הבדלים בין גרסאות בדף "מיגו מממון לממון"

==פסיקת ההלכה==

'''הטור''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14271&st=&pgnum=575 (חושן משפט קנ)] הביא את דברי רבינו יונה בסוגיית רבה בר שרשום להלכה - שהסוגיה מדברת דווקא לאחר אכילת הפירות, שאם לא כן, לא מצינו מיגו כזה, וכן פסק דין זה גם '''בשולחן ערוך''' (קנ ד).  בעל '''הסמ"ע''' (בסמ"ע [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40539&st=&pgnum=44 (קנ ד ט)] ובפרישה) הבין שכוונתו של רבינו יונה משום "מיגו להוציא" ולא מצד מיגו מממון לממון. אמנם, יש אכן בלשון הטור משמעות כזו, וכן ברבינו יונה מופיע גם הסבר זה ע"מ לבאר מדוע מדובר בסוגיה דווקא לאחר אכילת הפירות. אך, בטור מוכח שמדובר על סברת מיגו מממון לממון שכן הלשון שמביא הטור מרבינו יונה זהה ללשון הרבינו יונה בעליות בתירוץ של מיגו מממון לממון (יש להעיר כי הסמ"ע לא ראה את דברי הרבינו יונה בעליות אלא רק את מה שהטור ציטט מדבריו, וכן גם הש"ך להלן, כמו שהעירו עליו שם האחרונים), וכן ביאר '''הב"ח''' שהוא משום מיגו מממון לממון, והביא ראשונים נוספים דס"ל כן - '''מרדכי''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14321&st=&pgnum=580&hilite= (בבא מציעא ב א רטז)] '''והגהות מרדכי''' בשם '''ר"ת''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14321&st=&pgnum=598 (בבא מציעא ב א תטז)] וכן פסק גם '''ראבי"ה'''.<br>

'''הש"ך''' (קנ ד ג), גם כן הסכים שסברת רבינו יונה הינה משום מיגו מממון לממון, אלא, שהאריך הש"ך להוכיח, שהראשונים חלוקים על רבינו יונה. ראייתו בעיקר ע"פ מה שביארו את סוגיית רבה בר שרשום לפני אכילת הפירות כמו הרמב"ם לעיל, וגם מי שביאר כרבינו יונה ביאר כן מסיבות אחרות - דעת הגאונים שמיגו לא פוטר משבועת נשבע ונוטל. כאמור, הנתיבות דחה דבריו וגם את הראיה השנייה יש לדחות שכן גם רבינו יונה בעצמו הביא שלושה ביאורים לכך שמדובר לאחר אכילת הפירות כולל דעת הגאונים.<br>

אך, הוסיף הש"ך, שלדעת רבינו יונה עצמו, לאור סברתו שהבעיה הינה מיגו מממון לממון, אם כן אין לחלק בין קרקע למיטלטלין (כביאור הסמ"ע שדייק שמדובר דווקא בקרקע ולכן חשיב מיגו להוציא) וגם במיטלטלין נכון לומר לשיטתו שברגע שמודה המחזיק שהחפץ שייך לפלוני החפץ חוזר לרשות בעליו ואבד כוח המיגו. ממילא, כיון שפסק השולחן ערוך (עב ) שאדם שתפס מיטלטלין מחברו נאמן לטעון על חברו ולגבות ממנו עד כדי שווי החפץ, יוצא שהכרענו להלכה שלא כדברי רבינו יונה. הוסיף הש"ך ביאור ע"פ דברי ההגהות מרדכי, שסברת הדין של מיגו מממון לממון הינה משום "מאן שם לך", כלומר שהחסרון איננו בכוח המיגו אלא ביכולת הגבייה שלא מאפשרת לך לתפוס חפץ שאיננו שייך לך. לאור זה הקשה ההגהות מרדכי מסוגיית "הנהו עיזי דאכלי חושלא בנהרדעא..." (בבא בתרא לו א), שם ניזק תפס עיזים שהזיקו אותו ובעל העיזים לא יודע כמה עיזיו הזיקו, ומבואר שנאמן הניזק לטעון על ההיזק עד כדי דמיהן של העיזים. מתרץ ההגהות מרדכי ששם זה דין מיוחד או משום שגם המזיק מודה שהיה נזק אלא שכל הדיון הינו כמה, או יותר מזה, שכיון שהעיזים אכלו את החושלי והן כרגע בתוך גופן של העיזים אם כן לבעל החושלי יש ממש בעלות או אחיזה בגוף העיזים ולכן יכול לתפסן. מדייק הש"ך מכל הדיון שאכן סברת רבינו יונה שייכת גם במיטלטלין, ולולא מקרה מיוחד כמו מקרה העיזים אכן מיגו שע"י תפיסה לא תועיל לדעתו, וממילא נדחו דבריו מההלכה ע"פ השולחן ערוך הנ"ל.<br>

וכן התומים דחו דבריו.

==סיכום==

ישנם שלושה ביאורים בסברת מיגו מממון לא אמרינן: א. מיגו דהעזה. ב. "מאן שם לך". ג. יסוד כוח מיגו הינו דווקא בטענה השייכת לדיון שלפנינו.<br>

הטור והשולחן ערוך פסקו דין זה להלכה, ככל הנראה ע"פ ההסבר השלישי. הש"ך ניסה לדחות דין זה מההלכה אך שאר אחרונים חלקו עליו ואף נקטו שדין זה מוסכם על כל הראשונים בלא חולק.<br>

על פי הביאור השלישי הנ"ל מודגשת הסברה היסודית של מיגו - שאינו דין נאמנות מעצם היכולת לקחת ממון שלא כדין אלא עמדת עדיפות של הצד שיש לו מיגו בדיון הממוני העומד לפנינו.