הבדלים בין גרסאות בדף "נקובת הוושט"

המשנה בחולין (ב ד???) מציגה מחלוקת בין רבי עקיבא לרבי ישבב בעניין שוחט ששחט סימן אחד כהלכתו אך בשחיטת הסימן השני עשה מעשה שחיטה פסול. רבי ישבב אומר שהבהמה מוגדרת כנבלה ואילו רבי עקיבא חולק ואומר שהיא טרפה. בסופה של הסוגיה מודה רבי עקיבא לרבי ישבב וההלכה נפסקת לפי דעת רבי ישבב.

הגמרא לאחר מכן (חולין לב.-:) מקשה על מסקנת הסוגיה, וטוענת שנראה ששיטת רבי ישבב עומדת בסתירה למשנה אחרת (חולין ג א), המתארת את הטריפות השונות שיכולות להימצא בבהמה  - ביניהן, בין השאר, את נקובת הושט ופסוקת הגרגרת. לפי משנה זו היה לנו לומר שדווקא רבי עקיבא הוא הצודק. הגמרא מציעה שני ישובים לקושיה:

הצד השווה שבין  שני התירוצים הוא שעל פי שניהם בהמה פסוקת גרגרת היא נבלה, ואכן, על פניו אין כל סיבה ללמוד משהו נוסף מפשט הגמרא. ברם, ראשונים רבים רואים את המצבים של נקובת הושט ופסוקת הגרגרת כזוג בלתי ניתן להפרדה, ופסקו שגם בהמה נקובת ושט, למרות שהפגיעה בה היא הרבה פחות משמעותית מנקב בגרוגרת, והיינו חושבים שתוגדר כטרפה, מוגדרת כנבלה. הבנה זו קשה גם בפשט הגמרא, שהרי אין צורך בה כלל ובהבנה פשוטה היא אפילו לא נרמזה. גם מסברה קשה להסביר אותה, שהרי קשה לומר שפציעה קטנה שכזו תהפוך את הבהמה לנבלה .

הרא"ש בתוספותיו על אתר (קישור) מבאר את סוגייתנו על פי פשטה, ומוסיף ואומר שלא מסתבר לומר שנקובת הושט הינה נבלה, שהרי מדובר בפציעה קלה יחסית, שלא כמו פסוקת הגרגרת – שהיא פציעה חמורה הרבה יותר.

פסיקה דומה פסקו בעל הסמ"ג (עשין סג), בעל הסמ"ק (סימן רא), רבינו ירוחם (אדם וחוה טו ג, קיח ג), העיטור (שער ב כה ד) ,הראביה (אלף פו ד"ה "ורבינו תם") והטור (יו"ד לג).

רש"י (ד"ה יש מהן נבלות), הוסיף את נקובת הושט לפסוקת הגרגרת ברשימת הנבלות. כמותו פסקו הרשב"א (חולין מב.), בעל הכלבו (קז), רבינו גרשום (חולין לב), הרמב"ן (חולין ט. ד"ה "אבל" ובעוד מקומות), השו"ע (יו"ד לג ג) והרמב"ם (שחיטה ג יט), המשתמש בביטוי הייחודי 'נבלה מחיים' כלפי נקובת הושט (שיטת הרמב"ם תבואר במקומה – קישור פנימי).

בעל המשכנות יעקב (סוף יו"ד, 211) מקשה על שיטת השו"ע ושאר הפוסקים שנקובת הושט מוגדרת כנבלה מתוספתא (חולין ב י) אשר ממנה עולה בפירוש שנקובת הושט היא טרפה בלבד; ובוודאי לא יתכן שיחלקו ראשונים על התנאים. על קושייתו מתרץ בעל הבית הלוי (ב כ ג) שני תירוצים שונים:

בעל הבית הלוי (ב כד ג) מבאר שרש"י ושאר האוחזים בדעתו למדו שגם נקובת הושט מוגדרת נבלה מדברי רבא "יש מהן נבלות ויש מהן טרפות", כלומר, ישנו יותר מסוג אחד של נבלה. הביה"ל ממשיך ומסביר שרבא עצמו למד זאת מכך שבמשנה עצמה (חולין ג א) מופיעה נקובת הושט לפני פסוקת הגרגרת, שהיא נבלה בבירור, ורק לאחריהן, בנפרד, מופיעות שאר הטרפות, ולא מסתבר לומר שהמשנה נכתבת לסירוגין – פותחת בנקובת הושט שהיא טרפה, עוברת לפסוקת הגרגרת שהיא נבלה ואז חוזרת לשאר הטרפות.

אם כן, ברור על פי הבנה זו בדברי רבא שרבא ורבי יוחנן נחלקו בדין נקובת הושט. רש"י והסוברים כמותו פסקו כרבא, ולעומת תורא"ש והסוברים כמותו פסקו כרבי יוחנן.

מסברה פשוטה ניתן להבין מדוע בהמה שגרגרתה, אחד מסימניה, נפסקה תוך כדי שחיטה נחשבת לנבלה, שהרי סימן אחד שלה כבר שחוט, וממילא לא ניתן לבצע מעשה שחיטה שלם בבהמה ולהוציאה מידי נבלה. למרות זאת, קשה להסביר מדוע בהמה שושטה ננקב תקרא נבלה וכי מהו ההבדל בין בהמה נקובת ושט לבהמה עם נקב בקרום המוח או בריאה – פגמים שהופכים בהמה לטרפה. לשאלה זו מצינו מספר הסברים באחרונים, שעל הנפקא מינות ביניהם נעמוד לעיל:

• בעל בית הלוי (ב כ ג) מתרץ  ומסביר שכיוון שלמדנו מהלכה למשה מסיני שאת השחיטה יש לבצע דווקא בסימנים ולא בשום אבר אחר בגוף הבהמה, וכיוון שתכליתו של מעשה השחיטה היא נטילת החיות של הבהמה, ניתן להניח שהסימנים הם האיברים המבטאים את חיות הבהמה. ממילא פגם בסימנים הוא פגם משמעותי יותר מפגם בכל אבר אחר, ויש לומר שפגם כזה יגרום לבהמה להיעשות נבלה. בקצרה: פגיעה בסימני הבהמה נחשבת למשמעותית יותר מחיסרון באיברים אחרים – הנקב בושט הופך את הבהמה עצמה לנבלה, המצב של הנקב בושט הוא חסרון בגוף בהמה המגדיר אותה כנבלה, ולא חסרון במעשה השחיטה, כפי שנראה בסברות הבאות.