הבדלים בין גרסאות בדף "כיסוי הינומה לכלה"

'<nowiki/>'''''בסיס המנהג''''''

תהליך נשיאת האשה מורכב משני שלבים, השלב הראשון הוא קידושי האשה והשלב השני הוא הנישואין (רמב"ם אישות פ"א, שו"ע אבה"ע סי' כו). מן התורה, כבר בשלב הראשון האשה נאסרת על כל העולם באיסור "אשת איש" ומותרת לארוסהּ בביאה, אלא שחכמים גזרו שלא לבוא על הארוסה עד שתיכנס לחופה. השלמת הנישואין נעשית ע"י כניסת הארוסה לחופה, שכלולים בה שאר קנייני האישות (כגון ליורשה או להפר נדריה), ונחלקו הראשונים האם שלב זה הוא מדאורייתא או מדרבנן <ref>לדעת הרמב"ן (בחידושים כתובות ז:) חופה מדרבנן וכן הביא הרשב"א בחידושיו בשם יש מפרשים. וכתב הריטב"א (כתובות ז: ד"ה בברכת אירוסין), שיש שהבינו כך בדעת רש"י. ואולם הריטב"א עצמו (שם) סובר, שיש חיוב בחופה מהתורה לעניין הפרת נדרים ולהיטמא לה וליורשה ולמיתת אשת איש שזינתה בחנק, ומדרבנן שלא יבוא עליה עד שיכניסנה לחופה, לדעת הרמב"ם (הלכות אישות פ"י) האיסור לבוא על ארוסה הוא רק מדרבנן (ונראה שאין חולק על זה כלל) אולם לא כתב האם לעניין שאר הדברים הוא סובר שהחופה מדאורייתא או מדרבנן. </ref>גם על עצם הגדרת חופה נחלקו הראשונים<ref>הרמב"ם כתב (הל' אישות פ"י ה"א) "שיביא אותה לתוך ביתו ויתיחד עמה ויפרישנה לו, וייחוד זה הוא הנקרא כניסה לחופה והוא הנקרא נישואין בכל מקום". אבל התוספות ביומא (י"ג ע"ב בד"ה "לחדא") כתבו:"בתולה משיצתה בהינומה הויא חופה שלה וזה היו רגילין לעשות ביום אבל לא היו מייחדין אלא בלילה סמוך לביאה". על דרך זה כתב במהרי"ל (מנהגים הלכות נישואין ג) שפריסת הסודר של החתן על ראש הכלה, נחשבת לה לחופה. ובב"י (אבה"ז סי' סא) הבין בדעת הר"ן שחופה היינו משעה שמביאה לביתו אף ללא יחוד. ולהבנת הדרישה (שם) כשמתייחד עמה ואף אם אין זה בביתו. וכתב הדרישה עוד שלדעת הרא"ש והטור אין צורך ביחוד ובהבאה לביתו אלא רק במקום המיוחד לחתן והכלה. ובב"י (שם) הביא גם את דעת בעל העיטור שחופה הוא שמוסרה האב ומכניסה בבית שיש בו חידוש כגון סדינין המצויירין. וכתב ויש עושים סוכה מוורדים או מהדס ובה מתייחדים שניהם. והכרעת השו"ע (בסי' נה סע"א) כדעת הרמב"ם אך הרמ"א הוסיף כך: "והמנהג פשוט עכשיו לקרות חופה מקום שמכניסים שם יריעה פרוסה על גבי כלונסות, ומכניסים תחתיה החתן והכלה ברבים, ומקדשה שם ומברכין שם ברכת ארוסין ונשואין, ואח"כ מוליכים אותם לבית ואוכלים ביחד במקום צנוע, וזהו החופה הנוהגת עכשיו ע"כ.</ref> כיסוי הינומת הכלה, ע"י החתן, מצוי היום כמעט בכל קהילות ישראל כחלק בלתי נפרד מתהליך החופה והקידושין<ref>במשנה (כתובות ב,א) מבואר שרק כלה בתולה הייתה יוצאת בהינומה, ויש לדבר השלכה ממונית מאחר שכתובת הבתולה שווה מאתיים זוז, ובהיעדר מסמך הכתובה, ניתן להוכיח את היותה של האישה בתולה בזמן נישואיה באמצעות עדי ההינומה. מקור נוסף במשנה (שם, י) עוסק בנאמנות הגדול להעיד על דברים שראה בקטנותו, אחת הדוגמאות היא מיציאת כלה בהינומה: "זכור הייתי בפלונית שיצתה בהינומה וראשה פרוע". בגמרא (כתובות יז ע"ב) מבואר שההינומה היא סוג של צעיף שכיסה את פני הכלה או לכל הפחות את עיניה.</ref>. בדרך כלל הרב שמסדר את החופה וקידושין מקפיד לבדוק שיש שני עדים שרואים את כיסוי ההינומה, מאחר שחלק זה הוא חלק ממרכיבי ה"חופה". ואולם הדבר מעורר דיון הלכתי, כיון ששלב זה נעשה עוד קודם לקידושי האשה.

על דברי הגמרא הללו  פירש רש"י<span> </span>: "היכי דמי - דיליף כסף מביאה אי נימא ביאה שלאחר חופה ויליף מיניה כסף שהכניסה אחר כך לחופה". מדברים אלו של רש"י למד הבית מאיר (ס"ס נ"ה)  שמדובר בביאה הבאה לאחר החופה, ומשמע מכך שלדעת לרש"י חופה הקודמת לקידושין תופסת, שהרי כל הסוגיה עוסקת בביאת אירוסין, ורואים שלדעת רש"י ביאה זו באה לאחר החופה. ואולם, הפני יהושע הסביר אחרת את דברי רש"י, לשיטתו כוונת רש"י היא דווקא באופן שמקדשה בביאה בחופה זו, באופן זה החופה והקידושין באים כאחד.  

מקור חשוב לבירור בסוגיה זו הוא מנוסח ברכת האירוסין. נוסח זה מופיע בגמרא (כתובות ז ע"ב) ובראשונים ישנן גרסאות שונות לניסוח המדויק של ברכה זו. רוב הראשונים גרסו בגמרא את חתימת ברכת האירוסין בלשון זו<span> </span>: "מקדש עמו ישראל ע"י חופה וקידושין". הראשונים דנו מדוע הוקדמה החופה לקידושין בנוסח הברכה, והביאו לכך תירוצים שונים<ref>עיין ברא"ש בפסקיו (סי' יב)  ובר"ן (כתובות ז:). ובספר העיטור (דס"ב ע"ד). ועיין עוד בב"י (אבה"ע סימן לד).</ref> . בספר קיצור שבלי הלקט (ח"ב סי' פ"ב) ובמרדכי (כתובות רמז קכט) ביארו שזה משום שפעמים אדם מקדש בשעת ברכת הנשואין והחופה התחילה עוד לפני הקידושין ומסתיימת במקביל לקידושין. החיד"א בספר יעיר אזן (מערכת ח סי יג) הוכיח מדבריהם שגם כאשר החופה הקודמת לקידושין ומסתיימת לפני הקידושין, היא תופסת הלכתית.