מלאכת זורע

א. שאלות

בערך זה נדון בשאלה מהי הגדרת מלאכת זורע? האם הנתינה של הזרע וכד' בקרקע, או ההשרשה? והאם יש השלכות לכוונת הזורע בנתינתו את הזרע לקרקע?

הגמ' שבת עג: דנה במלאכת זורע. ויש לשאול כמה מהותית הכוונה במלאכה? אדם שהתכוון להטמין בקרקע ובטעות הזרע השריש האם הוא חייב משום זורע? מה הפעולה האסורה האם הנתינה בקרקע או ההשרשה? ואם ההשרשה - איך ניתן לחייב על משהו שנעשה ביום חול? כיון שהצמיחה בפועל תעשה ביום חול?!

ב. האם הכוונה מעכבת? מחלוקת הראשונים

הנה נח' רש"י (ד"ה זומר) ותוס' (ד"ה זומר), בשאלה האם צריכה פעולת הזמירה להיות לשם צימוח האילן? רש"י ס"ל שצריך לכוון לשם צימוח האילן (כך ע"פ השפת אמת), אך תוס' אומרים שכל שאינו מזיק לאילן נחשב זומר וחייב.

בסברא פשוטה היינו אומרים שכשאדם זרע - הוא זרע, לא משנה לי כלל למה הוא כיון בפעולתו, אולי נשאל - הרי סו"ס הוא לא התכוון, והוי מלאכה שאינה צריכה לגופה- ולמה שיתחייב?

אלא שצריך לומר שפעולת הזריעה כדי שתחשב זריעה - צריכה כוונה, וכ"נ מרש"י וכן מדויק ברמב"ם (שבת ז, ג) שכתב: "שאלו הפעולות להצמיח הדבר הוא מתכון" הא אם לא התכוון - פטור , וכ"כ האג"ט (ולא חולק על הלח"מ, עיי"ש).

ג. מחלוקת האחרונים

והנה בזה נחלקו האחרונים, שהרש"ש ס"ל (ע"פ שו"ת הר צבי קכח) שהפעולה של הצמחת הזרע מתייחסת לנתינתו בקרקע ע"י הכוונה שהייתה בנתינה, שנתכוון לזרוע. אך נתינת הזרע לבד אינה מלאכה שעיקר המלאכה היא ההצמחה שתבוא בסוף. והדרך שבה נקשר את הפעולה שנעשתה בשבת להצמחה שהייתה בחול היא ע"י הכוונה.

המנחת חינוך חולק ואומר שהתורה אסרה את הפעולה של הכנסת הזרע לקרקע, וכמו שהיה במשכן.

ד. ביאור במחלקת הראשונים ע"פ מחלוקת האחרונים

על פי זה תבואר מח' ראשונים וגאונים, שבגמ' בדף נ: נח' הראשונים, שרש"י (ד"ה הטומן לפת) ותוס' (ד"ה מקצת עליו) אומרים שהטומן לפת בקרקע בשבת אינו צריך לעשות פעולת שינוי כל שהיא כדי שלא יהיה זורע, אך הגאונים (הוב"ד בתוס' הנ"ל) אומרים שצריך לעשות שינוי כיון שזה פסיק רישיה שהזרע יזרע, אם לא יוציאו מהקרקע. תוס' אומרים לגאונים שכיון שהאדם התכוון להטמין - אינו זורע.

ולכאו' המחלוקת היא אותה המחלוקת, שרש"י ותוס' סוברים כרש"ש שיחוס הצמיחה לזריעה תליא בכוונה, ולכן אומרים שכיון שהטומן אינו מתכוון לזרוע - אינו זורע, אך הגאונים סוברים כמנחת חינוך שהפעולה שנאסרה היא פעולת הנתינה בקרקע, ולכן כל שלא עשה שינוי בנתינה - הרי הוא זורע מדאו'.

ה. דיוקים באחרונים לפסיקת ההלכה:

הש"ע פוסק (שלו, ד) שהמפזר אוכל לתרנגולים ולבהמות אסור לו לפזר יותר ממאכלם ליום או יומיים. לכאו' בגלל שישרישו, ויש לשאול והרי אינו מתכוון? ולמה חייב הרי אין הוא מתכוון לזרוע? ונשמע כמנחת חינוך שעצם הנתינה אסורה אך יש לפקפק בזה, שאין זה אלא מדרבנן, שלשון הש"ע היא: "יש להיזהר מלהשליך" ומשמע שאינו חייב ע"ז מדאו'.

בסעיף יא הש"ע פוסק שאין להשרות חיטים ושעורים במים, והמ"ב מסביר שמתכוון לשרותם לזריעה שיתנפחו ויוסיפו. המג"א כאן (ס"ק יב) כותב להקשות על הרמב"ם, ואח"ז כותב לדייק שדווקא אם שרה את החיטים במים זמן ארוך – חייב, אך אם נתן את החיטים במים לזמן מועט - פטור. ומוכיח זאת משהרמב"ם והש"ע אחריו משנים מלשון הגמ' שאמרה "ליתן" ואומרים "להשרות" שלהשרות פירושו נתינה לזמן ארוך וכיון שהתוצאה מתייחסת לפעולה - יש בכך איסור דאו' ומכך נשמע שהש"ע והרמב"ם כרש"ש. החיי אדם (כלל יא, בנשמת אדם) חולק על פסקו של המג"א וכותב שאם נתכוון לזרוע - נתחייב מיד, אך בשלא נתכוון - פטור.

המ"ב מעתיקו להלכה ומוסיף עליו, שהחיי אדם דיבר בתוך דבריו לגבי נתינת תבואה להשרות לבהמות, אומר המ"ב, לא די שלא יתכוון אלא גם אינו פסיק רישיה, דהיינו: גם אינו נותן להצמיח וגם מן הסתם יאכלו הבהמות את התבואה, ונראה מצירוף התנאים במ"ב שאם לא יתכוון בלבד - אין זה מועיל - ועלול לעבור על איסור דאורייתא.

יש לציין בהבנת דברי הרמב"ם שהרמב"ם עצמו בשו"ת הרמב"ם (סימן תסד) כותב כדברי המג"א שהאיסור לא נעשה אלא כשהחיטים הצמיחו בפועל, וזה כמג"א וכרש"ש.