מצב הגוף בשעת קריאת שמע

מקורות
משנה:	ברכות א ג
בבלי:	ברכות י ב, יא א, יג ב, כד א; נידה יד א
רמב"ם:	קריאת שמע ב ב
שולחן ערוך:	אורח חיים סג א-ג

באיזה מצב צריך להיות הגוף בשעת קריאת שמע, ובאיזה אופן אסור לקרוא, והמהלך אם צריך לעמוד כשקורא.

מחלוקת בית שמאי ובית הלל

המשנה (ברכות א ג) מביאה מחלוקת בית שמאי ובית הלל, לענין פירוש הפסוק "ובשכבך ובקומך", שלדעת בית שמאי בשחרית יש לקרוא קריאת שמע בעמידה, ובערבית יש לקרוא קריאת שמע בשכיבה, שמפרשים הם את הפסוק על מצב גוף האדם בשעת הקריאה. לעומת זאת דעת בית הלל שכל אדם קורא כדרכו, ולא נאמר "ובשכבך ובקומך" אלא לענין זמן הקריאה בבוקר ובערב.
מוסיפה המשנה ומביאה מעשה ברבי טרפון שהיה מהלך בדרך והגיע זמן קריאת שמע של ערבית, והחמיר על עצמו לקרותה בשכיבה וכדברי בית שמאי, וכתוצאה מכך בא לידי סכנת ליסטים. העירו לו חבריו שלא טוב עשה, כיון שעבר על דברי בית הלל, וראוי היה להתחייב בעצמו.

בגמרא (יא א) מובאת ברייתא, בה מרחיבים בית הלל את דבריהם ואומרים, שבכל מצב שבני אדם נמצאים בו, רשאים הם לקרוא - עומדים, יושבים, מטים (שוכבים), הולכים בדרך או עושים במלאכתן.
דברי בית הלל אלו נפסקו להלכה ברמב"ם (קריאת שמע ב ב), בטור (אורח חיים סג) ובשולחן ערוך (אורח חיים סג א).

הרוצה להחמיר ולעמוד

לסוגיה זו בהרחבה, ראו להחמיר במקום שנפסק להקל

כתב רב עמרם גאון בסידור (קריאת שמע וברכותיה ד"ה והני) שאותם הנראים כמחמירין על עצמם לקבל עול מלכות שמים בעמידה, טעות בידם ומנהג שטות הוא, שהרי קיימא לן בכל מקום הלכה כבית הלל. וסיים שמי שהיה יושב ונעמד כדי לקרוא, נקרא עבריין. והביא דבריו הטור (אורח חיים סג), והוסיף שצריך לגעור בו. וכעין זה הובא במחזור ויטרי (יא), ובהגהות מיימוניות (קריאת שמע ב ג) בשם רש"י.

להלכה פסק השלחן ערוך (סג ב) שמי שהוא יושב ורוצה להחמיר ולקרוא מעומד נקרא עבריין.

עמידה לצורך כוונה וכד'

מתוך דברי הטורי זהב (ב) מבואר שאם היה יושב ונעמד לצורך כוונה, אין בזה חשש של עושה כדברי בית שמאי. אלא שכתב שאין בעמידה תוספת כוונה, אלא אדרבה בישיבה אפשר יותר לכוון. בפרי מגדים (אשל אברהם ב) כתב שהשלחן ערוך שאסר לעמוד מיירי דווקא בעומד כדי לעורר הכוונה ואפילו הכי מקרי עבריינא, שאם הוא עומד כדי להחמיר כבית שמאי, בזה חייב מיתה ולא רק מקרי עבריינא. והובאו דבריו להלכה במשנה ברורה (ה).
אמנם הרב חסד לאלפים (סג ב) כתב שאם עומד כדי להעביר השינה מותר, והביאו דבריו להלכה הרב בן איש חי (וארא טו) והרב כף החיים סופר (ט).

אם יש מצוה יותר בישיבה מבעמידה

הטור (אורח חיים סג) אחר שהביא דברי רב עמרם, הוסיף מעצמו 'שמצוה מיושב'. משמע מדבריו שעדיף לשבת בשעת הקריאה מאשר לעמוד. אבל הבית יוסף תיקן את הדברים וכתב שנראה לו שצריך לומר 'שמצוה אף מיושב' כלומר כבית הלל ולאפוקי מדעת בית שמאי שעדיף לעמוד בבוקר, אבל אין מצוה לאומרה בישיבה יותר מבעמידה.
אבל הפרישה (ו) פירש שאיירי באדם שכבר יושב, ולכן כתב הטור שלדידו מצווה יותר בישיבה מבעמידה. גם בהגהות מיימוניות (קריאת שמע ב ג) כתוב שיושב עדיף מעומד, וכן הביא בשמו הדרכי משה (סג א) להלכה. אמנם ברמ"א לא הזכיר מזה.
בפרי חדש (סג ב ד"ה נקרא) הבין בדברי הטור שמיושב הוא בדווקא, ושיש מצוה ביושב יותר מבעומד (ומשמע אף אם הוא עומד), כדי שתהיה דעתו מיושבת עליו, והביא דבריו במאמר מרדכי (ב) והסכים לדבריו. וביפה ללב פלאג'י (סג ב) חיזק את הדברים מהמדרש (בראשית רבה מח) שכשאברהם ביקש לעמוד לכבוד המלאכים, אמר לו הקב"ה לשבת, שכשישראל נכנסים לבתי כנסיות ובתי מדרשות קורין קריאת שמע כשהם יושבים, ואני על גבם שנאמר 'אלהים נצב בעדת אל', והביאו הרב כף החיים סופר (ו).
והרב בן איש חי (וארא טז) כתב שאף שמעיקר הדין כשעומד אינו מחוייב לישב, מ"מ לפי הסוד עדיף לשבת.

ספר הקנה

בספר הקנה כתוב שבארץ ישראל צריך לקרוא את שמע מעומד, ובחוץ לארץ מיושב.
והרב כך החיים פלאג'י (יד לב) כתב שאינו מוסכם מהפוסקים ומבעלי הקבלה, אלא כולם קוראים יושבים.

קריאת שמע בשכיבה

הגמרא בהמשך (ברכות יג ב) מביאה דברי רב יוסף שאין לקרוא קריאת שמע פרקדן. מדייקת מזה הגמרא שמשמע שלהתפלל מותר, אך קשה שהרי ר' יהושע בן לוי קלל את מי שהיה שוכב פרקדן אפילו שלא בשעת תפילה, שמא יתקשה אברו.
מתרצת הגמרא שרב יוסף דיבר באופן ששוכב פרקדן אבל מטה מעט על צידו, שבזה להתפלל מותר ולקרוא קריאת שמע אסור. ומוסיפה הגמרא שר' יוחנן שבעל בשר היה, מותר היה לו אף לקרוא קריאת שמע כשהוא מוטה על צדו.
רש"י (יג ב ד"ה כי מצלי) מבאר שהטעם שאין לקרוא קריאת שמע בשכיבה, הוא לפי שיש פה קבלת עול מלכות שמים בדרך שררה וגאוה.

סוגיה זו נשנית כצורתה במסכת נדה (יד א).

פירוש 'פרקדן'

רש"י (ד"ה פרקדן) מפרש שפרקדן זו שכיבה על גבו כשפניו למעלה. משמע שדווקא באופן זה אסור לקרוא. ובמסכת נדה ביאר (יד א ד"ה אפרקיד) הטעם, שגנות הוא לפי שפעמים יתקשה האיבר תוך שנתו ויגלה, ועוד שידיו מונחות לו על איברו ויתחמם.
כדברי רש"י שפרקדן הוא על הגב, פירשו הרי"ד בפסקים והתוספות רא"ש (ד"ה פרקדן) ותלמידי רבנו יונה (ז ב), וכתבו שפירוש המילה 'פרקדן' - פוריא כלפי קדל, כלומר המיטה כלפי העורף. ובתר"י כתבו פירוש נוסף מלשון 'פורי הקדקד' כלומר ששוכב על קדקדו. וכן כתבו הערוך וספר האשכול (לז ב) בשם רב האי גאון, וכן הוא בתוספות (נדה יד א ד"ה אפרקיד).
אמנם ברמב"ם (קריאת שמע ב ב) מבואר שגם בשכיבה על הבטן כשפניו טוחות בקרקע אסור לקרוא, ואינו מותר אלא מוטה על צידו, וכן פירשו הרשב"א (יג ב ד"ה פרקדן) והמאירי (יד ב ד"ה פרקדן). וכן הביא הערוך (לז ב) בשם רבותיו, ופירש הטעם משום שנראה כמשמש מטתו, וכן שמא יבוא לידי הרהור וחימום.
הטור (אורח חיים סג) כתב בסתם כפירוש רש"י ונראה שסובר כן, אך מיד בסמוך הביא גם פירוש הרמב"ם ולא חלק עליו. ובשלחן ערוך (סג א) החמיר כדברי הרמב"ם שאין לקרוא אף כששוכב על בטנו.

בפרי חדש (סג א ד"ה דהיינו) הביא מקור לדעת הרמב"ם והרשב"א שבמסכת פסחים קח. כתוב 'פרקדן לא שמיה הסבה', ושם ודאי הכוונה בשכיבה על הגב, כי לא ייתכן הסבה על הבטן. אך אצלנו בברכות שהוא משום חימום האיבר, צריך לפרשו ששוכב על הבטן ופניו למטה. לכן פירשוהו בתרי גווני.

קריאה על צידו

מפשט הגמרא עולה שלקרוא על צידו ממש מותר, ורק פרקדן אסור אפילו מוטה מעט, אלא אם כן הוא בעל בשר.

קושיית תלמידי רבנו יונה

להלן בגמרא (כד א) מובאת ברייתא ששנים ישנים במיטה אחת, זה מחזיר פניו וקורא וזה מחזיר פניו וקורא. והקשו תלמידי רבנו יונה (טו א ד"ה שנים) שלכאורה יש כאן סתירה לגמרא לעיל, שהרי כאן מבואר שמותר לקרוא בשכיבה לכל הפחות מוטה, ואילו לעיל מוכח שבקריאת שמע אפילו מוטה אסור.
ותירצו שם, שכל מה שאסרה הגמרא זה דווקא בשוכב פרקדן ומטה עצמו רק מעט, אבל אם מוטה לגמרי על צידו, אפילו קריאת שמע מותר.
והוסיפו וכתבו שיותר נכון לתרץ, שהיכא שיש טירחה יתרה כמו ר' יוחנן שבעל בשר היה, מותר לקרוא מוטה. לכן גם כאן שכבר פשט בגדיו, לא חייבו אותו ללבוש שוב.
כקושיה זו וכשני התירוצים הללו כתב גם התוספות רא"ש (כד ב ד"ה מהו).

הרמב"ם (קריאת שמע ב ב) הביא כתב להלכה שאין לקרוא קריאת שמע כשהוא מוטל ופניו טוחות בקרקע, אך מותר לקרוא כשהוא שוכב על צידו. ואם הוא בעל בשר או חולה ואינו יכול להתהפך על צידו, אף כשהוא שוכב פרקדן די לו להטות מעט על צידו ולקרוא.

הבית יוסף (אורח חיים סג) כתב שמדברי הרמב"ם הללו מוכח שסבור הוא כתירוץ הראשון של רבנו יונה, וכתב שכן היא דעת רש"י, ושכן נראית דעת הטור. וכתב עוד הבית יוסף (אורח חיים רלט) שדעת רבנו יונה שאין לקרוא קריאת שמע בשכיבה אם לא שיש טירחה, והזכיר דבריו בדרכי משה (סג א). (ראה עוד).

שלחן ערוך ואחרונים

השלחן ערוך העתיק דברי הרמב"ם להלכה, שרק אם הוא חולה או בעל בשר מותר להטות על צידו, אבל בסתם אין לקרוא קריאת שמע בשכיבה אלא כשהוא לגמרי על צידו. מבואר שפסק כפשט הגמרא בדף יג:, וכפי שפירשו הרמב"ם ורש"י ושאר ראשונים, דבשוכב על צידו לגמרי מותר.
אבל הרמ"א (א) הוסיף וכתב שזהו דווקא כשכבר שוכב ואיכא טירחא לעמוד. ומשמע בדבריו שגם כאשר יש טירחה אסור לקרוא פרקדן, אפילו מטה על צידו. גם הלבוש (א) העתיק כדברי הרמ"א שאם הוא כבר שוכב ויש לו טורח, מותר לקרוא על צידו, הא לאו הכי אסור.

דברי הרמ"א הללו שתלה בטירחה, מבוססים על תירוצו השני של רבנו יונה, שמרן לכאורה לא פסק כמותו אלא כתירוץ ראשון. וכן העיר המגן אברהם (א) שדעת מרן שכששוכב על צידו ממש, מותר לקרוא אף לכתחילה ולא תליא כלל בטירחה, ודלא כתלמידי רבנו יונה. וכן כתבו הטורי זהב (א) ולבושי שרד (ד"ה פרקדן), וכן סובר הגר"א (ד"ה אבל קורא) שהרמ"א חולק על השלחן ערוך. והרב פרי חדש (א ד"ה והוא) כתב שנקטינן כמרן ולא כהרמ"א שנמשך אחר תלמידי רבנו יונה.

ובאליהו זוטא (א) כתב ליישב דעת הרמ"א והלבוש, שגם הרמב"ם לא התיר קריאה על צידו אלא כשכבר פשט בגדיו והוי טירחה, אך במקום שאין טירחה אסור אף על צידו ממש, אלא אם כן חולה או בעל בשר שאז מותר אפילו נוטה רק מעט על צדו.
בחיי אדם (א כא ו) מבואר שלכתחילה אין לקרוא כשהוא שוכב, אבל אם שכב, מטה על צידו ממש וקורא. משמע שפסק כהרמ"א שרק כאשר יש טורח שרי על צידו, אמנם הטורח הוא אפילו רק שכב, שלא הטריחוהו לקום.
הגר"ז (סג א) הזכיר סברת הרמ"א על פי פירוש האליהו זוטא, שרק אם פשט בגדיו לא הטריחוהו, אבל הכריע כסברת השלחן ערוך, שגם בלא טורח מותר לקרוא על צידו ממש.

אמנם יש מהאחרונים שכתבו להלכה כהרמ"א. כן כתב הרב חסד לאלפים (סג א) שרק אם יש טירחה יכול לקרותה כשהוא שוכב. והמשנה ברורה בביאור הלכה (ד"ה מאחר) כתב שלכתחילה יש להחמיר כדברי הרמ"א, מאחר שכמה אחרונים מחמירים כוותיה.

סוג הטירחה

בדברי רבנו יונה בסוף דבריו מבואר שהטירחה שבגללה התירו לו לקרוא כשהוא שוכב ולא הצריכוהו לעמוד, היא מפני שכבר פשט ללובשן וטירחה היא לחזור וללבשן. וכן דייק בדבריו המגן אברהם (סג א), שאם הוא רק שוכב ולא פשט את בגדיו צריך לעמוד. וכן נראה דעת הרב חסד לאלפים (סג א) וזה דלא כלבוש (א) שכתב שהטירחה היא אפילו לעמוד, שכיון שכבר שכב לא הטריחוהו.

עבר וקרא

בספר ישועות יעקב אורנשטיין (אורח חיים סג א) הסתפק לענין דיעבד, אם עבר וקרא כשהוא שוכב על גבו, אם יצא ידי חובתו או לא. והעלה שאף בדיעבד לא יצא ידי חובה. אמנם בפרי מגדים (משבצות זהב א) אף שמתספק בזה, נראה שדעתו שבדיעבד יצא, וכן הכריע המשנה ברורה בביאור הלכה (ד"ה אבל), וכן הוא בהלכה ברורה (סג א) להרב דוד יוסף.

המהלך בדרך

איתא בגמרא (ברכות יג ב) שאמר רב נתן בר מר עוקבא בשם רב יהודה שעד 'על לבבך' יש לומר בעמידה, ואילו דעת ר' יוחנן שכל הפרשה כולה בעמידה. ובירושלמי (ב א) מפרשים שאין הכוונה שאם היה יושב צריך לעמוד, אלא שאם היה מהלך צריך לעמוד, שלא לאומרה בהליכה. וכן פירשו כל הראשונים.
וכן כתב רש"י (ד"ה בעמידה) שגם לבית הלל שאמרו שמותר להלך ולקרוא, זהו דווקא בשאר הקריאה אבל בפרשה ראשונה או עד על לבבך (כל חד כדאית ליה), צריך לעמוד במקום אחד, לפי שבזה צריך כוונה בקריאה וכן כתב הרי"ד (פסקים). ובתוספות (ד"ה על לבבך) כתבו בשינוי קצת, שגם בית הלל מודים שמצווה מן המובחר לעמוד ולקרוא, ולא לקרוא בהליכה.

מחלוקת הראשונים

דעת בעל הלכות גדולות (ברכות א) שאם הוא מהלך בדרך והגיע זמן קריאת שמע, יקרא עד 'על לבבך', ואחר כך ימשיך להלך. וזהו כדעת רב נתן בר מר עוקבא בגמרא. וכן כתב הרא"ש (ב ג) שדעת הראב"ד בשם גאון.

אבל הרי"ף (ז ב) כתב שאין הלכה לא כרב נתן ולא כר' יוחנן, אלא כרבא שאמר לעיל בגמרא שהלכה כר' מאיר שאין צריך כוונה אלא בפסוק ראשון בלבד. וכתב שהטעם שפסק בה"ג כרב נתן, הוא משום שסובר שנדחו דברי ר' יוחנן מההלכה מפני דברי רבא שאמר שאין צריך כוונה אלא פסוק ראשון בלבד. אך כתב הרי"ף שמטעם זה גופא יש לדחות גם דברי רב נתן, שאמר שיש לעמוד עד 'על לבבך', שהרי הלכה כרבא ואין צריך לעמוד אלא בפסוק ראשון בלבד.
כדעת הרי"ף פסק גם הרמב"ם (קריאת שמע ב ג), וכן משמע בתוספות (ד"ה על לבבך), וכן דעת הרי"ד (פסקים ברכות יג ב).
הרא"ש בפסקים (ב ג) הביא שתי הדעות ולא הכריע בדבר, אבל ביאר את מחלוקתם, שלפי הרי"ף חובת העמידה היא משום כוונה ולכן אין צורך אלא בפסוק ראשון, ואילו לפי בה"ג הטעם הוא כדי שלא תהיה קריאת עראי, וכשם שאסור לרמוז ולקרוץ מטעם זה. ואף שלטעם עראי חוששים בכל פרק ראשון, מ"מ להלך מותר אחרי 'על לבבך', משום שבפסוק שלאחר מכן כתיב 'ובלכתך בדרך', שמותר לקרוא מהלך. אמנם בתוספות רא"ש (ד"ה ואזדא) כתב שדעת ר' יוחנן שמצריך עמידה כל פרק ראשון, הוא משום כוונה ולא משום קריאת עראי, ולכן פוסק שם הלכה כרבא. הטור (אורח חיים סג) הביא שתי הדעות ולא הכריע, וכן הוא ברבנו ירוחם (אדם וחוה ג ב כג ד).

הרשב"א (יג ב ד"ה ור"י) הביא דברי ר' יצחק אבן גיאת שדברי רבא אינם נוגעים למחלוקת רב נתן ור' יוחנן. שרבא דיבר היכא שיושב או מוטה סתם, שבזה דווקא אמר שמצוות הכוונה היא בפסוק ראשון בלבד, שכיון שאינו עושה כלום, דעתו מיושבת עליו ואימת המצווה עליו, ודיו לכוון בפסוק ראשון. אך המהלך צריך לעמוד גם בפסוק 'ואהבת' כדי ליישב דעתו.
ובבית חדש (ד) כתב ליישב פסק בה"ג באופן אחר, שהטעם שהכריע כרב נתן, הוא מפני שהוא דעה אמצעית בין ר' יוחנן לרבא.

דעה נוספת מובאת בהגהות מיימוניות (קריאת שמע ב ה) שכתב שיש שפסקו כר' יוחנן שיש לקרוא את כל הפרשה מעומד.

הבית יוסף (סג ד"ה ובה"ג) הכריע כדעת הרי"ף והרמב"ם והתוספות. וכן פסק בשלחן ערוך (אורח חיים סג ג). אמנם הבית חדש (ג) השיג על דבריו וכתב שנראה שאין להקל, אלא יש לנקוט לחומרא כבה"ג והראב"ד והרא"ש והטור, וביותר שדעת ההגהות מיימוניות שיש לקרוא כל הפרשה מעומד וכדעת ר' יוחנן. וכדבריו פסק גם הרב אליה רבה. וכן דעת הרב חסד לאלפים (ו), והרב כף החיים סופר (סג יא) להחמיר היכא דאפשר. ובמשנה ברורה (יא) כתב שיש מחמירין.

אם מותר להחמיר ולקרוא מעומד

הרא"ש (ב ג) אחר שהביא דעת הרי"ף ודעת בה"ג, בסוף דבריו כתב שבשאר הפרשה לא בעי עמידה משום שבפסוק שאחריו כתיב 'ובלכתך בדרך'. ורבנו ירוחם (אדם וחוה ג ב כג ד) הבין בדעת הרא"ש שאין לעמוד בשאר קריאת שמע, לפי שאז דעתו לא תהיה מיושבת עליו מפני שטרוד להגיע. והוסיף רבנו ירוחם שהכל לפי המקום והדרך.
הבית חדש (ג) לא הביא דברי הרא"ש ורבנו ירוחם, אבל כתב מדיליה שכיון שהטעם שצריך לעמוד בפסוק ראשון או עד על לבבך, הוא משום שבזה עיקר הכוונה, לכן אסור להחמיר ולהמשיך לעמוד גם בשאר הפרשה, שאם כן הוא נראה כעושה כבית שמאי שאמרו 'בבוקר יעמדו'. ודייק כן גם מדברי הרמב"ם שכתב 'והשאר קורא והוא מהלך, משמע שאסור לעמוד לפי שנראה שעושה כבית שמאי.
אבל הטורי זהב (ב) כתב לחלוק על דברים אלו, וסובר שלא נאסר משום עושה כדברי בית שמאי, אלא כאשר היה יושב ונעמד, שאין בזה שום תועלת לכוונה, דאדרבה בישיבה יש כוונה טפי. אבל אם מהלך ונעמד בשביל לכוון יותר, אפילו ממשיך את כל הפרשה, תבוא עליו ברכה. והראיה שהרי לר' יוחנן צריך לעשות כן לכתחילה, ובודאי לא אתי כבית שמאי. וכן דעת המגן אברהם (ד) שאין איסור לעמוד כל הפרשה. וכן הסכים הפרי מגדים (משבצות זהב ב). וכן פסק המשנה ברורה (יא).

הרוכב על בהמה או נוסע בקרון או בכלי רכב

בבית חדש (ג) דייק מדברי הרמב"ם שכתב 'מי שהיה מהלך על רגליו', שדווקא בהולך ברגליו הדברים אמורים שצריך לעמוד לפסוק ראשון או עד על לבבך, אבל המהלך על בהמה או יושב בקרון, יכול לכוון היטב ואינו צריך לעמוד, ולא אמרינן בזה מהלך כרוכב דמי.
והרב טורי זהב (ב) חילק בין בהמה לקרון, שהמנהיג את הבהמה הרי הוא טרוד בהנהגתה, ואינו יכול לכוון שפיר. אבל היושב בעגלה שפיר יכול לכוון ואינו צריך להעמיד העגלה. ומה שכתב הרמב"ם 'מהלך ברגליו' לא בא למעט אלא בהמה בלבד. הפרי חדש (ג) גם הוא חלק על הב"ח וכתב שגם רוכב על גבי בהמה צריך לעמוד, והביא לזה ראיה מתפילת הדרך. ומשמע מדבריו שאינו מחלק כהט"ז בין בהמה לקרון. הרב אליה רבה כתב שמדברי שו"ת בית יעקב (עא) משמע שבקרון אפילו מנהיג אין צריך לעמוד, ובבהמה אפילו רכוב צריך לעמוד, והסכים לדבריו. וכן הביא הרב שערי תשובה (ד). אבל הפרי מגדים (משבצות זהב ב) כתב שבט"ז משמע איפכא, שהכל תליא בכיוון דעתו, ומנהיג אפילו בקרון צריך לכוון דעתו וחייב לעמוד, ואילו רכוב על גבי בהמה אין צריך לעמוד. והוא עצמו הכריע שעל גבי בהמה לעולם יעמוד, ואילו מנהיג בעגלה יעמוד רק פסוק ראשון. גם המחצית השקל (ד ד"ה או רוכב) הבין בדעת הט"ז שהמנהיג את העגלה צריך לעמוד. במשנה ברורה (י) לא חילק כלל בין מנהיג לרכוב, אלא רק כתב שביושב בקרון או בספינה אין צריך לעמוד וכדעת הב"ח, ואילו ברוכב על גבי בהמה נכון להחמיר.