הבדלים בין גרסאות בדף "נקובת הוושט"

• הסברו של רש"י לכך שבהמות שושטן ניקב או שגרגרתן נפסקה מוגדרות כנבלות הוא ש"איתרע מקום שחיטה דידהו", מקום השחיטה שלהם נפגע, הסבר זה עולה בקנה אחד עם הסבריו השונים של ביה"ל.

==ניקב הושט בשעת השחיטה==  

רש"י (חולין ח. ד"ה והאיכא צדדים) אומר שאם במהלך שחיטה בסכין חמה ומלובנת הסכין פוגמת בושט ושורפת (שריפה כנקב דמי, רש"י) אותו הבהמה נעשית טרפה. על פניו, דבריו כאן עומדים בסתירה לדבריו שהובאו לעיל, בהם היה משמע שנקב בושט הופך את הבהמה לנבלה ולא לטרפה.  

סתירה דומה קיימת בדברי השולחן ערוך, אשר בהלכות טריפות (יו"ד לג ג) מגדיר בהמה נקובת ושט כנבלה כפי שראינו לעיל, ולעומת זאת בהלכות שחיטה כותב (כו א) שאם הנקב נולד בשעת השחיטה היא מוגדרת כטרפה דווקא.

נראה לומר שסתירה זו קיימת אך ורק אם אנו מבינים שנקב בושט מהווה חיסרון בבהמה עצמה (ע"פ סברתו הראשונה של ביה"ל) ולא חסרון במעשה השחיטה, הבנה שעל פיה אין הבדל בין נקב במקום השחיטה לבין נקב אחר מלבד העובדה שמקום הנקב הזה הוא בסימנים מגדירי-החיים. אך, אם נבין שהנקב בושט מהווה חיסרון במעשה השחיטה (ע"פ סברתו השנייה של ביה"ל), יש לחלק בין שני סוגי הפגמים בושט שראינו, שהרי לא מסתבר שנקב שנעשה במקום לאחר שנשחט כבר יהווה חיסרון במעשה השחיטה שכבר קרה, ועל כן במקרה כזה הבהמה תהיה טרפה בלבד.

אמנם את שיטת רש"י ניתן לתרץ כך ולהגיד שהוא אכן הבין כהסברו השני של ביה"ל, אך את שיטת השו"ע לא ניתן לתרץ כך, שהרי, כפי שנראה להלן, השו"ע לא חילק בנקובת הושט בין עוף לבהמה, וממילא לא ניתן לומר שהוא הולך ע"פ סברתו השנייה של ביה"ל כדבעינן למימר לקמן (הפניה לעוף ובהמה). תירוץ אפשרי הוא להבין שגם על פי סברתו הראשונה של בית הלוי, אפשר להבין שבמצב של נקב בושט, השחיטה תהיה טרפה בלבד כיוון שסוף סוף החלק בו נעשה הפגם בסימן כבר שחוט, מת במובן מסוים, וכיוון שכך משמעותם של פגמים בו יורדת והם יטריפו את הבהמה בלבד ולא יהפכוה לנבלה.

הרמב"ם לא חילק בין המקרים ופסק שגם נקב הנעשה בשעת השחיטה יהפוך את הבהמה לנבלה.  

==נקובת הושט בעוף==

הרמב"ם (שחיטה ג יט) פוסק בהדיא שאין לחלק בין בהמה לעוף, וכן נראה לומר בדעת השוע (יוד לג ג) שלא חילק.

נראה שבעלי שיטה זו סברו כסברתו הראשונה של ביה"ל, לפיה הבעיה בניקוב הושט היא היותו אחד מהסימנים שהפגימה בהם חשוב מבשאר האיברים. זאת כיוון שעל פי סברתו השנייה נקובת הושט בעוף אינה נבלה בהכרח, שהרי על פי סברה זו אין הנקב בושט משנה את מעמדה של הבהמה כולה ופוסל אותה, אלא רק פוסל את הסימן, מגרע את יכולתו של הושט להצטרף לשחיטה כשרה. פסילתו של סימן אחד תהיה משמעותית רק בבהמה שצריך שני סימנים בשביל להתירה. ברם, עוף ששחיטתו כשרה אף בסימן אחד ניתן לשחוט ולהתיר לאכילה בשחיטת הקנה בלבד, אף על פי שהושט נפסל.

אם כן, נמצא שהשאלה האם נקב הושט בעוף מגדיר אותו כטרפה או כנבלה תלויה בשאלה מדוע הבהמה נקובת הושט מוגדרת כנבלה מלכתחילה. הרשב"א (תורת הבית ב א, כו.) כותב שנקובת הושט נעשית לנבלה אך ורק לאחר מעשה השחיטה. כלומר, נקובת הושט אינה מוגדרת כנבלה בפני עצמה משעה שנוצר הנקב, אלא רק מעשה השחיטה הופך אותה לכזו. ממילא ברור ששיטת הרשב"א תואמת לסברתו השנייה של ביה"ל, שנקובת הושט הוי חיסרון בשחיטה, מכך נובע, על פי דברינו לעיל, שלשיטת הרשב"א נקובת הושט בעוף תוגדר כטרפה בלבד.

תורבץ הושט הוא החלק הנמצא מיד מעל הושט לכיוון הפה, החיתוך בו איננו מעשה שחיטה כשר (שחיטה א ו, יו"ד כ ב) ונחלקו חכמינו בדינו. השו"ע פסק (לג ג) שנקב בתורבץ הושט הופך אותה לנבלה. לעומתו, פסק הרמב"ם (שחיטה ו ב) שניקוב תרבץ הושט הופך את הבהמה לטרפה, כך פסק גם הש"ך (יו"ד לג ה) בשמו וכן הכלבו (קז).

לשיטת הרמב"ם והפוסקים כמותו, ניתן לומר שכל חשיבותם של הקנה והושט נובעת מכך שהם המקום הספציפי והיחיד אותו ניתן לחתוך ובו ניתן לבצע מעשה שחיטה כשר, ורק מסיבה זו נקובת הושט נפסלת. ממילא, נקב במקום אחר בו לא ניתן לעשות מעשה שחיטה מלכתחילה, ככל שיהיה קרוב למקום ה'חוקי', לא יהיה די בו כדי להפוך את הבהמה לנבלה, כי הוא לא מקום כשר למעשה השחיטה ממילא. לעמות זאת, לשיטת השו"ע והפוסקים כמותו, יש לומר שלאחר שלמדנו את חשיבותם הספציפית של הקנה והושט כ'מקום שחיטה', כל פגיעה בהם על פי גדרי הטרפות תהווה פסילה של שחיטת הבהמה. לכן, בגלל שנקב בתורבץ הושט פוגע את פעולתו של הושט במידה שווה לנקב בושט עצמו ('מה לי סנטימטר למטה מה סנטימטר למעלה'), גם הוא יהווה פסילה באופן דומה לנקב בושט עצמו.