הצגת המקור של הדף "מתוך שלא לשמה בא לשמה"

{{עריכה}}
{{מקורות||פסחים נ:, תענית ז., ברכות יז., נדרים סב.|חגיגה פ"ב ה"א|הלכות תלמוד תורה פרק ג הלכה ה|יורה דעה סימן רמו סעיף יט'}}
על אף שיש לעבוד את הקב"ה "לשמו", כלומר למען קיום רצונו ולא לשם תועלת אישית, (או: "לשמה" - לשם המצוה), מכל מקום "לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אף על פי שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה - בא לשמה" {{מ|{{ויקיטקסט2|פסחים נ ב|פסחים נ}}}}. דין זה נפסק ב'''שולחן ערוך'''{{הערה|{{ויקיטקסט2|שולחן ערוך יורה דעה רמו יט|יורה דעה סימן רמו סעיף יט}}, ועוד נשאל בזה ב'''שו"ת יחווה דעת''' ח"ג סימן עד לענין פסק.}}.
==מקור הדין בגמרא==
פסחים נ: - "רבא רמי: כתיב "כי גדל עד שמים חסדך וכתיב "כי גדל מעל שמים חסדך", הא כיצד? כאן - בעושין לשמה, וכאן - בעושין שלא לשמה. וכדרב יהודה, דאמר רב יהודה אמר רב: לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אף על פי שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה - בא לשמה".
מהגמרא עולות מספר שאלות שבהן יש לדון:
מהו גדר "לא לשמה" ו-"לשמה"? 
2. מפשטות דברי רב אצלנו נראה שעסק התורה לא לשמה- חיובי במידה מסוימת, לכן יש ללמוד כך, בתחילת לימודו של האדם. אמנם ממקורות אחרים בש"ס עולה אחרת:
*תענית ז.- "תניא, היה רבי בנאה אומר: כל העוסק בתורה לשמה תורתו נעשית לו סם חיים...וכל העוסק בתורה שלא לשמה נעשית לו סם המות.."
*ברכות יז.- "מרגלא בפומיה דרבא: תכלית חכמה תשובה ומעשים טובים; שלא יהא אדם קורא ושונה ובועט באביו ובאמו וברבו ובמי שהוא גדול ממנו בחכמה ובמנין, שנאמר: "ראשית חכמה יראת ה' שכל טוב לכל עושיהם", לעושים לא נאמר אלא לעושיהם - לעושים לשמה, ולא לעושים שלא לשמה. וכל העושה שלא לשמה נוח לו שלא נברא." 
*נדרים סב. "תניא: "לאהבה את ה' אלהיך לשמוע בקולו ולדבקה בו" - שלא יאמר אדם: אקרא שיקראוני חכם, אשנה שיקראוני רבי, אשנן שאהיה זקן ואשב בישיבה, אלא למד מאהבה וסוף הכבוד לבא... רבי אליעזר בר ר' צדוק אומר: עשה דברים לשם פעלם, ודבר בהם לשמם, אל תעשם עטרה להתגדל בהם, ואל תעשם קורדום להיות עודר בו..."
*בירושלמי (חגיגה פ"ב ה"א) מסופר שבברית שנעשתה לאלישע בן אבויה הגיעו ר' אליעזר ור' יהושע ולמדו בצד תורה ובאה אש וליהטה סביבם. ראה זאת אבויה, אביו של אלישע והתפלא על גודל כבוד התורה. אמר, הואיל ויש לתורה כבוד כה גדול, כשיגדל בני אקדיש אותו אליה, על פגם זה יצא בנו בסופו של דבר לתרבות רעה ולא נתקיימה בו התורה.
ואם לעולם יעסוק שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה-מדוע לא נתקיימה בו התורה? הרי עשה כדין!
ועוד, יש לברר: האם יש שני סוגי לימוד של "לא לשמה"? אם כן, איזה סוג לא לשמה הוא חיובי ואיזה סוג הוא שלילי? עוד יש לדון האם שלא לשמה מצווה בפני עצמו, או אינו מצווה ורק מדרגה לקראת לשמה? 
הדבר גם תלוי כיצד להסביר את הגמרא בפסחים האומרת "לעולם יעסוק" וכו',באיזה אופנים מותר ובאיזה אסור?
===גדר לא לשמה והתירוץ בין המימרות===
לכאורה מצינו שתי גישות עיקריות בראשונים לביאור ענין זה:
#יש שני סוגי לא לשמה- השלילי נאמר בעוסק על מנת להתייהר,לקפח את חביריו בהלכה, אינו לומד על מנת לעשות,לקנטר[להתנגח בתורה וחכמיה] . החיובי נאמר כשעושה לשם אינטרס אישי שלו. אך ללא מטרה שלילית.  כן משמע מכה מקומות ברש'י ותו'ס.  לפי זה בפסחים עוסקים בלא לשמה החיובי ובברכות ותענית ונדרים- בשלילי. אך קשה עדיין ממעשה אבויה, שהרי שם התכוון לכבוד ולא למטרה שלילית, מדוע לא נתקיים בידו? 
תירוץ א': ע"פ דברי מו"ר רה"י הרב יעקב שפירא שאמר בשם אביו (הרב אברהם שפירא) כל ההיתר נאמר דווקא בלומד לעצמו, אך כשרוצה ללמד לאחרים- חייבת להיות כוונתו לשם שמים.
תירוץ ב': הרב עובדיה (יחוה דעת ח"ג סי' עד' בהערה)  מתרץ שלפעמים עקב מעשה טוב שהאדם עושה ישנה סייעתא דשמיא שלא יגיע לידי מכשול, אך לאבויה היה מחשבה של כבוד שאמנם אינה שלילית, אך אינה מספיקה שתגיע על ידה סייעתא דשמיא לבנו.    
#לימוד שלא לשמה, לכבוד וכדו', בעיקרון הוא לימוד שלילי שנח לו שלא נברא והוא סם המוות. אמנם הואיל ואין דרך להגיע ללימוד לשמה אלא דרכו- יש להתחיל בדרך זו. האור זרוע (מהר"ח אור זרוע סי' קס'ג) מדמה זאת לאשה הטובעת בנהר-שבעיקרון יש עבירה לגעת באשה, אלא שאותה עבירה הותרה לו, שסופה לבוא לידי מצווה. הוכחתו מהגמרא (נזיר כג.) שמדמה שם את מעשה יעל לעשיית "לא לשמה". אך כל ההיתר הוא דווקא להתחלה, ושם אמרו שיעסוק גם לא לשמה שמתוך כך יבוא לשמה, אך מי שלעולם יישאר בלא לשמה- נח לו שלא נברא. כך גם משמע מהמכתם בפסחים, והמאירי [בתירוצו השני] וכך לכאורה גם נראה מהרמב"ם בתשובות (שו" ת הרמב"ם סי' תנ'ה). 
אולי לפי שיטה זו ניתן לומר שמה שהתירו במצב דיעבד זה, הוא אפילו לימוד תורה שאסור לרש"י ותוס', מהאופנים השליליים.  
נמצאנו למדים שישנה מחלוקת ראשונים מה מעמד הלימוד כשאדם עוסק בתורה לשם אינטרס שלו- לרש'י ותו'ס לימוד זה טוב, אך השאיפה לטוב ביותר-לשמה. לפי האור זרוע, המאירי, המכתם- לימוד זה הוא רע מעיקרו, אלא שבלית ברירה צריך להתחיל כך.
אלא שקצת קשה, שהרי מהגמרא בפסחים משמע שיש שכר מסוים על עצם הלא לשמה ["כי גדול עד שמים חסדך"- בעושין שלא לשמה], אם כן כיצד ניתן לומר שלימוד זה רע מעיקרו? 
א. יסוד העבודה (סלונים ח"א פ"ג, אות ו): כאשר האדם עוסק לא לשמה- אכן אין לו שכר על כך. וכך מדויק מהרמב"ם שכתב בפירוש המשניות למכות המשנה האחרונה:
"מיסודות האמונה בתורה שאם קיים האדם מצוה משלש עשרה ושש מאות מצות כראוי וכהוגן ולא שיתף עמה מטרה ממטרות העולם הזה כלל, אלא עשאה לשמה מאהבה כמו שביארתי לך, הרי הוא זוכה בה לחיי העולם הבא".
 מדויק שדווקא זוכה בה ולא במצוות ותורה שעשה שלא לשמה. אלא שמוסיף ומבאר, שייתכן ועל ידי המצווה הזו שעשה לשמה-יזכה שיתוגמל לטובה גם על המצוות שעשה לא לשמה. 
לפי דבריו, אולי ניתן לומר שהגמרא בפסחים דנה שיקבל שכר על הלא לשמה לאחר שיגיע לשמה, ואז יתוגמל גם על ה 'לא לשמה'. אלא שאם נאמר כך, יוצא שהשכר שיקבל למפרע על הלא לשמה, אין הוא גדול כשכר על ה 'לשמה',שהרי הגמרא בפסחים מחלקת בין שכר "לשמה" לבין שכר על "שלא לשמה" (שזה "עד שמים חסדך" וזה "מעל שמים חסדך"). אמנם מצינו שבנפש החיים (פרקים, פרק ג) משמע להיפך, שכשלומד לשמה מהפך את כל לימודי הלא לשמה שלו, כלימוד לשמה .
ב. ר' אברהם בן הרמב"ם (המספיק לעובדי ה', פרק ג):  יש לא לשמה הקרוב לצבוע והוא שעושה האדם בשביל הכבוד שיקבל מבני אדם, ואף שלומד גם כדי לקיים, על זה אמרו אל תעשם עטרה להתגדל בהם ולא קרדום לחפור בהם. אמנם יש סוג אחר, שמצפה לשכר מאתו יתעלה, ששם אף שאין זה לשמה גמור, אמנם זו מדרגה הקרובה יותר ל- "לשמה". 
יסוד העבודה (חלק א פ"ג אות ב)  מדייק כך מהלכות תשובה (פ"י ה"ה) שכתב שם הרמב"ם: 
"כל העוסק בתורה כדי לקבל שכר או כדי שלא תגיע עליו פורענות הרי זה עוסק שלא לשמה... אמרו חכמים לעולם יעסוק אדם בתורה ואפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה"
משמע שהלא לשמה שמתוך כך יבוא לשמה הוא מפני השכר או העונש מה'. וזה שסתם הרמב"ם ולא פירש- משום שסמך על מה שכתה בהלכות תלמוד תורה (פ"ג ה"י):
 "שאסור ליהנות מדברי תורה בעולם הזה, אמרו חכמים כל הנהנה מדברי תורה נטל חייו מן העולם".
 אם כן ודאי שלא התכוון על לומד לשם כבוד מבני אדם או הנאה אחרת שקשורה לעולם הזה, שזה ממש אסור. אלא ודאי כוונתו למה שכתב בהתחלה שלעולם יעסוק וכו' משום אהבת השכר מה' או היראה מעונשו. [בהמשך נדון יותר בהרחבה בהבנות שונות ברמב"ם].
לפי זה ניתן לתרץ, שמה שכתוב בפסחים לעולם יעסוק אפילו שלא לשמה שמתוך כך יבוא לשמה, זה דווקא באופן הנעלה של הלא לשמה, שהוא לצורך שכר מה', אך כל לא לשמה אחר הכולל הטבות מבני אדם- שלילי. לכן אולי, עצם זה שאבויה התכוון ללא לשמה המגונה, של כבוד מבני אדם- חטא בעוון, שגרם לבנו לצאת לתרבות רעה. 
אולי אף אפשר להרחיב ולומר, שאם לומד האדם לשכר מאת ה' זה סוג של לשמה בדרגה פחותה. שהרי הוא רוצה קרבה מסוימת לה' ודביקות בו , אמנם לא זאת הכוונה האידיאלית שצריך, אך זה  כן חופף במידה מסוימת.
ג. אוצר הכבוד מבאר, שהשכר על שלא לשמה הוא שיגיע לשמה[וזה שאמרו: "מתוך...בא לשמה".] לפי זה, עצם הלימוד שלא לשמה אכן מגונה, אך מכיון שעושה כל שביכלתו- יזכה להגיע לשמה,ייתכן שזה השכר שאליו התכוונה הגמרא בפסחים. וכן מצינו ביאור דומה לנצי"ב (משיב דבר או"ח סי' מ'ד) שכתב "מתןך שלא לשמה בא לשמה"- דהיינו שיזכה שיצא ממנו דור שיעשה לשמה, משמע ממנו שעצם הלא לשמה- ללא חשיבות עצמית מסוימת, אלא כאמצעי להגיע לשמה.
3.המהר"ל (נתיב התורה פ"ז) מקשה סתירה דומה, הגמרא בסוכה מט: 
"ואמר רבי אלעזר: מאי דכתיב "פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה" וכי יש תורה של חסד ויש תורה שאינה של חסד? אלא: תורה לשמה - זו היא תורה של חסד, שלא לשמה - זו היא תורה שאינה של חסד. איכא דאמרי: תורה ללמדה - זו היא תורה של חסד, שלא ללמדה - זו היא תורה שאינה של חסד". 
מהתירוץ הראשון משמע שתורה לא לשמה היא רק אינה של חסד, אך מתענית ז. [הובא לעיל] משמע שהיא סם המוות!
מתרץ: הגמרא בשבת סג.  אומרת שלמיימינים בה עושר וכבוד ואריכות ימים, למשמאילים בה יש עושר וכבוד אך לא אריכות ימים. ופרש"י שם [בפירושו השני] שמיימינים- הלומדים לשמה, המשמאילים- הלומדים שלא לשמה. לפ"ז- אין סתירה, בסוכה התייחסה הגמרא לצד השכר שיקבל שהוא עושר וכבוד, אך בתענית התייחסה הגמרא לצד שאין לו אריכות ימים, וממילא אין לך סם המוות גדול מזה.
א"כ-גם אצלנו ניתן לתרץ כך את הסתירה, פסחים נ:- "גדול עד שמים חסדך"- בלא לשמה- שיהיה לו עושר וכבוד, לעומת הגמרא בתענית- שמתייחסת לחוסר אריכות ימיו שזה סם המוות ושניהם מתקיימים בעוסק שלא לשמה. וכן כתב הנצי"ב הנ"ל, בלא לשמה- "עד שמים חסדך"- כולל רק שכר שבעולם הזה[שתחת השמים], אך לא שכר רוחני, בלשמה- "מעל שמים חסדך"- שכר רוחני [מעל השמים שלנו]. 
אלא שעדיין צריך להבין מדוע הגמרא בברכות אומרת שנח לו שנהפכה לו שלייתו על פניו? כותב המהר"ל (חידושי אגדות שבת סג.) שהאורך ימים שמדובר בגמרא אינו רק בעוה"ז- אלא הכוונה גם לעוה"ב, שהוא יום שכולו ארוך. על פי זה ניתן לבאר, שאם אינו זוכה לעולם הבא אלא רק לעושר וכבוד- נמצא שעדיף היה שלא נברא, שהרי אין ענין עולם הזה אלא לשמש כפרוזדור לעולם הבא, ואם לא זכה לכך- טוב שנהפכה שלייתו על פניו. 
4. הגר"א מפרש את הפסוק [משלי כה-כא,כב] 
"אִם רָעֵב שֹׂנַאֲךָ הַאֲכִלֵהוּ לָחֶם וְאִם צָמֵא הַשְׁקֵהוּ מָיִם. כִּי גֶחָלִים אַתָּה חֹתֶה עַל רֹאשׁוֹ וַ-ה' יְשַׁלֶּם לָךְ:"
 על מלחמת האדם ביצר הרע, שמפתה את האדם להתבטל מתורה ולכן על האדם "לרמות" את היצר ולומר לו שרוצה ללמוד תורה רק כדי להתגאות ["האכילהו לחם"}, וכך יתרצה היצר הרע, למרות שגם את זה אינו רוצה ["כי גחלים אתה חותה על ראשו"] ובסופו של דבר כך יזכה האדם להגיע ללימוד לשמה ["ו-ה' ישלם לך"]. אך כל זה- דווקא במתכון מתחילת לימודו שלא לשמה- להגיע לשמה. אך ללמוד מתחילה שלא לשמה בלי שאיפות להגיע לשמה- אסור. 
לפי דברים אלו ניתן לתרץ שהמימרות המציגות את לימוד הלא לשמה בצורה חיובית- עוסקות כשמתחילה מתכוון להגיע לשמה, המימרות השליליות- כשלא מתכון להגיע לשמה,אלא להישאר במדרגת  לא לשמה.
לפי דבריו ניתן גם לתרץ את הסתירה בין תוספות בתענית שסבור שהלא לשמה השלילי הוא רק לקנטר, לבין תוספות בפסחים הסובר שגם להתייהר בכלל השלילי. ניתן לומר, שתלוי האם כוונתו להגיע בסופו של דבר לשמה- אם כן- מותר להתחיל גם כדי להתגאות , אם לא- אסור. 
ניתן גם לתרץ בענין אבויה, שהתכוון לכבוד,אך לא שאף להתקדם הלאה להגיע לשמה, לכן יצא בנו לתרבות רעה.
הרחבה בשיטת הרמב"ם בענין ה-"לא לשמה המותר ":	
===בדברי האחרונים===
מצינו בדבר מחלוקת אחרונים:
א. יסוד העבודה[חלק א', פ"ג, אות ב] והמטה אפרים[הלכות תלמוד תורה פ"ג באחת מאפשרויותיו], סוברים ששיטת הרמב"ם שדווקא בשביל יראת ה' מעונש או לשכר בעולם הבא- מותר, אך לשם כבוד או עושר, שהם עניינים הנוגעים לכבוד מבני אדם- אסור. הראיה מזה שבהלכה ה' כתב הרמב"ם:
 "כדי לקבל שכר או כדי שלא תגיע עליו פורענות הרי זה עוסק שלא לשמה...ואמרו חכמים לעולם יעסוק אדם בתורה ואפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה."
 כלומר מזה שבאותה הלכה הזכיר רק את האופנים של יראה מה' ושכר לעוה"ב, משמע שדווקא באופן זה אומר אח"כ לעולם וכו', אך בשביל עושר וכבוד- אסור.
יש לציין, שביחוה דעת הנ"ל מבאר, שאף אם נאמר שאסור ללמוד לשם כבוד או הנאה אחרת, אמנם אם לומד לשם מצווה ולשם כבוד- ודאי שלכולי עלמא שרי.
ראייתו- משו"ת חלקת יעקב (חלק ג', סימן קלה')- הגמרא ביבמות לט: "אבא שאול אומר הכונס את יבמתו לשם נוי, ולשום אישות, ולשום דבר אחר - כאילו פוגע בערוה, וקרוב אני בעיני להיות הולד ממזר". וכתב על כך שזהו דווקא כשמתכוון אך ורק לנוי, אך אם כוונתו לשם מצווה וגם לנוי-אין בזה קפידא כלל. 
לכאורה, ה"ה כאן, שמה שאסרו ללמוד לכבוד או הנאה אחרת, [לשיטות האוסרות] היינו דווקא כשכוונתו רק לכך, אמנם אם כוונתו גם לשם מצווה- מותר. 
ב. הלחם משנה (הלכות תלמוד תורה פ"ג ה"ה) סובר שגם הרמב"ם מחלק כתו'ס שמותר ללמוד לשם כבוד ועושר, ואפילו שלא ביאר הרמב"ם, הדבר מוכרח מטעם הסתירה שהובאה בתוס' [בין המקורות שלא לשמה חיובי או שלילי].
החיד"א (ברכי יוסף, סימן רמ"ו אות יב) מדייק כך מדברי הרמב"ם שכתב (הלכות תשובה פ"י ה"ד-ה"ה):
 "אמרו חכמים הראשונים שמא תאמר הריני למד תורה בשביל שאהיה עשיר בשביל שאקרא רבי בשביל שאקבל שכר בעולם הבא וכו', כל העוסק בתורה כדי לקבל שכר או כדי שלא תגיע עליו פורענות הרי זה עוסק שלא לשמה, וכו' אמרו חכמים לעולם יעסוק אדם בתורה אפילו שלא לשמה וכו'."
 משמע מדבריו, ש"אמרו חכמים לעולם" וכו' באופנים שהוזכרו לעיל, שהם כדי שיהיה עשיר וכדי שייקרא רבי[ולכאורה כ"ש שמותר בשביל שכר בעולם הבא ויראה מה', שהם דברים נעלים יותר], אך דווקא הם מותרים, אך לקנטר וכיוצא בזה למטרות שליליות- אסור, ונוח לו שלא נברא, כתוס'. 
ר' שלמה קלוגר (בנין שלמה, הלכות תלמוד תורה פ"ג ה"ה) מביא ראיה נוספת, כותב הרמב"ם בהלכות תלמוד תורה (פ"ג ה"ה):
 "תחילת דינו של אדם אינו נידון אלא על התלמוד ואחר כך על שאר מעשיו, לפיכך אמרו חכמים לעולם יעסוק אדם בתורה בין לשמה בין שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה". 
וקשה, מדוע לא הזכיר הרמב"ם גם לגבי מצוות שיעסוק שלא לשמה שמתוך כך יבוא לשמה? ועוד, מדוע פתח במשפט "תחילת דינו של אדם אינו נידון אלא על התלמוד ואח"כ על המעשה"? אלא על כרחך שיש חילוק בין הלא לשמה של מצוות ללא לשמה של תורה- שבמצוות- מותר לשם שכר בעוה"ב וליראה מעונש מה', אך לא לשם כבוד ועניינים הנוגעים לעולם הזה. אך בתורה- הואיל וחמורה כ"כ שתחילת הדין עליה, לכן יכול לעסוק בה אפילו לכבוד מבני אדם, שמתוך כך יבוא לשמה.
ג. מדברי הרמב"ם בתשובות (שו"ת הרמב"ם סימן תנ'ה) שלפנינו נראה שילמד האדם, בהתחלה, בכל אופן, אף באופנים ששליליים לשיטת רש"י ותוס', שכתב הרמב"ם: 
"הנהו תרי מימריא  בעוסק בתורה לשמה ושלא לשמה לא קשיין אהדדי שמתרוייהו שמעינן שאין ראוי לעסוק אלא לשמה ולשמה הוא העיקר ולא נצטוינו אלא לעסוק בה לשמה והעוסק שלא לשמה ראוי לו שלא נברא ואע"פכ טוב הוא לעסוק בה שלא לשמה מאת שלא עסק בה כל עיקר שזה שעסק בה שלא כהוגן הואיל ועסק בה מתוך שלא לשמה יבוא לשמה". 
מזה שסתם בלשונו ולא חילק משמע, שגם באופני הלא לשמה שראוי לו שלא נברא [שזה כולל גם לקנטר, לא ע"מ לעשות ועוד], גם בהם יעסוק, שמתוך שלא לשמה בא לשמה.[ייתכן שלאחרונים הנ"ל לא היתה את אותה גרסה שבשו"ת הרמב"ם שבידינו].
כך לכאורה משמע משלחן ערוך הרב, שכתב (הלכות תלמוד תורה פ"ג ס"ג):
"ולא אמרו חכמים לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפילו שלא לשמה אלא כשמקיים המצות שלומד בתורה...ויש אומרים שאף על פי כן לעולם יעסוק אדם בתורה כי מתוך שלא לשמה יוכל לבא לידי לשמה ללמוד על מנת לשמור ולעשות שהמאור שבה מחזירו למוטב כמו שאמרו חכמים על פסוק אותי עזבו ותורתי לא שמרו הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו שהמאור שבה היה מחזירם למוטב". 
וזוהי דעת הרמב"ם, שכן מדייק (שם,קונטרס אחרון) בדבריו שכתב בהלכות תלמוד תורה הנ"ל: "לפיכך יעסוק אדם בתורה שלא לשמה שמתוך" וכו'. ומדוע לא הזכיר גם שיעסוק במצוות שלא לשמה? אלא על כרחך, במצוות נעשית המצווה בכל אופן כתקנה, אלא שהמחשבה לא שלימה, אך עצם המעשה- נעשה. אולם בלימוד תורה כשלומד ולא מקיים היה עולה על דעתי לאסור עליו ללמוד, שעליו נאמר "ולרשע אמר אלהים מה לך לספר חקי", לכך השמיענו הרמב"ם שאפילו כך- ילמד האדם, משום חומרתו של לימוד תורה.
בדומה לכך, ניתן ללמוד מדברי הראשון לציון (יו"ד סי' רמו' ס"כ), שכתב שבתחילת לימודו של האדם מותר לו אף ללמוד על מנת לקנטר, אלא שלא יקבל על לימוד זה שכר. לכאורה ניתן להביא ראיה לדבריו מהרמב"ם בתשובות שהתיר ללמוד בכל אופן של לא לשמה, וכן מהלכות תלמוד תורה הנ"ל אותו אופן ראיה של שלחן ערוך הרב, ניתן להוכיח גם לשיטת הראשון לציון: מדוע הרמב"ם כתב רק יעסוק בתורה ולא במצוות לא לשמה? משום שבתורה שייכים עוד אופני לא לשמה שליליים יותר שאינם שייכים במצוות, כגון לימוד על מנת לקנטר, אפילו כך- עדיף שילמד מתחילה שמא יזכה מתוך כך לבוא לשמה. 
הגדרת "לשמה":
1.הרא"ש (על נדרים סב. ד"ה "ןדבר בהן לשמם") – 
"כל דבורך ומשאך ומתנך בדברי תורה, יהיה לשם התורה, כגון לידע ולהבין ולהוסיף לקח ופלפול".
 כך לכאורה משמע גם מהרמב"ם (בהקדמתו לפרק חלק) : "ואל יהא אצלו תכלית הלמוד אלא ידיעתו בלבד".
הפשט בדבריהם הוא ללמוד את התורה כדי לדעת את התורה על בוריה לכל עומקה. אלא שקשה, האם זו הכוונה הראויה? הרי לימוד כזה לכאורה הרי הוא כשאר חכמות שהאדם לומד כדי לדעתם בעומק בידיעה טובה, מה שונה לימוד תורה? ועוד, המהר"ם חלאווה מפרש בפסחים, שאחד מהאופנים של לימוד שלא לשמה הרי הוא לימוד על מנת לדעת את חכמת התורה, האם הוא חולק עליהם?
א. הלבוש מרדכי (בהקדמתו למסכת בבא מציעא) מבאר, שצריך ללמוד את התורה בעיון, לימוד זה הוא  הלימוד היחיד שהאדם יוכל ממנו להגיע לידי ידיעת ההלכות על בוריין. לכך כתב הרא"ש "לשמה", לא "לשמו", לא רק לשם ה'- אלא גם לדעת את התורה, את דעת ה' בעולם ע"י שידע את ההלכות. כן משמע מספר חסידים (סימן תתקמ'ד):  "אם חשב אדם ללמוד לשמה כיצד יחשוב בלבו כשילמוד- כל מה שאלמוד אקיים". וכן משמע מה-"ראשית חכמה" בהקדמתו שעיקר עסק התורה לשמה- כדי לקיים. אך כדי לקיים מה שלומד באמת לפי ההלכה- חייב לידע את התורה בעיון ובעומק. 
ב. נפש החיים (שער ד', פרק ג') מבאר, "לשמה"- לשם ידיעת התורה, לעומת המצוות שנאמר בהן: "לשם פעלן". כלומר, במצוות על האדם לכוון לשבח בהם את ה', לגרום לתיקוני העולמות וכוחות וסדרים עליונים, זהו "לשם פעלן". אמנם בתורה, נאמר בגמרא בנדרים: "דבר בהן לשמן"- הדיבור בתורה יהיה כדי לדעתה ולהבינה על בורייה. ודאי שיש צורך ביראת שמים שתגיע עם הלימוד, אך אין לערב כל מיני מחשבות של תיקונים ודביקות בלימוד, אלא ללמוד כדי לידע את התורה. כך גם מבאר החת"ס (בחידושיו לנדרים פא. ד"ה "שלא בירכו בתורה תחילה"), שעיקר העסק בתורה הוא לשם לימוד התורה וידיעתה ואפילו לא לשם ידיעת ההלכה, שאם לומד האדם רק לשם הלכה- לא גרע מעשיית מצווה. אלא הנחת רוח הגדולה של ה' היא מעצם העיסוק בתורה.
נמצא שיש מחלוקת במושג לשמה, האם העיקר בלימוד הוא עצם הלימוד וידיעתו או ידיעה טובה כאמצעי לידיעת ההלכה באמת.
נמצינו למדים שמפרשים לכאורה את הרא"ש כפשוטו, כיצד ניתן ליישב את השאלות הנ"ל? 
ניתן לומר לפי דבריהם, שכשעוסק בתורה מתוך יראת שמים, לשם שמים, כי ה' ציווה שיעסוק בתורה שיהא עמה תשובה ומעשים טובים ,כמו שפירש רש"י , ממילא הלימוד תורה שלו משהו אחר. לא עוד לימוד של מתמטיקה שאינו קשור בנפש האדם וחיצוני לה, אלא לימוד שמקושר לרצון ה' ומגלה את דבריו בעולם . אם לומד תורה כעוד לימוד להעלות לו את הידע, כמתמטיקה וכדו', אכן זה לא יוגדר כלימוד לשמה.
עוד ניתן לומר ע"פ החת"ס (פסחים נג: ד"ה "כי בצל החכמה בצל הכסף") שלימוד התורה לשמה לידיעתה, הוא " לכונן מחשבותיו וליישר דעותיו לה'", שע"י העסק בתורה מכוון האדם את מחשבותיו ודעותיו לקב"ה, לאו דווקא מעצם הלימוד הזה שיצא לו ידיעת ההלכה, אלא שמהלימוד תורה בכללי, יצא שהאדם ישאף ויכוון לעשות את רצון ה' בכל דרכיו ומחשבותיו.
2. המהר"ל (נתיב התורה פ"ז ובקקדמה לתפארת ישראל) מבאר, שעיקר לימוד תורה לשמה ללמוד כדי להידבק בה'. על האדם להכיר במעלות התורה, שהיא עץ חיים למחזיקים בה, ע"י זה יזכה גם לדביקות בה'-  לאהבה את ה'. ממילא ע"י שיאהב את ה'- יזכהו ה' גם לשמור את מצוותיו ולא לעבור עבירות.   וכ"כ בתניא (ליקוטי אמרים פ"ה): "ולשמה היינו כדי לקשר נפשו לה' ע"י השגת התורה איש כפי שכלו". וכן משמע מהב"ח (או"ח סי' מז') "התעצם ולהתדבק בקדושת ורוחניות התורה ולהמשיך השכינה למטה בארץ כדי שתעלה נשמתם למדרגה גדולה אחרי מיתתם", כלומר, שלשמה בתורה זה כדי להידבק בקדושת התורה וכתוצאה מכך להמשיך את קדושת ה' ולהידבק בו בחיים, וכך יזכו לעלות למדרגה עליונה ביותר לאחר מיתתם.
ניתן להסביר, ע"פ דברי הזוהר הקדוש, ש "קודשא בריך הוא, ישראל ואורייתא חד הן", ע"י שעוסק בתורה ואוהב אותה, יגיע לאהבה בהקב"ה, שהוא ואורייתא חד הן. 
נפש החיים הנ"ל מקשה על גישה זו של הדביקות מספר קושיות:
1)אם כל לימוד התורה עיקרו להגיע לדביקות בה', מדוע יש צורך לעסוק בהלכות קשות ומסובכות? הלא די במה שיקראו כל היום תהילים ויהיה להם דביקות בה', אך מצינו במדרש שוחר טוב שביקש דוד המלך מה' שהעוסקים בתהילים ייחשב אצלו כאילו עוסק בנגעים ואהלות, הרי שלימוד ההלכות בעיון ויגיעה נעלה יותר! ועוד, שלא מצינו שה' הסכים לתפילה זו, שלא מצינו שנענה.
2)אם העניין בלשמה הוא דביקות, הרי מספיק שיעסוק בהלכה אחת אך מצינו לחז"ל במסכת סוכה (דף כח.) ששיבחו את רבן יוחנן בן זכאי שלא הניח מקרא, משנה, הלכות ואגדות וכו'. וכן מוכח ממדרש משלי פ"י שעתיד ה' לתבוע את האדם על כל חלק וחלק שלא עסק בו בתורה.
3)לא ייתכן שיעסוק האדם בהלכות חמורות ומסובכות כקינין ופתחי נידה ובו בזמן יתעסק בדביקות.
ניתן לתרץ ע"פ בעל התניא והרב זצ"ל: 
הרבי מלוובויטש (אגרות קודש ד' אלפים, שנד') מביא מבעל התניא (ליקוטי אמרים פרק מא') : "עיקר ההכנה לשמה לעכב הוא בתחילת הלימוד בבינונים", כלומר, שבצדיקים הגדולים ביותר אפשר שיכוונו ליבם בדביקות גם בלימוד אך הם מועטים והעיקר בלימוד לשמה- בתחילת הלימוד לכוון מחשבתו בדביקות לה'.
הרב קוק מבאר באורות התורה (פ"ב פסקה א), שעיקר לשמה הוא לימוד מאהבת האור הגדול של גילוי רצון ה' בעולם. בכל דיבור ודיבור של תורה מתגלה עוד חלק מדבר ה', שחפץ ה' בגילויו, הלומד מוציא את זה מהכוח אל הפועל. כל פרט בתורה בכל אדם, אינו יכול לגלות את אותו אור אלוקי של פרט אחר מהתורה או של אדם אחר העוסק בתורה. לכל לימוד ולכל אדם יש את הגילוי האלוקי הייחודי שלו שהוא חושף. עוד מבאר הרב קוק באורות הקודש (א, פסקה א): 
"חכמת הקודש היא נעלה מכל חכמה בזה שהיא מהפכת את הרצון והתכונה הנפשית של לומדיה לקרבם לאותה הרוממות שהיא עצמה מתעצמת בה"
 בניגוד לשאר חכמות שאינם הופכות להיות חלק מעצמות הלומד אותן, חכמת התורה נהפכת לחלק מהאדם הלומדה, שחכמה זו מגיעה ממקור החיים ויש בכחה להוות את הכל, ק"ו את האדם הלומד אותה . 
עוד מבאר הרב קוק באורות התורה (פ"ב פסקה ו) שיסוד תורה לשמה הוא: "הגברת כחה של כנסת ישראל, הנמצאת גנוזה בקרבנו". בכל יהודי ויהודי עמוק יש את החיבור עם כנסת ישראל, שהיא עם ישראל לכל אורך הדורות, נשמת ישראל. נשמה גדולה זו צריכה לגלות את שם ה' בעולם בצורה האידיאלית ביותר, כדי לחזק כחה- יש ללמוד תורה לשם כך, כל מה שנוציא ונגלה מדבר ה' שבתורה- נחזק את כחה של כנסת ישראל ע"י הדביקות שלה במקור חיי העולמים ויישם את רצונו בעולם.
לפי זה, ניתן לומר שהעיקר הוא דבקות בתורה שעל ידה דבק בה', אך זוהי דבקות בה' שנעשית בידיעת התורה בכל חלקיה כדי לגלות את כל האור האלוקי בעולם.
אולי אפשר לומר שאין כלל מחלוקת בין דברי הרא"ש לבין המהר"ל- הרא"ש דיבר מהבחינה שצריך ללמוד ולעסוק בכל חלק מחלקי התורה, לעומת המהר"ל שהדגיש יותר את ענין האהבה לה'- שנעשית בגישה ללימוד, [לפחות בתחילתו,כבעל התניא דלעיל] שלומד על מנת לגלות את אור ה' בעולם שיהיה בקרבנו, והלומד מאהבת גילוי שם ה' זה-עוסק לשמה. כלומר, המהר"ל הדגיש את הגישה האידיאלית ללימוד, לעומת הרא"ש שהדגיש את האופן האידיאלי של עצם הלימוד.
==סיכום המאמר==
ישנה סתירה בין מקורות בש"ס האם לימוד תורה שלא לשמה הוא חיובי או שלילי. 
רש"י ותו"ס ביארו, שתלוי האם עוסק בתורה לשם כבוד ועושר, אך לא למטרה שלילית ואז הלימוד חיובי, לבין אם לומד למטרה שלילית כגון לקנטר או לקפח את חבריו בהלכה שלימוד זה שלילי.  מהאור זרוע ועוד ראשונים משמע, שלימוד שלא לשמה בכל סוגיו הוא לימוד שלילי שאין ראוי בעיקרון ללומדו, אך מכיוון שאין ברירה- חייבים להתחיל כך כדי שיגיע בסופו של דבר ללימוד לשמה. המהר"ל מבאר, שבלימוד שלא לשמה יש שכר גשמי, אך לא רוחני, לכן נח לו שנהפכה שלייתו על פניו, משום שאינו מגיע לתכלית- חיי עוה"ב.  הגר"א מבאר, שיש היתר ללמוד שלא לשמה רק כשמתכוין מתחילה להגיע לשמה, אך אם מראש מתכוון להישאר לא לשמה- אין לו היתר זה.
בדעת הרמב"ם מהו לימוד הלא לשמה המותר והאסור מצינו דעות בין האחרונים:
דעה אחת סוברת שהותר רק להתחיל כאשר מכוון לשכר או ירא מעונש מה', אך כשמתכוון לשכר מבני אדם- אסור בכל אופן. דעה שנייה סוברת שהרמב"ם כרש"י ותו"ס, שמותר אפילו כדי לזכות באינטרס אישי, שאינו שלילי, שנוגע לענייני עוה"ז כגון עושר וכבוד. דעה שלישית סוברת שבעיקרון כל "לא לשמה" שלילי [כאור זרוע ועוד ראשונים], אלא הותר ללמוד בכל אופן [לכאורה אפילו באופנים שלשיטת רש"י ותו"ס שליליים] כדי שיגיע ע"י כך לשמה.
בעניין הדרת לשמה מצינו שתי גישות עיקריות:
הרא"ש סובר שהעיקר לעסוק בתורה ע"מ לדעתה. אפשר שכוונתו כשלומד כי ה' ציווהו, ולומד עם עשיית תשובה ומע"ט, אפשר להסבירו שלומד בעיון כדי לדעת את ההלכה למעשה לקיום התורה.
המהר"ל סובר שלשמה פירושו דביקות בה'- לגרום ללומד לאהבת ה'. ייתכן שכוונתו לאהוב את אופן גילוי ה' בעולם שייעשה ע"י התורה. 
אפשר שאין כלל מחלוקת, אלא הרא"ש עסק באופן הלימוד עצמו והמהר"ל עסק בגישה ללימוד.

==הערות שוליים==
{{הערות שוליים}}