הבדלים בין גרסאות בדף "הנחת תפילין בחול המועד"

הבית יוסף (סי' לא') מביא תחילה את דעות הראשונים שסוברים להניח תפילין בחוה"מ, אך למעשה מכריע שלא להניח בעקבות דברי הזוהר המתייחס בחומרא רבה למניח תפילין. הזוהר כותב שהמניח תפילין בחוה"מ נמשל לאדם שקיבל חותם מהמלך ועזב אותו ונטל במקומו חותם פשוט, שודאי הדבר שחייב מיתה. כן הוא במניח תפילין בחול המועד- הואיל והימים מקודשים ונחשבים אות- המניח בהם תפילין הרי הוא כמזלזל באות שנתן הקב"ה בקדושת הימים האלו וחייב מיתה. מסיים הב"י: "ומאחרשבתלמודאדידןלאנתבארדיןזהבפירושמייערבלבולגשתלעבורבקוםעשהעלדברירבישמעוןבןיוחיהמפליגכלכךבאיסורהנחתן". כיצד יוכלו לתרץ אותם ראשונים הסוברים שיש להניח תפילין בחוה"מ את דברי הזוה"ק?

השמש צדקה (סי'ד', "ואם") כותב בשם המהרש"ל, שאין לנו לפסוק הלכה מספר הזוהר שאין אנו מבינים את עומקו ורק יחידים בדור מסוגלים לרדת לעומק דבריו. אך רובינו לא מבינים כלל, לכן ודאי שאין להכריע את הספק בענין הנחת תפילין בחוה"מ ע"פ דבריו.

המשכנות יעקבשם מתרץ, שאפשר שדברי רשב"י (שכידוע, הוא מחבר הזוה"ק) אמורים למ"ד שמלאכה במועד אסורה מן התורה,השואל ומשיב (מהדורה תליתאה, ח"ג סי' סד') מדייק כן מדברי הזוהר שכתב: "תפילין דדרועא דהוא חול המועד היך אנן אחידן לה? כיון דאסור למעיבד עבידתא בסטרא דילה". אך לדידן שקי"ל שמלאכה במועד מדרבנן- אין לקרוא לחוה"מ אות והוא חייב בתפילין . עוד מוסיף, שאולי כל הדברים הללו אמורים דווקא במי שממש משקיע את כל כולו בתורה בחוה"מ, שדווקא לגביו שייכת קדושת חול המועד בדרגה כזו הפוטרת מתפילין, אך אנו שכיום רחוקים ממדריגה זו- ודאי חייבים. הרחבה לרעיון זה אפשר לראות בדברי יציב (או"ח סי' י') שסבור שגם לשיטת התוס' שסוברים שמצה הוי אות, משום שסוברים שיש מצווה קיומית באכילת מצה וכ"כ בגר"א במעשה רב (הלכות פסח, קפה') והכוונה ודאי למצווה קיומית, שאם ירצה לאכול מצה- יקיים מצווה, היינו דווקא במי שמכוון באכילת המצה לשם מצווה. שדווקא במצווה שחיובית אם לא כיוון במפורש- יוצא ידי חובה, שמסתמא היתה כוונתו לשם מצווה, אך באכילת מצה בשאר ימי הפסח- יקיים מצווה רק אם מכוון ממש באכילתו לשם מצווה. א"כ כיום שאנשים אוכלים לשובע נפשם ולא מכוונים למצווה בכל אכילה מהמצה- ודאי שלא מקיימים מצווה, לכן לגבם אכילת המצה לא הוי אות (ואין לומר שאלו האוכלים מצה לשם שמים לא יניחו- שהרי יש להם אות, משום לא פלוג) .

המלבי"ם (ארצות החיים, ארץ יהודה, לא', א') מתרץ, שרשב"י סובר כר' יוסי הגלילי, שלדבריו ודאי שחוה"מ נתמעט ממיעוט "מימים", כפי שפירש תוס' במו"ק יט. , אך לר"ע שחולק עליו וסובר שפטור התפילין נובע מ"אות" ויצאו שבתות ויו"ט- ודאי שיש להניח, שאין חוה"מ בכלל יו"ט. הראיה לכך, שהרי רשב"י בספרי (פרשת קרח) סובר שהפסוק "ושמרתם את משמרת הקודש" מוגדר כלאו, משום שהמילה "ושמרתם" לדעתו, לאו ולא עשה. ואם סובר כר"ע- להעמיד את הפס' "ושמרת את החוקה הזאת למועדה מימים ימימה"- בפסח, הרי יוצא שפסח יוגדר כאיסור לאו ולפ"ז אדם שלא הביא פסח בזמן- יהיה חייב חטאת ככל חייבי כריתות שיש בהם לאו והרי לא מצינו כזו הלכה. אלא ע"כ שרשב"י סובר כר' יוסי הגלילי, לכן דורש את הפס' על תפילין (ובהם ודאי שלא שייך חטאת שאע"פ שיוגדרו כלאו, אין בהם כרת) וממילא אין להביא מממנו ראיה לחיוב תפילין בחוה"מ, שהרי קי"ל כר"ע ולשיטתו ודאי חובה להניח בחוה"מ.  

יש לציין, שאפשר לתלות את מחלוקת הראשונים בשאלה עד כמה הדין מפורש בש"ס: למ"ד שיש להניח, סובר שהדבר מוכרח מהבבלי ומהירושלמי ע"פ הראיות הנ"ל. א"כ כאשר הבבלי והזוהר חלוקים ודאי שנלך אחרי הבבלי. אך למ"ד שאין להניח, סובר שאין ראיה מוכחת מבבלי ומהירושלמי וכפי הדחיות שהובאו לעיל. א"כ, כאשר הדבר סתום בתלמוד ודאי שיש לנו לילך אחר הזוהר שמפרש את התלמודים בדין זה וכותב מפורש שאין להניח. כ"כ באגרות משה בביאור השיטות (אגרות משה ח"ה, סי' כד') .  

הרשב"א(שו"ת הרשב"א ח"א, סי' תרצ') הזכיר, שהאות בחוה"מ הוא איסור עשיית מלאכת דבר שאינו אבד, שהאיסור לשיטתו הוא מדאורייתא. וכ"כ תוס' בעירובין בהוה אמינא . האור זורע (סי' תקפט' הלכות תפילין) סבור שהבבלי והירושלמי חלוקים האם איסור מלאכה בחוה"מ מן התורה או מדרבנן, הלכה כבבלי שהאיסור מהתורה וא"כ זה אות. אלא שלבסוף מסיק שאע"פ כן הלכה שיש להניח מהראיה בביצה (טו.) שיש להניח (כנראה הבין כהגהות אשר"י הנ"ל בסוגיה). אך לפ"ז יש להבין, מאיזה סיבה יש להניח, הרי יש אות של איסור עשיית מלאכה? אפשר שסובר שהסוגיות נחלקו גם בבבלי ולכן נכריע ע"פ הירושלמי שסובר כאחת הסוגיות.

תוספות במנחות לו: סוברים שהואיל ואין איסור מלאכה מן התורה, האות בחוה"מ הוא שבפסח קיים איסור אכילת חמץ ובסוכות מצוות הישיבה בסוכה. אמנם תוספות במו"ק (שם, וכן הובאה בסמ"גדעה זו) הביא סברה שבפסח האות הוא מצוות אכילת מצות, ייתכן שנחלקו תוספות אלו בשאלה האם אכילת מצות בפסח היא מצווה קיומית, או שמא אין כלל מצוות אכילת מצה בימי חוה"מ.

המשכנות יעקב שם הקשה על סברה זו, שהרי לכאורה לא שייך לומר "אות" אלא על מה שהוזכר בגמרא שנקרא "אות". שכן מצינו בגמרא (שבת, קלב.) שרק ברית, תפילין ושבת נקראו "אות", לא חוה"מ. ניתן לתרץ, שהרי ודאי שיו"ט נכלל בשבת, שנקרא "ממחרת השבת" (על פסח) וכן נקרא "שבתון". השאלה שיש לברר האם חוה"מ הוא קדושה עצמית בפני עצמו- א"כ, אכן לא מצינו שנקרא "אות". אך מצינושהמהר"ל סובר (גבורות ה', פרק ל"ז, הו"ד באבנ"ז סי' ב', אות מב') שקדושת חוה"מ מתמשכת ויונקת מקדושת היו"ט שלפניה ושלאחריה . האבני נזר (שם) מעיר שכך גם מדויק מלשון הזוהר, שכתב: "חולהמועדדלאאיקרייוםטובאליןתפיליןדדרועאדהאליתלסיהרא (ללבנה)מגרמהכלוםאלאמנהירודיו"ט", כלומר שהארת חוה"מ יונקת מהיו"ט. לכן אע"פ שאין הגמרא מתייחסת לאכילת המצה וישיבת הסוכה כ"אות" וכן אע"פ שאין מתייחסת הגמרא לצד שאיסור מלאכה הוא אות- יהיה להם גדר אות כהמשך מסוים של היו"ט עצמו.

האור זרוע (ח"א, סי' תקפט', הלכות תפילין) מביא בשם ר' אליקים (בלשון שני), שהאות הוא מה שנהר סמבטיון ומעלה בזכורו נחים, כלומר- שנהר זה פוסק מלזרום וא"א להעלות באוב בשבת. עפ"ז כותב האור זרוע שאפשר לבדוק אם נהר זה זורם בחוה"מ וכן אם ניתן להעלות באוב בחוה"מ, שא"כ- נחשבים כאות ואם לא- לא.לפי דבריו צריך לומר, שה"אות", הוא לאו דווקא שהמעשה מצווה שאנו עושים מעיד עלינו, אלא המציאות מעידה על הקדושה שקיימת בה.

המשכנות יעקב סובר, שיש דעה נוספת מהו ה"אות":רש"י בעירובין שם כותב בפשטות, שהפטור מתפילין בשבתות וימים טובים הוא משום שהם קרויים "אות", שכ"כ רש"י:"מישצריכיןאות - ימיםשישראלצריכיןלהעמידאותעלעצמןלהכירשהםמחזיקיםבתורתושלהקדושברוךהוא, יצאושבתותוימיםטוביםשהןעצמןאותביןהקדושברוךהואלישראלדכתיב-"כיאותהיאביניוביניכם". א"כ מרש"י מוכח שהפטור מהנחת תפילין, כלומר עיקר ה"אות", משמעותו קדושה עצמית של היום שלא תלויה בשום מעשה מסוים שאנו עושים .

ייתכן וביסוד הזה נחלקו הראשונים הנ"ל, האם עיקר האות משמעותו פעולה שאנו עושים, או שמא הקדושה העצמית ביום היא העיקרית במשמעות ה"אות":לתוספות ולרשב"א ועוד ראשונים, שסוברים שהאות הוא איסור עשיית מלאכה או משום אכילת המצה (או איסור חמץ) וישיבה בסוכה בחוה"מ, יש לומר שסוברים שהאות הוא עדות שאנו מעידים במעשה מסוים שאנו עבדי ה'. אך לרש"י ורבינו אליקים שבאור זורע , אפשר שעצם קדושת היום היא העיקרית במשמעות האות, שעצם קדושת השבת והיום טוב מעידים על כך שאנו עבדי ה', עובדה שנהר סמבטיון ומעלה בזכורו שובתים.(ודאי שלרש"י ורבינו אליקים, עצם שמירת השבת והמועדים נצרכת להשלמת ה"אות", אך אפשר לחלק ולומר שהמחייב של ה"אות" הוא עצם קדושת היום, התנאי ל"אות" הוא קיומנו את שמירת היום, נמצא שהמתשנה העיקרי של האות לא תלוי במעשינו).