיק (מובא בר"י בתוס'). החילוק בין רקתא לגץ:

הגמרא שואלת מה ההבדל בין גץ לרקתא, שברקתא לא צריך להרחיק לפי רבינא ואילו גץ חייב, הרי זה לכאורה אותה מציאות. עונה הגמרא שיש הבדל, בגץ נוח לו לאדם שהרוח תבוא ותעיף את הגץ מביתו שהבית לא יעלה באש. ואילו לגבי רקתא לאדם לא נוח שהרוח תבוא ותעיף את הרקתא. כי הרקתא לא מזיקה בעצם הטביעות שלה.  

פסיקת הרמב"ם להלכה

הלכות שכנים פרק י"א

הלכה א

"מִי שֶׁעָשָׂה גֹּרֶן בְּתוֹךְ שֶׁלּוֹ. אוֹ קָבַע בֵּית הַכִּסֵּא. אוֹ מְלָאכָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ אָבָק וְעָפָר וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. צָרִיךְ לְהַרְחִיק כְּדֵי שֶׁלֹּא יַגִּיעַ הֶעָפָר אוֹ רֵיחַ בֵּית הַכִּסֵּא אוֹ הָאָבָק לַחֲבֵרוֹ כְּדֵי שֶׁלֹּא יַזִּיקוֹ. אֲפִלּוּ הָיְתָה הָרוּחַ הוּא שֶׁמְּסַיֵּעַ אוֹתוֹ בְּעֵת שֶׁעוֹשֶׂה מְלַאכְתּוֹ וּמוֹלִיכָה אֶת הֶעָפָר אוֹ נְעֹרֶת הַפִּשְׁתָּן וְהַמּוֹץ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן וּמַגִּיעָתָן לַחֲבֵרוֹ הֲרֵי זֶה חַיָּב לְהַרְחִיק כְּדֵי שֶׁלֹּא יַגִּיעוּ וְלֹא יַזִּיקוּ. וַאֲפִלּוּ עַל יְדֵי הָרוּחַ מְצוּיָה שֶׁכָּל אֵלּוּ כְּמִי שֶׁהִזִּיקוּ בְּחִצָּיו הֵן"

הלכה ב

"אַף עַל פִּי שֶׁהוּא חַיָּב לְהַרְחִיק כָּל כָּךְ אִם הוֹלִיכָה הָרוּחַ הַמְצוּיָה הַמּוֹץ וְאֶת הֶעָפָר וְהִזִּיקָה בָּהֶן פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּם שֶׁהָרוּחַ הוּא שֶׁסִּיֵּעַ אוֹתוֹ וְאֵין נֵזֶק זֶה בָּא מִכֹּחַ מַזִּיק עַצְמוֹ"

מדברי הרמב"ם עולה, שהיזק ע"י רוח חייב להרחיק, כשיטת מר בר רב אשי ואמימר.

מהלכה ב' אנחנו רואים שהוא סובר שזה גרמא פטור, ולכן, פוסק כשיטת הראשונים שצריך להרחיק ופטור מלשלם.

הלכות נזקי ממון פרק י"ד

הלכה ז'

"אֶחָד הֵבִיא אֶת הָאוּר וְאֶחָד הֵבִיא אֶת הָעֵצִים הַמֵּבִיא אֶת הָעֵצִים חַיָּב. אֶחָד הֵבִיא אֶת הָעֵצִים וְאֶחָד הֵבִיא אֶת הָאוּר הַמֵּבִיא אֶת הָאוּר חַיָּב. בָּא אַחֵר וְלִבָּהּ הַמְלַבֶּה חַיָּב. לִבַּתּוּ רוּחַ שֶׁאֵינָהּ מְצוּיָה תָּמִיד הֲרֵי כֻּלָּן פְּטוּרִין. לִבָּה וְלִבַּתּוּ הָרוּחַ חַיָּב שֶׁהֲרֵי הוּא גָּרַם וְכָל הַגּוֹרֵם לְהַזִּיק מְשַׁלֵּם נֵזֶק שָׁלֵם מִן הַיָּפֶה שֶׁבַּנְּכָסִים כִּשְׁאָר כָּל הַמַּזִּיקִין"

מדברי הרמב"ם אנחנו רואים שבמקרה של ליבה וליבתה הרוח, האדם יהיה חייב, כלומר רואים לכאורה שגרמא חייב.

קושיה על דברי הרמב"ם

קשה הרי לכאורה אנחנו רואים סתירה מפורשת בדברי הרמב"ם, בהלכות נזקי שכנים הוא פוסק גרמא בנזיקין פטור ואילו בהלכות נזקי ממון הוא כותב שגרמא בנזיקין חייב.

מגיד משנה

אי אפשר להגיד שבליבה וליבתה הרוח הרמב"ם פוסק כמו בשאר השיטות שמופיעות בבקא קמא דף ס', כי השיטה הרביעית היא כדעת רב אשי. ולכן הכסף משנה נשאר בצ"ע.

מגדל עוז

יש הבדל, בנזקי שכנים הרוח היא כוח מרכזי שבלעדיה לא היה קורה הנזק ולכן יהיה פטור. ואילו לגבי נזקי ממונות גם לולי כוח הרוח הנזק היה קורה (היה אש גם לולי רוח), לכן, יהיה חייב. וכן מובן גם בדברי הכסף משנה.

ש"ך סימן תי"ח ס"ק ד

יש הבדל בין הלכות שכנים לנזקי ממון, בנזקי ממון הרמב"ם חייב כיוון שהרוח הייתה עם כיוון התנועה. ואילו לגבי הלכות שכנים פטור כיוון שהרוח הייתה נגד כיוון התנועה. (תירוץ זה הוא לפי דברי הרמב"ן שראינו לעיל).

נתיבות משפט סימן קנ"ה

לגבי הלכות שכנים, הרמב"ם פטר כיוון שאם המזיק ישמור על הדבר המזיק הוא יתבטל מן המלאכה לכן על הניזק להרחיק ואם הוא לא הרחיק אז המזיק פטור. אבל לגבי נזקי ממון אפשר לשמור על ההיזק של האש בלי להיבטל מן המלאכה לכן אם האש הזיקה המזיק חייב.