הבדלים בין גרסאות בדף "חמץ שעבר עליו הפסח"

מדברים אלו למדו הפוסקים שחמץ של ישראל שעבר עליו הפסח הוא אפילו אם היה ברשותו רק שעה אחת בתוך הפסח ואפילו ביום טוב האחרון (של גלויות) שהוא רק מדרבנן, אפילו הכי נאסר החמץ בהנאה.

לאור דברי רבא בגמרא שהקנס על חמץ שעבר עליו בפסח הוא מפני שעבר על בל יראה ובל ימצא, ניתן היה להבין שרק מי שעבר על האיסור, ולכאורה במזיד, נאסר החמץ שלו, אך מי שלא עבר או שעבר באונס, או אחרים שלא עברו על האיסור, אין החמץ נאסר עליהם. אך הראשונים מוכיחים שהקנס הוא רחב יותר, ונאסר גם במצבים שלא היה איסור בל יראה ובל ימצא, וכן גם על אחרים שלא עברו על האיסור.

כתב ה'''רמב"ם''' (חמץ ומצה א ד) שחמץ שעבר עליו הפסח אסור בהנאה לעולם, אפילו היה שוגג או אנוס.  

<BR/>ה'''מגיד משנה''' למד בדעתו שלאו דווקא צריך שיעבור על האיסור, אלא כל שראוי לעבור עליו ואפילו לא עבר, ולאפוקי חמץ של נכרי. ומקור דבריו הם כנראה מהרמב"ן, שכתב ה'''רמב"ן''' (לא ב ד"ה ה"ג) שקנס זה הוא בין בשוגג ובין במזיד, בין באונס בין ברצון, בין לו ובין לאחרים. והוכיח זאת מן הברייתא הנזכרת לעיל גבי [[#ברייתא דחנות ופועלים|חנות של גויים ופועלים ישראל נכנסים לשם]], חמץ הנמצא שם אחר הפסח אסור בהנאה, לפי שתולים שנפל מפועל ישראל קודם הפסח. והרי כאן ודאי שאין הוא עובר על איסור בל יראה ובל ימצא, שהרי זה החמץ אבד ממנו והרי הוא של מוצאו, אלא ודאי שהקנס הוא אפילו אם לא עבר על האיסור אלא אנוס הוא. ועוד הביא ראיה מהגמרא (בבא קמא צו ב) גזל חמץ ועבר עליו הפסח אומר לו הרי שלך לפניך, הרי שאסור בהנאה אפילו לנגזל שלא עבר על בלי יראה ובל ימצא.

ה'''ריטב"א''' (כט א ד"ה רבא אמר) הביא דברי ה'''רא"ה''' בשם הרמב"ן, אך ניסח זאת בצורה מעט שונה - ש'הואיל ועבר' שאמר רבא אין הכוונה עבר ממש, כל שראוי לעבור עליו קנסו בו. והוסיף לזה ראיה מהגמרא להלן (ל ב) לגבי [[נכרי שהלוה את ישראל על חמצו]], והחמץ עומד בבית הגוי שאם לא הרהינו אצלו אסור בהנאה אחר הפסח, אף שאין הישראל עובר עליו בבל יראה ובל ימצא.

כן היא גם דעת ה'''ריטב"א''' (כח א ד"ה ושל ישראל), וכתב שכל שהיה של ישראל אפילו שעה אחת בתוך הפסח הוא בכלל הקנס, שכל חמץ שיש עליו חובת ביעור, אסור אחר הפסח.