הבדלים בין גרסאות בדף "ביעור פירות שביעית"

<u>רבי אליעזר</u> למד מהפסוק שטעם אינו כמבוער (כלומר שהייתה הווא אמינא שכיוון שהטעם אין בו ממשות - ייחשב כמבוער ולא יצטרך ביעור), אלא יש נתינת טעם בשאר הירקות, וה'''ר"ש''' כתב בסתם שטעמו ברור שהוא המחמיר.                                                                                                                                                                                    <u>רבי יהושע</u> סובר שהטעם ודאי כמבוער, וכיוון שישנו פסוק לדרשה - נלמד ממנו שהטעם אף מתיר את מה שבלוע בו. כלומר, שאם בלוע טעם של מין שלא כלה מן השדה בתוך מין שלא כלה - גוף מה שכלה מינו מן השדה אינו צריך ביעור כיוון שבלוע בו טעם שלא כלה מינו מן השדה.                              רבן גמליאל סבר שהטעם הוא כמבוער. וה'''ר"ש''' ביאר אחרת והציע שתי דרכים: א. רבי יהושע סבר שביעית בזה"ז דרבנן. ב. כיוון שהתערבו הכבשים כאחד קודם שהגיעו לידי איסור, הרי הם כמין אחד שלא כלה מינו מן השדה.                                                                                                                                                                                          <u>רבי שמעון</u> סבר שכל הירקות חשובים כמין אחד לעניין ביעור, ורק כאשר כלה הירק האחרון מן השדה צריך לבער הירקות, והציע ה'''ר"ש''' שרבן גמליאל ורבי יהושע סוברים כמותו מדאורייתא אלא שהחמירו מדרבנן, ולכן הקילו תנאים אלו בנתינת טעם.

'''רבנו ניסים''' (הובא בר"ש על המשנה ובתוס' פסחים נב א ועוד) ביאר שה"ראשון" וה"אחרון" אמורים ביחס לסדר הכבישה בחבית. וכן נראה פירוש ה'''רמב"ם''' וה'''ראב"ד''' (שמיטה ויובל ז ו ; דרך אמונה בביאור ההלכה), וכן הוא ב'''פירוש המיוחס לר"ש''' על תורת כהנים.

שיטתם, על פי הירושלמי, שרבי אליעזר סבור שהראשון שנכבש בחבית נותן טעם באחרים, ורבי יהושע סובר שהאחרון שנכבש נותן את הטעם בכולם. רבן גמליאל סובר שהטעם כמבוער, ולכן כל מה שכלה מינו מן השדה - מבערים אותו בלבד.

ה'''ראב"ד''' מבין שהמשנה עוסקת רק בביעור הראשון (בהתאם לשיטתו באופן הביעור, ראו להלן), שאז [https://www.yeshiva.org.il/wiki/index.php/%D7%9E%D7%99%D7%A7%D7%A8%D7%95%D7%A4%D7%93%D7%99%D7%94_%D7%AA%D7%9C%D7%9E%D7%95%D7%93%D7%99%D7%AA:%D7%93%D7%91%D7%A8_%D7%A9%D7%99%D7%A9_%D7%9C%D7%95_%D7%9E%D7%AA%D7%99%D7%A8%D7%99%D7%9F יש לו מתירים] ואוסר תערובת במשהו, וכך הוא מבין את דעת רבי שמעון: כל החבית חשובה כירק אחד לעניין הביעור, וברגע שאחד המינים הכבושים כלה מן השדה - יש לבער את כל החבית, שהרי המין שצריך ביעור אוסר שאר החבית במשהו. אולם, רבי אליעזר ורבי יהושע סברו אף במקרה כזה הולכים אחר [[טעם כעיקר - דאורייתא או דרבנן|נתינת טעם]], ונחלקו האם הראשון נותן טעם בראשון, או הראשון נותן טעם באחרון. רבן גמליאל סובר שכאין פה כלל "איסור", אלא רק חובה לבער, ולכן לא שייך כאן נתינת טעם; אלא כל מין שכלה לחיה מן השדה, יש לבער מין זה בלבד מן הבית.

ה'''רדב"ז''' הקשה על הראב"ד, הרי לשיטתו יוצא שדעת רבי אליעזר זהה לדעת רבי שמעון, לכאורה שניהם מחמירים שכשכלה מין אחד מן החבית - יש לבער את כולה. כדי לצאת ידי הקושייה חייבים להבין שלשיטת הראב"ד "ראשון" הוא הראשון שנכבש בחבית כפירוש רבנו ניסים, ונמצאת דעת רבי אליעזר שונה מדעת רבי שמעון.

ה'''רמב"ם''' (פירוש המשנה ט ה במהדורת הרב קאפח) מבאר שהלכה כרבן גמליאל כיוון שהוא המחמיר. עוד יש להקדים להבנת שיטתו, שהרמב"ם פסק שאם התחיל בחבית, הרי כל החבית כמבוערת. ה'''כס"מ''' מציין שמקור הלכה זו ב'''ירושלמי''', ופשט ההלכה הוא שמשפתח בחבית הרי כולה כמבוערת ואינו זקוק עוד לבער. אמנם, הרדב"ז התקשה בכך ולכן פירש שכוונת הרמב"ם שיש לבער מייד את כולה. מכל מקום, מהלכה זו עולה שמשום דין אחר מרגע שמבער אחד מן המינים - אין עוד משמעות לזמן ביעורם של המינים האחרים.