הבדלים בין גרסאות בדף "מתוך שלא לשמה בא לשמה"

תוכן עניינים:

1. הצגת המקורות בעניין לא לשמה לעומת לשמה והצגת השאלות.

4. הגדרת לשמה.

5. סיכום.

ראשית כל, יש לדעת שזוהי סוגיה אגדתית אך גם הלכתית לכל ענין. עלינו לדעת כיצד להתנהל בענין לימוד התורה ועסק המצוות מצד כוונתנו, גם בזה שיך מותר ואסור, ראוי ומגונה. ההוכחה היא שבשולחן ערוך יורה דעה סימן רמ"ו סעיף י"ט פסק את המימרא מפסחים ועוד נשאל בזה בשו"ת יחווה דעת ח"ג סימן עד לענין פסק.  

פסחים נ: - "רבא רמי: כתיב "כי גדל עד שמים חסדך וכתיב "כי גדל מעל שמים חסדך", הא כיצד? כאן - בעושין לשמה, וכאן - בעושין שלא לשמה. וכדרב יהודה, דאמר רב יהודה אמר רב: לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אף על פי שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה - בא לשמה".

מהגמרא עולות מספר שאלות שבהן יש לדון:

2. מפשטות דברי רב אצלנו נראה שעסק התורה לא לשמה- חיובי במידה מסוימת, לכן יש ללמוד כך, בתחילת לימודו של האדם. אמנם ממקורות אחרים בש"ס עולה אחרת:

תענית ז.- "תניא, היה רבי בנאה אומר: כל העוסק בתורה לשמה תורתו נעשית לו סם חיים...וכל העוסק בתורה שלא לשמה נעשית לו סם המות.."

ועוד, יש לברר: האם יש שני סוגי לימוד של "לא לשמה"? אם כן, איזה סוג לא לשמה הוא חיובי ואיזה סוג הוא שלילי? עוד יש לדון האם שלא לשמה מצווה בפני עצמו, או אינו מצווה ורק מדרגה לקראת לשמה?  

הדבר גם תלוי כיצד להסביר את הגמרא בפסחים האומרת "לעולם יעסוק" וכו',באיזה אופנים מותר ובאיזה אסור?

לכאורה מצינו שתי גישות עיקריות בראשונים לביאור ענין זה:

1. יש שני סוגי לא לשמה- השלילי נאמר בעוסק על מנת להתייהר,לקפח את חביריו בהלכה, אינו לומד על מנת לעשות,לקנטר[להתנגח בתורה וחכמיה] . החיובי נאמר כשעושה לשם אינטרס אישי שלו. אך ללא מטרה שלילית.  כן משמע מכה מקומות ברש'י ותו'ס.  

לפי זה בפסחים עוסקים בלא לשמה החיובי ובברכות ותענית ונדרים- בשלילי. אך קשה עדיין ממעשה אבויה, שהרי שם התכוון לכבוד ולא למטרה שלילית, מדוע לא נתקיים בידו?  

ניתן גם לתרץ בענין אבויה, שהתכוון לכבוד,אך לא שאף להתקדם הלאה להגיע לשמה, לכן יצא בנו לתרבות רעה.

הרחבה בשיטת הרמב"ם בענין ה-"לא לשמה המותר ":

מצינו בדבר מחלוקת אחרונים:

א. יסוד העבודה[חלק א', פ"ג, אות ב] והמטה אפרים[הלכות תלמוד תורה פ"ג באחת מאפשרויותיו], סוברים ששיטת הרמב"ם שדווקא בשביל יראת ה' מעונש או לשכר בעולם הבא- מותר, אך לשם כבוד או עושר, שהם עניינים הנוגעים לכבוד מבני אדם- אסור. הראיה מזה שבהלכה ה' כתב הרמב"ם:

לפי זה, ניתן לומר שהעיקר הוא דבקות בתורה שעל ידה דבק בה', אך זוהי דבקות בה' שנעשית בידיעת התורה בכל חלקיה כדי לגלות את כל האור האלוקי בעולם.

אולי אפשר לומר שאין כלל מחלוקת בין דברי הרא"ש לבין המהר"ל- הרא"ש דיבר מהבחינה שצריך ללמוד ולעסוק בכל חלק מחלקי התורה, לעומת המהר"ל שהדגיש יותר את ענין האהבה לה'- שנעשית בגישה ללימוד, [לפחות בתחילתו,כבעל התניא דלעיל] שלומד על מנת לגלות את אור ה' בעולם שיהיה בקרבנו, והלומד מאהבת גילוי שם ה' זה-עוסק לשמה. כלומר, המהר"ל הדגיש את הגישה האידיאלית ללימוד, לעומת הרא"ש שהדגיש את האופן האידיאלי של עצם הלימוד.

ישנה סתירה בין מקורות בש"ס האם לימוד תורה שלא לשמה הוא חיובי או שלילי.  

רש"י ותו"ס ביארו, שתלוי האם עוסק בתורה לשם כבוד ועושר, אך לא למטרה שלילית ואז הלימוד חיובי, לבין אם לומד למטרה שלילית כגון לקנטר או לקפח את חבריו בהלכה שלימוד זה שלילי.  מהאור זרוע ועוד ראשונים משמע, שלימוד שלא לשמה בכל סוגיו הוא לימוד שלילי שאין ראוי בעיקרון ללומדו, אך מכיוון שאין ברירה- חייבים להתחיל כך כדי שיגיע בסופו של דבר ללימוד לשמה. המהר"ל מבאר, שבלימוד שלא לשמה יש שכר גשמי, אך לא רוחני, לכן נח לו שנהפכה שלייתו על פניו, משום שאינו מגיע לתכלית- חיי עוה"ב.  הגר"א מבאר, שיש היתר ללמוד שלא לשמה רק כשמתכוין מתחילה להגיע לשמה, אך אם מראש מתכוון להישאר לא לשמה- אין לו היתר זה.