מטה שייחדה למעות או שיש עליה מעות

מקורות
בבלי:	שבת מד א-ב
רמב"ם:	שבת כה י
שולחן ערוך:	אורח חיים שי ז

מטה שיש עליה מעות או מטה שייחדה למעות והניח עליה מעות אף שאינם עליה עכשיו, אם מותר לטלטלה בשבת.

סוגיית הגמרא

הגמרא (שבת מד א-ב) מביאה דברי רב יהודה בשם רב שאומר שמיטה שייחד אותה למעות אסור לטלטל אותה בשבת.
אמנם לאור קושיית רב נחמן בר יצחק מהמשנה, שם רואים שמותר לטלטל נר של חרס שלא דלק מעולם ואפילו שמיוחד הוא להדלקה (ונחלקו הראשונים בביאור הקושיה כדלהלן), מתקנת הגמרא את דברי רב יהודה בשם רב, שדווקא מטה שייחדה למעות והניח עליה מעות מבעוד יום אסור לטלטלה, אע"פ שסלקן מבעוד יום. אם לא ייחדה למעות אין איסור לטלטלה, אלא אם כן יש עליה מעות כעת, או שהיו עליה מעות בבין השמשות, שאז נאסרת המטה בטלטול.
בהמשך הסוגיה אומרת הגמרא שדברי רב יהודה אלו הם אליבא דר' יהודה הסובר שיש לאסור כל מוקצה בשבת, אך לפי ר' שמעון אף שהיו מעות על המטה בבין השמשות מותר לטלטלה.

עוד עולה מתוך הגמרא, שמטה שיש עליה מעות כעת אסור לטלטלה אף לר' שמעון, וכן כתבו רש"י (מד ב ד"ה ההיא) והרי"ף (כא א) ושאר פוסקים. כמו כאשר היו המעות על המיטה בבין השמשות, גם בזה מודה ר' שמעון דנאסרה המיטה בטלטול.

מבואר מזה שג' מקרים יש כאן:

• ייחד מיטה למעות והניח עליה מעות וסילקם מבעוד יום. לר' יהודה אסור לר' שמעון מותר.
• הניח עליה מעות מבעוד יום, והיו עליה בבין השמשות. לכולי עלמא אסור, אפילו לא ייחד את המיטה למעות.
• יש עליה מעות בשבת, אף שלא היו עליה בבין השמשות. לכולי עלמא אסור.

יש לדון בכל אחד מן המקרים איזה מוקצה הוא, והאם יש אופנים להתיר את הטלטול, וכמי ההלכה.

מחלוקת הראשונים בביאור קושיית רב נחמן בר יצחק ותשובת הגמרא

פירוש רש"י

רש"י (מד א ד"ה מטלטלין) הסביר שקושיית רב נחמן בר יצחק היא ממה שר' יהודה התיר נר חדש ועל כרחך מדובר דם בייחדו להדלקה, שם דווקא באינו מיוחד להדלקה התיר רבי יהודה, היה לו לפרש כן במשנה ולאסור נר חדש שייחדו במקום לאסור נר ישן. בעקבות קושיה זו מתקנת הגמרא את דברי רב יהודה בשם רב, שבאמת לא אסור אלא כאשר גם הניח על המיטה מעות, שאז אסור לטלטלה אפילו אם סילק המעות מבעוד יום, ולא קשה מנר לפי ששם הדליק בו.
תוספות (מד ב ד"ה ומה) הקשו על רש"י, שלשיטתו אינה מובנת תשובת הגמרא, שהרי בברייתא מובא שר' יהודה מתיר לטלטל כל נר של מתכת אלא אם כן היה דולק בשבת, ואם כן גם כאן יש לדייק שממה שלא אסר בייחדו והדליק בו בחול אלא רק בשהיה דולק בשבת, מבואר שמותר אף אם ייחד ועשה בו שימוש.

בספר מגיני שלמה (מד ב ד"ה על כן) כתב לתרץ שרק מהמשנה לגבי נר ישן דייקה הגמרא, לפי שנר ישן ודאי מיוחד הוא להדלקה, שהרי הולך עכשיו להדליק בו, ואם כן למה צריך שידליק בפועל, אפילו לא הדליק אלא עומד להדליק כיון שייחדו לזה אסור, ואם כן היה לו לר' יהודה לחלק בתוך נר חדש בין ייחדו ללא ייחדו. אבל מהברייתא לא קשה דהתם לא כתב איסורא בנר ישן אלא בנר שהיה דלוק בשבת, ומהא ליכא למידק מידי ועל כרחך אפילו בלא ייחדו איירי. תירוץ זה קרוב הוא להסבר הרמב"ן.
הצל"ח (מד א ד"ה ומעתה נלענ"ד) כתב לתרץ דברי רש"י, שסובר הוא שנר אינו כלי שמלאכתו לאיסור, אלא הוא בסיס לדבר האסור, וגם לר' יהודה מותר לטלטלו לצורך גופו ומקומו. אך נר שהיה דולק בשבת כיון שאיתקצאי בבין השמשות מלטלטלו אפילו לצורך גופו ומקומו, כן דינו למשך כל השבת. לכן בהוה אמינא שסברה הגמרא שרב אוסר בייחוד לבד, הרי זה כמו נר ישן והיה לה למשנה להשמיענו במיוחד לכך. אבל למסקנה שרב אוסר דווקא בייחוד ומעשה, אי אפשר לה לברייתא להשמיענו בזה, לפי שרצתה להשמיענו בהדליקו בשבת שאסור אף לצורך גופו ומקומו, ואילו במייחד ועשה מעשה אינו אסור אלא מחמה לצל.
בתירוץ נוסף שם כתב הצל"ח כעין דברי המגיני שלמה.

ובחידושי הרמב"ן (מד ב ד"ה הא) הקשה על הסברו של רש"י דילמא היא גופא קמ"ל ר' יהודה, שנר של חרס ישן אסור בטלטול משום מיאוס, ולכן לא קאמר איסורא בייחדו, כדי להשמיענו שאינו דומה נר של חרס לשל מתכת, וכן הקשה בחידושי הרשב"א (מד ב ד"ה ומה).
אמנם בחידושי הר"ן (מד ב ד"ה ומה) תירץ על קושיה זו, שאיסור בייחוד לכך הוי רבותא טפי מישן שלא ייחדו. ועל פי זה מתרץ גם את קושיית תוס' שמהברייתא גם יש לדייק שאם ייחדו והדליק בו מותר, שם היה אסור היה לו להשמיענו חידוש בזה ולא בהדליקו בו בשבת, זה אינו, לפי שבייחד והדליק בו אינו חידוש כל כך גדול לאסור כמו בנר שהיה דולק בשבת.

פירוש תוספות

תוספות (מד ב ד"ה ומה) למדו באופן אחר. שקושיית רב נחמן הוא ממה שהתיר ר' יהודה דווקא נר של חרס חדש שאף שאינו מיועד אלא להדלקה שהרי לאחר הדלקתו נמאס והוי כאילו ייחדו לכך, אפילו הכי התיר ר' יהודה. ולפי זה מובנת הברייתא שנר של מתכת כיון שאין תחילת עשייתה להדלקה בלבד אלא ראויה היא לתשמיש אחר, אפילו אם הדליק בה מותרת בטלטול. כן כתב גם בתוספות רא"ש (מד ב ד"ה ומה).
[[#שיטת רבנו תם והרא"ש|להלן] יובא פירוש אחר לקושיית רב נחמן, על פי דרכו של רבנו תם שהסוגיה היא גם אליבא דר' שמעון.

הרמב"ן (מד ב ד"ה הא) והר"ן (מד ב ד"ה ומה) למדו בתוס' שכוונתו לומר שנר של חרס כיון שעשוי הוא להדלקה הוי כבסיס לדבר האיסור, מה שאין כן נר של מתכת שאין מדליקים בו אלא לפעמים. לכן מסיקה הגמרא לדמות מיטה לנר של חרס דווקא, דגם מיטה היא מיוחדת לכך ועשויה להעמיד בה מעות בכל עת הרי היא כבסיס לדבר האסור, מה שאין כן נר של מתכת אף שמיוחד לכך אין מדליקים בו אלא לםעמים ולא הוי כבסיס לדבר האסור.
על פי זה נתקשה הרמב"ן בפירוש התוספות, שאם כדבריהם היה לו לר' יהודה לאסור נר של חרס אף אם אינו מאוס, שהרי זה כמיוחד לכך והדליקו בו, ולמה צריך היה ר' יהודה להגיע לטעם דמוקצה מחמת מיאוס, הרי זה ככלי שמלאכתו לאיסור.
והר"ן שם תירץ על זה, שעיקר הטעם הוא המיאוס שזה מה שאוסר את הנר של חרס גם קודם שהדליק, לכן נקטה הגמרא טעם זה, אבל נר של מתכת בגלל שאינו מאוס, אדם חס עליו ואינו מדליק בו כל שעה.

על כל פנים יש נפקא מינה בין רש"י לתוספות, שלפי רש"י הברייתא שדיבר בה ר' יהודה על נרות של מתכת מיירי בלא ייחדו, ולכן אין מקור להתיר בייחדו והדליק בו, מפני שזה דומה למיטה שייחדה והניח בה. אך לדברי תוספות הברייתא מיירי בייחדו ואף על פי כן לא הקשתה הגמרא ממנה לפי שבנר של מתכת כיון שראויה היא לתשמיש אחר מותר אפילו עשה בה מעשה. וכתב הרשב"א (מד ב ד"ה ומיהו לענין) וכן הוא במיוחס לר"ן (מד ב ד"ה הניח) ובתוספות רי"ד (מד ב ד"ה מטה).

פירוש הרמב"ן

לכן מסביר הרמב"ן (מד ב ד"ה ולי נראה) שהכא לא בתורת כלי שמלאכתו לאיסור קאמר, אלא מטעם שאדם מקצה אותה מלהשתמש בה אלא למעות ובזה בטל ממנה תורת כלי. ובתחילה הבינה הגמרא שמחשבה בלבד חשיב כמעשה להקצות אותה מלטלטלה, ועל זה מקשה הגמרא שאם כן גם בנר של חרס חדש היה לנו לאסור, שהרי אין לו תשמיש אחר ובמחשבתו מקצה הוא אותו לכך, ומתרצת דבאמת בעינן מעשה גם במיטה שייחדה ויעשה בה מעשה שיבטל אותה מתורת כלי. לכן נר ישן אף של מתכת מותר ואפילו יחדו לכך, כיון שלא עשה בו מעשה.
ויש להעיר שאפשר שזו גם כוונת התוספות או אפשר שלפני הרמב"ן היה פירוש אחר של התוס'.

מניח או שוכח ואם מותר לנער המעות

כתבו התוספות (מד ב ד"ה יש) שמוכרחים אנו להעמיד את הגמרא שמדובר בהניח מעות על הכר ולא בששכחם שם, שהרי קיימא לן (שבת קמב ב) לגבי מעות שעל הכר שדווקא במניח הוי בסיס לדבר האסור, אבל בשוכח מותר לנערן על מנת שיפלו. והתקשו התוס' איך ייתכן שמניח, והרי מדובר שהניח בשבת, שאם קודם השבת אסור אפילו אם אין עליה מעות. ותירצו דמיירי שהניח גוי או קטן. כן כתב גם הריטב"א (מד ב ד"ה לא הניח) והוסיף דאפשר שהניח הוא עצמו במזיד, ואם הניח גוי או קטן הוא דווקא בשהניחו לדעתו, שאם לא כן הוי כשוכח, וכן הוא בחידושי הר"ן (מד ב ד"ה יש).
דבר זה מוסכם מכל הראשונים והאחרונים בלא חולק, וכן נפסק להלכה במשנה ברורה (שי כג).

לענין ניעור, על פי הגמרא להלן (קמב ב) מבואר שיכול לנער אם שכח את המעות, אך אם הניח אינו יכול לנערן דנעשו בסיס לדבר האסור. אמנם אפשר שהוא דווקא כאשר הניח מבעוד יום והיו שם כל בין השמשות, כדאיירי התם לענין אבן על פי החבית, אבל כאן מדובר שהמעות הונחו בשבת, ואם כן אפשר שכן יהיה מותר לנערן. ובבאור הלכה (ד"ה מטה) הביא דברי המגן אברהם (שח נ) שיש דעות בזה.

אם דווקא כשהיו על המיטה כל זמן בין השמשות

לסוגיה זו בהרחבה, ראו מיגו דאיתקצאי בין השמשות איתקצאי לכולי יומא

מחלוקת הרי"ף ורבנו תם

שיטת הרי"ף והרמב"ם

הרי"ף (כא א) פסק להלכה שמטה שיש עליה מעות אסור לטלטלה, אבל אם אין עליה מעות מותר לטלטלה אפילו ייחדה למעות והיו עליה מעות מבעוד יום. והוסיף הרי"ף שאם היו עליה מעות בבין השמשות, הוי ליה מוקצה מחמת איסור ואסור לטלטלה, דמיגו דאיתקצאי בין השמשות איתקצאי לכולי יומא.

ביאור דברי הרי"ף

כתב הרא"ש (שבת ג כ), וכן מבואר יותר בר"ן שסביב הרי"ף (כא א ד"ה ומטה), שהרי"ף פסק את דברי רב יהודה רק באופן חלקי, לפי שמבואר בגמרא שדברי רב יהודה הם אליבא דר' יהודה במוקצה ואנן קיימא לן כר' שמעון. לכן פסק שכאשר ייחד מטה למעות אין איסור לטלטלה אפילו הניח עליה מעות וסלקן, דלר' שמעון מותר בזה. אמנם אם המעות היו על המטה בבין השמשות, הרי זה נעשה מוקצה מחמת איסור כמו נר שהיה דולק בשבת, ובזה קיימא לן להלכה כר' יהודה ולא כר' שמעון כמבואר להלן בגמרא (קנז א), ולכן דבר זה כן פסק הרי"ף להלכה.

שיטת הרמב"ם

הרמב"ם (שבת כה י) כתב גם הוא ששולחן שהיו עליו מעות בבין השמשות, אף על פי שנפלו המעות אסור לטלטלן, שזהו מוקצה מחמת איסור וכל שהוקצה בבין השמשות הוקצה לכל היום כולו. הרי שפסק כרב יהודה אמר רב בענין מוקצה מחמת איסור, אך בענין ייחוד המטה להנחת מעות לא העתיקו להלכה לפי שבזה הלכה כר' שמעון.
ויש להעיר שהרמב"ם השמיט גם את תחילת דברי הרי"ף שמטה שיש עליה מעות עכשיו, אף שלא היו עליה בין השמשות אסור לטלטלה.

כדברי הרי"ף והרמב"ם כתב גם המאירי (מד ב ד"ה מטה).

שיטת רבנו תם

התוספות (מד ב ד"ה הא) כתבו שייתכן לומר שאף ר' שמעון מודה במיטה שייחדה למעות שאסור לטלטלה, והטעם לזה הוא כמו שמובא בגמרא להלן (קכג א) שמודה ר' שמעון שאסור לטלטל דבר שמקפיד עליו ומייחד לו מקום, וכן יש לומר כאן שמטה מייחד לה מקום ואסור לטלטלה.
הרא"ש (ג כ) כתב שהסיבה שהביאה את רבנו תם לפרש כן, היא מפני שאיתא להדיא בגמרא (קכח א) שרב סובר כר' שמעון בטלטול ורק במוקצה לאכילה פסק כר' יהודה לאיסור. לכן צריך לומר הכא שגם אליבא דר' שמעון אמר כן.
אלא שלכאורה קשה, שהרי רב נחמן מקשה על רב יהודה מנר, ואינה מובנת הקושיה, שהרי מיטה חמורה יותר במה שמייחד לה מקום ולכן אסור אפילו בייחוד לבד בלא הנחת מעות. תירצו על זה תוספות, שגם מיטה אין סברה להחמיר בה בייחוד בלבד יותר מאשר נר. וסיימו התוס' שלפי פירוש זה ניתן לקבל גם את פירוש רש"י בהסבר קושיית רב נחמן שמקשה מנר ישן.

מבואר בתוס' שסוברים לדינא שמיטה שייחדה למעות והניח עליה מעות מבעוד יום וסילקן אסור לטלטלה, משום שמייחד לה מקום. גם הראב"ן (שעח) סובר כר' תם שר' שמעון מודה בהא לאיסורא, כיון שייחדו לכך הוי כגרוגרות וצימוקים. הרא"ש (ג כ) אחר שהביא דברי הרי"ף העתיק דברי רבנו תם ולא הכריע, אבל משמע שמסכים לדבריו. גם הטור (אורח חיים שי) הביא דברי הרי"ף ורבנו תם ולא הכריע.

שיטת ההלכה

מרן השלחן ערוך (אורח חיים שי ז) כתב להלכה כדברי הרי"ף שמיטה אינה אסורה בייחוד בלבד אף אם היו עליה מעות, אלא רק אם יש עליה מעות עכשיו או שהיו עליה בבין השמשות אסור. ובזה אף אם לא ייחדה לכך אסור, דמיגו דאיתקצאי בין השמשות איתקצאי לכולי יומא.
אמנם הרמ"א העתיק דברי רבנו תם להלכה לאסור בייחוד והניח.

לצורך גופו ומקומו

מיטה שייחדה למעות

כתב הבית יוסף (אורח חיים שי ד"ה והרי"ף כתב) שמתוך דברי רבנו תם והרא"ש שאסרו לטלטל מיטה שייחדה למעות, משמע שדינה ככלי שמלאכתו לאיסור ואינו אסור אלא מחמה לצל אבל לצורך גופו ומקומו מותר, וכתב שכן כתוב בהגהות אשרי (כ ד"ה ואפילו). את דברי הבית יוסף בזה העתיק הרמ"א להלכה (ז) שהוא סובר להלכה כדעת רבנו תם והרא"ש לאסור מטה שייחדה למעות, אך לצורך גופו ומקומו מותר כנ"ל. אבל הדרישה (ה) כתב שמדברי רבנו תם משמע דווקא שמדמים את המטה למוקצה מחמת חסרון כיס ואסור אף לצורך גופו ומקומו, ומהגהות אשרי ליכא ראיה לפי שהוא סובר בכל מוקצה מחמת איסור שמותר לצורך גופו ומקומו, ואנן לא קיימא לן הכי. גם המגן אברהם (ה) חלק בזה על הרמ"א ודימה זאת לסיכי זיירי ומזורי שאיתא בגמרא (קכג א) שאסורים אפילו לצורך גופן ומקומן, וכתב לדינא להחמיר מלטלטל לצורך גופו ומקומו, וכן הסכים המשנה ברורה (כה, כז).
חיזוק לשיטתם יש מדברי הראב"ן (שעח) שדימה כיס של מעות לגרוגרות וצימוקים שמודה בהם ר' שמעון לאיסורא, ולשיטתו ודאי אסור אף לצורך גופו ומקומו.

הרב ערוך השלחן (יא) השיג על דברי המגן אברהם בזה, שאינו דומה סיכי זיירי ומזורי שמייחד להם מקום מחמת מלאכתן שלא יתקלקלו למיטה שאין בה מלאכה ואין שייך בה קלקול, ומסיק כדברי הבית יוסף דשרי לטלטלה לצורך גופה ומקומה.
ויש להעיר עוד, שהרי הפוסקים כתבו שמוקצה מחמת חסרון כיס הוא דווקא בכלי שמלאכתו לאיסור דומיא דמסר הגדול ויתד של מחרישה, או בדברים העומדים לסחורה, ואם כן מיטה שודאי אינה כלי שמלאכתו לאיסור וגם אינה עומדת לסחורה, אי אפשר לומר בה שתהיה מוקצה מחמת חסרון כיס.

מיטה שיש עליה מעות או שהיו עליה בין השמשות

לענין מיטה שהיו עליה מעות בבין השמשות, כתב המשנה ברורה בשם הלבושי שרד שאסור לטלטלה אף לצורך גופו ומקומו, כיון שדין הבסיס כדין האיסור, וכשם שאת המעות אסור לטלטל אפילו לצורך גופן ומקומן דמוקצה מחמת גופו הם, כך גם דין המיטה.

כיס של מעות

פסקה זו לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיסוגיה והשלימו אותה.