ממון המוטל בספק

מקורות
משנה:	בבא מציעא א א
בבלי:	בבא מציעא ב א - ג א, בבא בתרא לד ב

דין ממון ששני הטוענים עליו שווים בטענות, בראיות ובחזקה.

סוגי הספיקות

בגמרא בבבא מציעא (א א) מובאים כמה וכמה מקרים של ספיקות ממוניות, ששני הצדדים בספק שקולים, ולמרות זאת הדין משתנה בין המקרים:

שנים אוחזין בטלית: אומרת המשנה (בבא מציעא א א) שאם באים שנים לבי"ד, ושניהם מחזיקים בטלית באופן שווה וגם טענותיהם שוות, שכל אחד אומר 'כולה שלי', אלא שלאף אחד מהם אין ראיה לטענתו, הדין הוא שיש לחלק ביניהם את הממון באופן שווה לאחר שיישבעו.

מנה שלישי: המשנה (בבא מציעא ג ד) מביאה על שנים שהפקידו אצל אותו אדם ממון, אחד הפקיד מאה ואחד הפקיד מאתים, וכעת באים לבית דין וטוען כל אחד ששלו הם המאתים לפי שהוא הפקידם, ואילו חבירו הפקיד רק מנה. אומרת המשנה שהדין בזה הוא שכל אחד נוטל מאה, והמאה הנותרים יהיו מונחים עד שיבוא אליהו הנביא. ודעת ר' יוסי שם במשנה, שאין הדין כן לפי שאם כן מה הפסיד הרמאי, אלא הכל יהא מונח עד שיבוא אליהו.

ההוא ארבא: בגמרא (בבא בתרא לד ב) אומר רב נחמן שאם באים שנים לבית דין וטוען כל אחד מהם בעלות על ספינה מסויימת שנמצאת בנהר בטענה שהיתה של אבותיו, וקיבל הוא אותה מהם בירושה, הדין במקרה זה הוא 'כל דאלים גבר', כלומר שמי שיהיה חזק יותר [בראיות או בכח], יזכה בממון.

שני שטרות היוצאים ביום אחד: נחלקו רב ושמואל בגמרא (בבא בתרא לה א) מה הדין בשני שטרות מכר שבאו לפני בית דין, שניהם הכתובים על אותה קרקע אך כל שטר כתוב על שם איש אחר, ושניהם יוצאים ביום אחד, כלומר שגם תאריכי השטר שווים. לדעת רב הדין הוא שחולקים את הקרקע באופן שווה, ולדעת שמואל הדין הוא שודא דדייני, כלומר שעושים הדיינים על פי ראות עיניהם.

מחליף פרה בחמור: מביאה המשנה (בבא מציעא ח ד) על אדם שהחליף עם חבירו פרה תמורת חמור, ומשך הלה את החמור ובכך קנה השני את הפרה בכל מקום שהיא, וכשבאו למקום הפרה מצאוה שילדה עגל. כעת באים הם לבית הדין, המוכר טוען 'עד שלא מכרתיה ילדה והולד שלי הוא', ואילו הלוקח טוען 'משלקחתי ילדה הפרה ושלי הוא הולד'. אומרת המשנה שהדין הוא המוציא מחבירו עליו הראיה, ודעת סומכוס היא שחולקים בלא שבועה. ובגמרא (ק א) מבואר שבמקרה שאין אף אחד מהם מוחזק, ואף אין מרא קמא, גם לרבנן הדין הוא שחולקים בלא שבועה.

חילוקי הגמרות

לחלק מהמקרים מתייחסת כבר הגמרא ומלמד על ההבדלים ביניהם.

הגמרא (בבא מציעא ג א) שואלת שלכאורה משנת שנים אוחזין הפוסקת 'יחלוקו' אינה מתאימה לשיטת ר' יוסי, שלשיטתו גם בטלית צריך היה הדין להיות מונחת עד שיבוא אליהו. אמנם לרבנן, אף שגם לדעתם דין המנה הנוסף להיות מונח, אומרת הגמרא שלשיטתם מובן דין המשנה, כיון שהמנה ודאי של אחד מהם ולא ייתכן שהוא שייך לשניהם בשווה, שהרי רק אחד הפקיד מאתים, מה שאין כן בטלית, ייתכן לומר ששל שניהם היא כגון שהגביהוה יחד. ומכל מקום דוחה הגמרא ואומרת שגם לר' יוסי ייתכן דין המשנה להיות אמת, שדווקא בהפקד המנה אומר הוא שיהא מונח מפני ששם יש ודאי רמאי, אבל כאן ייתכן שאין כאן רמאי מפני ששניהם הגביהו יחד.

הגמרא (בבא בתרא לה א) שואלת מה ההבדל בין מקרה הספינה שהדין בה כל דאלים גבר, לבין שני שטרות היוצאים ביום אחד. ועונה הגמרא שבשני שטרות 'ליכא למיקם עלה דמילתא', כלומר זהו מקרה שלעולם לא נוכל לדעת את האמת בו כי יש פה סתירה מציאותית, שני שטרות הסותרים זה את זה. ומוסיפה הגמרא ושואלת מה ההבדל אם כן בין הספינה לבין המחליף פרה בחמור ששם אמרינן יחלוקו ולא כל דאלים גבר (ואף שדין יחלוקו הוא לפי סומכוס, מכל מקום גם רבנן מודים במקרה מסויים וכפי שמתבאר). עונה הגמרא שבמחליף פרה בחמור יש דררא דממונא ואילו בשני שטרות ליכא דררא דממונא, אלא אם זה של פלוני זה ודאי לא של אלמוני, וכן להיפך.

שיטות הראשונים

הראשונים נכנסו לבאר את השוני בין כל המקרים הנ"ל, מתי יש לפסוק יחלוקו עם שבועה ומתי בלי שבועה, מתי יהא מונח, מתי כל דאלים גבר ומתי שודא דדייני. בעיקר עסקו בהבדל בין 'שנים אוחזין בטלית שבזה המשנה אמרה שהדין הוא 'יחלוקו', לבין הספינה בנהר שטענו עליה בעלות שני אנשים. מתוך ההבדל בין מקרים אלו, יצאו לבאר גם את טעם הדין בשאר המקרים, וכדלהלן.

רבנו חננאל

כתבו הראשונים בשם רבנו חננאל לחלק בין המקרים, שבטלית הדין הוא יחלוקו לפי שאוחזים הם בה, מה שאין כן הספינה הרי נמצאת היא בנהר, ולכן בזה הדין כל דאלים גבר. אמנם רבנו חננאל לא פירש שיטתו, וישנן שתי דרכים להבין את כוונתו:

• האחיזה היא סיבה חיובית לחלק את הממון בין שניהם, כמו כל מוחזק שבא לפני בית דין דחזקה מה שתחת יד אדם שלו. ולכן כאשר אינם אוחזין אי אפשר לתת להם את הממון אלא כל דאלים גבר.
• האחיזה אינה סיבה לדין, אלא היא רק מונעת מבית דין את היכולת להוציא מהם, ולכן החלוקה ביניהם בשווה היא כעין פשרה או הנהגה של בית הדין, אך מעיקרא טוב ונכון יותר היה לפסוק כל דאלים גבר.

כפי הנראה נחלקו הראשונים בדבר כדלהלן, ואף התייחסו לדין הנוסף - יהא מונח עד שיבוא אליהו.

הרמב"ן

הרמב"ן (בבא מציעא ב א ד"ה ויחלוקו) הביא דברי ר"ח, והקשה עליהם מהגמרא שמשווה בין 'מנה שלישי' ל'שנים אוחזין' שלדבריו אינו מובן, שהרי במנה שלישי אינם אוחזין וא"כ מה קס"ד שיהיה הדין יחלוקו, לכל היותר צריך להיות הדין 'כל דאלים גבר'.

רבנו תם

כתב רבנו תם בתוספות (בבא מציעא ב א ד"ה יחלוקו, בבא בתרא לד ב ד"ה ההוא ארבא) לחלק בין המקרה ששנים אוחזין בטלית וטענים עליה בעלות לבין הספינה שעומדת בנהר, שבטלית הרי הם מחזיקים בה, ויש לכל אחד מהם חזקה שמה שתחת ידו שלו הוא, כמו שמצאנו במקרה של נסכא דר' אבא שאע"פ שהחוטף טוען שאת שלו הוא חטף, חייב לו כאילו ברור לנו שהנסכא שייכת למוחזק בה. מה שאין כן בספינה, שהיא מונחת בסימטא או בנהר, ואף אחד מהם לא מוחזק בה, לפיכך כל דאלים גבר.
ומוסיף ר"ת ואומר שאף שמצאנו בגמרא לגבי מנה שלישי שגם שם אומרת הגמרא שהיה צריך להיות הדין יחלוקו.